שאי ברכה – חלק א

"שאי ברכה" זהרה ההודעה על מסך הטלפון המיושן והשחור שלי. כבר כמה פעמים נחום רצה להחליף לי אותו לגירסא מתקדמת יותר, עם מסך צבעוני וצילצולים.

"תוכלי לשים שם צלצול של "אם אשכחך ירושלים" אמר ושר את אם אשכחך האלמותי של יעקב שווקי תוך שהוא פורס ידיים רחבות אל קהל דמיוני.

"לא תודה נחומי, אני מעדיפה את המכשיר שלי" אמרתי, מנסה להחניק את החיוך שלי מהילדותיות של נחום אך מסרבת בעיקביות עיקשת ונטולת סיבה .

"אז בואי נקנה לך מכשיר חדש מאותו הדגם.. אפילו שזה דגם של סבתות" אמר נחום והדגים בתיאטרליות מוגזמת יד רועדת לוחצת על מקשים מדומיינים על כף ידו הגדולה.

"אפילו לרבנית פרויירשטיין היה כזה" אמר בנסיון נואש לשכנע את הפרד הכי קשוחה באורווה.

"מה שהיה לרבנית פרויירשטיין בהחלט יכול להתאים גם עבורי" אמרתי, מבלי להכיר את הרבנית פרויירשטיין. "והיו עינך רואות את מורותיך" אמרתי, מסתגרת בתוך טיעון ומנסה לוודא שהטיעון לא יסתור את את קודמו.

"בהחלט צודקת, ומה שיש לרבנים שלנו טוב גם לנו.. אבל הרבנית פרויירשטיין נפטרה ערב הבר מצווה שלי וזה היה לפני עשר שנים!"

"אמרתי לך כבר, זה דגם שלא מייצרים מהסוג הכשר.." אמרתי ונאנחתי בחיוך. "חוץ מזה, אתה מפיל פירורים מהעוגיות עבאדי ועוד יומיים פסח" אמרתי לו ופניתי לטאטא שוב את המטבח הזעיר שלנו בדירה הקטנה שלנו בפאתי בני ברק.

"אני שונאת את הפלאפון הזה" חשבתי לעצמי עכשיו, בעודי מסתכלת על הנוסעים הנוספים מסביבי. מסכים חלקים, ללא כפתורים גדולים ושמנמנים. מכשירים נוצצים בצבעים שונים, עם חריץ לאוזניות. ואני עם "מכשיר הפעלת מטעני חבלה מקצועי" ביד. נחומי צודק, המקשים באמת היו עצומים, וכדי לכתוב הודעה בחזרה צריך להקיש 3 פעמים בממוצע על כל מקש כדי להגיע לאות שרצית.

"אין ספק שאני נראית סבתא עם המכשיר הזה" חשבתי לעצמי והסתכלתי בחשש קטן מסביב. אבל איש לא הסתכל עלי. בחור צעיר עם תיק אדום התכתב במרץ במושב לידי ומקשי המקלדת הוירטואלית שלו הפיקו רעשי מכונת כתיבה מציקים. אדם מבוגר כמה מושבים לפני הרים את המכשיר שלו מול העניים בנסיון לקרוא כתבה חדשותית כלשהי. תלמידת תיכון חילונית עם ג'ינס קרועים ושיער חלק בהיר האזינה בעיניים עצומות למוזיקת קצבית. כולם בשלהם.

"טוב מאוד שהמכשיר שלי לא יודע לעשות כלום" חשבתי לעצמי "עדיף לקרוא תהילים".

 "שאי ברכה" ריצדו המילים השחורות על הרקע כחול זוהר, בוהק מאחורי הטקסט ולמרות שהיה אור יום מלא בתוך קו האוטובוס ההומה הסתנוורתי קלות. לחצתי על כפתור "השב" ומסך ריק נפתח לי שבו אוכל לכתוב בחזרה הודעה, באותיות שחורות. קו אנכי מרצד הבהב לי מהמכשיר, ממתין שאזין לתוכו אותיות שיהפכו למילים שיהפכו ל.. הקודש ברוך הוא יודע מה.

"תודה יקירי" כתבתי לו ומיד מחקתי את המילה "יקירי".  שיסבול קצת, חשבתי לעצמי בסרקזם ושלחתי את ההודעה. סמל שחור של מכתב בהק על הרקע הכחול ומתחתיו הכיתוב "ההודעה נשלחה".

הכנסתי את המכשיר לתיק היד השחור שלי והסתכלתי על הנוף המתחלף במסע של קו מספר 1 לכיוון מזרח, עוברת בחשש את היציאה מהחמימות הנעימה והמוכרת של בני ברק הישר לעבר זרועותיה המושטות של פתח תקווה ותחושתה המעיקה, שילוב של בניינים ישנים וחדשים, עבודות רכבת קלה אינסופיות, מועדוני כושר מתקלפים בבניינים משנות השמונים, בצמוד לבנייני זכוכית נוצצים וגבוהים. ההמולה באוטובוס לאט לאט דעכה עם כל תחנה שהנהג עצר בה, כשנחיל של נוסעים בני ברקי גולש מטה אל מדרכות האספלט המחורצות באיזורי התעשיה הישנים, ואל רצפות הבטון המחולק באיזורי הההיטק המטופחים יותר, כששורת רכבי חברה נוצצים חונים במקביל לכביש, מתהדרים במדבקות "איך אני נוהג".

"מוזר" , אין מדחני חנייה. "איך הם משלמים?" תהיתי לעצמי. "וגם אין קופות צדקה על תחנות אוטובוס, ואין מודעות על הקירות". חשבתי לעצמי והרגשתי לחץ  מוכר, מהחדש ומהלא מוכר. הסדר והנקיון השרו עלי תחושה של זרות וניכור. כמו להיכנס לבית הילדות שלך לאחר שהוצאת ממנו את כל הרהיטים ואתה עומד נבוך מול קירות חשופים, או שאולי בעצם את היא זו שחשופה במערומייך אל מול הקירות היציבים והחזקים, ואת היא זו  שלא מוקפת ברהיטים הטובים שהופכים בית לבית שלך.

אבל פתח תקווה זה לא בית הילדות שלי ומעולם לא גדלתי כאן.

"קוראים לי חווי, וגדלתי בפאלם טריי, שזו שכונה בניו יורק. אני בת לחסידות סאטמר. סיימתי סמינר לבנות בהצטיינות. התחתנתי עם נחום ועליתי לישראל פה לבני ברק." זה לא נשמע טוב, אמרתי לעצמי  ועברתי בפעם המליון שוב על ההצגה העצמית שלי לקראת הראיון. בדיוק כמו שעשיתי בבית השכור שלנו, אל מול המראה הישנה שפיסות מהחלק האחורי שלה התקלפו והשאירו זכוכית שקופה שגילו את הקיר שמאחוריה, שהתקלף לא פחות. בחלקים שכן הייתה מראה, ראיתי מולי אישה צעירה, שיער חלק ושחור שגלש על החולצה השחורה המנוקדת. עינים כהות על רקע העור הבהיר הביטו בי במבט מהסס.

זו הפעם הראשונה שאני לא מחזיקה בחצאית האפורה של אמא כשאני יוצאת מ"הבריכה". הבריכה זה הכינוי שנתתי לאיזורים החרדיים עוד מהתקופה שהייתי ילדה. פעם ראיתי ממעלה הרחוב קבוצה של חסידים עושים הכנסת ספר תורה, ומהמרחק שהייתי בו הם היו נראים כמו בריכת מים שחורים על רקע בתי האבן האדומים של פאלם טריי. הסתכלתי נפעמת ב"בריכה" פושטת ומשנה צורה עם התקדמות הקבוצה הצוהלת בשירים חסידיים ביידיש ואנגלית. אלו המקומות שאני מרגישה בטוחה בהם. המקומות בהם יש סדר. חליפות שחורות  מגבעות, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש. גבר לא ידבר איתי ברחוב ולרוב גם לא יסתכל עלי. לנשים יש מועדון סגור בינהן. בגינות הציבוריות או בבתים בזמן שהבעלים בכויללים, שיחות נרקמות, חברויות נרכשות על עגלות מלאות בזאטוטים והריונות מכל כיוון.. "בבניי ברק" אמר לי פעם סבא מנדל, עוד כשהיינו גרים בניכר, "כשהולכים אל מול הרוח ופותחים פה ניתן לטעום שאפילו האוויר כשר למהדרין."

זו גם הפעם הראשונה שאני יוצאת בלי נחום לעיר. וזה לא שאני נגד לצאת מבני ברק. פעם, ממש כשהגענו לארץ תכננו לנסוע למסעדה של מכר חרדי בפתח תקווה. זו הייתה מסעדת פועלים ביום, ששירתה את עובדי המפעלים החילונים במהלך היום, ובלילה, כשהמפעלים היו נסגרים והרחובות שוממים, שימש המקום כמפגש לצעירים בני-ברקים שרצו לנשוף אוויר למהדרין גם מחוץ לעיר הלוחצת. כשהתקרבנו לתחנת האוטובוס ראינו את הקו שלנו כבר בתחנה, כאשר נוסעים אחרונים עולים עליו במרץ. רצנו במהירות כדי להספיק, כשנחום אוחז במגבעת השחורה והיקרה שלו בידו שלא תעוף. ואני, אני שמחתי ששמתי קשת על הפאה הבהירה שלי, כך שלא פחדתי שהיא תעופף לה. הרי אותה לא אוכל להחזיק ביד ולרוץ. שני ילדים בני 18, נחום עוד עם זקן שלא גולח מעולם צומח ברכות על פניו, צדיק. "צאאדיק" כמו שהיה אומר סבא מנדל ומחכך בזקנו, כזה שישב בבית המדרש מגיל 13. "עילוי" אמרה לי אמא במלרע, כשסיפרה לי על השידוך שלי בעיניים נוצצות, מספר ימים לפני שנפגשנו.  לי זה הספיק. אצלנו החרדים, חונכנו לא להסתכל בעיניים, אלא להסתכל ללבב. אם יש לו לב של תורה, כל השאר לא חשוב. מה זה לב של תורה? זה אחד שלא יהיה מסוגל לזרוק אריזת קרטון ריקה של אתרוג לאחר החג. הרגשתי זכות גדולה. וכך אחרי חודש היכרות שיטחית למדי, שבמהלכה שמעתי 3 דברי תורה ושאלות כמו "איך תראי את שולחן השבת שלך", התארסנו, והתחתנו לאחר שלושה חודשים שבהם גם לא פגשנו אחד את השני. אבל הלב פרפר בפראות. בהתרגשות. בנסיון לזכור איך נחומי נראה. אני זוכרת שאחרי החתונה ישבנו זה מול זו, בעוד האנדרנלין מהאירוע נעלם אט אט, ומפנה את מקומו למבוכה גדולה. ישבנו זה מול זו ולא עשינו כלום. ליטפתי לו את האצבע והוא נרתע בבהלה. צדיק שלי.

"אני אוהב אותך" אמר לי בפנים חיוורות מבושה.

"גם אני אוהבת אותך" אמרתי לו במבוכה רבה. "למה אתה מחייך"? שאלתי אותו, שלא כדרכי, נדבקת בחיוך שלו מבלי שהרגשתי.

"גם לך מדריכת הכלות אמרה להגיד את זה בליל הכלולות"?

"כן" אמרתי ושנינו התפקענו מצחוק של אנשים הלומדים להכיר אחד את השני. דייט ראשון אם תרצו.  

"אז אתה לא אוהב אותי"? שאלתי בלי עלבון באותו ערב.

"עדיין לא" אמר לי בכנות.

"אז גם אני עדיין לא אוהבת אותך" השבתי לו בחיוך, מסדרת לעצמי את ההינומה המציקה על הראש.

"תתחתני איתי, אישה שפגשתי ממש עכשיו"? שאל גם הוא והוריד את ההינומה על פניי.

"yes I do” עניתי לו באנגלית.

"אבל את לא מכירה אותי בכלל" אמר בחיוך וליטף את גב כף היד שלי.

"אז תכיר לי אותך..” אמרתי לו בשקט.

"אוקיי, רוצה לשמוע את הדבר תורה הכי טוב שלי?” אמר בחיוך רחב ושנינו התגלגלנו מצחוק.

כזה צדיק הבעל שלי, צדיק עם שטיק, תמיד יהיה לו חיוך בשרוול. עברו מאז 3 שנים. הקשר שלנו תמיד היה טוב. נחום לומד תורה כל היום ואני הייתי בבית שלנו, בית המקדש הפרטי שלנו עם רצפת הבלטות המיושנות והדלת החורקת שנתקעת אחת לשבוע. ישבתי בבית וחיכיתי למלא אותו בילדים חייכנים שלא הגיעו. הרגשתי שאכזבתי את כולם. אפילו את מסדרונות הבניין המיושן, שרגילים היו לרעש הילדים ולקישקושים על הקירות בטושים ישנים לאורך רוב שעות היום והלילה. ורק אצלנו המסדרונות הפכו לחללים ריקים.

נחום, הבעל הצדיק שלי, הגיב באיפוק בתחילת הדרך, אבל לאט לאט התחיל להעלם ליותר ויותר שעות בבית המדרש. קבר עצמו באוהלה של תורה. ואני, נשארתי בבית, מבריקה רצפה מיושנת שמעולם לא תיראה נקיה יותר, תופרת ומבשלת והעיקר שכשנחום יגיע הכל יהיה מסודר.

בחזרה לאוטובוס.. נחומי ואני רצנו כל עוד נפשנו בנו לכיוון האוטובוס העמוס. רעבים ויגעים.  משב רוח חם  ומחניק פרע את השיער שלי כשעברנו בריצה את האגזוז הלוהט הממוקם בחלקו החיצוני האחורי, משאיר שובל שחור על הפרסומת המודבקת על הדופן האחורית של האוטובוס. טיפסנו על המדרגות המתכתיות והמזגן הקריר השיב את נפשנו. נחום שילם על שנינו עם כרטיס הרב קו שלו ואפילו מצאנו מקום בחלק האחורי והשקט של האוטובוס. מושב VIP עם 4 כיסאות, זה מול זו.

"אפשר להניח את הרגלים" חשבתי לעצמי אך ביטלתי את המחשבה הזו. אשת איש לא תנהג כך אמרתי לעצמי בקפידה.

"אתה יודע איפה לרדת?" שאלתי את נחום שהניח בשקט את הראש על החלון השקוף, מגבעתו מונחת על רגליו כמו נשק על חייל. 

"כן, אני מכיר את התחנה, ברגע שאראה את התחנה אדע" אמר אלי בחיוך ביישני של מי שמתבייש מעט להיות בחברת אישה ברבים, ואפילו היא אישתו. נחום שקע בשקט במחשבות ואני היבטתי בדרך המתחלפת. כנראה שנרדמתי.

"זו תחנה אחרונה" כרז הנהג כעבור חצי שעה במיקרופון שחור המחובר ללוח המחוונים של הנהג, מביט בנו מבעד למראה ומרכין ראש נמוך על מנת לתפוס את כל האוטובוס במבטו בה.

"לא הגיוני" אמר נחום וקם כדי לדבר עם הנהג. ראיתי מרחוק את הפנים שלו מתקמטות והבנתי שטעינו.

התרוממתי והלכתי לעברו "לא עלינו על האוטובוס הנכון"? שאלתי את נחום שעל פניו נראה בלבול משועשע.

"דווקא עלינו על האוטובוס הנכון, אבל לכיוון השני. אנחנו בתל אביב" אמר לי נבוך. "צריך להמתין לקו הבא שיקח אותנו חזרה לבני ברק ומשם לפתח תקווה".

"מה נעשה"? שאלתי בחשש.

"כלום, נחכה בתחנה עד לאוטובוס הבא" אמר בקלילות. זה מה שאני אוהבת בו בנחום. כלום לא באמת מפחיד אותו.

ירדנו בתחנה והסתכלנו על לוח הזמנים הצהוב. "ה' ירחם" אמרתי לנחום. צריך להמתין 50 דקות לאוטובוס הבא.

"נחכה" פסק והוציא מכיס החולצה שלו ספר משניות שחור.

"לא, אל תשאיר אותי לבד ואתה עם המשניות… בוא נסתובב מעט.." אמרתי והיבטתי לעבר הרחובות השוקקים.

"בתל אביב?" שאל אותי בפליאה, מיטיב את המגבעת על ראשו.. "אין לנו מה.." עצר נחום כשראה את המבט המתחנן שלי.

"אוקיי אבל רק לרבע שעה" אמר בעודו קם בכבדות מופגנת מהספסל הצהוב של התחנה, ובודק את השעה בשעון הקסיו השחור שעל ידו.

צעדנו לאיטנו מתחנת האוטובוס, שהייתה בעצם תחנה מרכזית למספר קווים. הים, שמסתבר שהיה קרוב, שלח את ריחו המלוח לאפינו והיה נדמה לי שאני מצליחה לשמוע את משק הגלים. מאוד רציתי אבל כמובן שלא צעדנו לכיוונו. "אנשים חרדים משתדלים שלא להגיע למקומות שבהם יש פריצות ואפילו בלילה" נזכרתי במדריכה שלי בסמינר בשנתנו האחרונה בו. "הילדים שלכן לא צריכים לראות פריצות, הבעל שלכן לא צריך לראות פריצות, וגם אתן, על אף שאין זו עבירה מהתורה, יש את וניתמתם בם, אתן רוצות להיות כשרות, במחשבות נכונות ולב של תורה ועל אף שאתן לא מחוייבות בלימוד תורה הזכות שלכן היא גם לשמור את בעליכן בארבע אמות של הלכה" אמרה המדריכה בעברית מעורבבת ביידיש.

"הכל פה כל כך שונה" אמרתי לנחומי בעודנו הולכים בחשש בסימטאות צרות וחשוכות. התקרבתי אליו מעט, מנסה לשאוב עידוד מחיכוך החליפה שלו בעודנו מסתובבים כזרים בתוך עיר ששונה כל כך מהתרבות שלנו. שוק ירקות צבעוני ניצב מולנו לאחר כמה דקות של הליכה, מנורות תלויות בקשת על כבלים שחורים, ריחות דגים שהתחלפו בריחות מאפים, שהתחלפו בריח קבב חריף באוויר. רוכלים צעקו בגרון ניחר מיום שלם של מאמץ. "הכי טעים שאכלת בחיים" זימר וזייף מוכר מדוכן פירות עמוס בכל טוב. בליל אנשים דחוסים השתרך בחוסר סדר בשוק, מנסים לעבור, להתקדם בתוך בלאגן טהור. העדפתי את העומס הרב על פני הסימטה החשוכה, כאן הרגשתי בבני ברק של החילונים.

"איך הכל פה שונה" חזרתי שוב על המשפט כשנחומי לא ענה לי..אולי לא שמע.

"כן" אמר בהיסח הדעת… וראיתי שהוא לא איתי…

"הכל פה כל כך פרוץ" אמר בטון שלא היכרתי..

"ממש פריצות" ציטטתי את המורה שלי מהסמינר.

"מה את חושבת על זה"? שאל אותי נחום ואני החזרתי לו מבט בחוסר הבנה..

"על מה"? שאלתי.

"על הפריצות הזאת.." ענה.

"אני לא מסתכלת על זה. הם תינוקות שנישבו.."עניתי אוטומטית.

"נכון.." אמר נחום ושתק.

"מה"? שאלתי אותו בתמיהה על שתיקתו.

"אני לא יודע" אמר בטון מהורהר.

"מה אתה לא יודע?" שאלתי בלי להבין.

" בעניי זה יפה קצת." אמר לי חלושות, מביט בי בחשש, מיטיב את המגבעת על ראשו.

"באמת"? עניתי מופתעת.

"תרימי את העניים מהרצפה.. תגידי מה את חושבת.." אמר לי נחום בטון שלא היכרתי.

יעידו שמים שרציתי. רציתי להגיד לו שזה לא בסדר. שיוריד את העניים שלו, שחבל על השנים בכוילל.. אבל סמכתי עליו.. על האיש שלי, זה שהרגשתי מוגנת איתו.. ושאיתו אני מקימה בית.. אני מקימה איתו בית. ושיפרה המדריכה מהסמינר..לא פה איתנו.. בבית המקדש שלנו.

הרמתי את עיניי בביישנות, ולראשונה מהרגע שהגענו לתל אביב הסתכלתי בפרצופים..שלט מעלי בישר על כניסתנו ל "שוק הכרמל" ולידו לוגו של עיריית תל אביב. אנשים רכובים על קורקינטים מביטים אל עבר האופק כמלחים על סיפון אוניה. כן, גם שמתי לב לבגדים שלבשו כולם… נשים לבשו חשוף.. חולצת קצרות, מרפקים, מכנסיים הדוקים.

גברים שזופים במכנסיים קצרים מסתובבים יחד, ידיים שריריות בקעו מתוך חולצות בלי שרוול. גבר שזוף עם טרנינג צמוד סוחב עגלת מיצים עבר מולנו. מכריז על מיץ רימון מאריך חיים. הבטתי על קצוות הבלורית השחורה שלו..והרגשתי תחושה מוזרה בתחתית של הבטן שלי.. חום שהתפשט ועלה מעלה בשיפולי הבטן.. חום של מן קינאה דקה, נחל דקיק שהפך לנהר שוצף. לפתע הייתי לבד בין ההמון.. ולמרות שלא ידעתי להגדיר מה קורה לי..הרגשתי שאני חוטאת. היסטתי בכח את המבט שלי, אחוזת שרעפים ומתנתקת מהם בכח.

"נחום המקום הזה מפחיד אותי..בוא נחזור הביתה.." אמרתי חלושות, כמהה לחום של הבית המוגן, ובמקביל מנסה לגרש את החום הזר שנאצר בי בשניות האחרונות. הרגשה מזוויעה חלחלה בגוף שלי. אשמה חזקה. ועוד משהו שלא ידעתי לקרוא לו בשם.

"נחום, מסתובב לי הראש מכל האנשים.." אמרתי בשקט. "בוא נחזור לתחנת האוטובוס שלא נאחר גם".

"אין בעיה" אמר בעודו סורק קלות את האנשים מסביב.. קרוע בין הרצון לראות ולהרגיש לבין האשמה המרצדת. ראיתי את ההחלטה שלו מתגבשת לפי הדרך בה יישר את המגבעת. אני כבר מכירה את נחומי שלי. כשמתקבלת החלטה זה תמיד מלווה בסגירת חליפה וישור מגבעת, תוך התקשחות קלה של הגוף.

"טוב, זזים" אמר ושנינו הסתובבנו כאחד אחורה, לעבר היציאה מין השוק ההומה.

הסתכלתי על נחום שצעד איתי במהירות, סוגרים את הדרך בין השוק לבין התחנה שתקח אותנו חזור לשפיות הנעימה, אל החוף החם ונטול הגלים, שהיו חדשים לי לגמרי.

לאחר צעידה שקטה של כמה דקות הגענו אל התחנה הבטוחה.

"עוד כמה זמן נשאר"? שאלתי את נחומי, נועצת אצבע בקרום השתיקה שנוצרה ביננו.

"15 דקות וארבעים שניות" אמר לי לאחר שהציץ בחטף בשעון השחור. נחום הזיז כוס משקה כתומה שניצבה על הכיסא הצהוב והתיישב ופתח את ספר המשניות שלו.

ואני נשארתי במחשבותי סוערת ונבוכה.

מאז, עברו הרבה מים בכיור ברכת הכהנים הצחור, בבית הכנסת הגדול של החסידות שלנו.

יישרתי שוב ובפעם המי יודע כמה את החצאית השחורה – מנוקדת שלי, שממילא גיהצתי ערב לפני, ושוב טרחתי וגיהצתי באותו הבוקר, מסיטה ממנה קמט סורר וכמעט בלתי נראה. תיק יד שחור וסתמי, עוד מימיי הסמינר, ישב במושב לידי. תיק עם רצועה שנתלית על הגב, עם מקום למחשב נייד. אף שלא היה לי מחשב נייד בו כרגע. למעשה, מעולם לא היה בו מחשב.

"תחנה הבאה – רחוב גולומב" זהרו האותיות בצבע צהוב בהיר ומרצד על מסך מאורך שנתלה מעלה איזור הנוסעים. האוטובוס היה כבר ריק כמעט לגמרי.

"היום הראשון לעבודה." לחש קול מתרגש בראש שלי.

לא לעבודה חדשה, אלא עבודה בכלל. פעם ראשונה שאני יוצאת לעבוד, לאחר 29 שנות חיים. זה לא שלא עבדתי. טיפלתי בתינוקות אצלנו בבית, מקווה שעם הטיפול בתינוקות של השכנות העייפות, יבוא גם ההריון שלי. "חלומות שווא ידברו" חשבתי לעצמי בעצב עכשיו.

בשיא היו לי ארבעה תינוקות חמודים. אבל אחרי עשר שנות נישואין בלי ילדים הרגשתי שזה שובר אותי והחזרתי אותם לידיים המלאות של האמהות העייפות, שכבר הספיקו ללדת עוד ילד אחד או שתיים. ועכשיו אני בראיון עבודה. אמיתי. לבדי.

ירדתי בזהירות בתחנה, מהאוטובוס הממוזג אל החום המהביל של אמצע מאי וצעדתי במהירות לעבר בניין מהודר וגבוה, בעל חלונות זכוכית כחלחלים שאחדים מהם בהקו בשמש, מטילים אור אפרורי לעבר הרחוב. לשמחתי התחנה הייתה קרובה לבניין כך שלא הזעתי באופן משמעותי למרות השמש הקופחת. נכנסתי ללובי הקריר בהקלה של מי שמסיים ריצת מרתון ונשמתי לרווחה. היה חשוב לי להרשים בראיון.

"עוזרת אישית למנכ"ל" זה מה שהופיע במודעת הדרושים שגזרה לי ריבקי, בת דודתי לאחר שסיפרתי לה בסודי סודות שאני רוצה לצאת "להתאוורר".

"אבל לא למדתי כלום.." אמרתי בביטול והרגשתי חרדה רק מעצם המחשבה על התפקיד המאתגר. עצם ההצמדה של המילה "עוזרת" למילה מנכ"ל גרמה למשרה להיראות מאוד כבדה ומאיימת.

"בדיוק, לא למדת כלום" אמרה ריבקי ונתנה בי מבט מרגיע.. "רק תהיי מי שאת ואני מבטיחה לך שאם תתקבלי תעשי שם חיל" אמרה, נותנת בי מבט ארוך "בנוסף, בכל מקום שהיית עד היום הצלחת, נכון"? המשיכה במסע השכנועים.

"אפשר להגיד" אמרתי בביישנות למרות שבני לביני ידעתי שזה נכון ויותר מכך. בבית הספר לבנות הייתי חביבת המורות והצלחתי בכל המבחנים, וכך גם בסמינר. כולן צפו לי עתיד מזהיר כמורה מובילה. " ואולי אפילו מנהלת בית ספר" חשבתי לעצמי במרמור, מריצה בראשי את קולות המורות בסמינר.

"מה אני אעשה שם באיזור החילוני?" שאלתי אותה, מנסה להיתלות בתירוצים מתירוצים שונים..

"מבטיחה לך שזה לא נורא כל כך. את תגלי שיש המון חרדיות מכל הגוונים שיוצאות לעבוד שם..וחוזרות כל יום לבית שלהם בבני ברק, מפרנסות משפחה ובעל צאאדיק שלומד כל היום" אמרה וניכר שהיא יודעת על מה היא מדברת.

"ואת רוצה לאפשר לבעלך להיות צאאדיק נכון?" שאלה שאלה ולא חיכתה שאענה. "וחוצמיזה" אמרה בשקט, כממתיקת סוד "לא יזיק לך לראות עולם קצת" אמרה ותלתה בי עיניים רכות. כאילו אני תינוקת של בית רבן. ראיתי עולם. וזה הספיק לי. עניתי לה בחדות.

ובכל זאת הגעתי.

"סליחה?" אמרתי בקול שקט ואז שוב בקול רם יותר כשהוא לא הגיב. האיש המבוגר הביט בי בעניים משעוממות, לאות שראה אותי.

"איפה זה חברת "סטארט סולושנס"? שאלתי.

"קומה 4" אמר והצביע על שורת מעליות בהמשך אולם הקבלה המואר, שהיה מעוטר בספות עור חומות, פרחים טריים באגרטלים ממורקים, ושלחנות זכוכית נמוכים, נוצצים קלות באור הרך שבקע מתאורה מתוכננת בקפידה.

העיצוב הזכיר לובי של מלון ניו יורקי ממוצע. צעדתי נפעמת בתוך כל היוקרה הנשפכת מכל כיוון. שליח מזון לבוש בסרבל כתום עקף אותי בחריצות בדרך למעלית תוך שהוא מוריד את קסדת האופנוע הלבנה שלו וחושף ראסטות עבותות.

"את מהמשרדים של בן גיא"? שאל אותי בחיוך תוך שהוא לוחץ על 3 בלוח הבקרה של המעלית. "לא אני לקומה 4" אמרתי ולחצתי במבוכה על הכפתור המתאים.

הסתכלתי על עצמי במראה הממורקת במעלית. אף פעם לא אמרו לי את זה, אבל אני חושבת שאני יפה. אני רזה, פנים חלקות ובהירות. פיאה משיער שאטני מעטר את הלחיים האדומות תדיר. ראסטות עבותות. פתאום הבנתי ששליח הראסטות מביט בי דרך המראה כשאני חלמתי על עצמי. היסטתי את המבט במהירות במבוכה מתחזקת. "קומה 3 – בן גיא ודורי משרד עורכי דין ונטוריון" שמעתי את קולה המתכתי של קריינית המעלית האדיבה. נשמתי לרווחה כשראסטות יצא, לוקח איתו את שקיות הנייר המרשרשות ואת משב ואת ניחוח האוכל. 15 שניות לאחר מכן לקחתי נשימה עמוקה, ויצאתי מהמעלית זקופת גו. "אני הולכת להשיג את התפקיד ויהי מה" חשבתי לעצמי באופטימיות השמורה בדרך כלל לטיפשים.

"סטארט סולושונס" הכריזו אותיות מזהב שהודבקו במקצועיות על דלת זכוכית עצומה. לחצתי בחשש על הפעמון מימין לדלת ונענתי בזמזום חשמלי לאחר מספר שניות, אות לכך שניתן לפתוח את הדלת. נכנסתי ונישקתי את המזוזה הפשוטה, שניראתה לא שייכת לפאר שנגלה לפני.

"שלום, מי את?" שאלה אותי מזכירה חמורת סבר בעלת שיער אפור מקורזל.

"באתי לראיון עבודה" אמרתי, מתאמצת לחייך, ובמקביל להסדיר את דפיקות הלב המואצות שלי. "תמתיני רגע" אמרה לי ונתנה בי מבט כמעט מאשים. "דור, המתראיינת שלך כאן" אמרה לתוך שפורפרת הטלפון.

"עוד כמה דקות דור יקבל אותך" אמרה. "את יכולה לשבת כאן" אמרה והחוותה לעבר ספות צהובות שבניהן מפריד שולחן זכוכית קטנטן עם פרחי לוטוס סגולים מהממים. הפרחים האהובים עלי. התיישבתי על הספה הימנית, כך שהייתי מוסתרת מעיניה של המזכירה הזועפת על ידי עמוד תומך מבטון שירד מהתקרה, מצופה בבריקים בהירים. הנחתי על הרגלים את התיק שלי והבטתי דרך חלונות הזכוכית הכחלכלים.

העיר פתח תקווה נפרשה בפניי. ומרחוק ניתן היה לראות את בנייני הענק בעיר בני ברק, שאיכלסו את מרבית המשרדים המובילים באיזור, מביטים בי במגלומניות כענק המחזיק מושית שבע בקצה ידו.

"תכניסי אותה" בקע קול ממכשיר הטלפון כעבור זמן קצר.

"בואי", אמרה וקמה בכבדות מתנשפת ממקומה בשולחן הקבלה הבהיר, קוטעת את המחשבות שלי בברוטליות. צעדתי אחריה במסדרון רחב יחסית, מעוטר בשלל ספות רכות ופינות ישיבה, תמונות בעלות מסגרות זהב היו תלויות על הקירות כמו יצירות אומנות אך התמונות עצמן הכילו ציורי ילדים. ליד כל תמונה הופיע משפט "הציור של הילד של מיכל"   "הציור של הבת של רפי". התופעה המוזרה המשיכה לאורך כל המסדרון הארוך.  עברנו על פני משרדים מוארים ובתוכם צוותי עבודה שישבו או עמדו מסביב לשולחנות עגולים, מחשבים ניידים פזורים ברישול ליד כל עמדה. חלק מהאנשים היו שרועים על פופים או בעמידה עם מין שולחן סטנד מוגבה. מאחד החדרים נשמע קול צחוק.

"הגענו" אמרה המזכירה והסתובבה אלי לוודא שאני עוד אחריה.

"היי דור" אמרה בחיוך רחב, שונה כל כך מהיחס שאני זכיתי לקבל מהמזכירה הזעופה.

"שתכנס" שמעתי קול גברי בוקע מתוך המשרד. הרגשתי את דפיקות הלב שלי מאיצות שוב.
"ראיון עבודה" הצליף בי הקול.

"אני מדהימה" עניתי לעצמי ולקולות בראש ונכנסתי מהר לפני שיחזרו.

"שלום" אמרתי בביישנות ולא יצא לי שום קול מהפה. כחכחתי בגרוני  כדי להסיר שאריות ליחה עקשנית מדופן הגרון ואמרתי בקול גבוה יותר "שלום", ונכנסתי.

"אהלן" אמר לי דור בחיוך, וקם מהכיסא, חושף שיניים צחורת. היבטתי בו מלמטה, הוא היה גבוה. מאוד. לא פחות ממגדלי הענק של בני ברק. אבל גבוה ולא מתנשא. הפוך. שיער צונח בשובבות תמימה על המצח שלו. הוא היה יפה, עברה לי המחשבה הסוררת בחדרים האחוריים של המח. יפה באופן שנוגע ללב. גבוה, תמיר, על גבול הגמלוני.

"מהמם" עברה לי המילה בראש ומיד נענעתי את הראש בחרדה. ממתי אני מסתכלת על בנים? אישה נשואה בישראל. ידעתי שלא היה נכון עבורי לצאת לעבוד. כבר על היום הראשון ואני פורשת מדרך המלך. אני לא כזו. פסקתי בראשי.

היו לי חברות בסמינר שהיו יכולות לחשוב על בנים באופן הזה, ואפילו לפנטז על כאלו לכמה שניות בודדות.  

"לא מפריע לכן שהוא גוי?" שאלתי פעם אחת את ריבקי כשהביטה על פוסטר של שחקן קולנוע מוכר בזמן שחיכינו לאוטובוס שיקח אותנו לשמחת בית השואבה בכותל.

"לא, אני לא עושה איתו כלום, רק מסתכלת" אמרה לי בחיוך. "אפילו שומרת נגיעה ממנו. תראי." אמרה והתחככחה במודעה בהתגרות.

"כדאי לך גם" הציעה מיכל, שהייתה מצדדת בריבקי גם אם הייתה טוענת שלאכול חזיר זו מצווה נשכחת ואפילו הלכה למשה מסיני.

כאלו הן היו. לא פלא ששתיהן הפכו לחילוניות. שבעה ישבתי עליהן, על החברות הטובות שלי. כולנו בסמינר התבקשנו לשכוח מהן.

"שם רשעים ירקב" אמרה המדריכה בשיחת סיכום של סוף השבוע לפני היציאה לשבת בבית. אנחנו נשב עליהן שבעה לא כי הן מתו, אנחנו לא אומרים ימותו רשעים. אנחנו אומרים שהשם שלהם, המורשת שלהם תירקב, ותעלם בין תרבות הגויים. ואני רק רציתי שהכל יחזור למקומו. שיסתכלו על כמה בנים שירצו. גויים ויהודים כאחד רק שהיו נשארות איתי פה. להתווכח איתן. לשמוע את החלומות שלהן ואת הנסיונות הראשונים שלהן עם בנים ממש לפני שהן התפקרו ונעלמו. אני מעולם לא התחברתי לדברים האלו. שמירת העיניים היא לבנות לא פחות מאשר לבנים" הייתי טוענת בפניהן בלהט. אבל האמת היא שמעולם לא התחברתי לאף אחד מהפוסטרים הבנאליים, המושלמים והבלתי מושגים באופן שייתר את המאמץ. למה לי לערוג על משהו שמעולם לא אוכל לעשות? כמו לפתוח שוקולד חלב נוכרי, להריח ולא לאכול. כמובן שעטפתי את זה בצו הלכתי ברור ופה זה נגמר. היום יש לי יש את נחום. ויש לנו בית יחד. והוא לומד תורה וירא שמיים. ופה זה מסתיים מבחינתי.

ואז דור.

העניים הכחולות שלו הביטו בי בזמן שהתיישבתי מולו על כיסא מעור שחור, מנסה להסתתר מתחת לתיק שלי, מקווה שהוא לא מבחין בפעימות הלב המואצות שלי.  

"תודה שמעונה" אמר והביט מאחורי הגב שלי לעבר המזכירה היוצאת. תסגרי לנו בבקשה את הדלת.

"אם תוכל בבקשה לא לסגור את הדלת אני אשמח, בגלל ייחוד" רציתי להגיד לו אבל לא יצא לי שום קול מהפה. הליחה הזאת פשוט מציקה.

הדלת נסגרה לאיטה וכעת ניתן היה לשמוע רק את צעדיה המתרחקים של שמעונה המזכירה השמנה וחמורת הסבר במעלה המסדרון הרחב.

"טוב, אז קודם כל נעים להכיר. קוראים לי דור שרצר" אמר בחיוך. "ואת הגעת לסטראט סולושנס. והשתהה מספר שניות. כמו קוסם המציג קסם וממתין למחיאות כפים. "אנחנו חברה שיודעת לקחת פתרונות טכנולוגים צבאיים ולתרגם אותם לשוק האזרחי" אמר ואני ניסיתי להראות מורשמת. אבל הרגשתי שאני שומעת מרחוק את דבריו.

לא הצלחתי להתיק את העניים שלי מהחזה שלו שבצבץ מתוך החולצה המכופתרת. שיערו האפור וזיפי הזקן שעיטרו את פניו נתנו לו מראה של גבר מתבגר שכופף את הזמן לטובתו. בזווית העין יכולתי לראות את נעלי העור החומות שלבש לרגליו, עם שוליים נמוכים וגרביים בצבעים שונים. הוא בטח היה מבוגר ממני בכמה שנים אבל הרגשתי את הנערות קורנת בו מכל דלת אמותיו של גופו.

"הלקוחות שלנו הן עיריות, מרכזים רפואי.. בי טו בי ובי טו סי" הוא המשיך להסביר ואני רק הרגשתי כשוקעת בתוך עיניו הכחולות ומהנהנת. "מה שאומר שאנחנו מוכרחים תמיד להיות בקדמת הבמה… עד לכאן יש"? שמעתי אותו מבעד לערפילים שבמוחי.

"יש" עניתי וחייכתי חיוך רחב וקיוויתי שהוא לא רואה את ההיסוס שנבע מחוסר ההקשבה שלי.

"אז זה אנחנו. ואת פה בשביל איזה תפקיד…?" שאל אותי דור תוך שהוא מריץ ימים ביומן הגוגל שלו. "סליחה אני כבר מבולבל מרוב ראיונות עבודה" אמר בחיוך ושיחק בתלתל סורר עם קצוות בלונדינים שפלש מהשיער שלו בחינניות והסתלסל  סביב תנוך אוזנו.

"היו יכולות להיות לו פיאות מאוד יפות" חשבתי לעצמי בחיוך שהרגיע לי את הלחץ בחזה.

"אני כאן לתפקיד המנכ"ל" אזרתי אומץ והרשתי לעצמי להתבדח.

"אה, סבבה" אמר דור בחיוך גדול. התקבלת אמר וקם בתיאטרליות מכיסא המנהל. בואי, שבי אמר בעודו מחווה בידו על הכיסא המרווח בו ישב. 

אולי זה המתח שנפרק לי ברגע אחד, ואולי זו היציאה מהאיזור המוכר שלי, יציאה למקום בו איש לא מכיר אותי גרמו לי להיות חוצפנית כל כך. קמתי וצעדתי והתיישבתי על הכיסא של דור, שהתיישב בצייתנות על הכיסא בו ישבתי עד אותו הרגע. היבטתי בו ענק וגמלוני יושב בחוסר נוחות על הכיסא הלבן, זה שישבתי עליו עד לפני שניה.

"ואוו יש לך אומץ" אמר והביט בי ספק בכעס ספק בהערכה. "אני אוהב את זה" הוסיף, ואני הרגשתי את עצמי מוחמאת באופן שמעולם לא הייתי.

"אז עכשיו את מוכנה לגלות לי לאיזה תפקיד את מתראיינת?" שאל, מניח מרפקים על השולחן.

"מזכירה אישית למנכ"ל" אמרתי בחיוך, מניחה מרפקים בחזרה על השולחן המוהגוני.

"אוקיי" אמר והתרווח על הכיסא שהיה קטן מגופו הארוך. אני מבין. ופניו הרצינו.

 "אז, תפקיד עוזרת אישית למנכ״ל הוא בדיוק כמו שהוא נשמע".

"נגמר המשחק הקטן שלנו. עכשיו מדברים תכל'ס" חשבתי לעצמי והזקפתי בכיסא המנהלים הרך, משתדלת לא לאבד קו מחשבה.

"גם כשהוא קשוח הוא מהמם" נדנד לי הקול הקטן בראשי ומיד דחיתי את המחשבה הזו, בהצלחה מועטה.

"עוזרת אישית למנכל זה אומר שכל דבר שאני צריך אוכל לבקש ממך" אמר ועיניו העמוקות עטו ארשת של אדם שמנסה לדלות משהו מהזיכרון.

"מה למשל?" שאלתי, מנסה להפגין את העובדה שאני לא חרדית שתקנית.

"זה אומר לסגור פה חשבוניות, לתאם ראיונות עבודה אם צריך, להזמין לי ארוחת צהרים ולקבוע פגישות".

"מזכירת מנכ״ל שתטפ.."

"לא מזכירה" קטע אותי. "מזכירה כבר יש לי, שמעונה" אמר והחווה בידו לכיוון הדלת.

אני צריך עוזרת. זה אומר גם להוציא את הילדים שלי מהגן אם צריך, ולטפל בחשמלאי שמגיע אלי הביתה בשבע בבוקר כשאני בחדר כושר. ולדאוג למצוא מנקה מחליפה כשאישתי מפטרת את המנקה השלישית כבר. ותראי. יש לי כאן 83 עובדים, מתכנתים, שאני צריך לנהל. העסק הזה הוא עסק גדול שצריך להמשיך לרוץ. אמנם כל המתכנתים כאן הם חנונים שיצאו מ-8200 אבל ביום שיגמר כאן החלב סומסום או פחיות הדיאט קולה במקרר הם יהפכו שולחנות כאילו מדובר במחאת האתיופים. אני חייב שמישהו יפתור לי פה בעיות שלי, של היומיום בתחומי המשרד ומחוצה לו, וישאיר לי את הזמן לנהל. לקבוע תור לרופא את יודעת? אמר, שוב בחיוך שובב, והמשיך בלי להמתין לתשובה שלי.

"עכשיו, בואי נדבר קצת עלייך. מה למדת?" שאל ואני מיהרתי להוציא את קורות החיים שהכנתי מראש.

"לא, לא צריך קורות חיים. אני רוצה לשמוע אותך" אמר, במבט רך יותר כעת.

"אני למדתי בסמינר.. הצטיינתי.." אמרתי בגאווה..

"סמינר זה הזה של החרדיות נכון? זאת אומרת שלא עשית תואר או לימודים כלשהם מעבר לכך?" שאל, והלב שלי נחמץ. הנה הפסדתי את המשרה הזו.

"לא.." עניתי בשקט.."אבל אני מבטיחה לך ש…"

"מעולה" אמר " גם אני לא עשיתי תואר. יותר מזה, אף אחד מהאנשים שתראי כאן אצלנו לא עשה תואר. את יודעת למה? תואר זה פרגוד. את יודעת מה זה פרגוד? כמו הפרוכת שלכם בבית כנסת, תואר זו הדרך לכסות את עצמך בפרגוד ולהסתתר מאחוריו. יש לך תואר. יש לך כבוד. ובחלק גדול מהמקרים יש לך גם כסף. אתה צריך להתאמץ. אבל פחות. אנשים בלי תואר חייבים כל הזמן להוכיח את עצמם. אנשים בלי תואר הם ערומים. חלקם יחפשו מקום להתחבא בו. יתביישו מהגוף שלהם, מהקמטים, מהשומן. וחלקם ילכו ערומים, יבליטו את הגוף שלהם יגידו "תלכו כולכם ותחפשו פרגוד להתבא מאחוריו. אני לא פוחד מזה. אני בחוף נודיסטים שכולם לבושים באותם הבגדים. זארה, פוקס, שמוקס. כולם רוצים להיות ערומים אבל עוטפים את עצמם בבגדים זולים ומרגישים משום מה "שונים" ו "מיוחדים". החנונים שיש לי פה מ8200 לא עשו תואר, וגם לא יעשו תואר. הם ערומים. וגם אני. אלו האנשים המצליחים באמת.

"אז אתה ערום?" שאלתי ומייד כעסתי על עצמי בתוכי.

"אני נולדתי ערום זה בטוח" ענה דור וצחק צחוק מתגלגל שהדביק גם אותי.

התקבלתי לעבודה לאחר מספר ימים. העבודה הייתה מאתגרת אבל אפשרית. לפעמים נדרשתי להיות תמנון ולשלוט בלא מעט דיספלינות בחברה ואכן שלטתי בהן היטב. התמודדתי מעולה עם הפוליטיקות הארגוניות, וטיפלתי בדברים שהם אוף דה רקורד, אם זה ללטף את האגו לעובדת מצויינת שנפגעה ורצתה לעזוב, לעזור בחקר שוק למוצרים חדשים, לרכך לקוחות שאיימו לבטל עיסקה גדולה. לא בחלתי בשום תפקיד. לקחתי ברצינות את העובדה שדור צריך מישהו שיתן לו להתמודד עם העסק ויוריד ממנו בעיות בשוטף. גם אם זה לאסוף את המשלוח מהשופרסל או להמתין לחשמלאי בבית.

הצטיינתי בכל אחת מהמשימות כאילו הייתה זו המשימה המעניינת ביותר בעולם.

למרות ההצלחה שלי השתדלתי לא לשדר מצליחנות. "תהיי תמיד צנועה" היה אומר לי סבא. "גם כשאת מקבלת מאיות בסמינר, אל תזרחי מאושר. תזכרי שיש כאלו שזה יכול לצער אותן."

הצניעות הזו עזרה לי כי לא איימתי על איש, ואפילו שמעונה המזכירה השמנה הפסיקה להיות זעופה כל כך.

השכר שלי עלה.

"הזמן שלך פה יקר בשביל שתסעי באוטובוס" אמר לי דור באחד מימי החמישי לפני היציאה לבית. מכיוון שלא היה לי רשיון לא לקחתי רכב חברה אז כהטבה קיבלתי מונית שאספה והביאה אותי מהבית כל יום.

כעבור שנה

"את מוכרחה להציל אותי" נכנס אלי דור למשרד בגמלוניות. כבר התרגלתי לכניסות הדרמטיות שלו כשיש משברים מול לקוחות והוא זקוק ליעוץ דיפלומטי. אבל הפעם המשבר היה נראה אחר. חריף יותר.

"מה קרה?" שאלתי בעניין. נכונה לבצע כל משימה.

"נלי נתפסה על ידי משטרת ההגירה.. נבלות של ממש" אמר בכעס. “אני מנסה לעזור לה בתקווה שלא יגרשו אותה..” אמר בתסכול.

נלי היא עוזרת הבית התאילנדית של דור ומיקה.. היא מגיעה אליהם כמעט כל יום ומטפלת בכל ענייני הבית. לא מעט פעמים דור ביקש ממני משימות שאעביר לה, ותמיד התרשמתי שהיא אישה תכליתית וחרוצה.

"אני תמיד אעריך לדור ומיקה למה הם הצילו אותי מחקלאיות" אמרה בשקט. “חקלאי זה יחזקל היה רע איש רע מאוד ואני ברחתי והם לאסוף אותי ולהעסיק אותי".

"תזמון גרוע להיתפס בו" אמרתי לדור הכועס. “בדיוק בבר מצווה של דוידי".

"כן, את מספרת לי. כל הבית שלנו מבולגן ואנחנו יוצאים לכותל עם האורחים, היא הייתה אמורה לסדר את כולו לקראת ההגעה שלהם".

"ואוו באמת בלגן" אמרתי בכנות. "אין לך מישהי חלופית?” שאלתי.

"אני לא אוכל לסמוך על כל אחד…בטח כשאני לא בבית" אמר דור בתסכול.

"דור, אני אטפל לך בבית" אמרתי וקמתי.

"ממש לא" אמר דור בחוסר אמון. “את לא צריכה להתעסק בשטויות, את חצי סמנכ"לית פה".

"נכון אבל אני גם פה כדי לעזור לך לנהל את החברה" אמרתי בהחלטטיות.

"בטוחה"? ראיתי את עיניו של דור מתרחבות בהקלה.

"אל תדאג, אני אטפל לך במה שצריך. אתם חוזרים לקראת חמש נכון?”

"כן" אמר דור והפרצוף הלחוץ שלו נרגע מעט. “אני חייב לך לתמיד".

כעבור מספר שעות עמדתי בחדר השנה המואר והגדול, מקפלת בגדים שהיו פזורים בערמות שונות. חולצות מכופתרות במידה LARGE של דור, בגדי כושר ורודים וזוהרים של מיקה. רציתי לשים מוזיקה אבל לא ידעתי להפעיל את מערכת השמע שהיתה בעצם מסך לבן שקוע בקיר ללא כפתורים, ממתינה למגע יד אדם שתעיר אותה. המשכתי לקפל את הכביסה היבשה בשקט, ממיינת ומשאירה בצד בגדים שמיועדים לגיהוץ.

רק עוד שק שחור אחד. פיזרתי את הערימה של הכביסה לקיפול האחרונה יחד עם שאר ערימות הכביסה. עבודה של חצי שעה גג והביתה. הגוף שלי היה עייף מעמידה ארוכה שעות בטיפול בבית של דור ומיקה, והייתי זקוקה למסאז' טוב. הרמתי חולצת טריקו לבנה והתחלתי לקפל אותה בזהירות. ואז ראיתי אותו. כתם חום, יבש, של קטשופ מרוח על השרוול הארוך. "מוזר, הכתם הזה לא ירד בכביסה?" חשבתי לעצמי. ואז הבנתי את גודל הטעות. אחד מהשקים היה שק כביסה ולא שק בגדים לקיפול. הרגשת קבס מילאה אותי. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך. התחלתי לחזור אחורה, לבגדים המקופלים ולוודא שלא הסתנן בגד מלוכלך לערימת הבגדים המקופלת היטב. לאחר מספר בדיקות מהירות הגעתי למסקנה שמה שקיפלתי היה מכובס ונקי. כעת היה עלי להפריד בין הכביסה המלוכלכת לכביסה הנקייה. הערימה שמולי הכילה חולצות, מכנסים ובגדים תחתונים וגרביים. את מה שהיה נקי והריח מכביסה, העברתי לקיפול. קיפלתי 2 זוגות מכנסים וחולצה צהובה . ואז נשארה לי ערמת תחתונים וגרביים של דור ומיקה. ערימה שהיא עירבוב של שק הכביסה המלוכלך והנקי גם יחד. התחלתי לאסוף בתסכול תחתונים שנראו לי נקיים בערימה אחת ימינה. תחתוני בוקסר נקיים של דור בצבע שחור. תחתוני מלמלה לבנים ורכים של מיקה, עם פס בצבע תכלת שזור לאורך איזור הגומי. נקיים. תחתונים שחורים נוספים של דור. הרחתי אותם לרגע כדי לדעת בוודאות שהם נקיים. נקיים.

הערימה התחילה להצטמצם.

תחתוני ספורט נקיים נוספים של דור בצבע צהוב הירחתי ליתר ביטחון ומיד הרחקתי אותן בשאט נפש.

ריח חזק של זיעה.

הינחתי את התחתונים בערימת הכביסה.

הלאה. תחתון בצבע סגול בהיר  של מיקה. קירבתי בזהירות לאף והירחתי. מלוכלך. ריח זיעה מילא את הנחירים שלי.

הינחתי בזהירות בערימת המלוכלכים. תחתון של דור לבן ומוכתם שלא טרחתי להריח והושלך לערימת הכביסה..הנקייה. קלטתי את זה רק אחרי כמה שניות. שמתי לב לחמימות נעימה שמצטברת לי בתחתית הבטן.  התחתונים הסגולים של מיקה הביטו בי בהתרסה.

הרמתי אותם בזהירות שוב.

הבד הרך התלפף בעדינות סביב האצבעות שלי. קירבתי שוב לאף והרחתי שוב מעט. שוב ריח זיעה עדין ומתוק שמילא את חלל האף שלי וירד היישר לתחתית הבטן שהתמלאה בחמימות מרגשת.

הסנפתי שוב לעוד נשימה עמוקה את האיזור הצר שלהן וריח הזיעה הנעים היכה בי כמו גל בשובר גלים בסערה. מוללתי באצבעותי את הבד הרך. הרגשת הבעירה בתחתית הבטן הייתה חזקה עכשיו והיד שלי נמשכה לתחתונים כמו מעצמה. הרגשתי צורך להריח אותם עוד ועוד. ואולי אפילו לשלוח לשון קלה לעבר…

"מה יש לך!" נזפתי בעצמי וירדתי שוב לקרקע.

השלכתי את התחתונים לערימה המלוכלכת והמשכתי לקפל את התחתונים הנוספים שנשארו בערימה, נבוכה מעצמי על עצמי ולא מצליחה לסגור במילים את התחושות שלי.

הרגשתי את הפות שלי נפוח ושוקק, כמעט מתחנן. אבל לא היה לי אומץ לגעת בו בבית של דור ומיקה.

"אני מוכרחה לגעת בעצמי" חלפה בתוכי המחשבה, מחשבה שגרמה ל לי להרגיש מלוכלכת, מחשבה שניסיתי להזיז למקום אחר ללא הצלחה.

מחשבות הן לא כביסה. אי אפשר להזיז אותן אם הן לא רוצות. אבל אפשר לדחות אותן. קצת. תשתלטי על עצמך. פקדתי על עצמי.

סיימתי לאחר כרבע שעה של עבודה מרושלת כשאני מחזיקה את עצמי בקושי והבטתי במהירות בתוצאות.

ערמות מסודרות של כביסה, נקיה ומקופלת, וערימה אחת של כביסה מלוכלכת אותה פיניתי לסל הכביסה כשהטלפון צלצל. מספר לא מוכר.

"חווה"? שאל הדובר. "זה הנהג מונית אני פה בכניסה לבית" אמר תוך כדי שהוא משתעל עמוקות. "אבל זריז למה אני תופס פה שתי חניות" אמר והשתעל.

"בסדר אני יוצאת" אספתי את התיק השחור ומיהרתי לצאת, כמהה לבית שלי, לפרטיות.

חציתי את חדר השינה המצוחצח בצעד רחב לכיוון היציאה. מימין לי ביצבצו התחתונים של מיקה מכוסים בעוד בגדים, מתוך סל הכביסה.

כל החיים שלי הלכתי לפי הסדר. תלמידת בית ספר טובה. ערב שבת מקפלת מפיות צבעוניות לתוך כוסות שקופות. חותכת נייר טישו צחור לפני שבת. דבק על מפסיקי המנורות. תמיד הייתי טובה.תמיד לפי הספר. תמיד הערצתי את הדמויות יראות השמיים בספרים של מוישי נדלר.

אבל הייתי חייבת להריח את התחתונים האלו שוב.

"כביסה מלוכלכת אפשר לכבס… מחשבות מלוכלכות לא." אמר לי הקול בראש.

"אני אישה צדיקה, אישה של תורה…" עניתי לקול בראש שאיים להשליך אותי מצוק הערכים עליהם גדלתי.

"אפילו הסופר מוישי נדלר עם כל הדמויות הטובות והצדיקות שלו..חטא"

"מוישי נדלר מת.." עניתי לקול המעיק..

"ומה אם תמותי גם את מחר..וכל חייך לא ניסית…"

"אני חייבת לנסות" עניתי לעצמי ולקול בראש.

ובלי לחשוב שלפתי אותן מסל הכביסה הישר לתוך התיק השחור שלי ורצתי למונית. אוחזת בתיק הכבד מרגשות אשמה.

הנהג ראה אותי יוצאת מהבית – ושלח יד מתוך הרכב לפתוח לי. מכשיר קשר השתלשל מהמראה ופלט צלילים קטועים.

"רחוב רובין 3" אמרתי לו בחטף. רבע שעה ואני בבית. התרווחתי על כיסא העור השחור וקיוויתי שלא ידבר איתי. משאלתי התגשמה וכעבור 20 דקות של נסיעה לא פקוקה מאוד פתחתי את דלת הבית, נמלטת לצינה המבורכת. נחום כמובן לא היה בבית.

"תשלטי בעצמך מה זו החיתיות הזו" לחשתי לעצמי כשהרגשתי צורך עז לגעת שוב בתחתונים המרגשים של מיקה.

ועדיין, לשם שינוי לא עצרתי בידי הנשלחת מאליה והוצאתי את התחתונים לאט לאט מהתיק. התיישבתי על המיטה של חדר השינה הזעיר שלנו, הכל כך שונה מחדר השינה המרווח שהייתי בו עד לפני זמן לא רב.

היבטתי סביב, אהבתי את האינטימיות הפשוטה שהוא שידר. על קצה המיטה הרמתי בזהירות ובאיטיות את התחתונים לאף שלי. הרגשתי בושה כמו אותה ילדה מתבגרת וביישנית שהייתי, שמגלה שגדלו לה שדיים עגלגלים, והיא כבר לא יכולה להצניע את מה שהיא חונכה להצניע.  בושה כאילו אלף עיניים בוהות בי ברגעים האלו. אבל התשוקה לריח הייתה חזקה ממני.

"את עושה מעשה חיה" שמעתי את רבקה, המורה האהודה מהסימנר.

"אבל זה כל כך מרגש"  עניתי לה בתוכי ומחקתי את דמותה מראשי.

שאפתי לאט לאט את הריח של התחתונים ממוללת שוב בקצות אצבעותי את הבד. מתענגת עליו לאט לאט. הריח של מיקה מילא אותי בתשוקה. הרמתי רגל אחת על בסיס המיטה והתחלתי ללטף את הרגליים שלי, נוגעת לא נוגעת באיבר התפוח. דלת נטרקת בצד השני של הקומה הקפיצה אותי בבהלה, כמי שנתפס בקלקלתו.

קמתי לוודא שדלת הבית נעולה. שלא יהיו הפתעות. לחצתי במהירות על הידית. נעולה. סגרתי גם את סוגר השרשרת העליון ליתר ביטחון וחזרתי בריצה מהירה לחדר מורידה את השמלה שלי תוך כדי הליכה. מביטה בדמותי לרגע במראה שבקצה המסדרון. אני אולי לא יפה כמו מיקה אבל נראיתי מצויין.

גם כשהייתי עטופה בבובקה, מכנס רחב שמצניע עוד יותר את קימורי הגוף מתחת לשמלות. זה נהוג בחסידות שלנו. הרגשתי כמו עיוורת, והתשוקה הלהיטה אותי בצורה שלא להטתי מזמן. החזקתי את התחתונים בידי שוב ודימיינתי את מיקה לובשת אותם. חטובה וחזקה, שיערה הבלונדיני גולש על הכתפיים החלקות שלה.

ניסיתי לגעת בעצמי בעודי מריחה את התחתונים של מיקה. אבל זה לא הספיק. קמתי בהחלטיות וניגשתי לראש המיטה. לקחתי כרית צרה שמשמשת ככרית קריאה שקיבלנו מתנה לאירוסין, כרית בעלת מעטפת רכה מבחוץ אך יציבה מבפנים. הלבשתי את התחתונים הסגולים של מיקה על הכרית כמו גוף בלי רגלים. הדלקתי את המזגן על טמפרטורה נמוכה והשכבתי את הכרית על המיטה לאורך. הרגשתי שאני מתה מהתרגשות והלב שלי פעם. הורדתי את הבובקה ונשארתי עם התחתונים הלבנים הפשוטים שלבשתי ונצמדתי לתחתונים הסגולים המפתים של מיקה, מחככת את האיבר שלי שכלוא בתוך התחתונים, בתחתונים המפתים של מיקה. "אווו" יצאה לי גניחה בלתי רצונית מהפה בשניה שהעזתי להציץ על התחתונים של מיקה שנוגעים ומתחככים בשלי. "כןןן זה כזה טובב" המחזתי לעצמי את הסיטואציה בעודי דוחפת את עצמי בכוח על הכרית לבושת התחתונים בעיניים עצומות. "כן מיקה תדחפי חזק יותר" אמרתי בנחישות בעודי נמרחת עוד על הכרית. בחוץ אמבולנס עובר הפריע את דממת אחר הצהרים המהביל שהיה. רעש ילדים מפארק סמוך עלה עד לחלון החדר המוגף.

אבל אני בשלי. בעולם הקטן והמדומיין שבו אני ומיקה באותו החדר. "כןןן מיקה איזה כיף להתחכך בך" אמרתי בטון גבוה ממה שהכרתי ודחפתי את עצמי עוד על התחתונים המולבשים על הכרית. דמיינתי אותה מנשקת אותי מפה לפה. כל כך רכה וכל כך חזקה. כמו הכרית שעכשיו החלה להרטב בעצמה מעוצמת הרטיבות שלי. דמיינתי את עצמי בחדר שלהם. עם מיקה במיטה. מתחככת בה בעוצמה. הרגשתי שאני יוצאת מדעתי מרוב תשוקה. התחלתי לגעת לעצמי בשד הימני מבעד לחזייה התפוחה והפות שלי התחכך בתחתונים המדומים בעוצמה ובחזרתיות. עצרתי לאחר כמה דקות של חיכוכים כשעלה בי רעיון חדש. הורדתי את התחתונים מהכרית שואפת את ריח הזיעה של מיקה יחד עם ריח הרטיבות שלי והכנסתי אותם בזהירות אל תוך הפה שלי. בהתחלה מעט, רק את החלק המגיע עם הריח מהפות של מיקה. הטעם החמצמץ שהתפשט לי בפה, סחרר אותי ושלח את שתי ידי המשתוקקות לתוך האיבר התפוח שלי. פותחת בכוח את הפתח העדין ודוחפת בחוסר שליטה 8 אצבעות לתוכו, אצבעות שהחליקו בקלות פנימה בעודי שוכבת ברגלים פשוקות, דמיינתי את מיקה מטפסת עלי מאחור ואת הפה שלי נמרח על הכוס שלה, משרת אותו. פתחתי עיניים לרגע וראיתי את עצמי במראה הקטנה שבחדר. כמו כלב שמחזיק רצועה סגולה בפה לאדוניו.. הרגשתי מלוכלכת ומושפלת באותה המידה. רציתי להפסיק אבל הידיים שלי עשו בי כרצונן…כרצוני. רציתי את זה. רציתי את הטעם המרנין בפה שלי. ידי חפרו במהירות ובנחישות רבה בתוך הפות, מרחיבות אותו בתשוקה, נוקמות בו, נוקמות בי, על שנות הסמינר שאסור היה לגעת שם.

הבטתי בעצמי עוד פעם אחת, שרועה על המיטה כשתחתוניה של מיקה בפי. "אני כזאת כלבה" חשבתי לעצמי בלי להבין מאיפה המחשבה הזו הגיעה. "אני גומרתתתת" זעקתי לתוך הכרית "אני גומררתתתתת אני גומרת אני גומרתתת" צרחתי לתוך הבד הרטוב בעודי מלאה בתחתוניה של מיקה ובדמעות שפרצו ללא הפסקה.

בכי. בכי טהור. אמיתי. על מה? על מה שהיה. אולי על מה שיהיה? מה יהיה? מי יודע.

"מה שהיה הוא שיהיה" הייתה מצטטת המדריכה בסמינר.
"מה שהיה הוא לא מה שיהיה" ציטטתי בחזרה.

המשך קריאה – חלק ב