שאי ברכה – חלק ב

זהו המשך לסיפור שאי ברכה – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

רעשים של ערב מזדחלים בשקט אל הבית מחלנות האלומניום הישנים, צבועים בתכלת מתקלף. רוח קלה וביישנית של סוף יום גולשת פנימה אל השקט הרוגע, מערסלת קלות ערימת דפים ומכתבים שטרם נפתחו. את המעטפות השחורות אני מזהה מיד, בקשות שונות לתרומה מארגונים שונים. אני ממהרת להעלים אותן ישירות לפח האשפה הצהוב במטבח, מטילה אותן בין קליפות מלפפון ושברי ביצים מארוחת הבוקר לפני שנחומי בעל הלב הטוב יתפתה להציל את העולם באמצעות ח״י שקלים כפול שלושים ושישה חודשים.

"יכולנו להיות מצטייני חברת חשמל" אמרתי לנחומי והחזקתי מעטפה כתומה. נחומי היה שקוע בספר קודש ישן עם עטיפה חומה ואותיות זהב שכבר דהו מכבר. הוא הרים את העיניים לאט, מנסה להתנתק לרגע מהשורה שבה התרכז.

"למה"? שאל, ועל פניו הופיעה הבעה של מי שקטעו לו את חוט המחשבה לטובת נושא משעמם אך מתבקש.

"123 שקל חשבון חשמל ועכשיו עוד אמצע אוגוסט" אמרתי לו בפנים מחויכות.

"זה הגיוני, דירה של 40 מטר, פונה לכיוון דרום עם 4 כיווני אוויר, מפזר חום בחורף, בויילר, מנורות ומקרר. פלטת שבת קטנה, ובגדול זהו.” אמר. "אנחנו אנשים מאוד חסכניים סך הכל" אמר בחיוך קל והוריד עיניים שוב לספר הקודש הישן, רומז לי שהשיחה נגמרה, או שמדלג בחכמה על הסיבה האמיתית. נזהר לא לדרוך לי על היבלת הכי גדולה שלי.

"כשאין ילדים אין על מה לבזבז”, חשבתי לעצמי בעצב בגוון מריר. כמו קפסולת קפה. עצב שהרגיש לי מוחשי, כזה שהתחיל בלחיים וזחל אל הצוואר, החזה וחדרי הלב, דורכת על היבלת הכואבת בעצמי.

"בצער תלדי בנים" נזכרתי בפסוק המפורסם מחומש בראשית בעודי חותכת לרוחב את המלפפונים השטופים, קוטמת אותם בזהירות בקצוות.

"בעצב תלדי בנים" המהמתי לעצמי בעודי שופכת את ריבועי המלפפון המדוייקים אל קערת הפלסטיק הכחלחלה, מצרפת אותם לעגבניות הבשלות, לבצל ולשום הכתוש.

"שעאאבס היא מלזעוק שעבס קויידש היא מלי-זעוק" זמזם אברהם פריד בקופצנות מתוך רדיו ישן על סוללות את השיר בעל המילים העצובות.

"בעצב תלדי בנים..” חשבתי לעצמי בזמן שפתחתי את דלת המקרר הלבנה ושלפתי אריזה של נענע, מפרידה עלים ירוקים וטריים משחורים וכמושים.

"בעצב תלדי בנים" זמזמתי כעת את אברהם פריד במילותי שלי.

"מה אתה בעצם רוצה" חשבתי לעצמי בעודי קוצצת את הנענע לפיסות קטנות וסתמיות, מוותרת כעת על הדיוק האהוב.

"מאי משמע" פלט נחומי לעצמו בעודו ממשיך לנבור בתוספות לדיברי הגמרא בתוך הסלון הקטן והסגפני.

"אני לא מבין את זה" אמר לעצמו בניגון קל, קולו נישא מהסלון הקטן למטבח הזעיר. “אני לא מייביין את זה..מה אומר התוספות..” שר לעצמו והתנוענע קדימה ואחורה על הספה הרכה, הילה דמיונית מקיפה אותו.

אלו הרגעים שהכי אהבתי את נחומי שלי. איש של תורה, של מצוות ומעשים טובים. כזה שמקפיד על קלה כבחמורה. אני חושבת שאם הוא היה חילוני הוא יכול היה להיות מוגדר כאדם נאה, ובנחישות האופיינית שלו גם להצליח שם, בחוץ.

ולא. הוא לא מושלם. יש לו את ההתמודדויות שלו. אבל זה מה שיפה בזה. הרי כל כך פשוט לברוח לתוך אוהלה של תורה וכשאין התמודדות אין צדיקות.

ואני..? עומדת במטבח הזעיר, שבעבר כנראה שימש כמסדרון , וקוצצת סלט ירוק עם נענע כמו שנחומי שלי אוהב. וביצים. ("לא חביתות, רק מקושקשות.” פסק נחומי כבר בדייט הראשון שלנו. ושנינו התפקענו מצחוק) עם מלח. וגבינה. וארוחת ערב. ויום ועוד יום. ואני מתרחקת. כמו סירה קטנה שנסחפת אט אט מהחוף. כמו פקק של בקבוק שנפל מתחת לספה ואיפשהו הוא מגלה שהוא אוהב להיות שם. בכוך. מרוחק. גם אני מתרחקת. מתרחקת מההבנה. מה אני צריכה לעשות? מי אני בלי ילדים? והאם הקדוש ברוך הוא הפריד אותי מחבילת הנענע שלו וכעת אני עלה שחור וכמוש? חיפשתי את חבל ההצלה שלי בשקט.

בשבועות שלאחר מכן התנחמתי בעבודה קשה, שקעתי בה כמו עוגן בקרקעית של נמל סלעי. קמה מוקדם, חוזרת מאוחר הביתה העיקר לא לראות אימהות עם עגלות וילדים עם פאות צוחקים מכל עבר.

"במסגרת הזו אתם מקבלים פיתוח מלא של המערכת כולל שני סבבי תיקונים" אמר דור תוך שהוא עומד אל מול לקוחות מסניף ישראלי של חברה טכנולוגית בינלאומית שביקשה להתאים את כלל המוצרים שלה לישראל. ישבנו בחדר הישיבות, שהיה קצת גדול יותר מהמשרד של דור, אך בהחלט לא גדול בשביל חדר ישיבות בעבור חברה בסדר גודל שלנו.

"חדר ישיבות גדול מעודד ניכור" הסביר לי דור פעם בסוף של יום גדוש בפגישות. בקבוקי שתיה ריקים היו פזורים על השולחן, כוסות קפה, קערות חצי מלאות של תמרים ואגוזים, ולצידן מגשי עוגות ריקים.

"אני רוצה שהלקוחות שלנו ירגישו שאנחנו איתם, קרובים אליהם, פיזית, כשאנחנו נפגשים איתם. חדרי ישיבות גדולים גורמים ללקוח להבין שהוא מנה קטנה בתוך בופה גדול.” אמר בלשונו הציורית, ואז חייך "ובמקרה שלנו כאן, זה נכון, איך אתם אומרים אצלכם? ברוך ה', אז ברוך ה' הבופה שלנו עצום ואת יודעת את זה" אמר והביט בי, ממתין לאישור שלי.

מיהרתי להנהן בחיוך. “ולמרות שכל לקוח אצלנו הוא קיסם אחד בחבילה, אני רוצה שהם ירגישו שהם הקיסם הכי חשוב, קיסם בטעמים, קיסם שיניים שהייתי רוצה למסגר בסלון, קיסם מזהב. עד כדי כך חשוב", המשיך דור בחיוך עייף, שיערו החום נשפך על פניו בתלתלים סוררים והוא הסיט אותם, חושף מצח רחב, נחוש.

“את יודעת, שכשעברנו למשרדים כאן, ביקשתי מהאדריכלית שתציב במרכז חדר הישיבות ג'קוזי ענק, כי ככה בעיניי סוגרים עסקאות. בקירוב. בביחד. ביחד כזה שמאפשר לי אפילו להתקלח עם הלקוחות שלי. כמו בצבא" אמר והביט בי, קצת ממתין לראות אותי מתרשמת.

“אתה מטורף אתה יודע"? אמרתי, מתפקעת מצחוק והערכה לאיש הלא רגיל הזה.

זה כבר נהיה משפט שגור בשיחות שלנו. דור הוא לא אדם רגיל, נדמה שהבחור שיודע להצליח בכל דבר, פשוט ויתר על להיות רגיל ומצליח, ויותר חשוב לו לצחוק על החיים. הוא לא פוחד להפסיד או להסתבך. פעם הוא סיפר לי שבתור ילד בתל אביב, הוא היה גר ליד בריכה עירונית גדולה ומוכרת, שהייתה מוקפת גדר גבוהה. וכילד הוא חלם לטפס על הגדר, ומשם למגלשה הכחולה צהובה ומשם לתוך המים הקרירים. זה היה חלום הילדות המוצהר שלי. ודאגתי שכולם יכירו אותו.

"מאז, הבריכה נסגרה והפכה לבניין משרדים גדול ומשעמם" אמר ומבט נוסטלגי קל על פניו. “אבל מאז אני לא מפסיק לטפס על הגדר בכל דבר שאני עושה".

"רגע, אבל הצלחת בסוף לטפס לבריכה?” שאלתי בציפייה.

"לא. הגדר הייתה גבוהה מידי". אמר דור בשקט. “אבל לא ויתרתי. אני התבגרתי מהר מאוד ביחס לחברים שלי, וכשהייתי בן 9 נראיתי בן 15 וכשהייתי בגיל 15 כבר קניתי אלכוהול לחברים כי ניראתי בן 22.”

"והיום כשאתה בן 47 אתה נראה בן 30” רציתי להגיד לאיש היפה הזה, אבל לא אמרתי כלום, נזהרת שלא להקים מריבצם אריות שלא צריך להעיר.

"אז כשהייתי בן 15, קניתי ערכה לבדיקת תקינות המים בבריכות, לבשתי ג'ינס וחולצה מכופתרת והצגתי את עצמי כבודק של משרד הבריאות שהגיע לבחון את איכות המים. ומאז נכנסתי פעם בשבוע בימי חמישי בערב לבריכה. אם לא הצלחתי לטפס עם הידיים לפחות הלשון שלי הביאה אותי לאותה המטרה" אמר בחיוך מסכם, ואני התמלאתי הערכה לאיש הזה. לא פלא שהגיע לאן שהגיע.

"אתה מטורף" חזרתי שוב למשרד שלנו ולרעיונות הג'קוזי של דור.

"כן, ואני שמח שאת מספיק אמיתית להגיד את זה" אמר בחיוך. “המזל הגדול הוא שזיוה האדריכלית סתמה לי את הפה באותו הרגע בטיעון שזה לא עומד בתקני בניה למשרדים, והיום אחרי שנתיים אני מבין שמזל שהיא החזיקה לי את היד.” אמר והשתהה מספר שניות במחשבה ואז הביט בי "כמו שאת מחזיקה אותי היום מלעשות שטויות" אמר ומבטו המחוייך גרם ללב שלי לנתר בבהלה לרגע. כמו לרדת מדרגה בחושך ולגלות שבטעות דילגת שתיים במכה.

מאז עברו כמה חודשים וההערכה ההדדית ביננו גברה. למדתי לקבל אותו, לזרום עם השטויות שלו, לתת לילד המגודל והחמוד הזה לנסוע על התלת אופן שלו עד קצה הצוק ולעצור אותו שניה לפני שהכל מתפרק.

פתאום הייתי אשת העולם הגדול, משלבת בין סגירות חרדית, אי לחיצת יד לגברים, ושתיקה מוצהרת בכל פעם שמישהו מספר בדיחה לא נקיה, לבין חיוך מלבב ושילוב של משלים מהיהדות כשאני רוצה להסביר עיקרון מסויים. התפקיד שלי היה סוג של עוזרת עם ראש גדול, והלקוח היחיד שלי היה דור. ילד מדהים שיודע לבנות עולמות בחכמה ועדיין להתנהג בטיפשות ילדותית וכובשת.

והילד הגדול הזה היה חכם. ויפה כל כך. ושלם עם עצמו ושבור בו זמנית. ולמרות שהוא היה גדול ממני בכמעט שני עשורים, הרגשתי אחריות עליו. אחריות שלא ידעתי לפרש. לא אימהית. חברית אולי. ולמדתי ממנו. המון. מהעוקצנות שלו. מהחיוך בזמנים הנכונים. מהיכולת לחשוב 20 צעדים קדימה. כמו במשחק שח-מט, למדתי ויישמתי.

כמה דקות לפני הפגישה עם הלקוח הגדול נכנסנו דור ואני, לוודא שהכל מסודר בחדר הישיבות. בקבוקי מים קטנים היו מונחים מסודרים על השולחן. מגוון מאפים מקונדטוריה סמוכה הריחו מצויין, בורקסי גבינה משולשים קרצו בסומסומיהם מתוך מגשי עץ מלוטשים, ו2 צלחות משולשי אבטיח קטנים חתוכים בקפידה. סוזי המזכירה בהחלט עשתה עבודה יפה.

אבל, אני חייבת לחשוב שח-מט, אמרתי לעצמי.

צלחת אחת מתוך 2 צלחות האבטיח לקחתי והעברתי למקרר הקטן של המשרד והנחתי מעל בקבוקי היין הכהים שהיו שכובים מסודרים על המדפים.

את הצלחת שנשארה הינחתי במרכז השולחן כך שכולנו יכולנו לגשת אליה.

"סוזי לא תתלהב שאת משנה את העריכת שולחן שלה" אמר דור, מביט בי מגבוה בפנים סקרניות.

"יש לזה סיבה" אמרתי, ממתיקה חיוך קטן וגאה.

"מה הסיבה?” שאל דור בסקרנות שכעשיו גרמה לעיניו לנצנץ.

"סקרני, אני אספר לך בסוף הפגישה, ורק אם זה יצליח" אמרתי בחיוך.

"לא, תספרי לי עכשיו ומהר כי הלקוחות עוד 2 דקות כאן" אמר בעקשנות.

“זה פרויקט חשוב שאני מעריך אותו בסכום של 2.1-2.3 מליון שקל וחשוב לי שהדברים ילכו חלק".

"טוב" נכנעתי. "בצלחת אחת יש שמונה משולשי אבטיח. ואנחנו יחד עם הלקוחות נהיה חמישה" אמרתי אל מול מבטו התוהה של דור.

"האבטיח נראה מצויין ואף אחד לא מסרב למשולש אבטיח, בטח לא ביום חם כמו היום, כך שאני מניחה שהמשולשים ייגמרו דיי מהר.” אמרתי, מהורהרת.

"אבל יש צלחת שניה ב…” קטע אותי דור, מביט לעבר הכניסה, בעוד קולות האורחים שלנו מתקרבים לחדר הישיבות המואר.

“אני רוצה לייצר חוסר, אני רוצה להיות זו שמתחרה עם הלקוח על משולש האבטיח האחרון שיש בצלחת בזמן הפגישה, אני אארוב בעניים שלי ליד שתישלח לעבר המגש, ואשלח יד מהירה יותר. כמעט אקח את החתיכה, ואז אני מוותרת לו בחיוך אדיב. ואז, אדון לקוח, הוא חייב לי. מחקרים מראים שלקוחות שמרגישים שעשו עבורם "טובה" יטו לסגור עסקאות יותר בקלות.

"ואוו את גאונה" הביט בי דור בעיניים נוצצות ורגע לאחר מכן רץ ללחוץ את היד לשלושת הגברים הצעירים שנכנסו לחדר הישיבות.

"וזאת המערכת, כמו שאתם רואים והיא מגיעה עם אבא ואמא, עם אחריות, במסגרת הזו אתם מקבלים פיתוח מלא של המערכת כולל שני סבבי תיקונים" אמר דור, לאחר שהציג את המוצר שאנחנו נפתח עבורם. מוצר ביטחוני רגיש שמיועד לזיהוי גורמים עויינים ברחבי רשויות מקומיות.

"בוא נדבר על עניין המחיר" אמר מיכה, שהיה הבכיר מבין שלושתם.

"בשמחה" אמר דור.

“אבל לצערי אני חייב לצאת לשיחה דחופה מאוד" אמר והביט במכשיר הנייד שלו, שמהצד שלי יכולתי לראות שלא הייתה שיחה כזו על המסך.

"וחווי תמשיך מכאן את הדיון, היא ממילא זו שאחראית על המחירים בארגון" אמר והשאיר אותי נבוכה ובהלם גמור.

"תודה רבה לכם חברים על שהגעתם לכאן" קם דור ולחץ ידיים לשלושתם מבלי להביט בי ויצא.

"הלו? כן אני מתנצל, מיד מגיע" זרק אל הטלפון רגע לפני שהדלת נסגרה והשאיר אותי לבד אל מול שלושת המנהלים הבכירים. רועדת מפחד. הוא לא יכול לעשות לי את זה. אני אפשל בגדול חשבתי באימה.

"המנהל שלך טיפוס ממש מעניין" אמר מיכה במבט תוהה.

"אני מתנצלת..” התחלתי לגמגם, בנסיון להרוויח זמן ונשימה, ובשבריר שניה החלטתי שאני תופסת את המושכות מכאן ומפסיקה לדאוג.

“כנראה שזו המאהבת התקשרה" אמרתי בחיוך מפייס ושלושת הגברים צחקו ואני הרגשתי הקלה, אוספת את שברי הביטחון שלי כדי להתמודד עם המו"מ על המחיר.

"לא ידעתי שגם..אנשים כמוך מתבדחים ככה" אמר מיכה בעניין.

הרגשתי מועקה רגעית. "חילול ה'!. זה מה שאת עושה" אמרתי לעצמי בראש. יחשבו עכשיו שכל החרדים ככה. דחפתי את הרגשות האלו לתחתית הבטן. אין זמן לרגשנות. נתמודד עם זה לאחר מכן.

"אני מתכוון להגיד שמרגש לראות חרדים צעירים בעמדות מפתח גבוהות כל כך" המשיך כשהבין שהביך אותי.

"תודה רבה" עניתי, מסדרת בלי משים קצוות שיער בפיאה שלי, פותחת מחברת עם לוגו החברה שלנו על מנת לציין שהגיע הזמן לדבר על המחיר.

הרגשתי מתחזה. מה אם אפשל? ממתי אני יודעת לדבר על מחירים?. דור הזה נבלה. פשוט ככה. אין לו טיפה של לב וכבוד לסביבה שלו.

"שששש" השקטתי את הקולות הקשים בראש. נשמע הכל אחר כך. אין דרך אחרת. “עכשיו תחייכי" אמרתי לעצמי בראש. דמיינתי את עצמי מביטה על עצמי מצד הלקוח, אישה צעירה, עם פנים רציניות ויפות, פאה גולשת על כתפיים צרות אבל לא מצומקות. הגוף שלי נראה מושלם ויפה, בלי אחוז שומן אחד ובלי קפל עור באיזור הבטן אחרי לידה (לצערי). הסתכלתי על עצמי בדמיון החוצה ואהבתי את מה שראיתי. הרגשתי כבר חזקה יותר.

"קודם כל, אני רוצה להגיד תודה על הפגישה הזו." אמרתי כדי להרוויח זמן. "למדתי על החברה שלכם, ועל מה שאתם עושים והרעיונות שאתם מציגים גאוניים". אמרתי, מאלתרת משפט חנופה בתור התחלה כי זה מה שדור החלאה היה עושה.

שלושת הגברים הנהנו לאט, פניהם רציניות כעת.

"אחרי שנפגשתי איתכם, הבנתי שהפתרון שאתם מחפשים הוא לא פיתוח סטנדרטי של טכנולוגיה רגילה. אתם מחפשים פיתרון שהוא מחוץ לקופסא.” המשכתי לאט. העיניים של שלושת הגברים היו נעוצות בי.

"המחיר שאני אוכל לספק לכם כאן הוא סביב ה4.2-4.3 מליון שקל עבור מכלול הפרויקט" אמרתי ושתקתי. הרגשתי את הרגליים שלי רועדות ואת הלב שמתפוצץ מתחושת ההרפתקאה.

"אוקיי. תודה" אמר מיכה באיטיות, פניו איבדו את החיוך לרגע.

"איבדתי את הלקוח הזה" חשבתי לעצמי.

"את יודעת שהמחיר שלכם הוא פי שתיים ורבע מהמחיר שקיבלנו אצל המתחרים" התערב דוד, חשב הכספים של החברה, בחור בלונדיני עם משקפיים עגולים וגוף מפותח שאיים להתפוצץ מתוך החליפת בר מצווה שלו.

הלב שלי דפק בעוצמה, כבר השגתי משהו. אני יודעת שהמתחרים נתנו את המחיר שדומה למחיר שדור כיוון אליו וכבר אוכל לדעת שהם יסכימו למחיר של דור. אבל חיפשתי לעשות מעבר לכך. אני שחקנית שח-מט.

"דוד אתה צודק" אמרתי בשקט, משרבטת בלי משים צורות אקראיות על מחברת השורות מולי.

“המחיר שלנו יקר, יחסית" עצרתי לרגע והבטתי על שלושתם. “כמה אתם מעריכים שתכניסו מהפיתוח הזה ? פתרונות בתחומי תקשורות עושים בממוצע סביב העשרה מליון דולר בישראל בחמש השנים הראשונות, וכשייצא לחו"ל אנחנו מדברים על כמה מאות מליונים אני מעריכה?״ הקראתי מהראש מספרים שהמצאתי זה עתה.

"פלוס מינוס" אמר דוד. "יותר לכיוון החצי מליארד ביציאת גרסאת בטא לחו"ל.” התערב מיכה בשקט. עיניו נעוצות בנקודה כלשהי בשולחן. יכולתי לשמוע את המחשבות שהתחוללו בראשו.

"ומה המשמעות במידה והפרויקט נכשל? ” שאלתי, מנסה להרצין את הפנים שלי ככל האפשר.

"אז כולנו נוכל לישון עד מאוחר כל בוקר כי נהיה מובטלים" צחק עכשיו מיכה ואחריו צחקו שאר הצוות.

"תראו, אנחנו מחזיקים פה צוות שרובו יצא מ-8200, ויחידה שמונה אחד. המתכנתים כאן עשו כבר כברת דרך בתחום התקשורת ומצאו פתרונות לאתגרים יוצאי דופן בתחומי המודיעין במדינות הכי קשות בעולם. איך לדעתכם עושים תקשורת כשאין קליטה סלולארית למשל? החבר'ה שלנו יודעים.” יש פה חברה שלמדו בשירות הצבאי להאזין למחשב ולפי רעש המאוורר וגובה המאמץ שלו הם יודעים אם המחשב נגוע בווירוס או לא. אתם מאמינים?

יש כאן חבר'ה שהשתילו מערכות מקליטות בתוך מזוזות בבתים ישנים בעיראק כדי להאזין להתאגדויות של אל קעידה.

החבר'ה הביטו בי במבטים רציניים מאוד, רציניים מידי. הייתי חייבת להקליל קצת.

"יש לי פה חבר'ה ששותים בירה עם הקרונפלקס של הבוקר”, אבל זה כבר לא קשור.

מיכה צחק ואפילו דוד נידב חיוך קל.

"החבר'ה האלו יקרים. נכון. אבל הם לא נכשלים. העילית של העילית נמצאת כאן. וכמו שאתם יודעים בכל פיתוח טכנולוגי יש אתגרים. הפרויקט שלכם סופר מאתגר ואני מעריכה שזה כולל פרוטוקולי תקשורת לא רגילים.” הוספתי מבלי לדעת מספיק על מה מדובר.

שלושתם הינהנו בשקט.

"אתם צריכים אנשים לא רגילים. אתם לא צריכים מתכנתים, אתם צריכים חיות טרף. האנשים שלנו כאן באים מהג'ונגל המודיעיני הכי חזק בעולם ויודעים לבצע משימה בשלמות. “ עצרתי את הנאום שלי והמתנתי כמה שניות, לתת לדברים לשקוע. וגם לשקוע אצלי.

"אני לא סתם מבקשת מכם ארבעה וחצי מליון" המשכתי.

"רגע רגע הלו! לעצור! אמרת ארבע נקודה שתיים" אמרה מיכה במחאה מחוייכת. באותו הרגע הבנתי בהתרגשות שתפסתי את תשומת הלב שלו.

"אני מבטיחה לכם" אמרתי בקצב הכי איטי שיכולתי "שאתם הולכים לקבל את המוצר המדהים ביותר שיוצר על ידי אנשי המקצוע הכי טובים שיש לתחום הזה להציע.”

העיניים של כולם היו מרותקות. הרגשתי את זה. יכולתי לראות את הדמות שלי משתקפת בחלון הזכוכית מאחוריהם. נראיתי עוצמתית.

"בואי נסגור על שלוש נקודה שתיים" אמר דוד, פותח את שלב המשא ומתן.

"אני לא אוכל לרדת בפחות מארבע נקודה אחת" אמרתי, מביטה במיכה, הבכיר יותר מבינהם.

הלב שלי דפק בקצב מואץ. השניות חלפו והרגשתי שהגזמתי. דוד היה נראה נבוך ומיכה הביט ביגל, סמכנ"ל הפרויקטים, מתכתב איתו במבטי עיניים.

"מישהו רוצה קפה?” הציצה סוזן מהדלת לפתע וקטעה את האווירה המתוחה.

"אני אשמח" אמרתי לה, שמחה על ההפסקה הקצרה שנוצרה בשיחה, ואם אפשר גם לשלושת החברים כאן גם, אמרתי מבלי להמתין לתשובה שלהם.

בשעה שהמתינו השתדלתי להפוך את האווירה לנינוחה יותר.

"אתם יודעים שכשהמציאו את הקפה..היו שליטים ואנשי דת שהתנגדו לקפה. הם טענו שזה יכול להשחית את הנפש"

"לא מפתיע אותי…”אמר מיכה. “אתם, הדתיים מכל הדתות, כל הזמן חיפשתם איך להפוך את החיים לקשים יותר ומהנים פחות" אמר בחיוך.

"אני לא רואה איפה ההלכה מגבילה אותי היום… כל מה שאני עושה זה מתוך רצון" תכננתי לענות לו. אבל ידעתי שלאדם גאה כמו מיכה אני לא יכולה למתוח את החבל עד הסוף במקום זה עניתי בחיוך "יש בזה משהו" בשעה שסוזן הגישה את כוסות הקפה לכולם.

"תראי, אמר מיכה, אנחנו מתרשמים מאוד מהחברה שלכם, ומדור וממך ונראה שאתם תדעו להתמודד היטב עם הפרויקט שלנו.” אמר ועצר לתכנן את המשפט הבא.

"אני לא יכול לשלם על הפרויקט הזה מעל שלוש נקודה שש. הפער הוא חצי מליון וספק אם אוכל לשכנע את הנהלת החברה בסיליקון ואלי להשקיע עוד סכום, הם בכלל תכננו לפתח את הפרויקט בקליפורניה ואנחנו התנגדנו, רצינו ציונות, פרויקט שיכניס כסף למדינה" אמר ופרס ידיים לצדדים כאילו הוא הרצל. אמרה מיכה, מרוצה מהנאום של עצמו. חייכתי אליו והנהנתי, מעודדת אותו להמשיך. שכנענו אותם שרק במזרח התיכון יהיה להם שדה ניסויים בילט-אין בשטח, כי כאן הכל זה ג'ונגל אחד גדול" אמר בעניים בורקות, כאילו עכשיו אני הייתי הלקוחה והוא איש המכירות שמנסה להחתים אותי.

"מיכה, גם אתם מצאתם חן בעיננו ואנחנו רוצים את הפרויקט”. אמרתי בגילוי לב.

"בוא נסגור על שלוש נקודה שמונה וזה רק בגלל שאם זה לא יקרה אני אשאר לישון עד מאוחר בבקרים, כי יפטרו אותי “ אמרתי בחיוך גדול.

סגרנו. אתם שולחים לנו חוזה? שאל מיכה וקם, סוגר את כפתורי החליפה שלו.

"בהחלט" עניתי בחיוך שלא מגלה את המתרחש בליבי. עד יום שני זה אצלך במייל, בעזרת ה'.

"מעולה, אמר והגיש לי כרטיס ביקור לבן. “מיכה צוקרמן – סמנכ"ל פיתוח".

"תודה רבה חברים" אמרתי וקמתי גם ללוות אותם כשמיכה שלח את ידו כדי ללחוץ את היד שלי.

"אני… לא לחוצת ידיים..סליחה" עניתי במבוכה, לראשונה.

"סליחה, שכחתי שאת..” אמר ואז הוסיף "לא לחינם דור מחזיק אותך פה.. אין ספק שהוא זכה בעובדת כמוך" אמר בהערכה.

"תודה רבה" אמרתי, ורק חיכיתי שילכו. הלב שלי כמעט התפוצץ מתחושת ההצלחה והסיפוק האדירה שחוויתי.

"בייי להתראות" קראתי אחרים לאחר מספר דקות בכניסה למשרדים, סוגרת את הדלת לאחריהם בעדינות, מביטה בהם לרגע ממתינים למעלית, בוחנים את ההשתקפות של עצמם בדלת המעלית המצוחצחת, ושניה אחר כך רצתי למשרד של דור.

הוא היה שקוע בכתיבת מייל ארוך. רציתי לצעוק לו שהצלחנו, שסגרתי עסקה בסכום מדהים. אבל עצרתי בעצמי.

"איך הייתה הפגישה?" שאל בעניין, מרים עיניים תוהות.

"אני לא מבינה איך יכולת להשאיר אותי שם?" אמרתי בכעס והשתדלתי שייראה אמיתי. “לא אכפת לך מהחברה שלך? לפחות היית מכין אותי מראש" זעמתי עליו ולא רק בכאילו.

"חווי, תרגעי, אני מאתגר את הסביבה שאני מעריך..” אמר לי ברוגע.

"מאתגר?, כל העסקה התפוצצה, אתה מבין?” אמרתי ממשיכה לשחק את המשחק.

"כל העסקה הלכה לפח, ולך חשוב לאתגר אותי"? הנחתי שתי ידיים זועמות על השולחן של דור, להבליט את הכעס המדומה שלי.

"באמת??” אמר בפנים קצת פחות רגועות.

“איך זה יכול להיות? אנחנו החברה היחידה שמסוגלת לבצע את הפרויקט הזה". אמר בפסקנות, והבעה של של אכזבה החליפה את הבעתו הרגועה בדרך כלל של דור. הוא קם, והוא והתלתלים שלו הלכו במעגלים חוזרים בחדר בעוד אני מחזיקה את עצמי שלא לספר.

"אני לא אשת מכירות ואתה ידעת את זה, ולא הייתה שום שיחה טלפונית מדומיינת שלשמה בשם השם היית צריך לצאת החוצה" המשכתי לרשוף עליו.

"את צודקת..זו אשמתי..לא הייתי צריך" אמר בשקט.

"נכון, לא היית צריך" אמרתי בפנים הכי חמוצות שיכולתי להפיק.

כמה הם היו מוכנים לשלם?” אמר בשקט.

"מליון וחצי…” אמרתי ונשברתי, כבר לא יכולתי לראות אותו מאוכזב ממני ככה, תולה בי עיני ילד כעוסות.

"אבל אני סגרתי אותם בשלוש נקודה שמונה לפני מע"מ". אמרתי בחיוך ענק.

"מה?” שאל בהפתעה גמורה והתיישב על הספה המשרדית שלו.

"סגרתי אותם בשלוש שמונה, אתה מבין את זה?” אמרתי לו בחיוך והרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מגאווה.

"לא נכוון" הוא צעק עכשיו בקול שגרם לרגע לרחש מהמשרדים הקרובים להפסיק לכמה שניות.

"כן" אמרתי בחיוך. “זה מה שעשיתי".

"ידעתי! ידעתי שאפשר לסמוך עלייך!” דור עכשיו רקד בשמחה.

"אני יודע שאני הולך להיות מואשם על הטרדה אבל אני חייב" אמר והתקרב אלי בחיבוק גדול, גופו גבוה ממני בראש וחצי. השמחה טשטשה לי את המגננות והשבתי לו בחיבוק חזק. ידעתי שאצטער על זה בהמשך אבל עכשיו אני רוצה לשמוח. מגיע לי.

"את משהו" אמר ולא עזב את החיבוק. “אוישש את משהוו חווי".

"תודה" עניתי לו מכוסה בזרועותיו הארוכות.

"לא את לא מבינה..את משהו" אמר וחיבוק אותי חיבוק מטלטל. טבעתי בתוכו, בילד הגמלוני. במנהל שחייב שכולם ידעו שהוא הכי חכם. והכי חזק. ואיתי..הוא היה ילד. ילד קטן שקיבל את הפוקימון שהוא רצה.

בואי, חוגגים" אמר והוציא בקבוק של ויסקי מהמקרר המשרדי שלו.

"אני לא שו…”

"חוגגים אמרתי!” אמר ומזג לי כוסית ואני שתיתי, מרגישה את הטעם המאוס שוטף לי את הגוף. “זה כל כך מגעיל" חייכתי משתעלת.

"קיבלנו פרויקט עצום מימדים ממשרד הביטחון שבחר בחברה שלנו" הודיע דור בכינוס ה- "כלבת שבת" המסורתי שלנו, שזה בעצם מפגש כל יום חמישי שמנוצל לשיחות של דור עם הצוותים השונים שמתכנסים באולם הקבלה הרחב, שאיש התחזוקה של הבניין מסדר מראש כל חמישי בבוקר עם כמה שולחנות פלסטיק מחוברים ומפה לבנה.

“כלבת שבת" זו בעצם בלה, הכלבה של רענן ה-CTO, רווק תל אביבי (כן, זה מה שהוא ביקש שאכניס לו בכרטיס הביקור שלו כשהדפסתי טייטלים לכולם) שמגיע למשרד במכנסיים קצרים וכפכפים גם בחורף, נוסע על ג'יפ סוזוקי מיושן שעל הגג שלו מותקן גלשן אלמותי, ובעולם מתוקן הוא היה זה שכל הבנות עטות עליו בהמוניהן, אבל העולם לא מתוקן, כי הוא גיי. אז כל הבנים עטים עליו. וגם הבנות.

באחד מכינוסי הקבלת שבת שלנו נכנסה בלה במהירות, מכשכשת בזנבה, ומהתלהבות רגעית קפצה על אחד מהשולחנות המתקפלים והקריסה את מיטב המאכלים שהיו באותו הכינוס (2 עוגות הבית ובקבוק ליקר אייריש קרים כלשהו). מאז אותו אירוע השתרש השם "כלבת שבת" למפגשים שלנו בחמישי. בלה מאז נדרסה ומתה ע"י אוטובוס באחד מערבי הקיץ על חוף הים בתל אביב, אבל זכתה מאז להיות מוזכרת כמעט בכל כלבת שבת.

"תשמרו עוגה לבלה" או "תעטוף את השולחן טוב שבלה לא תקפוץ" או "שמישהו יסגור את הדלת הראשית, בלה תברח". מסוג הבדיחות שאף פעם לא הצחיקו ואף פעם לא יפסיקו להיקרא בדיחות.

"הפרויקט הזה הוא אבן דרך מאוד משמעותית לחברה" המשיך דור בעודנו לועסים מאפים מהשולחן המתקפל ומנסים לנחש מה תהיה המשמעות עבורנו.

"הפרויקט הוא אבן דרך מכמה סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא שאנחנו הופכים לגוף משמעותי בתחום הפיתוח הטכנולוגי למערכות הביטחון". אמר בחיוך גדול, דמותו התמירה נראית חזקה, נוצצת ויפה מתמיד. ברגעים האלו הוא הזכיר קצת את ביבי נתיהו על כל הכריזמה שלו, אבל בחתיך. מערכת הביטחון בוחרת בפעם הראשונה להוציא פיתוח משמעותי כל כך מחוץ לתחומי הצבא וזו מחמאה גדולה עבורנו.

"זה אומר שנקבל פנסיה צבאית"? התבדח רענן.

"זה אומר שתקבלו בונוס משמעותי בדמות חמש משכורות באבן דרך הראשונה שתושלם בעוד שמונה חודשים לפי ההסכם"

רחש מילא את החדר ברגע. חיוכים מאופקים נשלחו לאוויר.

"אבל, זה לא הולך להיות פשוט" הפנים של דור הפכו רציניות. הכרתי את יכולת השליטה של דור בתווי הפנים שלו. הוא ידע לשדר בכל שלב בדיוק את מה שרצה לשדר באמצעות הבעות. גם חירש מוחלט היה מבין את רוח הדברים כשדור דיבר.

"משרד הביטחון דורש מאיתנו להנחיל כללי זהירות רבים במסגרת הפרויקט, כולל קידוד לדלתות המשרד לעובדים שיטפלו בפרויקט, והשלמת סיווג ביטחוני למי שטרם השלים. ואנחנו נעבוד קשה. אנחנו פאקין נעבוד קשה עד שניתן להם תוצאות מדהימות אמר דור, משלהב את עצמו.

בתחילת השבוע נוציא את המידע המפורט. אבל בנתיים – "שיהיה לנו לחיים" אמר והחזיק כוס קולה זירו חד פעמית והרים לחיים.

לאחר כמה דקות החלו העובדים להתפזר למשרדים בשיחות קולניות ומשוחררות יותר. אווירה של יום חמישי החלה להשתלט על הלו"ז.

"תוריד את מה שנשאר לעמדת הכניסה שמי שירצה יוכל לקחת" החוותי לאיש התחזוקה לעבר מגשי הבורקסים העמוסים למחצה והעוגות "קח להם גם מפיות וחד פעמי".

"חווי תקפצי אלי למשרד בבקשה" אמר דור בעודו נעלם במסדרון הארוך בדרך למשרד.

"תשמעי, הפרויקט הזה זה חתיכת שיט" אמר דור, מהורהר. פניו היו רציניות כעת.

במהלך הזמן שעבדתי בחברה, למדתי לתקשר היטב עם דור והעבודה ביננו הייתה מעולה וזורמת. הוא למד לסמוך עלי ואני למדתי להעריך אותו כך ששרר ביננו אמון וכנות.

"למה הפרויקט הזה מורכב?” שאלתי בעניין.

"למערכת הביטחון יש לא מעט דרישות משונות, זמני ביצוע הזויים לחלק מאבני הדרך וכל סגן אלוף בטוח שהשמש זורחת לו מהת..” אמר דור ועצר את עצמו בחיוך. למרות הקשר הטוב ביננו הוא השתדל לשמור על הפה לידי.

"אבל את בטח לא מכירה את העולם הזה..את לא עשית צבא" אמר ונופף באצבע נוזפת ובחיוך.

"בטח שאני מכירה את הצבא, לפני ולפנים..” אמרתי, מעמידה פני כועסת. “יש לי כמה בני דודים ש..”

"שתדעי שעם הכישרונות שלך יכולת להצליח בגדול שם..” אמר דור, מתעלם מהבעת פני. “ יש לך יכולת יוצאת דופן לשלב יצירתיות מצד אחד וארגון וסדר מצד שני. ואת מצויינת ביחסי אנוש.

"אני מתחילה לחשוב שאתה מעוניין שאתן לך העלאה בשכר עם כל המחמאות האלו" אמרתי והשתתקתי מיד לנוכח פניו הרציניות של דור. הוא שתק מספר שניות.

"האמת שכמעט" אמר וחיוך קטן הפציע בצד הפה שלו.

"למה אתה מתכוון" שאלתי בסקרנות.

אני חושב שהתפקיד שלך כעוזרת מנכ"לית מסתיים ברגע זה. אם תסכימי כמובן. "אני צריך אותך על הפרויקט הזה" הרגשתי את הלימות הלב שלי מתפקעות בעוצמה.

"זה משהו שיכול להתאים לך?” שאל.

"אני חושבת שכן". עניתי בחשש ובידיים רועדות.

"מעולה, קחי בחשבון שזה פרויקט מאוד מאתגר, ויש לנו 2 אופציות, או להצליח בו או להצליח בו".

"אנחנו נצליח" עניתי בלב רועד ומבלי לדעת מה בדיוק הפרויקט "בעזרת ה' כמובן".

"מעולה" אמר דור וקם. “אני שולח לך מחר בבוקר במונית את כל המסמכים ואני רוצה שתשלטי בחומר עד יום שלישי, נשב להתכונן"..

"אין בעיה..ו..תודה על האמון".

"אל תאכזבי אותי" אמר בעודו אורז את תיק המנהלים השחור שלו. “אה וכמה את מרוויחה היום תזכירי לי?

"אמממ" אמרתי מתלבטת, מנסה לחשוב אם עונים ברוטו או נטו על שאלה כזו.

הטלפון של דור צלצל.

"יא נבלה …למה לא אמרת שאתה בארץ?” ענה דור לשיחה. חכה רגע אחי, יא אח קקה, אח של שיניים תותבות, שניה אני איתך. לא, אל תנתק".

"חווי, דברי עם מיכל מהנהלת חשבונות… היא תעדכן לך את השכר, תגידי לה שדור אמר להכפיל בשתיים וחצי.” אמר בפנים חסרות סבלנות, מאותת לי שהזמן שלו קצר.

"כן אחי אני איתך… כן..עובדים… אתה יודע יושבים ומגרדים אתה יודע איפה, כן אופניים מחר בירקון, 42 קילומטר, אתה בא?” אמר ויצא מהמשרד במהירות בעוד דמותו הגמלונית בקושי משתחלת בדלת.

נשארתי נטועה במשרד הגדול של דור, רועדת ונבוכה מהחדשות המאתגרות.

ניסיתי להתקשר לנחומי "המספר אינו זמין כעת". הגיוני, שעת הדרשה עם ראש הישיבה לפני שבת. צעדתי בהתרגשות אל עבר היציאה. הייתי חייבת אוויר. דמיינתי עיניים רבות נעוצות בי. אני מנהלת של חלק מהצוות כאן עכשיו? מה זה אומר?

בשישי בבוקר מסמכי הפרויקט נחתו אצלי. המתנתי לנהג בכניסה לבניין המתקלף שלנו. ילדים רצו מכל עבר, ריח של חלות ועוגות שמרים ממאפייה קרובה מילא את האוויר. כרוז רחוק נשמע ברקע, מודיע על לוויה של איש חשוב או תרומה לחולים. בני ישיבות עם מזוודות גלגלים שחורות הרעישו במקצב אקראי על מדרכת האבנים המחורצת, תופפים בנעלי העקב המצוחצחות שלהם בדרך לבית ההורים. ילדים עם שקיות טרופית הלכו, רצו וקפצו בכל עבר. ריח חמין סמיך שעלה מבית תבשיל סמוך. אווירת בני ברק בשישי.

"תודה" אמרתי לנהג המונית הקשיש ולקחתי את תיק המסמכים השחור. רציתי להספיק לעבור עליהם קצת עד שבת.

כעבור שלוש שעות הרמתי טלפון לדור.

"אני מקווה שזה סופר דחוף כי הרגע סיימתי מסע אופניים" רשף / התנשף דור לתוך הפומית.

"שמע, יש לנו בעיה" אמרתי. "הם רוצים שכל עובדי המשרד בלי יוצא מן הכלל יהיו עם סיווג ביטחוני. “

"אני יודע.. אבל כולנו כאן בוגרי צבא ועם סיווג לרובנו" אמר, לא מבין את פשר הבהלה.

"אני לא עשיתי צבא, ואין לי סיווג" אמרתי במתח.

"זו בעיה, אבל מבטיח שיהיה בסדר. נמצא לך פיתרון" אמר דור להוט לסיים. “אז שבת שלום גברת" אמר וניתק. כזה הוא דור. ילד.

אני לא הייתי רגועה. ככל שנברתי במסמכים ולמדתי את מתווה הפרויקט רציתי אותו יותר, הזדמנות בשבילי לעשות משהו ממש גדול, אבל ככל שהעמקתי במסמכי הסיווג הביטחוני הבנתי שאני, מנהלת הפרויקט לא אוכל להיות חלק ממנו. הדרישות היו פנומנליות, מבחינת סיווג ביטחוני וחייבו שירות צבאי מלא ובחיל המודיעין ו/או יחידות השדה. זה לא רק שלא אוכל להיות חלק מהפרויקט, אסור יהיה לי לדרוך במשרד לאורך כל חיי ביצוע הפרויקט. "אני בעצמי סגרתי את הפרויקט שיגרום לכך שכבר אין לי מקום בעבודה שלי" ייסרתי את עצמי לאורך השבת. כאב הבטן המעיק לא הרפה גם במונית שאספה אותי לעבודה בפקקים של ראשון. כמובן שהפרויקט חשוב ממני ואצטרך לוותר על התפקיד שלי. חשבתי לעצמי בעצב.

כשנכנסתי למשרד ניגשתי ישר לדור, לבוש בחולצה לבנה מכופתרת עם פסים אנכיים דקיקים. שריריו המשורגים התפקעו מתוך השרוולים הקצרים, הוא היה מרוכז במסמכי הפרויקט, בדיוק כמו העותק ששלח אלי. כשהתקרבתי ראיתי שהוא עסוק בחלק של הסיווג הביטחוני.

"יש לנו בעיה" אמר בפנים רציניות.

"אכן, יש לנו בעיה.” אמרתי, ממאנת להאמין שהוא כל כך מהר יוותר עלי.

"הם דורשים קודנים על כל הדלתות וכרטיסי סיווג כך שרק מורשים יוכלו להיכנס" אמר בשקט. “בני זונות חצופים" אמר ולא עצר את עצמו.

"וזה יוצר בעיה, כך שמי שלא עבר סיווג ביטחוני לא יוכל להיות במשרד" אמרתי בשקט.

"כן, ולצערי הם מאוד תקיפים בנושא.” אמר לי בפנים חתומות.

"אז מה אתה אומר לי בעצם דור?” שאלתי אותו, מופתעת מזה שהוא לא התאמץ בכלל לעזור לי כאן עם זה.

"אני אומר לך..שבעוד חודש מהיום" אמר בפנים עצובות ואני הרגשתי את העלבון עולה לי במעלה הגרון.

"אני עפה מפה"? שאלתי בחיוך נטול שמחה.

"את תארזי את החפצים שלך ותעברי לעבוד מהבית שלי גברת!” אמר ועכשיו החיוך שלו היה רחב.

"רגע, אבל אני..” אמרתי, מנסה לעכל.

"החלק ה"סודי" של הפרויקט שהוא לא כזה סודי גם ככה יקח שלושה שבועות בלבד. ובשלושה שבועות האלו גברת את תעברי למשרד הביתי שלנו שזה בעצם החדר של ההורים שלי כשהיו מגיעים לבקר, תהיה לך שם פרטיות, וגינה נעימה לשבת בה, ובריכה, אפילו נפרדת כי את יודעת שאני לא בבית אף פעם כי אני פה, וכל יום תזמיני לך אוכל ישירות ו.. תנהלי את הפרויקט מבלי לגעת בחלק הקצר והסודי בכאילו שלו" אמר דור בחיוך ואני נשמתי לרווחה.

"אז למה היית כל כך רציני ומקצועי"? שאלתי, לא מבינה.

אחרי שסיפרת לי שהפרויקט נפל ושהלקוח ברח, את מצפה שאני לא אחזיר לך? אמר והתרומם. “גברת, את יותר מעובדת כאן, וגם קצת יותר מחברה, ואני לא מוותר עלייך" אמר וטפח על הגב שלי בעדינות, כך שהרגשתי רק את כריות האצבעות שלו, כאילו היסס אם לטפוח. ויצא מהמשרד ושוב, השאיר אותי לבד, עמוסת מחשבות.

החדר הקטן בקומת הקרקע בבית של דור היה גדול משמעותית ביחס לכל הדירה הפיצפונת שלנו בבני ברק. החדר היה מעוצב בטוב טעם, בגווני לבן שונים. קירות צחורים ווילונות חצי שקופים שירדו כמעט מגובה התיקרה אל רצפת הפרקט השוו לחדר תחושה של רכות מלטפת, כמו של בגד חמים שיצא מייבוש עם ריחות מרכך נעימים. שולחן מחשב הוצב בפינת החדר, גדול ומרשים, עליו עמד מסך עצום. מדפסת לבנה היבהבה באורות כחולים ועוד ריבוע שחור גדול על הרצפה שלא הבנתי מה תפקידו.

"זה המשרד החדש שלך" אמר דור, גאה כטווס. “כמו שאת רואה יש כאן שלושה כיווני אוויר, שירותים, מקלחת צמודה, ומקררון קטן. בקי מילאה לך אותו כבר בכל טוב" אמר והתקרב לוילון גדול "וכמו שאת רואה יש נוף לחצר, פינת ישיבה ועישון, ואפילו נוף לקצה של הבריכה".

"הברכה הנפרדת" אמרתי בחיוך.

"אכן, הבריכה הזו זה אחד הדברים הכי יקרים שאני לא משתמש בהם אף פעם, אבל אני יודע להראות אותה, בואי תראי" אמר והלכתי אחריו.

הבריכה המלבנית קיבלה את פנינו במים שקטים. עצי דקל גבוהים הקיפו את הבריכה הצלולה, וכמה ערסלים בצבע שמנת ניתלו בינות לעצים. בקצה הבריכה התנוסס בגאווה פסל של תינוק ערום העמוד על רגל אחת, וזרם מים שיצא מתוכו.

"זה לא גסות רוח" אמר לי דור כשראה את הזעזוע שלי מהפסל. “זו אמירה, תביני, אני רוצה להרגיש תינוק, חסר בושה, אני רוצה להשפיע על העולם ואני מתכנן לעשות את זה מבלי להתבייש במשהו. כל בוקר בחמש לפני שאני יוצא להתאמן אני שותה כאן את הקפה, ומזכיר לעצמי מי אני. אני תמיד אטפס על גדרות, ואני תמיד אשתין לבאר שאני שותה ממנה, אז כדאי לי מאוד שזה יהיה טעים.

"בוא נסכים שלא להסכים" אמרתי וחזרתי לחדר העבודה שלי. הוא היה יפה. ומפואר. ומפנק. ומקרר מלא. הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מחשש ומהתרגשות. אני ראויה לזה?

"כאן" הצביע על הריבוע השחור – "זו הסיבה שאת כאן ולא בבני ברק" אמר והסביר "זה השרת המאובטח שלנו, שבעצם מקשר אותך מכאן למשרדים וכל מה שתעבדי כאן עובר פוינט טו פוינט למשרד כך שזה בעצם כאילו שאנחנו עובדים יחד.

"בקיצור, גברת, תרגישי בבית, אני מוכרח לרוץ לפגישה עם יריב שלא יאכל אותי זה, את יודעת איך הוא" אמר בחיוך.

"כן.. יאללה סע, אני מתכננת עד סוף השבוע לסגור את תקציבי הפרויקט לאבן הדרך הראשונה, תזכיר ליריב שאני עולה מולו בזום בשעה 17:00, שלא ישכח" אמרתי, פוקדת בפנים חצי חמורות.

"כן המפקדת" אמר דור משועשע.

"ואם הוא חופר לך יותר מידי, תגיד לי ואדאג לחפור לו בחזרה בזום, יש הרבה על מה לעבוד כך שהוא לא יגיע הביתה" אמרתי בצחוק.

"הוא ישמח להפסיד את שעת ההשכבות של הילדים, עזבי" אמר דור תוך כדי שהוא אוחז את תיק המחשב החום ויוצא בהליכה גמלונית החוצה.

"ביי, נסיעה טובה" הפטרתי אחריו והתחלתי לעבור על אקסל הפרויקט. הבית היה מושלם והרגשתי בו בנוח כבר מהרגע הראשון. הדבר היחיד שהטריד אותי זה כלב דני שחור ועצום בגודלו, ולמרות שהוא לא התקרב לחדר שלי יכולתי לשמוע אותו מסתובב בבית בצעדים כבדים. תמיד פחדתי מכלבים.

הימים עברו והפרויקט התחיל לקרום עור וגידים, תיקיות הפרויקט החלו להתמלא בקבצי עבודה ושורות קוד שלא ידעתי לפרש את משמעותם, והתחברו לאבני דרך שבהן שלטתי היטב. לאט לאט גם התחלתי להרגיש בנוח בחדר שהפך למשרד זמני עבורי.

לכל אורך הזמן ראיתי את מיקה און אוף. האישה היפה והעדינה והחזקה הזו הרשימה אותי כל פעם מחדש בהלך שלה, ברוגע, בשלווה, בתחושה שהיא הייתה משדרת דרך העניים הכחולות שלה, התחושה שהיא יודעת את הסוד הזה שנקרא חיים.

ברוב הזמן היא הייתה מקבלת מטופלים בבית בחדר צדדי שהיה מחוץ לבית ושהתה בו רוב היום. בפעמים שכן דיברנו זה הסתכם בפטפוטים קצרים, שתינו היינו עמוסות מאוד לכל אורך היום.

"אני מקווה שזה בסדר שאני כאן..” אמרתי לה באחת הפעמים שנתקלנו אחת בשניה בימים הראשונים. היא חזרה משיעור סאפ, מחזיקה גלשן כחלחל בידה, שיערה הבהיר עוד רטוב ומשוך לאחור בזנב סוס ששיווה לה מראה של מעודדת בקבוצת פוטבול אמריקאית.

"ברורר" אמרה מיקה והניחה את הגלשן ונתנה לי חיבוק חם. הרגשתי את הגוף שלי עטוף ורק רציתי להניח ראש על הכתף שהייתה גבוהה ממני.

"את כמו בת בית אצלנו ואני ודור מדברים עלייך המון" אמרה אחרי ששחררה אותי והשאירה אותי בדד עם הגוף שלי.

"וסליחה שאני לא מארחת אותך כמו שצריך.. הלו"ז שלי כל כך עמוס במטופלים אז פשוט כל מה שאת צריכה תרגישי בנוח" אמרה מיקה ונעלמה בחדר המקלחת.

ומאז היו בעיקר פטפוטים קצרים בשביל הגישה לבית, הנהוני שלום תוך כדי שאני בשיחות ועידה טלפוניות, משוטטת בלי משים בחצר המטופחת, ממוללת בידי פרחים סגולים משיחי אלמון הודי שנשפכים מהגדר המוגבהת, או מריחה שיחי בטטה מטפסים, נוגעת עם תחתית הנעל בבריכה הקרירה, נזהרת לא להרטיב את השימלה שלי.

לאחר חודש התחלנו בשלב השני של הפרויקט, וביצעתי שיחת סיכום עם דור על החודש שהיה.

"לא , אל תשלחי לי קישור לזום" אמר אחרי הפעם הראשונה ששלחתי לו קישור לשיחת וידאו. "אני לא מסוגל לשבת שעה ולדבר מול מצלמה, אני מדבר טלפונית, ככה שאני יכול לעשות עוד דברים בין לבין" שלח לי עם סמיילי מחייך. אז דיברנו טלפונית, הוא בעיסוקיו ואני בשיטוטי.

"אז סגרנו את החודש והנקודות לטיפול מופיעות לי באקסל" אמרתי לדור לאחר שיחה מתישה של שעה ורבע, שבה הספקתי לשבת במשרד, להקיף את הבית, להסתובב בחצר, ואפילו לבדוק שהאיפור שלי בסדר מול המראה במקלחת הקטנה. “אוקיי דור, אני קובעת לנו ישיבת המשך לשלישי בבוקר, ביי" סיימתי וניתקתי. הראש שלי היה מסוחרר משטף המידע וישבתי לנוח לרגע על אחת הספות בחצר. הרגשתי את הגוף שלי שוקע לאיטו, המים בבריכה נצצו בקרני השמש הקטנות של הבוקר.

"היי, אפשר לשבת איתך קצת?” שמעתי קול מאחורי. מיקה. גבוהה ויפה, לבושה בחולצה שחורה, ג'ינס צמוד שהבליט את הירכיים הארוכות שלה, שיער בלונדיני גולש על הכתפים הנשיות שלה.

"ממתי אני כזו" חשבתי לעצמי בחרדה. אף פעם לא הסתכלתי על מישהי ככה או על מישהו. אחרי סיפור התחתונים של מיקה ייסרתי את עצמי לא מעט במטרה לשכוח אותם. ואותה. ואת החטאים שלי. והינה מיקה פה מולי, בעצמה. נגישה וקרובה.

לקח לי כמה שניות להבין שאני בוהה בה. "כן בטח, בואי" אמרתי והחזרתי לעצמי את השליטה בחזרה.

"התבטל לי טיפול, אז חשבתי שיוכל לצאת לנו לפטפט..” אמרה והתיישבה על הספה ליידי.

בחצר השתרר שקט רגוע.

"תגידי מיקה, מי האנשים שמגיעים אלייך לטיפול?" שאלתי כדי לשבור את הקרח.

"בדרך כלל אני מטפלת בזוגות שמגיעים לטיפול" אמרה מיקה, חיוך קל על שפתיה. “בעיקר חבר'ה מההייטק, זה התחיל בזה שרן, יזם הייטק סידרתי שכבר עשה 2 אקזיטים, חבר של דור הגיע לכאן אחרי שהוא סיפר לדור שהוא ואישתו הולכים להתגרש. אחרי חצי שנה הם יצאו מכאן מאוהבים". אמרה וראו שהיא מעריכה את עצמה על זה.

"ואוו" אמרתי בהערכה אמיתית. "כל הכבוד לך, איזה דבר חשוב את עושה בעולם" אמרתי, מתנסחת כחרדית מן המניין.

"האמת שיש בעבודה שלי המון ערך" אמרה בחיוך. “ואחרי רן הגיעו אנשי הייטק רבים, מנהלים בכירים בחברות הכי מובילות במשק שמנהלים אלפי עובדים ובנתיים הבית שלהם קורס בשקט" אמרה בעיניים שהיה בהן דוק של עצב לרגע, “אני מלמדת אותם למצוא זמן לעצמם, לאישה שלהם, לילדים, לקחת חופשות משפחתיות, להביע יותר אהבה לסביבה הביתית שלהם ולהזכיר להם שכשהם בבית הם יכולים להוריד את מסיכת הכוחנות שנדרשת כמנהל בכיר". אמרה בחיוך.

"את פשוט עושה עבודת קודש" תכננתי להגיד אבל יצא לי "את פשוט מהממת".

"תודה" אמרה מיקה בחיוך. “ויש גם את אלו שהטיפול שלהם צריך להיות שונה..” אמרה בחיוך.

"מה הכוונה?” שאלתי בסקרנות.

"בהמשך אולי אשתף אותך..את חרדית ואני לא בטוחה..” אמרה בהתלבטות וסיימה ב"לא משנה". החלטתי לשנות נושא שיחה.

"מה הדבר שהכי מאפיין מנהלים בכירים?" שאלתי.

"הבור" אמרה מיקה בפשטות.

"מה הכוונה?" שאלתי בחוסר הבנה.

"למנהלים בכירים יש בור. בור עצום. בור בתוכם, הרבה פעמים פשוט לא אהבו אותם מספיק כשהיו ילדים, או לא טיפחו אותם, או שהם ילדים במשפחות גדולות ששמעו כל הזמן כמה הם בורג קטן במשפחה.” עצרה לרגע לראות שהבנתי, והמשיכה:

"ואז, כשהם גדלים הם כל החיים מנסים למלא את הבור הזה. את החוסר. הם חייבים לשלוט, הם חייבים להיות הכי יפים, הכי מצחיקים בחדר, הם חייבים להגיע לתוצאות הכי טובות, והם מקימים חברות מובילות, נהיים זמרים או מפורסמים ונרקסיסטים כלפי עצמם. הם חייבים שיעריכו אותם ושכולם יבינו כמה שהם טובים" אמרה מיקה, שיערה מתמולל ברוח שנשבה לרגע בינות העצים ושיחי הבונגביליה הסגולים.

אני שתקתי, מרותקת לאישה הסופר מעניינת הזו.

"והטרגדיה הגדולה, חווי, היא שהם כמעט אף פעם לא יצליחו למלא את הבור הזה.” אמרה מיקה, ואני חשבתי לעצמי, שלדרך התורה יש תשובות לזה. כשממיתים את עצמנו על הקדוש ברוך הוא, על קידוש השם, אין מקום לנרקסיזם, אין מקום לאני.

"ואוו, זה כל כך מעניין" אמרתי בהערכה.

“אפשר לשאול אותך משהו אישי?” שאלתי בשקט.

"בטח" אמרה מיקה וטפחה לי על השכם.

"את חושבת שדור…” קטעתי את עצמי באמצע, מצטערת על ששאלתי בכלל.

"כן..גם לדור יש בור כזה..” אמרה בפשטות וקמה מהספה הרכה, ואני חשבתי שפתחתי נושא שלא הייתי צריכה לפתוח.

"אני רעבה.. אני הולכת להכין לי איזה טוסט, את רוצה גם?” שאלה מיקה, ואני שאלתי את עצמי אם נכנסתי לנושא לא לי.

"כן, אני אבוא איתך נכין יחד" אמרתי, משתדלת להישאר קרובה לאישה החזקה והפגיעה הזו.

לאחר חצי דקה עמדנו שתינו בשיש במטבח המרווח, מפרידות פרוסות לחם קפואות ומניחות גבינה צהובה.

"יש לך קטשופ?" שאלתי.

"יש במקרר" אמרה "ואוו לא ידעתי שמבוגרים אוכלים קטשופ בטוסט, לא טעמתי קטשופ מגיל 16" אמרה בחיוך.

"אני ממליצה לך לנסות, סבתא" אמרתי בחיוך והשפרצתי קטשופ בשובבות על הפרוסה שלה.

"יאללה, יודעת מה? חיים פעם אחת" צחקה מיקה וסגרה את הפרוסה מלאת הקטשופ שלה והכניסה לטוסטר.

"אני אקח צלחת חד פעמית ונייר כסף" אמרתי "אנחנו החרדים יש לנו דברים מוזרים" אמרתי בחיוך לא מתנצל.

"אין שום בעיה, הצלחות למטה כאן" אמרה והצביעה על מגירה שסמוכה לרגל שלה.

התכופפתי על מנת להוציא מהמגרה הנמוכה את הצלחות חד פעמי, שהיו נראות מהודרות לא פחות מצלחת רגילות. שלפתי צלחת פלסטי כסופה עבור עצמי.

"והינה הנייר כסף נמצא כאן" אמרה מיקה ופתחה את הארון בדיוק כשהתרוממתי כך שדלת הארון חרצה לי את הלחי בשריטה ארוכה.

"אויש סליחהה חווי לא ראיתי אותך" אמרה מיקה, מבוהלת.

הרגשתי כאב חד מתפשט לאורך הלחי שלי. “לא קרה כלום" אמרתי מרגיעה, אבל הרגשתי את הכאב מעמיק, שורף עד לצוואר כמעט. החתך כנראה היה עמוק וכואב, דמעה סוררת נשרה לה.

"אויששש מותק אני כל כך מצטערת" אמרה מיקה בעניים מבוהלות.

"זה בסדר אני זו שהתרוממתי בלי לשים לב" אמרתי תוך כדי שאני מנסה להתמודד עם הכאב העמוק.

"יורד לך דם, סליחה סליחה סליחה, בואי נטפל בך" אמרה מיקה באשמה ואני ראיתי את הדמעות מתערבבות לי בכאב ובטיפות הדם שנשרו על החולצה הלבנה המכופתרת שלי.

"קחי כוס מים אני הולכת להביא צמר גפן. שבי כאן" ביקשה מיקה והצביעה על כיסא מטבח פלסטיק כחול.

"תשתלטי על עצמך" אמרתי לעצמי ומיחיתי עם גב היד את הדמעות מהלחי, דמעות שהיו מעורבות בטיפות דם.

"בואי מאמי נטפל בזה" אמרה מיקה והתקרבה עם פד צמר גפן "ולמה לא שתית? תשתי את המים מותק”

ואני ישבתי כמו ילדה קטנה, מתמסרת לטיפול המסור של מיקה שניקתה לי את הפצע המדממם וחיטאה אותו.

"מסכנה שלי את דומעת" אמרה מיקה וחיבקה אותי.

"כמו הקטשופ שלך, גם אני לא בכיתי מגיל 16” אמרתי מחייכת, צוחקת ודומעת גם יחד.

"איך זה שאת מסוגלת להתבדח ולבכות ולדמם גם יחד" שאלה מיקה בחיוך ובפליאה.

"הינה מותקק.. אני מסיימת לנקות את הפצע…זה חתך קטן מאוד, פשוט באיזור של הלחי יש הרבה כלי דם אז ירד לך לא מעט..והופ עוד כמה רגעים וזה סגור” אמרה ואני הרגשתי נעים כל כך להפקיר את עצמי בידי הידים הרכות של מיקה.

"הינה נשים פלסטר קטן וסיימנו" אמרה בקול מתנגן והניחה לי פלסטר מלבני זעיר על החתך שהחל להיסגר.

"כל האיפור שלך נמרח…” אמרה מיקה..בואי נתקן לך אותו.

"עזבי גם החולצה מלאה בטיפות דם, אני לא אצא היום לדייטים" אמרתי בחיוך.

"טוב אז אולי תתני לדייט שלך את המספר שלי אני אטפל בו" אמרה בחיוך ואני חייכתי חזרה.

"תקשיבי, לכי תתקלחי, בנתיים אני אכין לך בגדים משלי, בחולצות אנחנו אותה המידה, ואכין לשנינו טוסטים חדשים, שלי כבר שרוף.

"איזו נהדרת את" אמרתי וקמתי מהכיסא, מוכנה לעמוד, ואז הרגשתי את כל החדר מסתחרר סביבי במעגלים, כמו אחרי שיורדים מקרוסלה אחרי יותר מידי סיבובים. כנראה מהאנדרנלין. קרסתי על הכיסא הכחול שוב.

"חכי, לאט לאט, בואי אני אעזור לך, חכי רגע אחד. אני מבטלת את הפגישה הבאה שלי. “ אמרה ותפסה את האייפון הנוצץ שלה.

"לא אל..” התחלתי להגיד אבל מיקה ביד אחת התקשרה למטופל הבא שלה וביד שניה עזרה לי לקום מהכיסא.

"אריה? היי זאת מיקה, אני מתנצלת, יש לי בלת"מ קטן, נוכל לדחות את הטיפול לשעות הערב?” אמרה לתוך האייפון שלה "יופי תודה, אתה נהדר, אז בשמונה, אני ממש מתנצלת, ביי".

"בואי איתי את מסוגלת ללכת?" אמרה מיקה והובילה אותי למקלחת כמו ילדה, אוחזת בידי ביד רכה, נעימה.

"כן אני בסדר, אל תדאגי מיקה" אמרתי קצת בתקיפות יותר, מחזירה לעצמי את השליטה על הסיטואציה.

"אני יודעת שאת בסדר חווי, ומותר לך ל-2 דקות לא להיות חזקה כל כך, תני לי שניה, טוב מותק?” אמרה במבט מתחנן.

הרגשתי את כף היד שלי שוקעת בכף היד הרכה שלה, והסחרחורת נרגעה קצת. הרגשתי קצת בטוחה יותר.

"הינה תשטפי את עצמך מהדם והאיפור.. אני אביא לך בגדים" אמרה ויצאה במהירות מהחדר. ישבתי על האסלה, מנסה להרגיע את עצמי לפני שאכנס.

"את עדיין מסחוררת"? שאלה מיקה כשנכנסה עם ערימת בגדים לבחירה שלי.

"קצת" אמרתי בעיפות.

"בואי אני אעזור לך להוריד את הבגדים, שלא תקרסי שוב”. אמרה מיקה והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה מתחת לחולצת הכפתורים המוכתמת שלי.

"מותר לך כן? לראות אישה? כאילו שאישה תראה אותך" שאלה?

"כ.. כן.. לא.. כן" עניתי בביטחון חלקי. "במקווה תמיד רואות אותי..” אמרתי, רגועה יותר מול עצמי.

"יופי" ענתה מיקה..בואי תרימי ידיים אמרה מיקה והחלה לפתוח את הכפתורים העליונים של החולצה המוכתמת ואני הרגשתי את פעימות הלב שלי מתחזקות. מיקה מפשיטה אותי.

"אין בזה כלום, היא מסייעת לי" אמרתי לעצמי בראש. "כברווזות הן לי" שיננתי את הגמרא המפורסמת, אבל הלב שלי לא הפסיק לדפוק בעוצמה.

"ואוו את ממש רועדת" אמרה מיקה. “כן כנראה בגלל השריטה" שיקרתי.

"שניה לפני החולצה.. צריך להוריד את הפאה" אמרתי והתחלתי להוריד אותה בעדינות.

"ואוו היא כל כך משנה אותך" אמרה מיקה בהתפעלות בזמן שניסיתי לגרום לשיער המעוך להתנפח קצת אחרי שעות שהיה כלוא מתחת לפאה הצמודה.

"את יפה עם הפאה אבל כל כך יפה בלעדיה" אמרה מיקה בהישתאות "תרימי ידיים מותק " והורידה לי את החולצה כך שנשארתי עם חצאית וחזיה, מול מיקה. שגרמה לי לרצות להאבד בתוך הזרועות שלה.

לא שלטתי בנשימות שלי. הרגשתי את החזה שלי עולה ויורד עם כל נשימה והתביישתי מאוד. הרגשתי רצון לחבק את מיקה, להניח את הראש על הכתף שלה.

"בואי נעזור לך עם החזיה..זה בסדר או שתסתדרי מכאן?” שאלה מיקה.

ואני לא עניתי. כי רציתי. כי חשקתי. כי פחדתי. פחדתי להיות זו שאומרת כן. כל החיים למדתי להגיד לא. לסרב. לוותר. כל כבודה בת מלך. ארטיק לא כשר שקיבלתי ממוכר חביב כשהייתי בת חמש הושאר על מדרכה חמה מבלי שנגעתי בו. הוא נמס בשמש והלב הקטן שלי נמעך ונמס איתו. נמעך מכאב לב ונמס מגאווה. היבטתי על הארטיק החום שנקווה לשלולית חומה עכורה. היבטתי על עשרות נמלים שחורות שנצמדו לשלולית המתקתקה. נמלים הן לא יהודיות, החלטתי באותו היום.

פחדתי שמכאן, אין דרך חזור. כמו צעידה בפרוזדור עם דלתות חד כיווניות, וכל דלת שנסגרת לא תיפתח שוב. כמו מילים שהוצאת מהפה. אין מי שיחזיר אותן פנימה. אבל כאן לא הייתה צעידה. הרגשתי שאני מחליקה במדרון חלקלק ומבלי יכולת לעצור. וגרוע יותר, מבלי רצון לעצור.

את בסדר? קטעה מיקה את המחשבות והפחדים שלי. "אני אעזור לך" שמעתי את קולה במעומעם. שתי נשים בתוך חדר מקלחת קטנטן, רצפה מאבנים שחרחרות, קירות מרוצפים קרמיקות בהירות, ברז מוזהב. מיקה החלה להוריד לי אותה, פותחת קרס צולבת מאחורי החזיה.

"תרימי יד רגע שאוכל..” אמרה מיקה ושחררה את השדיים שלי מהחזיה הפשוטה.

הלב שלי איים להתפוצץ.

"הכל בראש שלך" אמרתי לעצמי, מנסה לעצור את נשימותי העמוקות שהעלו והורידו את החזה שלי, מסגירות את הסערה שמתחוללת בתוכי.

אם מיקה הבחינה בתחושות שלי, היא לא הראתה את זה, למעט מבט כלשהו בעיניים שחלף לרגע בפניה ולא הצלחתי לפרשו.

"את צריכה עזרה גם עם זה?” שאלה בעודה מביטה על החצאית השחורה שלי.

"כן" גימגמתי בבושה. כל כך רציתי שהיא תוריד את החצאית אפילו אם לא יקרה כלום. התביישתי נורא. התביישתי שתראה את הפות הבוער והתפוח שלי. התביישתי שתספר לדור. התביישתי שתריח אותו בטעות. וחשקתי. חשקתי שתראה אותו, חשקתי שתריח אותו. חשקתי להיות חסרת שליטה, חסרת אחריות. דמיינתי אותה עושה צעד ראשון.

היא פתחה לי את הריצ'רצ' האחורי והורידה בעדינות את החצאית, חושפת את התחתונים הלבנים, הפשוטים שלי, את הישבן המכוסה, והורידה את החצאית לאט במעלה הירכים שלי. הרגשתי כמו בובה. כמו כלה שמלבישים אותה. חסרת אחריות. חסרת שליטה.

"את בת ישראל, תעצרי הכל עכשיו" לחש בתוכי קול. “זה תועבה וחטא גדול אפילו לחשוב על זה" הלקתי את עצמי. "ונחומי מה הוא יחשוב”? שאלתי את עצמי. “אני לא אסלח לעצמי לעולם" אני עוצרת את זה כאן ועכשיו. אבל לא הייתי מסוגלת. מגע הידיים שלה עלי, האגבי, מורידות את החצאית במורד הרגלים שלי. נמשכתי אל מיקה כמו אש. דמיינתי בראש שהיא מרגישה כמוני עכשיו, שהיא רוצה אותי גם וזה הרטיט אותי עוד יותר.

מנגינות של סעודה שלישית ריצדו לי בראש. מושכות אותי מתוך האש, מהסכנה. בעיניים עצומות ניסיתי לגדוע אותן. אני חזקה. אני אישה חזקה. אני בת ישראל. אני בת לחסידות.. אני אישה צנועה. אני לא אהרוס הכל. קיבלתי החלטה. אני עוצרת את זה כאן. בין אם מיקה רוצה ובין אם לא.

"את השאר אני אוריד בעצמי" אמרתי למיקה שכבר כרעה אל מולי כדי לסייע לי להוריד את התחתונים הלבנים.

בטוחה שתסתדרי? שאלה, ודמיינתי שלקולה התלוותה נימת אכזבה.

"נראה… לי" אמרתי בעליבות ובקול מהוסס, מבלי להיות משכנעת בכלל. הרגשתי כועסת על עצמי. כועסת על עצמי בת החמש שוויתרתי לארטיק לטובת נמלים שהן אפילו לא יהודיות.

"אין בעיה" אמרה מיקה ושניה לפני שקמה, הגניבה לי נשיקה קטנה על קצה הפות התפוח. והשמים נפלו באותו הרגע. ואני נמסתי. כמו ארטיק על מדרכה לוהטת. נמסתי. עמדתי שם באמצע המקלחת, בחזה חשוף ובתחתונים לבנים ודקים שקיבלו צבע כהה באיזור הפות שלי. "אני כל כך רטובה" לחשתי לעצמי בראש, לא מעיזה להגיד את זה בפה.

"זה.. היה נעים לך"? שאלה מיקה בהיסוס, מתרוממת אל מולי, מסתכלת לי בעניים, מוודאת שלא פגעה בי.

"כן" אמרתי מגומגמת. “אני…” הייתי חסרת נשימה והתקשתי להגות את המילים.

"אני..אני חייבת עוד אחד כזה" אמרתי באומץ ובבושה רבה, ובהכנעה. הרגשתי עלובה וכנועה בו בזמן.

"אין בעיה" אמרה מיקה וכרעה על הברכיים אל מולי ואני עצמתי עיניים. לא מסוגלת להסתכל על מיקה היפה שהולכת לנשק לי. את הפות. ואני ערומה. פרוצה ממש. אל מול מישהו שהוא לא נחום. ועוד יותר נורא, אל מול אישה. כל כך רציתי שתגע שם. מהרגע שראיתי אותה הרצפה שלי רעדה. ועכשיו היא רועדת שוב. הרגשתי שאני מאכזבת את השם. אני מאכזבת אותי. ולא הייתי מסוגלת לוותר על עוד עונג קטן אחד כזה. ודי.

להסתכל לא הייתי מסוגלת, הרגשתי חוטאת מידי עם כל העירום שלי. עצמתי עיניים כשמיקה כרעה ברכיים אל מול הפות שלי. הרגשתי את הבל הפה שלה עליו. והשתוקקתי. השתוקקתי עד דמעות. אבל מיקה לא עשתה כלום.

"מיקה"? שאלתי בשקט, בחושך שגזרתי על עצמי, בעיניים העצומות.

"אני רוצה שתסתכלי" אמרה מיקה ברוך.

"על מה"? שאלתי בחוסר הבנה.

"אני רוצה שתראי אותי כשאני…” אמרה ולא השלימה את המשפט, מתנשפת בעצמה.

"אני לא מסוגלת" יללתי לה.. “בבקשה תעשי לי טוב" אמרתי בחוסר שליטה.

"אני רוצה שתסתכלי עלי כשאני עושה את זה" אמרה שוב.

"אני פוחדת, תביני אותי זה מקריס את העולם שלי… מנפץ אותי לחלקים” אמרתי, מנסה לשכנע. “אני פשוט פוחדת".

"אני יודעת שאת פוחדת" אמרה מיקה "לכן אני רוצה שתסתכלי, הפחד הוא ההזדמנות הכי גדולה שלנו".

נכנעתי, פתחתי עיניים מצומצמות. חסרת אונים. מסתכלת על מיקה שקרובה אל הפות שלי, רואה אותה ואת השדיים שלי שתלויים מעליה, את הפטמות השמנמנות שלי שעכשיו היו זקורות וקשות וכואבות מרוב משיכה.

"אני אוציא עכשיו לשון ואני רוצה שתסתכלי בדיוק מה אני עושה לך" אמרה, מסתכלת לי עמוק בעניים, מבטה בוער.

"אני אסתכל על כל מה שתעשי בי" הבטחתי בהכנעה. “אני מבטיחה".

"מיקה התיישרה בנוחות מול הכוס שלי והוציאה לשון ארוכה, תוך שהיא מוודאת בעיניה שאני מסתכלת, וקירבה אותה לאט לאט אל הפות התפוח שלי, באיטיות מתסכלת. הלשון הארוכה של מיקה התקרבה אל הפות התפוח ואני הרגשתי שהוא תופח מרגע לרגע, הרגשתי את השוקיים שלי רועדות בתשוקה לרגע הזה שהלשון הרכה תיגע במה שיש בינהן.

ואז זה הגיע.כמו בהילוך איטי. תחילה הרגשתי את זה על הבד, את הלשון החזקה, את הרטיבות שלה שהתערבבה עם הרטיבות המטורפת שלי. קצה הלשון שלה דחף קדימה אל עבר הדגדגן הרגיש ואני, הרגשתי כמו עומדת על גל עצום שנשבר, הרגשתי במעמד הר סיני. ברקים ורעמים היכו מסביב, הרעידו את הרגליים המשתוקקות שלי. הרגשתי את הלשון שלה על התחתונים מגששת מחפשת את קפלי הפות המבעבע. זו הייתה נגיעה אחת קטנה, ואז עוד אחת שמוטטה אותי, מוטטה את החומות שלי. את החומות שבי. מוטטה שנים של תשוקות מושתקות. “איך זה יכול להיות שאפשר להרגיש שכל הגוף שלי בתשוקה גדולה כל כך" עבר לי הקול בראש "כאילו כל הגוף שלי הפך לאיבר מין אחד גדול, כולו חווה עויותות רעידה בכל פעם שמיקה העבירה את הלשון שלה בכוס שלי, שולטת בכל הגוף שלי כמו מפעיל בחדר בקרה. הידיים שלי רעדו. הגוף רעד, הפיטמות הזקורות שלי כאבו מרוב תשוקה והרגשתי את עצמי דולפת בתחתונים. הרגשתי כמו ברז פתוח בעוד לשונה של מיקה משוטטת בתוכי דרך בד התחתונים.

"אני רואה שאת כבר לא כל כך פוחדת" אמרה והביטה בי בעיניים, חיוך ממזרי קל על פניה.

"אל תפסיקי בבקשה" ביקשתי ממנה, מבויישת ומשתוקקת בו זמנית. והיא מילאה את בקשתי.

"אלוהייים" לחשתי, נתמכת בידי בכיור הלבן כשכבר לא הייתי מסוגלת לעמוד. הרגליים שלי כשלו מעוצמת הליקוקים. מיקה, שהייתה ערה לקושי שלי לעמוד הניחה יד על הירך שלי ומשכה אותי כלפי מטה, כך שהתיישבתי על קצה האמבט, והיא מיד הסתערה אל עבר התחתונים שלי.

"מותק תפתחי רגליים קצת יותר" לחשה לי מלמטה. ואני פתחתי בצייתנות.

“לאורך כל ההסטוריה היו נשים שלא שמרו על צניעות והן והמורשת שלהן נעלמו מין העולם" שמעתי את המדריכה שלי בסמינר לחושת באוזן.

"אני אכאב אחר כך" עניתי לה בפסקנות בראשי.

"אוווההווו זה מדהיםםם" נפלט לי מהפה בזמן שגל נוסף של נוזל שקוף עשה את דרכו דרך התחתונים המסמורתות ישירות אל הלשון החוקרת של מיקה.

"את כל כך טעימה" לחשה לי מיקה מלמטה והחזירה את הראש ישירות לתוך הכוס שלי.

הרגשתי מאושרת, כמו ארטיק שצבאו עליו אלפי נמלים. הרגשתי שאני ממלאת את היעוד שלי באותם הרגעים.

הבטתי בשיער הבלונדיני שלה שהיה אסוף עכשיו בזנב סוס, ובינות לתשוקה הרבה שחוויתי הגנבתי ליטוף לראשה הנפלא שלה, נוגעת בשיער הרך והחלק. דווקא זה מילא אותי בתשוקה רבה יותר והרגשתי שהגוף שלי מפליג ומאבד שליטה ועכשיו הוא עושה מה שהוא רוצה. ואני החלטתי לתת לו אותה.

"חמודה שלי את סוגרת עלי רגליים..תפתחי אני רוצה להגיע להכל אצלך" אמרה לי מיקה בשפתיים מבריקות מרטיבות.

"רק אל תפסיקי" עניתי לה ופתחתי רגליים למקסימום האפשרי.

"כן זה מעולההה" אמרה מיקה " זה מעולההההה, חמודה שלי" אמרה ואני הרגשתי את זה מגיע..

מיקה אחזה את הירכיים שלי בעוצמה כדי שלא אברח מהרעידות.

"אל תפסיקיייי מיקה" אמרתי בעודי נצמדת ללשון הארוכה שלה בכוח.

"אין בעיה חמודה שלי" אמרה מיקה בפה מלא.

"כן מיקההה כןן חמודה…שלי" אמרתי קצת פחות בביישנות. “כן מיקה תמשיכייי אני גומרתתתת צעקתי והרגשתי את הרגליים שלי מנסות להתכווץ בכוח על ראשה של מיקה שהחזיקה אותן פתוחות בכוח רב והמשיכה ללקק ולהחזיק בלשון את הכוס כשהגוף שלי מתפרפר ורוקד בעוויתות ובחוסר שליטה מוחלט.

מיקה דחפה והסיתה את הבד הדק שכיסה את פתח הכוס ודחפה את כל הלשון שלה פנימה ואני הרגשתי שאני מתפרקת, מתפקרת. מופקרת. המילים לא הסתדרו לי בראש. הרגשתי רכבת הרים שנעצרה ברעידות חזקות כשכל גופי נוסק ויורד. דמיינתי את עצמי מאבדת הכרה מרוב תשוקה. האיבר הביישן שלי התכווץ על הלשון החצופה של של מיקה, אוחז בה בכוח שתשאר בפנים. צעקתי הצילו אל תוך הכתף של מיקה והתייפחתי תוך כדי שאני גומרת ברטט ובעוצמה.

"את מדהימה פשוט" אמרה מיקה, סמוקה כולה מהמאמץ. “בחיים לא נתקלתי..” אמרה ועצרה, נותנת ליקוקים אחרונים לכוס שהחל להיות רגיש.

“זהו..גמרתי” אמרתי מתנשפת ובוכה, ומיקה התרוממה ועזרה לי לקום מסף המקלחת וחיבקה אותי חיבוק חם.

עדיין רעדתי אבל התחלתי להתאושש לאחר כמה דקות שעמדנו שם חבוקות. דחיתי עוד קצת את סימפוניית אבות אבותי שיגיעו להגיד לי כמה פרוצה הייתי. הייתי זקוקה לעוד כמה דקות מיקה.

“את מושלמת חמודה שלי, את יודעת” אמרה לי מיקה תוך כדי חיבוק, כשאני מגיעה לה לצוואר..

“את מושלמת..” אמרתי מתנשפת. “בחיים שלי לא הרגשתי ככה..” אמרתי בכנות.

“אנחנו עוד נדבר על זה..מבטיחה” אמרה מיקה וסידרה את שיערה מול המראה המוארת.

“תשתי איתי קפה?” שאלתי, מופתעת מהענייניות הקלה ששידרה מיקה לפתע.

“אני לא אספיק…הטיפול הבא שלי עוד שבע דקות ואני מלאה בריח של פות.. חייבת להסתדר קצת לפני. אמרה בחיוך.

“אבל שמתי לך כאן בגדים ממקודם..” אמרה והצביעה על הבגדים המקופלים.

“כמעט שכחתי שנפצעת..אז.. את בסדר”? אמרה בחיוך תוך שהיא מצחצחת שיניים במברשת ורודה חדשה.

“קחי לך גם אחת” אמרה ופתחה לי מברשת זהה, עטופה בניילון שקוף.

"תודה" אמרתי וצחצחתי שיניים למרות שלא הייתי צריכה.

היבטתי בנו, שתי נשים, אחת גבוהה ומטופחת והשניה, קטנה יותר, חזקה ושברירית בו זמנית, שדיים עגולים ויפים, לבושה בתחתונים מוכתמים שכיסו אגן ירכיים דק ומתוח.

"אני צריכה ללכת, המטופל שלי בשער כבר" אמרה מיקה ויצאה מהחדר.

"רגע, חכי" קראתי אחריה.

"תודה, אני ממש נהנתי" אמרתי לפני שהבושה תכסה אותי כמו גלים על חוף, מחזירים אותו למצבו הבתולי.

"גם אני..חמודה שלי" אמרה ורצה לשער.

נכנסתי למקלחת, פותחת את המים הקרים בלבד, מייללת מהקור המקפיא שפגע בי אבל לא פותחת מים חמים. "הצילני נא הצילני נא הצילני נא..” התנגנה לי המנגינה המוכרת ויסורי המצפון המוכרים עוד יותר. הדמעות ירדו מאליהן אבל הבנתי שנפל דבר בישראל.

בראשי ראיתי את חווי הקטנה מניחה אצבע שמנמנה בתוך שלולית הארטיק הנמסה וטועמת ממנה.