בדיקות טהרה

האישה עטורת כיסוי הראש הגדול החרדלי עמדה על הבמה באולפנה באחת משיחות ההכנה של הבנות לקראת החיים שלאחר האולפנה, כשיתחתנו. פניה היו רכות ונעימות, אך דבריה קשים וחודרים כמו סכינים ללב הנערות התמים. כל השיחות בשנה האחרונה עסקו בניפוץ תקוותיהן של הבנות הצדיקות לעתיד זוהר והכנה לקראת הכאב המתלווה לחיים עצמם. השאיפה הכי גדולה של הבנות הייתה להקים בית נאמן בישראל ולהעניק לעולם ילדים צדיקים יראי ה' שירבו תורה בישראל ויביאו את הגאולה השלמה. אבל השנה התברר סופית לשירת-יהודה שהשמועות על בנים הינן נכונות.

"גם בעלי…" אמרה המטפלת הזוגית שעל הבמה בקול כואב ששירת-יהודה כמעט געתה בבכי בגללו, "גם בעלי היה נוגע בעצמו". היא אמרה ופרצה בבכי. דמעותיה ירדו על לחייה השחורות היפהפיות. ידה האוחזת במיקרופון רעדה. גופה עטוף השמלה הצהובה כחלמון והשל האפור רכן קדימה ברגע של כנות כואבת. "הוא… הוא השחית את הזרע שלו!" היא קראה אל השמיים והבנות החלו לצווח איתה. איך יתכן שאדם מסוגל לזוועה שכזאת? לשפוך את דמם של ישראל, תינוקות של בית רבן שלא זכו להוולד; לרצוח בתאווה בלתי נתפסת את עם ישראל צאת קדושים; לשלוח אל מותם צדיקים, חכמים וגיבורים שהיו יכולים לקדש את שם ה' בעולם ולהפיץ את אור הקדושה לעולם, לטהר את העולם מחטאי הגשמיות וצרות העולם הזה ולקרב את קדושת אל עליון לאמיתתו המתגלית; איך אדם מסוגל להעז ולשלוח ידו בבניו ובבנותיו של ה'?! שירת-יהודה עטפה את פניה בידיה שעל השולחן וקראה בבכי נפשה המרה אל ריבונו של עולם שימנע את המעשים הרעים הללו מבני האדם ויביא את משיחו במהרה בימינו שיפציע מאורו על העולם ויתן לב חדש לאהבה אותו ולהפיג את תאוות הבשרים של העולם הזה.

"ריבונו של עולם!" זעקה הדוברת. "מחה והעבר פשעינו וחטאטינו מנגד עיניך!". האישה הרימה את ידיה אל השמיים וכל הבנות געו בכאב נורא. שוב נגלו בפניהן חטאיהם של ישראל על צדם האפל ביותר.

"אילו היה עובר עבירה אחרת, קלה שבקלות, שהיא חמורה שבחמורות בעיניך, הייתי מוסרת את נפשי למען נפשו שהושחתה ולמען אותם שלא זכו להביא את הגאולה לעַלְמַא הדֵין. אבל כיצד אוכל לכפר על שמירת הברית שהיא שקולה כנגד כל העבירות כולן?! ריבונו של עולם! טַאטֵע! אוי, טאטע, טאטע… יודע אתה כי עפר אנחנו. מטיפה סרוחה באנו ואל טיפה סרוחה נשוב, אוי אוי אוי". גופה התנודד קדימה ואחורה כשהיא התבטלה כנגד האל הנורא.

שירת-יהודה בכתה וגרונה כאב. אפה נזל ודמעותיה טפטפו על חצאיתה הארוכה בטפטוף מהיר. כל טיפה שנחתה כמו שחקה את גופה וכתשה עד דַק כשנפער בתוך סלע גופה החור של הכאב שהעולם הזה מעביר בברואיו. היא התחננה לפני האל היושב במרומים, האב הרחום והחנון, היא התפללה אליו שיגאל את העולם. היא ביקשה ממנו שיפתח שערי שמיים לתפילתן של כל נשות ישראל הצדקניות והטהורות שמתמודדות יום־יום, שעה־שעה, עם הלב הגס שנח בתוך גופם של אנשי ישראל. היא התפללה שהם יהיו כמו צדיקי ישראל לאורך הדורות; שיהיו כמו משה רבינו שמרוב קדושתו פרש מאשתו לאחר שהתחתנו ולא יצאה ממנו טיפה של נוזל הקודש לבטלה. היא בכתה לריבונו של עולם שאם היא הדבר היחיד שמונע מעַלְמַא דְאֲתֵי לבוא, שיקח אותה מן העולם הזה ובלבד שינצלו ישראל מן התאווה.

הדוברת הרימה את ידיה ליד פניה להראות את גודל העניין. "כשגיליתי את זה, נשברתי", היא הודתה. "שאלתי אותו 'למה אתה עושה את זה? למה אתה מכאיב לריבונו של עולם?!' אבל הוא רק שתק. הוא שתק מרוב בושה. הוא התבייש במי שהוא. הוא התבייש במה שהוא. הוא התבייש במה שהוא עשה. אילו רק ידענו אז את מה שאנחנו יודעים היום… אילו היינו יודעים כמה פשוט… טאטע! למה שלחת לנו את רבי אל-חי הכהן, רבי חננאל-יְשַעיָה והקס אַבֵרָה אַדָנֶה רק עתה?! גזרות רבות היו יכולות להתהפך לטובה!" ידה האחת כיסתה חצי מפניה כשעיניה נעצמו בתפילת לב אל הקב"ה. "אין היום זוג לפני חתונה שאני לא שולחת אותו דבר ראשון למכון טהרה. דבר ראשון שצריך זה להכיר במכון הטהרה כאופציה היחידה באפשרית לטיפול ב… ב… בבֵּלַע הזה שנקלענו לתוכו".

שירת-יהודה הכירה את מכוני הטהרה מהסיפורים שסיפרו הנשים האמיצות שהעזו לפתוח את סיפוריהן הקשים ואת נפשן הרכה בפני הבנות. זה היה חידוש של שלושת הרבנים הראשיים לישראל לאחר דו"ח שקבע ש"אין בית אשר אין שם מת". כולם נגועים במחלה הקשה והרבנים הרימו את ידיהם למעלה כדי לרפא את ישראל. כשישראל מגיעים למכוני הטהרה ומכוונים את לבם לאביהם שבשמיים היו מִטַהרים. היה זה פסק הלכה כל כך מקובל שגם החרדים שאינם מקבלים על עצמם עול מַלְכוּתַא דִמְדִינַתַא קיבלו עליהם להקים בכל שכונה לפחות מכון טהרה אחד כדי שיהיה נגיש לכל מַן דְבַּעֵי. הטהרה היותר שלמה הייתה אם גברים לא היו רוצים להתקרב לתאוות הבשר ודבקים בלימוד התורה ובאביהם שבשמיים, אבל נפשם הושחתה כשנולדו להורה שהשחית מבשרו. הלוואי שלה יהיו ילדים יראי ה' באמת ובתמים ויפיצו את הדבקות האמיתית בעולם.

האישה המשיכה לספר כיצד במרפאה שלה היא תומכת בזוגות שמתקשים להתמודד עם האישות בצורתה הנעלה והשלמה על־ידי בעזרת מכוני הטהרה שהפכו לחלק בלתי נפרד מטיפול זוגי דתי. את כל זה שמעה שירת-יהודה רק בקושי כי היא פצחה בתפילה חרישית בלתי פוסקת להצלתם של בני ישראל מן הניסיונות שאינם יכולים לעמוד בהם. היא התחננה לפני האל שאם יש דבר מה שביכולתה לעשות כדי להציל את עם ישראל מן האבדון שאליו הוא הולך, היא מוכנה להיות מגש הכסף, קורבן התמיד, קורבן חטאת ושעיר לעזאזל ולו רק כדי להציל את ישראל מעוונותיהם הקשים מנשוא.

כשהשיחה נגמרה, קמה שירת-יהודה אך בקושי ממקומה והתלוותה לחברותיה, שיר-אל-לְוִויָה וטל-אור-נעים, בדרכן לשיעור "בית ומשפחה בטהרה". נפשה המרה לא הצליחה להתרומם מהכובד של הגלולה המרה שנאלצה לבלוע שוב ושוב בכל שיחה ושיחה. היא הרגישה קרובה לאל יותר מכל הגברים שהיו בעולם הזה. לכן, היא לבשה חצאית ג'ינס שכיסתה את גרביה הלבנים הארוכים ואפילו את נעליה וחולצה ארוכה, מכופתרת, כחולה ולא צמודה שהוכנסה היטב לתוך חצאיתה. זה מעל גופייה שנועדה להסוות עוד יותר את הבליטות הנוראיות שהיו בגוזייתה הדקה. שיערה הזהוב המתולתל היה אסוף בקושי על ידי קוקייה מסכנה ואחריה הוא עמד בצורה מוזרה כי היא הקפידה לא לטפח אותו. אסור לה להראות יפה בעיני הגברים שמא הם יראו אותה, לבם יגבה בקרבם, נפשם תתמלא תאווה והם יבואו לשחת בשר בגללה. היא לא יכלה לחיות עם עצמה אם בגללה יחרב בית המקדש השלישי עוד לפני שהוא נבנה. לכן, שיערה לא היה מסודר, גופה לא נראה מתחת לבגדיה ולא ראו חס וחלילה פסים של חזייה שיכולים להזכיר את גבעות התאווה שמוחבאות במלוא בושתן תחתיה. חברותיה לא חשבו כמוה ונהגו ללבוש חצאיות כפי שנהוג בציבור הדתי-תורני – עד מחצית השוק. החצאיות היו מהסוג המתנפנף ברוח ושירת-יהודה תמיד נהגה לחשוב מה היה קורה אילו לבשה היא עצמה חצאיות מסוג זה והייתה מסתובבת כשהייתה רוח ובחור ישראל נחמד מפז רב היה עובר בדיוק. הוא עוד היה רואה את הצמודון שהיא לבשה תחת החצאית ותחתיו את פס התחתון או חלילה פס הישבן. היא דמיינה תמיד איך אותו ביש המזל יתפוס במבושיו וייפול אל המדרכה בניסיונו למנוע מהיצר הרע להשתלט עליו. היא ראתה בעיני רוחה כיצד הוא לא עוצר בעצמו ונהרות של נוזל אדום כדם כל החיים הנשפכים יוצא ממנו וזורם ברוחב אל הביוב. היא ידעה שלא יהיה לה לאן לברוח מפני כבודו של ה' כי "כי הארץ כבודו" והיא תסקל ותשתלח לגיהינום לטיהור שיהיה ארוך מאחד עשר חודשים. היא לא הבינה כיצד יכולות חברותיה ללכת עם כאלו חצאיות, אבל היא בחרה ללמד עליהן זכות שהן נוהגות ככל המון ישראל הצדיקות והטהרות. הן לבשו חולצת טריקו צבעונית אותה הן הכניסו לחצאית שלהן והיא תמיד ראתה דרכה את פסי החזייה שהן לבשו ללא מורא. היא תמיד הרגישה את גופה זע באי נוחות כשהיא עצמה מצאה את עצמה תוהה איך נראית החזייה על גופן ואיך נראים הדדיים שלהן לעומת שלה. היא הרגישה תמיד בחום המתפשט בגופה באזור חלציה וידעה שאם היא, בתור אישה שכמובן אין בה ולו שמץ קל של תאווה, מרגישה עניין בדבר, גברים בוודאי מאבדים את דעתם מרוב תאווה לחזות בנעם הגוף ולבקר בהיכלו. היו שיר-אל-לוויה ולטל-אור-נעים שיער חום וחלק ועיניים חומות. כמה היא קנאה בהן על שני אלה. שיערה הבלונדיני היה מושא לשנאה בעיניה כי הוא בלט הן בתלתליו הגדולים והן בצבעו המושך. עיניה היו "כחולות כמו הים" כפי שאמה נהגה לומר לה בחיוך שהוריד את שירת-יהודה במצולות־ים. עיניה היו עיניים יפות. שיערה היה שיער יפה. היא שנאה אותם. היא שנאה אותם, אבל לא היה לה דבר לעשות כדי להעלימם. עד שתתחתן, שיערה יהיה מושא השחתה של גברים רבים שעיניהם נוחות מלהסתכל על בנות. לאחר החתונה היא לפחות תוכל להצפין את שערה בכיסוי ראש. את עיניה היא לא תוכל להסתיר כי היא איננה מאמינה בשימוש בעדשות מגע. את הנעשה אין לשנות. אלו הן עיניה ואסור לשנות את החלטת הבורא ברוך הוא בצורה לא טבעית. רק בכך חברותיה היו צנועות ממנה. כנראה גם במחשבותיהן אם לבה התגאה לחשוב שהיא איכשהו יותר טובה מחברותיה.

"אני לא יודעת איך נשות ישראל הצדקניות מתמודדות עם כאלה נפילות קשות ושוברות", אמרה שיר-אל-לוויה בלב שבור.

"אני בטוחה שבבוא העת נצליח להתמודד גם אנחנו", ניחמה אותה טל-אור-נעים והניחה יד אוהבת על כתפה.

"אם לא יבוא המשיח עד אז", קיוותה שירת-יהודה.

"כן", ענו חברותיה בחולמנות, מדמיינות את מושיען של ישראל מופיע לבוש בכִּיתְל, עטוף בטלית עם פתיל תכלת, זקן לבן מעטר את פניו הנוגות בזוהר אלוקי, רכוב על חמור אפור ופשוט כפשטותם של דברים, מגיע אל רחבת הכותל, נוגע באבניו ובית המקדש השלישי יורד מן השמיים באש והן זוכות להתחתן עם הכהן הגדול ולסייע בידו לקדש את שם ה' ולכונן מלכות בית דוד מתוך קדושה וטהרה.

"הייתי רוצה שבעלי הצדיק יהיה צדיק גם בתחום הזה", אמרה שירת-יהודה.

"אבל את יודעת מה מצאו בסקר הכללי", אמרה שיר-אל-לוויה כשהיא מטעימה את המילה האחרונה במלעיל. "כל הגברים לא מקפידים על שמירת הברית. זה תקף גם לבחורי ישיבה בני גילנו".

"מגינם של ישראל!", נגעלה טל-אור-נעים כשחשבה על בחורי ישיבות תיכוניות-תורניות נופלים בתאווה. "מה, הם, כאילו, נוגעים באיברים המוצנעים בישיבה?!"

"את יודעת שבכל ישיבה יש לפחות שתיים במכון טהרה", ענתה לה שיר-אל-לוויה כשהיא עצמה מתחילה להבין את הדברים. "הם לא היו צריכים יותר מאחת אם הם לא היו נוגעים כך".

"מה, כאילו, נוגעים באמצע הכיתה?!" הזדעזעה שירת-יהודה.

"תראי, יש בחורי ישיבה שהולכים לבני-עקיבא", המשיכה טל-אור-נעים. "ואומרים שבעזרא יש כאלה שמתריסים כנגד ה' ולא שומרים נגיעה. אז בבני-עקיבא, אני מפחדת אפילו לדמיין אילו עבירות הם עוברים שם. אם הם מסתובבים במקומות שבהם אין יראת אלוקים כל־כך, אני בטוחה שגם בישיבה הם יתנהגו בצורה שלא מבישה בית בושת של תרבות המערב".

"אלוקים אדירים!" הזדעזעה שיר-אל-לוויה, ושירת-יהודה לא הצליחה לנער ממחשבתה את המראה של חבורת בנים שפניהם מדושני עונג ומלאי רוע מרימים את ידיהם בהתרסה כנגד הקב"ה ומכנסיהם פורצים נהרות אדומים של שיא הטומאה. "אילו מחשבות עוברות לך בראש על עם ישראל הקדוש?!" הצטווחה שיר-אל-לוויה.

"אני כבר יכולה להאמין לכל דבר שיגידו לי על בחורי ישראלים. הם כבר לא נחמדים ונעימים כמו שאומרים עליהם. הוא שד משחת, לא פחות".

"אני בטוחה שאת מגזימה", אמרה שירת-יהודה וגמלה בליבה שבעלה לא יהיה חבר בבני-עקיבא או בעזרא.

הבנות התיישבו במקומותיהן בכיתה, הוציאו את ספר ההלכה של השיעור ונעמדו בשקט ברגע שנעלה השחורה של המורה עברה במפתן הדלת. המורה הלכה אל מקומה והורתה לבנות לשבת. הם התיישבו וחיכו בשקט למוצא פי המורה.

"אלו שיחות קשות", הודתה המורה בפני הכיתה. "אני תמיד מתקשה לשמוע על עוד נשים שחוו את המגפה הפוקדת את עמנו. זה פשוט נורא".

"אבל עכשיו המצב יותר טוב, לא, המורה?", שאלה תמימה-נַפְשַא בתקווה. "הרי עכשיו יש את מכוני הטהרה שהקימו גדולי ישראל".

"אכן מצבנו הוטב", הודתה המורה אך מיהרה לסייג, "אך המצב עוד לא טוב דיו. רבים הגברים שעוד מתביישים ללכת למכון הטהרה ומעדיפים להמשיך ולחלל את שם ה' ביחידות".

"אבל איך זה יתכן שמישהו יתבייש ללכת למכון טהרה ולא יתבייש… אממ… לחלל את שם ה' ביחידות?" שאלה יראת-הרוממות מהצד השני של הכיתה את מה שכולן רצו לשאול.

"את צודקת שהדבר אינו מובן", השיבה המורה. "אך כך הוא המצב. גברים רבים בישראל, בחורים טובים יפי נפש, מרגישים שהם מעדיפים ליפול בצנעה מאשר ליפול בפומבי. זה אחד משלבי החזרה בתשובה – להכיר בחטא. הם עדיין לא מפנימים שההיכרות בחטא היא להבין שעדיף לו לאדם שיתבייש במעשיו ושלא יחטא. ומדובר בחטא החמור שבחמורים, כך שבכלל נח לו לאדם שיטיל עצמו לכבשן האש ואל יחטא בהשחתת זרעו".

"זה מזעזע", סיכמה תהילת־יה-מאור.

"אכן", הסכימה המורה והסתכלה על תלמידותיה בעצב. "אני מאחלת לכן שעוד בדורכן תבוא הגאולה השלמה ויגאלו בחורי ישראל מהתאווה ומהזימה השוטפות אותם. ועכשיו", היא ספקה כפותיה והסתכלה במבט מעודד, "הגיע הזמן ללמוד איך כן לחיות בצורה קדושה ומחוברת יותר לאל עליון יתברך. פתחנה בבקשה בעמוד 83", והמורה החלה לפתוח את ספרה שלה.

"רגע, המורה?", התפרצה שירת-יהודה.

"כן?", אמרה המורה לאחר עיון קל בספר.

"אמרת שעצוב לך לשמוע על עוד בנות שהתחתנו עם… צְרִיכֵי-תשובה. אני לא יודעת אם אני יכולה לשאול את זה, אבל… גם את נתקלת ב… גבר עם לב כבד?"

בנות הכיתה היו בהלם מהשאלה החצופה של שירת-יהודה. שירת-יהודה, מצידה, רצתה לקבור את עצמה על ששוב שאלה לא במקום שאלה שמאוד סקרנה אותה. היא התחילה למלמל שזה לא משנה ושהיא מצטערת כשהמורה החלה לבכות. המורה ענת-רימון הייתה מורה עדינה ונחמדה שאהבה את כל תלמידותיה וכל תלמידותיה אהבו אותה. הבנות תמיד ציפו וייחלו לרגע בו יגיע תורן בשיחות האישיות איתה. הן פנו אליה בכל אשר על לבן. המראה של הדמעות היורדות במורד לחייה, כשגופה שפוף משברון לב, כשהאיפור העדין שלפניה נמרח וכל המראה האמהי שלה נשבר וקמל כאב לכל הכיתה שהחלה לבכות גם כן מהמראה הקשה.

"כן", הודתה המורה. "גם בעלי…" המורה לא הצליחה לסיים את דבריה והיא פרצה בבכי במר נפשה. שירת-יהודה הייתה כה נבוכה משאלתה ועוד יותר התביישה על שהעציבה את המורה ענת-רימון בצורה הנוראה ביותר שגם היא בכתה בכי תמרורים. המורה התקדמה אל עבר שירת-יהודה תוך בכייה ונפלה על צוואריה, כששתיהן בוכות זו על זו. שירת-יהודה ניסתה להתנחם על כתפה ובחיבוקה של זו שפגעה בה. הן הצליחו להירגע לבסוף והמורה הסתכלה על פניה של שירת-יהודה במבט אמהי חם ואוהב, גם אם מאחוריו שרר עצב עמוק שכמוהו קשה לתאר. היא חייכה אליה חיוך של אהבה וקמה בחזרה למקומה.

"אין דבר קשה מלמצוא את שאהבה נפשך ושנפשך קשורה בנפשו מעביר משחת את זרעו ארצה", שיתפה המורה. "זה היה כשחזרתי יום אחד הביתה מוקדם כי התבטל לי שיעור. בעלי לא הרגיש טוב באותו היום ונשאר בבית. כהרגלי, פתחתי את דלת הבית בשקט ונכנסתי פנימה. ושם, בסלון, מצאתי אותו יושב ומנגב מעליו את שאריות בושתו". המורה עצרה כדי לנשום עמוק. "הוא קפץ ממקומו והופתע לראות אותי. הסתכלתי עליו בתדהמה ורק שאלתי אותו 'מה אתה עושה?' הוא הסתכל על עצמו, הסתכל עלי והתחיל לבכות. הוא ניגש אלי לחבק אותי, אבל לא יכולתי לחבק אותו. הוא ישב שם ונכנע ליצר הרע שלו. ראיתי עדיין את הכלי שלו לאחר השימוש מגיר את הנוזל הלבן. הוא רצה לחבק אותי כשהכלי מלא הטומאה שלו לכיווני, נוגע בי. לא יכולתי להתקרב אליו. רק אחרי שטבל במקווה הייתי מוכנה לגעת בו. מובן שמהר מאוד חזרנו לגעת כדי שחס וחלילה חס ושלום הוא לא יתפתה מחוסר מגע ממני לגעת בעצמו, אבל זה לא היה לי קל. מאז סיכמנו שבכל פעם שהוא מרגיש שהוא נכנע ליצר, עליו ללכת למכון טהרה. אז גיליתי שהיצר הרבה יותר חזק משחשבתי".

"כמה חזק?" שאלה רחל-אפרתה.

"מאוד", סיכמה המורה ולא הרחיבה.

שירת-יהודה לא ידעה עד כמה חמורה הייתה השאלה שלה. היא לא ציפתה לשמוע את הסבל הבלתי נדלה שחווה המורה האהובה שלה. היא חשבה שהיא תגיד שהיא ובעלה, ברוך ה', הם ידעו נפילות, אבל הם יודעים גם הרבה עליות. זה היה קשה משחשבה. והדברים היו לה קשים לעיכול. מה זה אומר נוזל לבן? מה זה הכלי המדובר שממנו יוצא הנוזל הלבן? ולמה שהוא יגע בעצמו?

"עניתי על השאלה שלך?", שאלה המורה בחיוך נעים את שירת-יהודה.

"אממ… כן", התבלבלה שירת-יהודה. "אבל אממ… מה זה הנוזל הלבן והכלי? ואיך אני אדע אם בעלי חס וחלילה חס ושלום גם עושה כאלה דברים כמו לשחת את הזרע ונוגע בעצמו?"

הבנות זעו באי־נוחות בכיסאותיהן על השאלות המביכות מדי של שירת-יהודה, אבל המורה נראתה כאילו היא ציפתה לשאלה כזאת ממנה. היא ניגשה ללוח וציירה מגדל שכיפה לראשו ואישון של עז באמצעו ומתחתיו משהו שנראה כמו לב הפוך.

"כך פחות או יותר נראה כלי תשמישו של הגבר", אמרה המורה בקול רועד מעט. "הוא מוכר בהרבה שמות כמו בולבול, זרג, זין ועוד. אלו שמות מכוערים. אנחנו נשתמש אך ורק בשם כלי תשמיש או פשוט כלי. הוא מורכב מצינור שפתח בקצהו ושק ובו שני כדורים קטנים שנקראים אשכים", היא אמרה והצביעה על הלב ההפוך. "הגודל של האיבר וכיוונו משתנים מאדם לאדם ובאותו האדם הגודל קטן וגדל. הדבר תלוי בעוררות המינית שלו. כשהאיש מעורר מינית, האיבר מתארך ומתקשה והוא מוכן להיות כלי תשמיש. כשהוא לא מעורר, האיבר מתקצר ונהיה רך ואז הוא מתאים בעיקר להליכה לשירותים".

כל זה היה חדש לשירת-יהודה. היא ידעה שיש שם משהו לבנים, אבל מעולם לא ידעה מה יש שם. והאיבר הזה גם היה מוזר – הוא גדל וקטן. איזה מין איבר גדל וקטן?! עדנה-שרה עשתה לידה קולות של גועל, אבל שירת-יהודה גילתה שהדבר מעניין אותה מאוד. אפילו מלהיב אותה.

"כשחיים חיי אישות מתוך קדושה ואהבת ה', כשהכלי מוכן לשמש הוא נכנס לתוך הנרתיק של האישה, המקום ממנו יוצא דם הנידה, ושם הוא מתחכך עד שהוא שופך את הנוזל המחייה, הזרע בַּר קַיָימַא". המורה לקחה טוש ללוח ביד אחת ואת הקלמר שלה בידה השנייה והעמידה את הטוש במאונך לקלמר הפתוח ואז החלה להזיז אותו פנימה והחוצה בלי שהוא נכנס עד הסוף ובלי שהוא יוצא עד הסוף. "כך בעזרת ה', תביאו ילדים יראי אלוקים, אוהבי אמת, בה' דבקים, לעולם".

"מה?!" נגעלו רבות מהתלמידות.

"איכס!" זעקו אחרות.

"בחיים לא!" הכריזו בנות באימה וחבקו את בטנן בכח כדי לגונן על עצמן מפני הזרע בר קיימא המפחיד.

שירת-יהודה הרגישה בראשה את האזור אותו היא מנגבת מדם מדי חודש וחשבה שזה יהיה מוזר ואולי אף לא נעים לנסות להכניס לשם משהו.

"אל תדאגו", הרגיעה המורה. "זה דבר שמתרגלים אליו ואפילו נהנים ממנו. זה החלק הנפלא בחיי אישות כהלכה".

הכיתה נרגעה מעט, אך הטלטול שהן חוו עדיין הורגל בכיתה.

"אולם, כשלא משמשים מתוך קדושה וטהרה אלא מתוך תאווה, זימה וסיפוק יצרים, אז עושים דברים חמורים. הדבר הפשוט שנאסר על בחורי ישראל והם נכשלים בו מדי יום הוא שמירת הברית. עליהם לא לגעת באיברם בצורה המזכירה את המעשה הקדוש, רק שבמקום להיות עם אישה, הם עושים זאת בעזרת כף ידם; ואז לשפוך את הזרע הלבן והטהור שלהם לקרקע או לשירותים או לכל מקום בו הם החליטו לעבור על דברי אלוקים חיים. זה נאסר עליהם. זו שפיכות דמים. זה איסור עריות. זה גזל של זרע שהיה אמור להכנס לאישה. זה גזל מה' שנתן לאדם את זרעו כדי שיתרבה. זה כמו עבודה זרה, כשעובדים את התאווה במקום את הקב"ה הנותן חיים לכל חי. זו גאווה לחשוב שאדם יכול להחליט מי יחיה ומי ימות ולא אבינו שבשמיים".

שירת-יהודה התביישה. כל התהליך הזה נשמע לה מגעיל. הוא גם נשמע לה מלהיב, אבל זה עוד יותר נורא שהתהליך הלהיב אותה. היא שמחה לגלות שהנוזל הנורא שנשפך מבנים הוא לא אדום כדם כי זה רדף את הסיוטים שלה. הוא היה זך ולבן כמו בגדיו של כהן גדול ביום הכיפורים. הוא היה לבן כמו שמלת כלה ביום חתונתה. זה כבר פחות הגעיל אותה כשדמיינה את הבחור המסכן שרואה את החצאית המתנפנפת הלא צנועה שלה ונופל לרצפה. לא פורץ ממנו דם. פורץ ממנו נוזל החיים הלבן. בדמיון שלה היא התקרבה לאותו בחור ולקחה מהנוזל הפורץ ממכנסיו. היא הריחה אותו והיה לו ריח של שוקולד משכר. היא טעמה אותו והיה לו טעם מתוק כשל צפיחית בדבש. היא לקחה ממנו ושפכה בין הרגליים שלה כדי להביא חיים לעולם. היא יכלה להרגיש את הנוזל בתחתוניה.

"ולכן, חכמינו, בזכות חכמתם הגדולה שניתנה להם מאת ה', הקימו בכל מקום מכוני טהרה כדי שגברים אף פעם לא יגעו בעצמם, אלא הם תמיד יוכלו ללכת למכון ולשפוך את זרעם לנשים. מובן שעדיין הדבר אינו אידיאלי הן מצד הלקיחה של עוד אישה והן מצד היות האישה נוכרייה. הרי לא יתכן שאנשים יקחו לעצמם נשים נוכריות על נשותיהם. זו התבוללות לשמה. לכן, באמת, התחיל ביקוש לנשים יהודיות, דתיות, צדיקות, יראות שמיים שמוכנות להקדיש את חייהן, גופן, מרצן וכל זמנן למען עם ישראל שיעבדו במכוני הטהרה".

"באמת?" התפלאה שירת-יהודה.

"בוודאי! מה, לא דיברו איתכן עדיין מהרבנות הראשית?", שאלה המורה.

"דיברו", אמרה טל-אור-נעים. "אבל שירת-יהודה התחילה להגיד תהילים אחרי שהם סיפרו על נריה שהתאבד כשהבין את מה שעשה".

שירת-יהודה הסמיקה התכווצה במקומה בבושה.

"זה יפה מאוד מצדך", אמרה המורה לשירת-יהודה. "אם את מעוניינת להצטרף לזה, את מוזמנת לפנות אלי ואני אעביר את הבקשה שלך עם הפרטים שלך לרבנות הראשית".

"אני אשמח", אמרה שירת-יהודה בקול מעודד ונבוך.

"עכשיו", פתחה המורה, "נשאר לנו עוד זמן ללמוד על חובות האישה לגבר או שנגמר לנו הזמן?"

אם היו אומרים לשירת-יהודה של לפני שלושה חודשים למה היא תהפוך, היא הייתה שוקלת ברצינות ליפול על חרבה, אילו רק הייתה לה אחת. לפחות היא הייתה דואגת לאשפז את עצמה בכפייה על השיגעון שיכה בה. אבל לשירת-יהודה של אחרי שלושה חודשים היו רעיונות הפוכים לחלוטין. ראשית, המראה שלה השתנה כמעט לבלי היכר. היא גילתה שתמיד היה לה הפוטנציאל להיות יפה, אבל היא מעולם לא הוציאה זאת מהכח אל הפועל כמו עתה. היא פצחה בדיאטת בריאות שכללה לא מעט ארוחות ביום וכולן מזינות, הרבה חלבון והרבה מים והמנעות כמעט מוחלטת מממתקים. היא הקפידה על הוראות האכילה שקיבלה מהרבנות הראשית כשבראש שלה מתנגנים כל הזמן מילותיו של הרמב"ם על כך שכדי לעבוד את ה' יש לשמור על גוף בריא. לכן היא גם הקפידה על תרגילי הכושר היומיים שהורו לה לעשות. התברר שכמו אחיה הקטנים והשובבים, גם לה יש יכולות גופניות מרשימות ביותר ומיום ליום היא הרגישה שיפור. היה עליה לעשות תרגילים לחיזוק הגוף ובעיקר רצפת האגן, אבל גם הרבה תרגילים לחיטוב הגוף ולשיפור סיבולת לב-ריאה. את הכול היא עשתה מתוך תחושת שליחות. בפעם הראשונה בחייה היא לא הרגישה אובדת עצות. בפעם הראשונה בחייה היא הרגישה שהיא יכולה לעשות משהו כדי להביא את בניין בית המקדש השלישי ולעזור לבנות בתים נאמנים בישראל. היא ידעה שהיא תעשה ככל יכולתה כדי לממש את שליחותה בעַלְמַא הדֵין.

ההורים שלה, לעומת זאת, לא היו שותפים לחזון הגְאוּלִי שלה.

"איך תתחתני ככה?" הם תבעו לדעת.

"מה זאת אומרת?" היא השיבה להם בחולמנות. "חתונה היא חלק מהותי מהתהליך".

"אבל זאת תהיה אופנה חולפת", ניסה אביה לומר, אבל הוא ידע שקולו לא ישמע כשהוא עצמו פוקד את מכון הטהרה הקרוב.

"ומה אם תחליטי שעסקת מספיק בבניית בתים של אחרים והגיע הזמן לעשות לביתך?" שאלה אמה, ספק בדאגה ספק בהתרסה. "אף אחד לא ירצה בחורה ש… משומשת".

שירת-יהודה נאנחה. המבוגרים לא מבינים כי הם גדלו לעולם מעוות שבעיניהם לא יוכל לִתְקוֹן. היא ראתה את הדברים בראייה חדשה. היא ראתה את החידוש שמביא אתו מכון הטהרה – חידוש שבעוד לא הרבה שנים לא יבינו איך היה אפשר להבין את רצונו של האל יתברך אחרת ממנו. חידוש שיביא ממלכת כהנים וגוי קדוש וממנו יבנה עם ישראל כעם ואור לגויים שאצלם, לא עלינו, רבה הפריצות ויש אנשים שמתיימרים להיות מטפלים שמעודדים את בני נח שנשבו לשחת את הארץ.

"אני הולכת לשרת בקודש כל החיים", אמרה שירת-יהודה ועיניה נצצו מקדושה.

"את אף פעם לא יודעת מתי תשני את דעתך", השיבה לה אמה שהבינה שחומות לב בתה בצורות כחומות יריחו ואין לה שופרות שיפילו אותן.

"מעלין בקודש ואין מורידין", ציטטה שירת-יהודה תשובה ניצחת.

שירת-יהודה הפסיקה ללכת לבית־הספר; המקום נתפס בעיניה כבזבוז זמן מוחלט. במקום זה, היא הקדישה את זמנה ואת מרצה ללמידה למבחן העיוני של מרכז הזיכוך – המוסד החדש שהוקם על ידי הרבנות הראשית כדי להכשיר נשים "אשר לא ידעו את יוסף" – שיוציאו את הגילולים מבית קודשי הקודשים ויכניסו קדושה; נשים צדקניות שיחליפו את הגויות שמאיישות את רוב התקנים במכוני הטהרה. היא הקדישה כמעט כל רגע פנוי שהיה לה ללמידה, להתעמלות ולבריאות. את הזמן המועט שנשאר לה היא העבירה בחיפוש סרטונים ביוטיוב על טיפוח עצמי ותחזוקת הגוף. היא, כשלעצמה, לא התעניינה בטיפוח אישי, אולם בדף ההוראות שקיבלה מהרבנות הראשית כהכנה למרכז הזיכוך נכתב שבנות שלא ימצאו כמושכות לא יתקבלו ואי־קבלה היא לא אפשרות ששירת-יהודה מוכנה לקבל.

הדבר שהיה לה הכי קשה היה להתחיל ליטול גלולות למניעת היריון. היא לא אהבה להכניס לגוף תרופות אלא אם חולים והנידה שהיא קיבלה היה הדבר הכי מקודש שהיא הייתה יכולה לאחל לעצמה. הגוף שלה ביצע תהליך של ניקוי וטהרה ברמת הקדושה הכי גבוהה – ברמה שבין גבר לאישה ובין כרוב למשנהו על ארון העדות. אז להתייחס לזה כאל חולי ולקחת תרופה כדי "לטפל" בזה? זה צרם לשירת-יהודה, אבל היא ידעה שעליה להקריב קרבנות כדי לזכך את נפשה לקראת שליחותה; לקראת חתונתה עִם עַם ישראל.

בטופס גם המליצו לבנות להשתמש בטמפונים בזמן הנידה המזויפת. הטענה הייתה שזה נועד להרגיל את המקום, אבל לא היה כתוב למה. ובכל זאת, הרבנות ציוותה אז שירת-יהודה קיימה. אי אפשר לומר שזה היה נעים לדחוף את גוש הצמר הזה דרך ה"קלמר" שמאחורי השערות, אבל זה גם לא היה נורא כמו שחשבה שזה יהיה. במהרה היא התרגלה לתחושה של הטמפון בפנים עדי כדי כך שכשהיא הייתה בשירותים, היא הופתעה להיזכר שזה בתוכה.

את מבחן הקבלה היא עברה בלי בעיות – היא ידעה את החומר ישר והפוך וידעה כל תג של אות מה הוא מלמד אותה. החומר היה כמובן דיני אישות, נידה, הוצאת זרע לבטלה, חתונה ופילגשוּת. לא הרבה נכשלו במבחן הזה.

הסינון הגדול היה ביום הכניסה למרכז הזיכוך. הבנות נתבקשו להכנס לחדר ההלבשה, לפשוט את הבגדים שלהן, לאחסן אותם בלוקרים וללבוש את הבגדים שחיכו להן שם. כשהיא פשטה את בגדיה, שירת-יהודה הסתכלה על עצמה במראה שהייתה בתא שלה ובפעם הראשונה ראתה את עצמה ערומה. הבטן שלה הייתה שטוחה וחריצים של שרירים נראו בה מכל תרגילי הבטן שהיא עשתה. זה לא נראה בדיוק כמו התיאורים של הרעייה משיר־השירים. הפנים שלה היו מוארכות בצורה של עיגול ששואף להיות משולש. תלתליה הבלונדינים היו אסופים מאחור בסיכה רחבה והגיעו עד השכמות שלה. הידיים שלה נראו לה מעוצבות בפלסטלינה. הירכיים שלה היו גדולים למדי וחזקים למגע והשוקיים היו חלקות ומדורגות. את כפות הרגליים עם האצבעות הקטנות היא בהחלט אהבה. את הישבן שלה היא פחות אהבה. היא ניסתה להעלים אותו בתרגילי הכושר, אבל נדמה שהוא רק תפח והתעגל בזמן האחרון והיא חשבה שהוא שמן מדי. החזה שלה לא היה גדול, אבל הבליטות הזדקרו ממנו בקור של החדר לגודל שרק חזייה תוכל להעלים, לא שהייתה לה אחת באותה הרגע. היה לה פה גדול והיא חששה שלא יאהבו אותו. העיניים הכחולות שלה הביטו בה מהמראה ושידרו בטחון. היא בטחה בה' יתברך שיהיה בעזרה. היא בטחה בעצמה שהיא תתן מעצמה כל מה שניתן לתת כדי להושיע את ישראל מסִטְרָא אַחְרָא ששולט בהם. שירת-יהודה הסתכלה על הבגד שחיכה לה שתלבש אותו ולא האמינה למראה עיניה: היה זה חלוק מבד פשוט לחלוטין וכשהיא בדקה היא גילתה שהוא אפילו שקוף למחצה. שירת-יהודה נלחצה. היא לא רצתה לצאת כשלגופה רדיד דק. היא חששה שהיא תיראה כמו איזו פרוצה שמתכסה בצעיף בסך הכול ושכשיראו אותה האחראים על מרכז הזיכוך הם יכו אותה, יפצעו אותה ויסירו רדידה מעליה. היא לא הייתה מוכנה להיות ערומה ככה. 'אולי זה מבחן?' היא חשבה לעצמה. אולי הם רוצים לראות מי המלקקים ששותים כשאומרים להם לשתות בלי לדאוג ליראת שמיים? היא צריכה להיות מהמביאים אל פיהם שעובדים את ה' גם בדברים הקטנים ולסרב להראות את פניה בחלוק אלא רק בבגדים מלאים. אבל, אם כך, למה נתנו להן בכלל חלוקים? הם לא היו מוציאים על זה כסף אם הם לא היו צריכים. שירת-יהודה אולי הייתה צעירה, אבל היא ידעה איך גופי המדינה מתנהלים. היא החליטה ללבוש את החלוק ולהציץ אל מחוץ לתא שלה, לראות מה עושות שאר הנבחנות.

מבעד לפתח צר היא הציצה החוצה וראתה בנות שעושות בדיוק כמוה, בנות שלבושות בבגדים שלהן ולא בחלוקים ובנות שבוכות ממר נפשן מחוץ לתא שלהן.

"מה קרה להן?" שאלה שירת-יהודה מישהי בעלת שיער חום וחזה גדול שהקשה על החלוק להסגר עליו בצורה שתהיה לפחות מעט צנועה.

"הן מתביישות להתלבש בחלוק", ענתה הבחורה וניסתה להסתיר את החזה שלה בצורה טובה יותר, אבל הוא התעקש לחשוף את העמק שבין שני ההררים כנגד רצונה.

"אני גם לא רוצה מאוד", הודתה שירת-יהודה והסתכלה עליהן ברחמים. "אני שירת-יהודה", היא אמרה.

"תכלת-פתילה", אמרה השנייה, אבל שתיהן נמנעו מלעזוב את החלוקים שלהן מחשש שהם יפלו.

הן התקדמו ביחד אל עבר שתי שורות ספסלים, כל אחת אל פני רעותה, והצטרפו לבנות עוטות החלוקים שכבר היו שם. חלקן נראו לשירת-יהודה רעות מראה. היא לא ידעה אם זה משהו בפנים שלהן או השילוב של חלקי הגוף שלהן, אבל את חלקן היא לא אהבה. ולחלקן היה מראה שנראה כמו האידיאל של כל סרטוני הטיפוח בהם היא צפתה. הן נראו כמו כל מה ששירת-יהודה נמנעה ממנו כל השנים. היה להן זוהר בפנים, חיוך תמידי יפהפה וגוף סימטרי ואסתטי. היא התהפנטה כשהסתכלה עליהן. היא הרגישה מכוערת על ידן.

"מה עושים עכשיו?", שאלה בחורה שדופה עם שיער שחור חלק ומדורג וקול שנשמע כאילו האף שלה סתום תמידית. הוא קצת הזכיר לשירת-יהודה תרנגולת.

"מחכים שיקראו לנו", ענתה לה בחורה עם שיער חלק צבוע לבלונדיני, שפתיים מנופחות מעט וקול מתנשא.

זה לקח זמן, אבל התחילו לקרוא לבנות. לא עבר זמן רב והשם "שירת-יהודה וייס" נשמע מהכניסה ואישה חמורת סבר בבגדים שחורים ולבנים ודף עם שמות בידה סימנה לה להכנס. החדר היה ריק מלבד שולחן ולאורכו ישבו שלושה גברים ושתי נשים וכולם התסכלו על שירת-יהודה. הם הסתכלו עליה כשכל מה שהיא לובשת הוא חלוק מסכן שלא מסתיר שום דבר. שירת-יהודה התביישה לעמוד כך מול בנים. איזה מין רעיון מוזר זה לתת לבנים לראות אותה ככה? הם עלולים לרצות לגעת בעצמם בגלל זה. בגללה. זרעא חיא וקיימא ישפך לארץ וזה יהיה בגלל שהיא לא לבושה דיה.

"את… וייס שירת-יהודה?" שאל הגבר שישב במרכז. היו לו זיפים על הפרצוף העגלגל שלו, שיער חום-בלונדיני קצרצר ועיניים חומות מלוכלכות ששירת-יהודה לא הייתה בטוחה שהן בכלל מסתכלות עליה.

"כן", ענתה שירת-יהודה בטון בטוח.

"בסדר גמור. מה שאנחנו עושים כאן הוא להחליט האם את מושכת מספיק כדי לעבוד במכון הטהרה. חבל שתעברי את כל מרכז הזיכוך בלי שתעברי את המבחן הפשוט הזה". שירת-יהודה הנהנה בחדות בהבנה. "טוב, אז תפתחי בבקשה את החלוק", הוא אמר בטון המשועמם שלו ושירת-יהודה חששה שהיא עומדת להתעלף. אם היא תפתח את החלוק הגברים שיושבים שם יראו אותה. הם יראו את כל החלקים בה שלא אמורים לראות בה. הם יראו בה דברים שלבטח יגרמו להם להעביר מזרעם לארץ. 'אבל הם בוודאי יודעים מה הם עושים', חשבה לעצמה שירת-יהודה. בטח בגלל זה הנשים נמצאות כאן – הן בוודאי ממכון הטהרה והן דואגות שהגברים יביעו את חוות דעתם המקצועית-גברית ולא תשחת הארץ מפניהם. היא הושיטה את ידיה לסרט שסוגר את החלוק. היא הרגישה את הרעד בהן. היא הרגישה כמה אצבעותיה קרות מהאוויר הקר שבחדר. היא הרגישה את כל גופה בבת אחת באוויר הקר של החדר. היא הולכת לפשוט את בגדיה מול אנשים. היא אף פעם לא פושטת את בגדיה. אפילו במקלחת היא מתרחצת עם בגד ים מלא מחשש שיהיה איזה דוד שיראה אותה. הקשר הסתבך בין אצבעותיה והגברים נראו משועממים. היא נראית עלובה מולם. לא להאמין שבשלב הזה תיפול.

לאט-לאט הקשר נפתח וצדדי החלוק נפתחו מול עיני השופטים הצופות. המבטים שבחנו אותה השתנו והפכו ממשועממים למלאי תאווה. חזית גופה ניצב למולם והם סרקו אותו מלמעלה למטה, לא מנסים להסתיר את התנהגותם השפלה.

"כן, עכשיו תורידי את החלוק לגמרי", אמר האיש בקולו שעדיין נשמע משועמם, אבל עיניו הקרינו רעב לגופה הערום של שירת-יהודה. היא הרגישה את משבי האוויר בחדר הולמים בגופה החשוף. היא רצתה לבכות. החלוק החליק מכתפיה ונחת על הרצפה בתנועה משתפכת. לא היה דבר בינה לבין השופטים.

"תסתובבי לאט", הוא אמר.

רגליה נעו לפי הוראותיו בתנועות רכות, אבל בפנים הרגישה שירת-יהודה כמו פסל קרח שמבטיהם הבוחנים של השופטים שלה חוצבים בה במהלומות חזקות ומהירות וגופה נשבר אט-אט. היא הרגישה מחוללת. חלל גדול נפער בלבה במקום בו הלם הלב ולא הותיר דבר. 'בקרובַי אקדש', חשבה שירת-יהודה שוב ושוב, מזכירה לעצמה שהיא עושה זאת למען עם ישראל.

"מצוין", אמר השופט וסימן לה להתקרב. הוא הושיט יד ונגע בבטנה. היא רצתה להירתע, אבל רגליה נשמעו רק לו וכבר לא לה. מגע ידו היה רך משצפתה. הוא היה בן אחרי הכול, אבל היד שלו הייתה רכה כמו של בת. "פשש", הוא קרא וידיים נוספות עברו להרגיש את בטנה. ואז את חזה. ואז הוא ביקש שתסתובב ומחץ את ישבנה.

"יפה מאוד", הוא אמר. "עכשיו תתכופפי קדימה". שירת-יהודה דמיינה את עצמה משתחווה בפני מלך מלכי המלכים והתביישה שהיא נצבת מולו והיא ערום ועריה. הידיים שלהם עברו על הדבר שבין רגליה. היא הרגישה איך ידיהם עוברות מן החור והמעיים שלה המו עליה. התחושה הייתה משונה מאוד. זה לא היה דומה לתחושה של טמפון שנכנס לתוכה. זה היה אחר, חם יותר, גס יותר, לא בשליטתה בכלל.

"קצת לחוצה…" המהם לעצמו השופט. "טוב, שבי כאן על השולחן מולנו ופשקי רגליים", הוא הורה לה בקול ששעמום כבר לא היה בו.

שירת-יהודה התיישבה על השולחן ופערה את החור הנגוע מולם. כולם הסתכלו עליו במבטים מלאי הבנה ורק היא הרגישה איך אין בה יותר בושה וגם אם יבקשו שתעשה מעשים שאין הדעת סובלת, היא תעשה אותם.

"קחי את זה", הוא אמר והושיט לעברה מין גליל שקוף שנראה כמו דגם של מגדל מסגד מזכוכית שקופה. "ותכניסי את זה פנימה לאט לאט כמה שאת יכולה".

"את יכולה לשחק עם זה קצת פנימה והחוצה כדי לעזור לזה להכנס", הציעה אחת השופטות בקול של מורה. כובע עיטר את ראשה כאילו כדי לספר כמה זקנה היא הייתה.

שירת-יהודה אחזה בזכוכית ולהפתעתה היא לא הייתה קרה. היא קרבה את ראש המסגד לפתח גופה ושחררה אוויר. 'זה רק טמפון', היא חשבה לעצמה ודחפה את הגליל לתוכה. התחושה הייתה משונה מאוד. היא הרגישה את הגליל בפתח, אבל בפנים התחושה הייתה עמומה יותר. היא הרגישה שהגליל לא יכול להכנס עוד כשרבע ממנו כבר היה בתוכה. היא הוציאה אותו מתוכה וניסתה שוב. הוא נכנס בערך לאותו העומק. היא רצתה שהוא יכנס יותר. היא ידעה שהם בוחנים אם יש לה בכלל את היכולת להכניס גלילים לתוכה או לא והיא חייבת לעבור את השלב הזה. היא תצליח. היא ניסתה קצת בכח וציוץ של כאב נפלט ממנה. שירת-יהודה שמה לב שהגברים מחזיקים בפניהם או אוחזים בכיסאותיהם מעט בכח. היא ראתה בליטות במכנסיהם. 'האיבר עולה-ויורד שלהם', נחרדה שירת-יהודה בראשה. 'הם עלולים לעשות דבר מה שאינו כשורה. בגללי. זה בגלל שאני מושכת אותם!' היא פסקה. אך עם זאת, היא פתאום הבינה שהיא מושכת אותם. זה מה שאמר השופט שהם בוחנים – האם היא מושכת. והיא מושכת. שירת-יהודה לפתע התחילה להרגיש טוב. היא הרגישה גאה בעצמה. היא הרגישה שהיא עוברת את המבחן הזה. היא מושכת. תחושה חמימה עברה בגופה והתמקדה באיבר הפעור מול השופטים. היא הרגישה שהוא נהיה רטוב. 'אולי זה פיפי?' היא שאלה את עצמה, אבל בחרה שלא להתייחס לזה. יש שם משהו רטוב וזה יכול לעזור לה להזיז את הגליל. היא משכה את הזכוכית, אבל הפעם לא הוציאה אותה מתוכה. היא שבה ודחפה אותה פנימה והרגישה איך הזכוכית מחליקה על מי הרגליים ישר לתוכה. היא ניסתה שוב והרגישה את אצבעותיה נוגעות בשפתי הפתח. היא פלטה אנחה קלה כשהבינה שהיא החזיקה את האוויר כמעט כל הזמן הזה. האנחה גרמה לכל הגברים לזוע במקומותיהם בחוסר שקט. 'זה כי אני מושכת אותם', המשיכה שירת-יהודה לדרבן את עצמה וחזרה למשוך ולדחוף את הגליל שבתוכה. הוא כבר לא התנגד לה. הוא החליק פנימה והחוצה בלי מעצורים. התנועתיות הזאת הייתה נעימה לשירת-יהודה והיא המשיכה. נשימותיה הפכו כבדות יותר, תנועותיה נהיו מהירות יותר, החדר כבר לא היה קיים יותר וכל מה שחוותה שירת-יהודה הייתה התנועה המחליקה של הזכוכית פנימה והחוצה בתוכה. התנועה העירה בה משהו שהיא לא ידעה שקיים. היא פלטה קולות אנחה כאילו היא סובלת, אבל הגוף שלה נכנס כאילו היה אחוז דיבוק שהסב לה תחושה נעימה כל כך. רגליה נמתחו וניסו להיאחז ברצפה, ירכיה ניסו להפתח יותר משיש ביכולתם, היא רצתה לגעת לעצמה בחזה בלי שום סיבה שהייתה יכולה לחשוב עליה, אבל היא חששה שהיא לא תהיה יציבה אם היא תעשה את זה. התחושה המהפנטת של הריקוד של הגליל הייתה כמו תפילה של גופה של שירת-יהודה והיא התנועעה קדימה ואחורה כמה שיכלה. היא עצמה את עיניה ויבבה כשהיא מרגישה את מעיניי תהום פורצים דרכה ומאיימים להשמיד את גופה, אבל לא הייתה כבר דרך חזרה. היא הייתה בדרך לחורבן הנעים שפרץ דרך מבושיה וחזרה בתשובה כבר לא תשנה את הפור הוא הגורל.

"את יכולה להפסיק", השתנק קולו של השופט, אבל שירת-יהודה לא רצתה להפסיק. היא הייתה סנה בוער באש והיא רצתה שהאש תְאַכֵּל אותה. היא הייתה ים סוף הגועש והזכוכית הייתה בני ישראל שעברו בתוכה בנס וראו שם גילויי שכינה שאף אחד לא היה רוצה להפסיק לראות. היא הייתה הים כְּשוֹא גליו והיא לא רצתה לזרוק את יונה לים כדי להרגיע אותו. היא הייתה האש שכילתה את מקריבי הקטורת, אבל היא לא מתייחסת לאהרון שעובר עם המחתה בין המתים לחיים.

"תפסיקי בבקשה", אמרה האישה המורה והניחה יד על היד האוחזת בגליל. שירת-יהודה הפסיקה להזיז את הגליל והרגישה את גופה מצטנן. היא הרגישה את הפתח התחתון שלה יוקד וזועק לעוד, אבל היא נתבקשה לעצור. את הגליל היא עדיין לא הוציאה החוצה. מהשולחן היא עוד לא קמה.

"תודה רבה לך", נאנק השופט הראשי ואחז בבליטה בין רגליו. היא גדלה הרבה מעבר למה שחשבה שירת-יהודה שהיא יכולה לגדול. "עברת. בסדר. שמישהו יקרא כבר לעזרה!"

שלוש נשים שנראו סלאביות הגיעו מדלת בצד, פתחו את המכנסיים של הגברים, הרימו את החצאיות שלהן והתיישבו עליהם. הם הזיזו את האגן קדימה ואחורה, אבל החצאיות הסתירו לשירת-יהודה את מה שהתרחש שם. השופטות נראו מאוד לא מרוצות וחייכו אל עבר שירת-יהודה חיוך קריר.

"קחי את זה", אמרה שופטת עם שיער חלק ובלונדוני שנראתה יותר גבוהה ממה שהייתה באמת. היא הושיטה לשירת-יהודה קופסה ורודה סגורה. "את יכולה ללכת לחדר הבא", היא אמרה במתיקות מעושה. שירת-יהודה שלפה לאט את הגליל מתוכה והרגישה את התחושה המוזרה ביותר שהרגישה אי פעם באיבר הזה שלה. הזכוכית הייתה מכוסה בנוזל שקוף-לבנבן עם ריח רע. זה לא היה פיפי.
היא קמה בזהירות מהשולחן, מוודאת שהרגליים שלה עדיין מתפקדות, ופנתה לקחת את החלוק שלה. הרגליים שלה באמת בקושי הגיבו לה וכל גופה היה לאה ועייף. היא התקדמה אל עבר החלוק כששמעה מאחוריה את השופטת המבוגרת: "לא, לא. זה לא ממשיך איתך".

היא נשמה עמוק ונכנסה אל החדר הבא.