“יוחאי, בוא הנה!”.
יוחאי זינק ממקומו וניגש בחשש אל אור המפקדת. הוא רק התחיל את הטירונות וכבר המפקדות מפחידות אותו. הוא כל הזמן שאל את עצמו מה היה קורה אם הוא לא היה חותם ויתור ומתגייס עם החברים שלו ליחידה של בני”שים – האם המפקדים שם היו מפחידים כל־כך גם כן? האם הם היו מפחידים יותר כי הם בנים או בכלל פחות כי הם היו מרגישים פחות צורך להוכיח את עצמם כמו שבנות צריכות.
“אתם חופשיים לדבר”, פלטה המפקדת על הכיתה בקול לא מרוצה. היא פנתה ליוחאי ונעמדה קרוב אליו, קרוב מדי לדעתו של יוחאי שהרגיש את הלב שלו דופק מהר מדי והריח את הבושם הנעים של המפקדת ממלא את אפו. היא לא הייתה הטעם שלו. משהו במבנה הפנים שלה דחה אותו במקצת. הוא לא חשב שהיא מכוערת, אבל הוא גם לא חשב שהיא יפה. היו לה רגליים דקיקות מדי וכך היו גם ידיה. הישבן שלה נעלם בתוך המדים והוא תהה לעצמו אם באמת יש לה חזה מתחת למדים או שהכיסים שבחולצת ב’ יוצרים אשליה מספיק טובה. זה לא באמת שינה משהו. הוא לא תכנן לצאת עם אף אחת מהמפקדות. כולן היו חילוניות. כולן היו בלתי נסבלות כנשים. אבל בהתחשב בכמות המועטה של בנות שהיו בסביבתו כל חייו, ובהתחשב בגילו המופלג, עשרים, הוא לא היה יכול שלא לראות בכל בת שהוא פגש כפוטנציאלית לחתונה במידה כלשהי. יוחאי הסתכל דרך המפקדת והיא נעמדה קרוב לאוזן שלו, הסתכלה על הרצפה ואמרה לו בשקט: “תקשיב, אני צריכה שתלך לכיתה הרגילה שלנו ותבדוק אם המפקדת שירז נמצאת שם. אם אתה מוצא אותה שם, תגיד לה שאנחנו בכיתה 312. הבנת?”.
“כן, המפקדת”, ענה יוחאי בשקט.
“יאללה טוס. ואל תתעכב בדרך, אתה שומע אותי?”
“כן, המפקדת”, אמר יוחאי וזינק אל הדלת, הרחק מהריח המשכר של המפקדת.
“שקט!”, יוחאי שמע את המפקדת צורחת על הכיתה. “מה זה הצרחות האלה?!”.
יוחאי הלך מהר במסדרונות הבה”ד. הוא צריך להביא את המפקדת שירז מהכיתה הרגילה. כנראה ששינו את הכיתות ולא סיפרו לשירז. זה היה נורא בעיניו איך שצה”ל התנהל. שום דבר לא מתואם אף פעם. שום דבר לא עובד כמו שצריך. הוא היה בסך הכול שלושה שבועות בצה”ל וכבר הוא שנא את הגוף הזה. לעומת זאת, את הגוף של המפקדת שירז הוא כן אהב. הוא לא הודה בזה בקול והוא תמיד השתיק את החברים שלו לחדר שהיו מדברים עליה בלי סוף, אבל הוא אהב את איך שהיא נראתה. קודם כל, היה לה פרצוף נעים שהוא אהב להסתכל עליו, כשהיא לא ראתה שהוא מסתכל כמובן. הוא לא הסתכן בקבלת שבתות. הפנים היו אמנם רזות, אבל גם עגלגלות ולא חדות שרואים בהן את הגולגולת, כמו הפנים של המפקדת אור. היו לה לחיים שהוא היה רוצה להיות הדודה שלהן. חוץ מזה, היו לה ירכיים די רחבים שנראו היטב מבעד למכנסי המדים המוצרים. הוא תיאר לעצמו שהירכיים בטח חלקות ורכות שיכול להיות מדהים לאחוז בהן. לא שזה דבר שהוא מעוניין לעשות. למרות שהיא הייתה מלאה יותר מאור, הייתה לה בטן שנראתה חטובה. הוא היה בטוח שהיא מתאמנת היטב בבסיס. מעל הבטן, היה החזה שלה שאולי היה זה הוא שנתן לבטן את תחושת הקטנות שלה או שהייתה זו הבטן שהגדילה את החזה, אבל החזה היה גדול מספיק כדי שאם הוא יעטוף אותו עם כל היד שלו, קצות האצבעות יגיעו לגשר העצם שבאמצע החזה כמעט בדיוק. לא שזה היה דבר שהוא חלם לעשות בכלל, אבל הוא חשב לעצמו שזה בערך הגודל. החברים שלו לחדר כל הזמן דיברו עליה לפני השינה. הם הסתכלו על הפרופיל שלה באינסטגרם. שם, לפי מה שהם סיפרו, הוא לא רצה לראות, היו תמונות שלה בביקיני; הרבה מאוד תמונות שלה בביקיני. היו שם גם תמונות שלה מחייכת. הוא ראה תמונה או שתיים בחטף. הוא לא ידע אם זה חיוך אמיתי או חיוך של בנות באינסטגרם, אבל זה היה לה יפה. היא נראתה כמעט אנושית. נמרוד היה מקפיד כל לילה להגיד איך הוא רוצה לעשות לה דברים מגונים והוא היה מוסיף לזה קולות של היד על הגוף, כאילו הגוף שלה מתנגש בה. הוא גנח עם כל מכה של היד שלו בגוף שלו כאילו הוא אישה שעושה דברים אסורים. זה היה לא נעים ליוחאי. הוא ידע בדיוק מה כל זה אומר, אבל הוא מעולם לא העלה בדעתו שחילונים מדברים ככה על דברים שהצנעה יפה להם. כולם רואים דברים וכולם עושים דברים, אבל בשקט; לבד. לא מול כל החברים שלך לחדר בלי בושה. זה צרם ליוחאי והוא כל פעם ביקש ממנו שיפסיק. זה רק הלהיב את נמרוד יותר. רק גלעד כל הזמן נחלץ לעזרתו. הוא היה הולך לנמרוד ואומר לו שיפסיק ושזה לא מתאים כי יוחאי דתי. נמרוד היה ממשיך עוד כמה פעמים, אבל בסוף מפסיק.
יוחאי ירד לקומה מינוס אחת ובא לפנות אל עבר לכיתה כשהבין שהוא שומע קולות. הוא נעצר במקומו ושמע את פעימות הלב באוזניו. מבעד להן, הוא שמע קולות. קולות נשימה מאומצת. הוא לא ידע מה הוא שומע. זה סקרן אותו. זה הלחיץ אותו. הלב שלו לא פסק מלפעום מהר. הוא חשש שהוא רק מתגבר. הוא הרים את הרגל והוריד אותה לאט, מוודא שהוא לא עושה רעש. הרעשים לא נפסקו. יופי. הוא עשה זאת שוב – הרים רגל והוריד אותה בשקט. שוב. שוב. הוא שמע חריקה. קול נמוך ועמום אמר משהו. הוא המשיך לנוע אל עבר הכיתה, עובר בדרך מול דלת סגורה מימין. דלת סגורה משמאל. שוב קול גברי אמר משהו שהוא לא הצליח להבין. נשמעה נשימה נמוכה ואיטית. קול גרירת כיסא הקפיץ את יוחאי והלב שלו, שהתברר שדפק בשקט יחסי, החל לדפוק בקול. הנשימה שלו יצאה מסדרה.
“אוחח”, הוא שמע קול נשי אומר.
הוא הלך בשקט מוחלט והציץ אל תוך הכיתה שמימין. זו הייתה הכיתה היחידה שהיו בה אנשים. זו הייתה הכיתה היחידה שבקע ממנה רעש. זו הייתה הכיתה הרגילה של יוחאי. הוא עמד במרחק כמה צעדים מהדלת, אבל הוא היה יכול להסתכל פנימה, מבעד לדלת הפתוחה. הדבר הראשון שראה היה תחת. זה היה תחת שעיר, קטן וחטוב שזז בלי הרף. היה משהו מהפנט בתזוזת התחת. מתחת לתחת היו רגליים שעירות ושריריות מאוד. הן התאימו לידיים השריריות מדי שהוא ראה משני צדי הדמות. לדמות היה גב רחב, חלק ושרירי שהשכמות בלטו בו כמו עוד שני שרירים בים של שרירים טהורים. לכל זה היה מחובר ראש שאורח פלא לא היה קטן ביחס לגוף הגדול. השיער שעל הראש היה קצוץ למשעי, כמו חייל טוב, והראש פלט נהמות בהמתיות נמוכות בקצב של תזוזת התחת. היה תיאום מדהים בין השניים, למרות שהקצב השתנה כל הזמן.
הידיים של אותו בחור ערום אחזו במותניים ערומים בחוזקה כך שהוורידים בלטו היטב מעל השרירים. אצבעות הידיים לחצו על המותניים שרק בקושי עטפו בשומן את האצבעות בחזרה. הוא לא הצליח לראות את הרבה מעבר למותניים, אבל הוא ראה מה היה מתחת למותניים – זה הופנה לכיוונו של יוחאי, אבל הוסתר בתחת של הגבר החטוב. היה זה תחת, תחת נשי וחלק; תחת שעשה קולות כמו שנמרוד היה עושה בחדר. היה זה תחת שכשהתחת הקטן הלם בו, הוא השמיע מהצד השני של הגוף צליל נשימה גבוה. זה היה תחת בגובה משענת של כיסא שממנו ירדו זוג ירכיים חלקות שהתנועעו כמו ג’לי מכל החבטות שפגעו בהן. הירכיים עמדו בפישוק כאילו מזמינות את יוחאי להסתכל. תחתיהן היו שוקיים חלקים שהתלטפו בשערות הרגליים של הגבר החסון וכפות רגליים שהתכווצו וזזו לכיוונים שיוחאי מעולם לא חשב להזיז את כפות הרגליים שלו.
יוחאי לא רצה לראות את כל זה. יוחאי רצה שזה לא יגמר לעולם. הוא רצה לברוח משם ולהגיד למפקדת שהוא לא מצא את המפקדת שירז. הוא רצה להכנס פנימה ולראות את הכול מקרוב. הוא פחד שהוא יעשה רעש. הוא התענג על הקולות שהשמיע הזוג הזה. הוא רצה לבלוע רוק. הוא שמע קולות של נוזלים עם כל חבטת תחת. הוא פחד שמישהו יגיע פתאום. הוא פחד שמישהו יפריע ליופי הזה לקרות. הוא רצה ליפול לרצפה ולזעוק לאביו שבשמיים על מה שראה. הוא רצה להתפשט ולעשות את מה שהם עושים. הוא פחד שהם יתפסו אותו. הוא רצה שהם יזמינו אותו לנסות גם. הוא עמד במקום בחוסר אונים ובהה במה שהוא כבר הכיר מ־PornHub – יחסי מין. סקס. זיון. זה לא היה סקס, זה היה זיון. סקס זה כשעושים את זה ביחד. זיון זה כשהגבר עושה מה שמתחשק לו באישה. זה מה שהוא ראה. הוא ראה זיון. היא גנחה ונאנחה. הוא שמע שהיא רוצה לבכות. זה היה זיון. ככה נראה זיון. הוא לא רצה להזדיין אף פעם, אבל יעידו השמיים כמה הוא נהנה לצפות בזה; כמה הוא היה רוצה לנסות את זה.
“שיואו, איזו מדהימה”, אמר לה הגבר והאט את הקצב. הנשימות של הבחורה נשמעו מתאמצות מאוד וכבדות מאוד.
“שב”, היא אמרה בלי קול. רק אוויר בקע מגרונה הנאנק לאוויר. “תשב”, היא אמרה שוב בצורה יותר ברורה.
הגבר היטה את התחת שלו אחורה ויוחאי הספיק לראות איבר מכוסה בפלסטיק שקוף רטוב לחלוטין שמיד נעטף ביד קצרת אצבעות שהלכה קדימה ואחורה על האיבר. איבר מין נשי, פות, נגלה לעיניו של יוחאי. פות פתוח שהיה בתוכו עכשיו איבר זיון. הוא לא הספיק להתפעל מהפות כי מיד הבחורה ירדה על ברכיה על הכיסא.
באינסטינקט של רגע, יוחאי נשען לאחור והסתתר מעבר לדלת. הוא לא ראה את הבחורה יורדת מהכיסא. הוא לא ראה את הגבר מתיישב. הוא לא ראה את הבחורה מתיישבת על הבחור, אבל הוא שמע את הבחור פולט אוויר ואומר: “כן…”.
הוא לא ידע לאיזה כיוון הם פונים. הוא ידע שהכיסא פונה לעברו, אבל האם הבחורה יושבת עם הגב לכיסא והיא יכולה לראות אותו או שהיא עם הפנים אליו והיא לא תראה אותו? הוא החליט להציץ. גב נשי נגלה אליו. גב נשי, חלק, עם מותניים עגולים וצרים וחזה שמציץ מעבר לגב. חזה מרצד. חוץ מהחזה, גם הקוקו בסגנון זנב סוס ניתר לצדדים כשהבחורה הניעה את התחת שלה קדימה ואחורה על הגבר. יד אחת עטפה את התחת הגדול ויד שנייה תפסה בגב הבחורה. קולות יניקה נשמעו כשהשניים התנשקו. הפיות התנתקו והבחורה הרימה את ראשה ושיוועה לאוויר. הנשימות שלה היו מהירות כל־כך. היא נשמעה מתאמצת מאוד. היא נשמעה על סף בכי. הגבר מצידו נשמע מוצץ לה את החזה כשהיד שלו שעטפה את הגב מסייעת לו.
“כן… כן… כן…”, צייצה הבחורה מבין הנשימות. הדבר כנראה גירה את הבחור שעזב את החזה ועבר לדחוף בעצמו את האגן שלו כלפי מעלה. השניים פצחו בדואט נשימות כשהבחורה אחראית על הציוצים והבחור על הבסים.
“פא… אה… אה…”, ניסתה הבחורה לומר, אבל היא רק צייצה במהירות גבוהה ואז נשבר לה הקול והיא עברה לקולות נמוכים שיוחאי לא ציפה להם. הם נשמעו כאילו היא אחרי התקף בכי קשה וארוך, אבל היא לא סיימה לבכות. תנועת האגן שלה הואטה, אבל לא התנועה של הבחור. יוחאי ידע מה זה אומר. הבחורה גמרה. הבחור המשיך להתנועע בנשימות כבדות שנשמעו באוזניי יוחאי עצבניות כאילו הוא כועס עליה על שהיא גמרה לפניו. הבחורה נשמv מהאף בכח עוד כמה פעמים כשהבחור דחף את עצמו לעברה ואז הוא פלט נהמה שלא הייתה מביישת זמרי רוק וגם הוא חדל לנוע.
הם המשיכו לשבת עוד כמה שניות ואז הבחורה קמה. בקול מאמץ אחרון היא שלפה מתוכה את האיבר של הגבר שנפל שדוד על הכיסא שבין רגליו ובכיסוי שלו נוזל לבן שקיבל גוון צהבהב מהקונדום. יוחאי ראה את הבחורה עומדת בגבה אליו. היה לה תחת אדום במקומות שהיו צמודים לבחור היושב. הוא היה תחת גדול ומרשים. הוא היה תחת שבוודאי שגברים ירצו לזיין. היא זזה מעט הצידה ויוחאי ראה את מי שישב בכיסא. זה היה עידן. זה היה המפקד עידן מלול שניסה להוציא את הקונדום מעל האיבר שלו בזרועות גדולות וחזקות ועל רקע של כמות קוביות שיוחאי לא העז לחלום עליה. כל פלג הגוף העליון של עידן היה חלק למשעי. הוא לא האמין שיש גברים כל־כך חלקים. זה נראה קצת מושך להעביר את היד על דבר כל כך בולט וחלק כמו שרירי החזה של עידן. עידן התעסק בקונדום שלו כשהבחורה הסתובבה ואיששה את החשד של יוחאי – זו הייתה המפקדת שירז. הבטן שלה הייתה עגלגלה יותר משהוא שיער עם טבור שקוע. הבטן הייתה חלקה והוא חשב שיהיה יותר נחמד ללטף את הבטן של שירז מאשר את השרירים של עידן. אבל מעל הבטן היה החזה של שירז והוא עלה על הציפיות של יוחאי. הוא היה חזה מרשים, זקור (שלא כמו של כל הזקנות ב־PornHub), עם פטמות בולטות בכל החלק האדום שלהן, בדיוק כמו שיוחאי אהב לראות. החזה היה יותר גדול משהוא דמיין; קצת יותר גדול, אבל כזה שאין ספק שיוחאי היה רוצה להעביר את כל ימיו בתוכו. כל הגוף של המפקדת היה חלק. שיערה אחת הוא לא ראה שבצבצה לה משום מקום. כמובן, חוץ מהשיער האסוף בגומייה השחורה ההדוקה שלה שגם הוא לא הצליח למנוע משערות סוררות לברוח.
יוחאי היה צריך לברוח. הם סיימו. עוד שנייה הם יצאו החוצה והוא יהיה אבוד. רק זה חסר לו. המפקד יהרוג אותו. יוחאי האמין שהמפקד לא צריך נשק כדי להרוג. שתי הידיים שלו מספיקות כדי לפרק בנאדם לשניים. הוא פסע צעד אחד שקט לאחור, מתפלל שלא ישמעו אותו. הוא פסע עוד צעד אחד. הוא הסתובב. הוא שמע את השניים מדברים ביניהם כשפסע כמה שיותר מהר וכמה שיותר בשקט לעבר השירותים. בכל רגע הם יצאו מהחדר. בכל רגע הם יראו אותו וישאלו אותו מה הוא עשה שם. הוא לא ידע מה לענות להם. הם יבינו מיד. עידן יהרוג אותו. הם יחביאו את הגופה בחולות של המדבר. זהו. הסוף שלו הגיע. למה הוא לא הלך משם ברגע שהוא ראה שהם “עסוקים”? למה הוא לא חזר למפקדת אור ואמר לה “לא מצאתי אותה”. המפקדת שירז הרי לא תגיד שהיא הייתה בכיתה כדי לא להודות שזה קרה עכשיו. אבל היא תדע שיוחאי ראה אותם. ואז היא תהרוג אותו. בכל תרחיש שהוא, הוא ימות. הוא נכנס לתא שירותים, סגר מאחוריו את הדלת בשקט, הוריד את המכנסיים, התיישב על האסלה ובלי לחשוב פעמיים הוא תפס את האיבר שלו בידו. הוא לא הספיק לעשות חמש חזרות ומטח פליטות קידם את האסלה. הוא התנשם בשקט. הוא אפילו לא ידע שעמד לו כל הזמן הזה. הוא הסדיר את הנשימה שלו, הוריד את המים ויצא לשטוף ידיים. קולות צחוק של המפקדים נשמעו מהמשך המסדרון. הם יוצאים מהחדר. הוא לא ידע מה לעשות. הוא שלף נייר, ניגב את הידיים ויצא מהשירותים אל עבר המדרגות.
“יוחאי!”, קראה המפקדת בקול עצבני. “מה אתה עושה כאן?”.
“המפקדת אור שלחה אותי לקרוא לך. היא רצתה לומר לך שאנחנו בכיתה 312 ולא בכיתה הרגילה”, הוא ענה בקול רועד.
“אני יודעת את זה”, רטנה המפקדת כאילו זה מעצבן אותה שהמפקדת אור מתנשאת עליה על שהיא לא יודעת דברים.
‘ברור שהיא יודעת את זה’, חשב יוחאי בתסכול. ‘הרי אחרת הם לא היו עושים את זה בכיתה שבה אמור להיות שיעור’.
“אבל למה יצאת עכשיו מהשירותים?”. יוחאי לא ידע מה לענות. המפקדת שירז בחנה אותו ונעצרה משום מה בגובה האיבר שלו. האיבר שלו עוד עמד. ‘שיט!’.
“אתה מנצל את זה שהוציאו אותך מהכיתה כדי לעשות מה שאתה רוצה?”, שאלה המפקדת וחזרה להסתכל על יוחאי. “אין בעיה. אין בעיה. אתה מקבל שבת”, היא הכריזה.
“מה? אבל המפקדת…”, ניסה יוחאי ומיד קטעה אותו המפקדת: “אין אבל. אתה תלמד שאתה לא עושה אללה באב אללה פה בטירונות, הבנת אותי? עכשיו טוס לכיתה. אני עוד רגע באה”.
יוחאי לא היה יכול להיות ממורמר יותר. המפקדת אור כעסה עליו על שלקח לו זמן והוא לא הצליח להפסיק לחשוב על השבת שהוא קיבל.
“אל תדאג”, הרגיע אותו אלעד בחדר האוכל כשיוחאי סיפר להם על השבת שקיבל תוך שהוא משמיט כמובן את כל מה שראה למטה. “הם לא יתנו לך שבת. כשאתה מקבל שבת, גם הם צריכים לסגור איתך והם ממש לא רוצים לעשות את זה”.
“אתה תראה. אתה סתם לחוץ. דתיים הם לחוצים כאלה”, אמר לו אלעד. “יצא למשפחה שלי לארח פעם זוג דתי. הם גם היו לחוצים כאלה”.
יוחאי באמת לא קיבל שבת בסוף, אבל המראה של שירז לאורך כל הטירונות גרם לו להעביר הרבה מאוד זמן בשירותים.
מה את/ה גזור?
הוא היה צריך לסגור שבת עם שירז/אור…