הסיפור דמיוני וקיים רק במוחי הקודח, אין כל סיכוי שארועים כאלה קרו או יקרו במציאות.
כל קשר בינו הארועים בסיפור לבין המציאות הרי הוא מקרי ובדימיונכם בלבד!
רבקה-לאה
רפאל בעלי שכב עליי וקיים בי את המצווה. שכבנו בשקט, שלא להעיר את הבנות הישנות בחדר הסמוך, ישבנו עולה בתנועה מכנית ואגנו יורד ומכה באגני, שוכב עליי וממלא את חובתו, הזין שלו תקוע במעמקיי, משתפשף בין כתלי נרתיקי היבשים משהו, רואה את פניי באור הירח החלש החודר מבעד לוילון החלון הסגור, שוכבת תחתיו בעיניים עצומות ולא זזה, שדיי הגדולים נמחצים לגופו, רכים כל כך אבל הוא מתעלם מהם, רגליי מפושקות עבורו, חושפות לכבודו את אוצרותיי, אבל הפנים שלי אטומות, כאילו משלימה עם חובתי ולא יותר, יודעת שגם הפעם הוא יקיים בי את פרו-ורבו ולא מעבר לזה, ששוב לא ידאג לעונתי.
התחתנו לפני כארבע שנים בחתונה צנועה, נשואי נוחות, הוא, רפאל בעלי, קיבל אותי יחד עם תפקיד מלמד בישיבה שבה למד, תפקיד הכולל שכר הוגן ודירה קטנה במגורי הצוות הצמודים, הוא יליד קיבוץ, אחרי צבא והודו שניסה הכל עד שהחליט לטעום גם מזה, ביקש להתחזק קצת ונשבה, הפך תלמיד חכם, יקירו של אבי, הרב של ישיבה ידועה, אבל עדיין, ברגע האמת, המשיכו לקרוא לו החוזר בתשובה, כתם לכל החיים, זה והסוד הקטן שחלק עם אבי, מנהל הישיבה הידוע.
אני לעומתו, רבקה-לאה או כמו שכולם קוראים לי רבקה, הייתי יכולה להחשב כייחוס… בתו של רב מכובד, מנהל ישיבה ידועה, אבל גם אני סוחבת על גבי גיבנת, כתם שלא ימחק, גרושה עם תינוקת מבעלי הראשון, ימח שמו, שהתפקר ויש המאשימים שבגללי, חזר בשאלה ועזב את הדת ואותי, אות קיין שלא השאירה בידי הרבה ברירות בבחירת הבעל השני פרט לזקן, פיסח או חוזר בתשובה.
רפאל ניסה לנשק אותי על שפתיי, הרגל מימים שעברו, אבל אני התחמקתי, מזיזה את הראש, ממלמלת משהו שהוא לא הבין, מין תפילה שיגמור, שוכבת תחתיו כשידיי הפרוסות לצדדים אוחזות בסדין בחוזקה, מתרכזת באותו כתם בתקרה ומחכה שיגיע לשיא, שיפלוט כבר בתוכי את זרמתו החמה ויירד ממני, יקום במהירות, מתנשף, ויחזור במהירות למיטתו שבקצה החדר, יעזוב אותי לנפשי עד החודש הבא.
זה לא שלא אהבתי להזדיין, להפך, לעולם לא אשכח את הדברים שעשה לי בעלי שהתפקר, את המשחק המקדים שהיה מכין אותי, עושה בי דברים שלא כתובים בתורה וממלא את נרתיקי בנוזל תאוותי ורק אז, כשבדק ומצא אותי מוכנה לקראתו, היה עולה עליי, מנשק אותי באהבה על שפתיי, מחדיר את לשונו לפי ואת אברו המתוח לחריץ החם הממתין לו בין רגליי שמחכה בתשוקה לשפשוף הזה בתוכו, מרגישה את החום שקרן מגופו כשהיה כותש באברו הגדול במכתש תענוגותי, נותן לי את עונתי ובגדול, פעם ולפעמים פעמיים, ורק אז, כשהיה רואה את החיוך הגדול נמתח על פניי, היה גומר וממלא את נרתיקי בזרמתו החמה ונשאר לשכב לצידי, עוטף אותי בזרועותיו, מחבק ולא עוזב למיטתו עד שנרדמתי.
פעם בחודש הוא בא אליי, רפאל בעלי השני, בה לקיים בי את המצווה, תמיד ביום שלישי הראשון אחרי הימים הנקיים שלי.
קודם אני הולכת אל המקווה, להתכונן לקראתו, רוחצת ומתנקה עבורו, משפשפת היטב גם במקומות הנחבאים ומתייצבת עירומה מול הבלנית, נותנת לה לבדוק אותי, לתת לי את האישור ורק אז חוזרת הביתה ומתכוננת לרגע שיחזור מהישיבה, משכיבה את הבנות ולובשת את הכותונת הארוכה שאין כלום מתחתיה, נשכבת במיטה ומחכה לבועלי שיגיע.
לא תמיד זה היה ככה, ביום שלישי, אבל מאז שנולדה הבת השניה ורפאל מצא באחד מהספרים העתיקים שהיה קורא בשקידה שקיום המצווה ביום שלישי, פעמים כי טוב, הוא סגולה לבנים הפך את זה לחוק, הכריח אותי, רוצה לקיים את מצוות פרו ורבו כלשונה שכן ידוע הוא שרק כאשר יש לאדם בן ובת הרי הוא מקיים את מצות פריה ורביה ולנו הרי יש בינתיים רק בנות.
לא תמיד הוא היה מבקר בי רק פעם בחודש. בהתחלה, אחרי החתונה, היה מגיע כל ערב עד שגילה שאני בהריון, נשכב עליי ותוקע עצמו בכוח, בלי משחק מקדים, בלי הכנה, נועץ בי בחוזקה את אברו ולא אכפת לו שזה כואב לי, הייתי שוכבת תחתיו ונותנת לו, בכל אופן הוא בעלי!, נותנת ומתפללת לבורא עולם שיגמור.
אחרי הבת הראשונה שלנו, שרה-פנינה על שם הסבתות שלו, התמעטו הביקורים שלו, היה מגיע מאוחר, עולה על המיטה שלי ועושה לי את הסימן, ואני, ציתנית וכנועה, מרימה את הכותונת עד שנחשפים שדיי, שוכבת על הגב ומפשקת רגליי, נותנת לו לעשות בי כרצונו.
אחרי הבת השניה, חיה-רחל על שם הסבתות שלי, התמעטו עוד יותר הביקורים, היה מגיע מאוחר מהישיבה, משיעור שנתן או תפילה משותפת, מריח כולו מהמחייה ששתה, אותו עארק שהיו מייצרים בעצמם, נכנס ישר למיטתו ונרדם, פעם בחודש מבקר אותי, רק שיוכל לסמן שקיים את המצווה, שנה שלא הכניס אותי שוב להריון ושנה שלא דאג לעונתי.
הרגע שחיכיתי לו הגיע, שומעת את גניחותיו השקטות של רפאל בעלי ויודעת שהוא גומר, מרגישה את זירמתו בתוכי ומחכה שייצא ממני, לוחשת לו "תודה" מנומסת, לא מבינה על מה אבל ככה אמי הרבנית אמרה לי לעשות, ממתינה שירד ויחזור למיטתו, שישאיר אותי שוב לא מסופקת, ששוב לא יבחין שאני שוכבת ובוכה.
הפעם הראשונה שחשדתי שמשהו לא כשר קורה סביבי היתה כששתי נשים בעזרת הנשים התלחששו בינן, מצחקקות ומסתכלות בהחבא לעברי, לא שמות לב שאני שומעת.
"שמעתי מבעלי ששמע מ…" סיפרה האחת לרעותה ואני שומעת ומסמיקה, לא מאמינה למה שאני שומעת, רוצה לצעוק, להגן על בעלי, ולא מצליחה, שותקת המומה, אילמת שלא מצליחה להוציא הגה מפיה.
שבוע אחרי, כשהנשים בעזרת הנשים התרחקו ממני, משאירות אותי לבדי כאילו הייתי מצורעת, החלטתי להיוועץ באימי הרבנית.
בהתחלה אמא ניסתה להתחמק מתשובה, למרוח אותי בתשובות מתחמקות, אבל לא ויתרתי, לוחצת עליה, משביעה אותה ביקר לה, עד שאימי הרבנית נשברה והתישבה מולי בשולחן האוכל, מתכופפת לעברי ולוחשת לי את הסוד הנורא "זה נכון, אני יודעת, בדיוק כמו אבא שלך!"
ברגע הראשון לא הבנתי "מה כמו אבא שלי?"
אמי הרבנית הסמיקה, "זה נכון מה שהן אמרו, אבא שלך לימד אותו, כבר הרבה שנים שאבא שלך עושה את זה בתלמידיו!" כיסתה את פניה בידיה מבושה, "זה חלק מהחינוך למצוות, כיבוד המלמד, כך הסביר לי אביך כשתפסתי אותו פעם באמצע המעשה, וכשבעלך הגיע חדש לישיבה הוא לא היה שונה, אחר כך הפך לתלמיד האהוב על אביך וזה לקח אותו תחת חסותו, תקע בו את "החוכמה" שלו" והיא סימנה מרכאות כפולות באצבעותיה כשאמרה חוכמה, "אם את מבינה למה אני מתכוונת, ועכשיו כשבעלך הפך מלמד הוא ממשיך בדיוק כמו אביך וכמו המלמד של אביך לפניו, עושה את מה שכולם יודעים שהמלמד עושה, תוקע את תלמידיו בישבן!"
רפאל
הודו עשתה לי משהו, חזרתי משם איש אחר, עשיתי שם הכל, סדנאות שתיקה ומסיבות ירח מלא, שכבתי עם נשים, הרבה נשים בכל הצבעים, ולא בחלתי בגברים, עשיתי טראקים בהרים ורבצתי בחוף גואה, אכלתי פטריות ועישנתי זרי קוצים ריחניים וכשחזרתי סוף סוף לארץ לקח אותי חבר לשמוע את הרב שלו, "בוא תשמע דבר תורה קטן" פיתה אותי "אז מה אם אתה קיבוצניק מהערבה, שמעת כל כך הרבה גורו-ים תשמע עוד מישהו, ממה אתה מפחד?"
לדבר יפה הם יודעים, אין ספק, לטמון לך פיתיונות! הרצאה ראשונה משכה הרצאה שניה, לשלישית כבר הגעתי לבד, מצאה חן בעיניי הצייתנות העיוורת, כזה ראה וקדש! לא כל הוויכוחים האינטרסנטיים באספות החברים בקיבוץ, הכל קבוע בשבילך ולא צריך לחשוב, הרב אומר ואתה עושה, בלי לשאול "למה?" כי הרי בנשגב ממך לא תחקור.
אחר כך באה ההזמנה לעשות אתם שבת, הם היו כל כך נחמדים אלי שלא יכולתי להגיד לא, ולפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון מצאתי את עצמי לומד תורה בישיבה בתל-אביב, מנסה להתפלפל במשניות ונדלק מזה, שומע הסברים שנראו לי חכמים כל כך, תורה מסיני, ומתלהב.
הייתי תלמיד טוב, אפילו אפשר להגיד מצטיין, שילבתי את כל מה שלמדתי במגמת האומנות בתיכון עם חוכמת המזרח מהודו והניסיון מהפלוגה הרובאית בגולני, בפעם הראשונה בחיי הבאתי את יכולת הניתוח האנליטית שלי, זאת שהמורה למתמטיקה כל כך התלהבה ממנה, לידי ביטוי.
הצטיינתי, שקעתי בלימוד עד שיום אחד רב הישיבה קרא לי והמליץ בפני לעבור לישיבה אחרת, כזאת עם לינה, "יותר טוב בשבילך" הסביר לי "שם אתה מרוחק מפיתויי העיר הגדולה וגם הרמה, זאת אחת מהישיבות היותר ידועות, תלמידים מוכנים לעשות הכל כדי ללמוד שמה"
פחדתי והתלבטתי, פה אני מצטיין אבל אולי לשם אני לא מספיק טוב, כמו בכל דבר התייעצתי שוב עם הרב, "היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים" גער בי זה, "אתה טוב, תאמין בעצמך ותצליח גם שם, אני בטוח וחוץ מזה את רב הישיבה… איך החילונים קוראים לזה?" עצר לרגע, משתמש במילים חילוניות לשכנע אותי, "לא עשו באצבע, הוא לא קונה חתול בשק, ואם הוא הסכים לקבל אותך אז יש בך משהו, הוא לא מקבל כל אחד!"
הישיבה החדשה היתה כבר שיר אחר, הלימודים רציניים יותר, יושבים ולומדים יום ולילה, לומדים בקבוצות גדולות ובזוגות, בחברותא, לומדים ומנסים ללמד.
הייתי חוזר בתשובה והסתכלו עליי בעין עקומה, בזלזול מתנשא. מנהגים היו להם, לבחורי הישיבה, מנהגים שהזכירו לי את הסיפורים שקראתי בנעוריי על האליפים בבתי הספר החקלאיים, יש ותיקים ויש צעירים, יש דרג ויש זרג, סיפרו לי על זה עוד לפני שהגעתי, הזהירו אותי אבל אף אחד לא הכין אותי לדבר האמיתי.
בהתחלה הם עזבו אותי בשקט, הייתי מין חידה עבורם, אולי בגלל מבנה הגוף השרירי שלי ואולי בגלל שידעו שהייתי בגולני הם העדיפו להתחיל באחרים, אבל לאפרים, שותפי לחדר, בחור בן 18 שמנמן ועדין בן לרב מפורסם וידוע מירושלים שגם הוא בוגר הישיבה הזאת, המזל לא שיחק כמוני.
כבר בערב השלישי שלנו באו וקראו לו מהחדר, "האחים הגדולים" כך הם קראו לעצמם "רוצים לדבר אתך" הודיע השליח, מחייך, וראיתי את אפרים מחוויר.
כשאפרים חזר אחרי כשעה ראו על פניו שכואב לו, הולך בקושי, בפישוק קל, משפשף את ישבנו ודמעות זולגות מעיניו, נשכב על המיטה שלו וכיסה את ראשו, לא רוצה לספר לי מה קרה.
רק למחרת הוא הסכים לספר "מה אתה לא יודע?" שאל מופתע "ככה זה פה" המשיך בקול משלים כאילו זאת גזירה משמים והתחיל לספר "כשנכנסתי הם ישבו מסביב, ליד הקיר עמדו כבר שלושה תלמידים חדשים כמונו, מכנסיהם משולשלות וישבנם חשוף, חבול ואדום! השליח הוביל אותי לתלמיד שישב על כסא הכבוד במרכז והודיע שגם אני נאשם שהתנהגתי שלא כראוי לכבוד הרב פנחס בשיעור הגמרא, רציתי להגיד שזה לא נכון אבל עוד לפני שהספקתי השתיק אותי השליח וכל היושבים מסביב פסקו פה אחד, מלקות ותקיעה!"
"מלקות ותקיעה?" קטעתי אותו, לא מבין.
"כן" המשיך אפרים, מסביר, "זהו עונש ידוע בישיבה, אבי הכין אותי, ידעתי גם מה אני צריך לעשות, הפשלתי את מכנסיי והתכופפתי קדימה, נושך שפתיים ומתכונן"
הייתי המום "הפשלת את המכנסיים והתכופפת? ככה? בלי להתנגד?"
"לא, לא התנגדתי!" ושמעתי את ההפתעה בקולו "מותר להם, לאחים הגדולים, זה חלק מהאחריות שלהם, הם צריכים לחנך אותנו" הסביר והמשיך לספר "דניאל לקח סרגל שהיה מונח לידו ונעמד מאחורי ועוד לפני שהספקתי להגיד שמע ישראל חטפתי מכה ראשונה" עצר לרגע בסיפור, נושם עמוק, נזכר.
"עשר מלקות הוא הצליף בי בסרגל שבידו, חובט בי עם כל הלב, מנחית מכה וכולם סופרים ביחד, נשכתי שפתיים אבל אחרי המכה החמישית לא יכולתי יותר, צעקתי מהכאב והם כולם צחקו" ושוב השתתק לרגע, מנגב דמעה, ואני לא דחקתי בו, מנסה לעכל את מה שהוא מספר לי.
"אחר כך דניאל תקע אותי" חזר אפרים לספר "עמדתי ככה, מכופף והוא נעמד מאחורי, שמעתי אותו מוריד את מכנסיו והוא פנה אל הקהל שמסביבנו, שואל בקול האם העונש הספיק? והם צועקים יחד לא! ודניאל ממשיך ושואל מה עוד מגיע לי? והם עונים בקול 'תקיעה', ואז הוא תקע!"
"תקע מה?" לא הבנתי.
"אתה יודע" הסמיק כסלק.
"זיין אותך בתחת??" ופתאום נזכרתי בהודו, מסתבר שאין הרבה הבדל בין המסורת כאן למסורת באשרם שהייתי שם, גם שם עברתי טקס דומה רק ששם דרשו ממני לפני לאכול פטרית הזיה ולעשות חוקן.
"כן, זיין אותי בתחת" לחש במהירות, כאילו נבהל מהמילים של עצמו.
"אני לא מאמין!" דיברתי לעצמי וראיתי אותו מסמיק עוד יותר, אולי חשב שאני לא מאמין לו.
אפרים הסביר לי, בלשון הכי ברורה שאפשר, "זה מנהג ידוע בישיבה, קבלת פנים ואישור הצטרפות לחברותא של התלמידים, אם ירצה השם פעם גם אנחנו נעשה את זה לחדשים, מין הכנה כזאת לעונש האהוב על הרבנים המורים, להחדיר בך דבר חוכמה הם קוראים לזה, ולא רק הם, חבר סיפר לי שאפילו רב הישיבה תוקע אבל לא כל אחד, רק בתלמידים המצטיינים!" עצר לרגע, רואה את המבט המופתע על פני וממשיך "תתכונן, המלמדים שלנו יקראו לנו לחדר שלהם ירביצו בנו תורה וירביצו לנו בתחת, תרתי משמע" חייך, פעם ראשונה שראיתי אותו מחייך באותו יום, "וגם לך הם יקראו, אולי אפילו היום" הסתכל עליי במבט חודר כזה "אני יודע, הם אמרו לי אחר כך, כשעמדתי עם הפנים לקיר והצגתי בפני כל את ישבני החבול, אל תתנגד רפאל, זה בברכת רבנים שלנו, מי שלא מסכים עף! זה… זה מסורת, ומסורת לא שוברים!"
"נו, ויש עוד מסורת שאני צריך לדעת?"
אפרים סיפר לי, מגלה לי דברים שלא ידעתי, מכין אותי סוף סוף לחיים האמיתיים בישיבה.
אפריים צדק, בערב בא השליח, ישבתי בחדר וחיכיתי לו, ראיתי את המבט המודאג על פניו של אפרים והרגעתי אותו "אל תדאג אפרים, הערב אני לא הולך לעשות שטויות"
מה שהם לא ידעו זה שאני כבר בעל ניסיון, שכבר הייתי פעם בסרט הזה, נכנסתי לאולם ופתאום נהיה שקט, נעמדתי לפני התלמיד שישב בכסא הכבוד, משפיל עיניים כמו שדרשו באשרם ושואל "קראת לי אח גדול?"
ליד הקיר עמדו כבר ארבע תלמידים שישבנם המוכה בולט למרחוק, אדום בוהק על רקע גופם הלבן, "אתה פה כי לא נתת את הכבוד הראוי לשרת!" הודיע לי השליח חגיגית "מה מגיע לו?" פנה ליושבים מסביב.
ידעתי שהוא מנסה לבייש אותי כשבחר בשרת ולא באחד המלמדים שלנו, אולי בגלל הבוז שלו לחוזרים בתשובה ואולי כי הוא הרגיש פתאום חזק? שתקתי, כבר מזמן הבנתי שאין טעם לענות, מסביבי החלו לנהום התלמידים "מלקות ותקיעה" ואני רק השפלתי עיניים ולא התווכחתי, כמי שמשלים עם גורלו הורדתי את מכנסי ותחתוניי והתכופפתי במהירות קדימה, מנסה להסתיר את הזקפה שהיתה לי, ראיתי את התלמיד קם מכסא הכבוד ולוקח את הסרגל והתכוננתי, נושך שפתיים.
עשר מלקות הוא הצליף בי, כל אחת יותר כואבת מהשניה, הרגזתי אותו, לא הוצאתי הגה מפי, שותק והוא מכה חזק יותר, מנסה לשבור אותי ואני חורק שיניים ומתגבר, שותק!
גם כשהוא חדר לישבני שתקתי, שוב לא הוצאתי הגה, נותן לו לדפוק אותי מאחור, לפמפם במהירות בישבני, מרגיש את הזין שלו משפשף את פי הטבעת המכווץ ויודע שישרוף לי, יודע ולא מוציא מילה.
למזלי לא היה לו זין גדול, בטח לא כמו הזין שחטפתי באשרם, למזלי הוא גם גמר במהירות, מילא את ישבני בזרעו החם ושלח אותי לעמוד ליד הקיר, לשמוע איך מטפלים בתלמיד הבא אחרי.
למחרת בארוחת צהריים, באמצע חדר האוכל המלא, ניגשתי לתלמיד שהצליף בי והזמנתי אותו לגומלין.
אפרים כמעט התעלף כשאמרתי לו מה אני הולך לעשות, ניסה לעצור אותי אבל אני התעקשתי, מנצל את מה שהוא הסביר לי על המנהגים בישיבה, על זה שמותר לתלמיד המוכה להזמין את המצליף לדו-קרב שאם ינצח יוכל להחזיר לו כגמולו.
"שנים שלא הצליחו, חכמים ממך ניסו ונכשלו" ניסה לשכנע אותי.
"ואיך אתה יודע שהם חכמים ממני" שאלתי.
עמדתי מולו והודעתי לו "אני מבקש גומלין" וכל חדר האוכל נדם באחת, אני לא יודע אם זה כי הם חיכו לשמוע את התשובה או היו המומים מהאומץ שלי.
"לך, לך" ניסה התלמיד לגרש אותי, מסמן לי בידו במין בוז כזה "חבל עליך, לך".
"למה אתה מפחד?" והוספתי קולות קרקור של תרנגולת.
היתה דממה! ראיתי את התדהמה על פניו, לא מאמין, מסתכל על החברים שלו היושבים מסביבו, "ממך?" אמר בסוף במין בוז כזה "שאני אפחד מחוזר בתשובה? רק תגיד במה ותבוא בערב לאולם הגדול"
אמרתי! בחרתי במסכת שהרב הקודם שלי אמר שאני מעולה בה והודעתי לו, ראיתי את החיוך על פניו, חיוך מלגלג כזה, "נתראה בערב טרונצ'ו, תכין את התחת שלך כי אני הולך לקרוע לך אותו!".
האולם היה מלא, הרבה זמן לא זכור שחדש יזמין ותיק לגומלין, הרב המורה גרשון נבחר לשופט, יושב על כסא הכבוד ושנינו מולו.
השאלה הראשונה היתה לתלמיד הותיק שפתאום התברר לי שאני אפילו לא יודע את שמו, והוא ענה בקלות.
השאלה השניה אליי, לרגע קפאתי, מין בלאק אווט כזה, ואז התעשתי ועניתי, תשובה נכונה.
במחזור הרביעי של השאלות הותיק נתקע, שאלה קשה, טריקית, ראיתי אותו מזיע, חושב ועונה, "תשובה לא נכונה!" הודיע הרב גרשון והותיק הפך חיוור כסיד וכל העיניים הופנו אלי, אם אני אדע לענות – ניצחתי! אם לא, הקרב נגמר וישבנו של הותיק ניצל.
"נו רפאל, יודע?" פנה אלי הרב ואפילו מקולו נשמע צליל זלזול וספקנות.
"בעזרת השם, כבוד הרב" אמרתי, מנסה לחנוק חיוך שעלה על שפתיי, את השאלה הזאת ידעתי היטב, הרב הקודם שלי דש בה איתי לפני ולפנים "שאלה קשה" מלמלתי לעצמי, עושה עצמי חושב, רואה את הצבע חוזר לפניו של הותיק ורק אז עניתי…
ראיתי את המבט המופתע על פניו של הרב "יפה מאד רפאל, תשובה נכונה!" והפעם נשמעה נימה של הערכה בקולו "ניצחת… בכבוד" קם מכסאו "ולפני שאני עוזב אתכם תרשה לי רק להזכיר לך את חטא הגאווה, אל תלבין פני חברך ברבים… אם אתם רוצים בואו תדונו בסוגיה הזאת בחדרי, רק שניכם" הציע מוצא.
"צודק, כבוד הרב" קיבלתי את הצעתו "בכבוד" סימנתי לותיק ללכת לפני, רואה אותו פוסע חיוור ומבוייש, מת מהלך, לרגע ניסה לברוח אבל דווקא חבריו תפסו אותו ודחפו אותו חזרה למסלול.
את פניו לא הלבנתי ברבים אבל את הבכי וזעקות הכאב שלו כשהצלפתי ואחר כך תקעתי בו את אברי הזקור שמעו כל המצטופפים תחת חלונו של הרב והיו כאלה רבים, לדעתי כל תלמידי הישיבה.
כשביקשתי ממנו להתכופף, כמו שאני התכופפתי, רגליו רעדו אז השענתי אותו על שולחנו של הרב, מכנסיו מופשלים וישבנו חשוף.
הצלפתי בו בסרגל שהיה מונח על השולחן, מכה בחוזקה בישבנו הלבן והשמן, בדיבורים הוא אולי גיבור אבל כבר במכה השניה פלט גניחת כאב חזקה, בשלישית התחיל לבכות ובחמישית צרח בלי בושה.
האמת שריחמתי עליו אבל לא ויתרתי, ממשיך להצליף והוא צורח, סופר בקול שישמעו בחוץ "תשע!" הכרזתי כשסיים לצרוח אחרי המכה שספג, מתכונן ומכה בחוזקה, מכה אחרונה ואחריה צריחה נוספת, "עשר!" הודעתי, שישמעו מבעד לחלון הפתוח, וממשיך בקול "ועכשיו נעבור לדבר החוכמה הקטן"
נתתי לו רגע להרגע, להפסק לבכות, ופתחתי את מכנסיי. להפתעתי עמד לי! זיין זקוף כעמוד חשמל, נעמדתי מולו, שיראה, ראיתי את המבט בעיניו כשראה מה מחכה לו "כדאי לך לפשק את ישבנך" לחשתי לעברו בארסיות "לפתוח ולתת לי לתקוע בך קצת חוכמה" הוספתי בקול, נעמד מאחוריו ומכוון את עטרת הזיין הנוקשה אל פי הטבעת שנפתח כשפישק את פלחי ישבנו השמנים בידיו, אחזתי במותניו, מניח את עטרת הזיין המתוחה בפתחו ומתכונן.
הרגשתי את הרעד בגופו אבל זה לא הזיז לי, להפך לחצתי עוד קצת, מותח את פי הטבעת שלו עד שהזין שלי כמעט ונכנס, "היזהר בחוזרים בתשובה כי מהם תצא תורה" שיבשתי את המשפט הידוע, הופך בני עניים לחוזרים בתשובה, ונעצתי את עצמי בחוזקה, תוקע בכוח את כל הזין הגדול אל מעמקי ישבנו, שומע את צעקת הכאב שלו ואת המלמולים מתחת לחלון.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שלי, זיינתי כבר בתחת גברים ונשים, תמיד אהבתי את ההרגשה הזאת של פי הטבעת הנלחץ סביב הזיין, הדוק ומשפשף אבל הפעם, עם הרגשת הכוח הזאת, זה היה הרבה יותר טוב.
פמפמתי בו במרץ, טוחן את ישבנו מהר וחזק, שמעתי אותו גונח, לא גניחות כאב גניחות הנאה ולפתע הרחתי את הריח המוכר, המסכן השפריץ, דפקתי אותו בתחת והוא גמר, התלהבתי והצלפתי בידי על ישבנו, משאיר לו את חותם ידי, חמסה אדומה על פלח ישבנו הלבן, הגברתי את הקצב, אגני מכה בחוזקה בישבנו והרגשתי שזה עולה, שאני בא… והשפרצתי, שפכתי זרעי לשווא, גמרתי בהנאה ומלאתי את ישבנו בשפעת זרמתי החמה.
רבקה-לאה
לקראת גיל 18 שלחו אותי לאולפנה בצפון, אולפנה מיוחדת להכנה לחיי הנשואין, להיות רעיה מתאימה לשידוך שקבעו לי, עילוי ידוע בישיבה שניהל אבי, בן לאדמו"ר ידוע עוד יותר.
ביום ראשון של חודש חורפי וקר משה, הנהג הותיק של הישיבה, לקח אותי ואת אימי שליוותה אותי. ישבנו בשקט, כל אחת מכונסת בעצמה, ראיתי את הנוף משתנה וקצת לפני שהגענו ראיתי גם דמעה בעיניה של אימי.
"זה מההתרגשות" לחשה לי "גם אני הייתי פעם כמוך, גם אותי שלחו לכאן ללמוד לקראת החתונה" הסבירה "תעשי כל מה שאומרים לך!" המשיכה בקול שקט ותקיף "אפילו אם זה יראה לך אסור או מוזר, תעשי! לעולם אל תגידי לא!" הוסיפה עוד עצה שבאותו הרגע לא הבנתי "ותזכרי רבקה-לאה, יהיה מה שיהיה, אל תעזבי! תעשי כל מה שרוצים כי זה רצון השם יתברך, ואל תגרמי לרבנית שתגרש אותך! שחס וחלילה לא ידבק בך כתם והשידוך שלך יברח!"
לפני שנפרדנו בכיתי, אהבתי את אמא שלי, רבנית קשוחה ונוקשה גם עם ילדיה אבל היא גם היתה האוזן שלי, החברה הטובה שבאים לספר ולקבל עצה ועכשיו חודש אני אהיה פה עד שאצא לחופשה הראשונה.
אספו אותנו, שש הבנות החדשות, לשיחה ראשונה עם הרבנית, הכל פה היה שונה מהאולפנה הקודמת שלמדתי, פה מכינים אותי להיות אישה, רעיה למי שעתיד להיות רב מכובד ואולי, אם ירצה השם, אפילו אדמו"ר בעל חצר.
ישבנו בצד אחד של שולחן ארוך שהרבנית יושבת בראשו ומשום מה צידו השני נשאר ריק, שתינו תה צמחים בכוסות זכוכית דקות כשאנחנו מקבלות הסברים מהרבנית בקול שקט רגוע על האולפנה הקטנה שלה, 12 תלמידות סך הכל באולפנה אבל העילית שבבנות, מרחיבה על רשימת הנשים המכובדות שלמדו כאן ומזכירה את אימי, מסבירה על מה שבאנו ללמוד ובמיוחד שמה דגש על הכנתנו לשלב הבא כנשים, חיי הנשואין.
לאחר כשעה של שיחה נעימה נשמעה דפיקה בדלת ושש בנות הצטרפו לשיחה, נכנסות אחת אחר השניה, קדות קידה לרבנית ומתישבות במקומות הריקים מולנו.
"תכירו, אלה הבנות הותיקות שיחנכו אתכן בחודשים הראשונים שלכן פה" הציגה אותן בפנינו "עוד מעט נזוג זיווגים והן יהיו בשבילכם כמו הבעל!" עצרה רגע והסתכלה על פנינו לראות אם ירדנו לעומק דעתה, חייכה והמשיכה "ואתן תלמדנה להיות נשים ציתניות, כנועות ועושות כל מה שהבעל אומר!" השלימה כשהיא מדגישה את הכל.
אחר כך הצגנו את עצמנו אחת אחר השניה, קמות ומספרות על עצמנו, וכשסיימנו הודיעה הרבנית לבנות "לכו לפינה ותחליטו" ולנו הסבירה "הן יבחרו עכשיו מי מהן תהיה החונכת של כל אחת מכן"
עמדנו אחת ליד השניה, מחכות שיחליטו, מוצגות לראווה כמו סחורה בשוק, משפילות מבט, מסתכלות בקצות הנעליים ומסמיקות.
שמענו אותן מדברות בלחש, מתווכחות בלהט, ניגשות אלינו לרגע ובוחנות בעיניים, בלי לגעת, וחוזרות. אחת מהבנות שחזרה צחקקה בקול ומיד עצרה בעצמה, מכסה את כף ידה, מסתכלת לעבר הרבנית ופולטת "סליחה" אבל לרבנית זה לא הספיק, "ציפורה, בואי הנה!"
ראיתי אותה הולכת לעבר הרבנית ונעמדת מולה "בנות!" פתחה הרבנית בנאום "על טעויות משלמים, תדעו לכן!" הודיעה בתקיפות "נכון ציפורה?"
"נכון גברתי הרבנית" ענתה זו בהכנעה, משפילה עיניים, "אני מצטערת, מבקשת סליחה, זה לא היה בכוונה"
"היית צריכה לחשוב על זה קודם" הודיעה לה הרבנית בקשיחות, "את יודעת מה את צריכה לעשות" קמה ממקומה ונעמדה, אוחזת בידה מקל במבוק דק שהיה מונח לידה כל הזמן.
היתה זו הפעם ראשונה שראיתי את העונש שאחר כך הכרתי כל כך טוב "תסבירי להם ציפורה מה צריך לעשות, תסבירי ותראי" הודיעה לה הרבנית וזאת נעמדה מולה והשפילה עיניים.
"עומדים ככה" הסבירה ציפורה "עיניים מושפלות ומושיטים ידים מתוחות לפנים" מתחה את ידיה "כפות ידים למעלה, מוגשות לרבנית" המשיכה ועצמה בחוזקה את עיניה.
המכה הראשונה הפתיעה אותי, הרבנית הפליקה במקל הבמבוק הדק היישר על אחת מכפות הידים המושטות, החשופות, וצליל המכה נשמע בחלל החדר "תודה הרבנית, זה מגיע לי" פלטה ציפורה והכאב נשמע בקולה ממשיכה להחזיק ידים מתוחות לפנים ומחכה למכה הבאה.
אולי בגללנו, אולי בגלל שהשיגה את מטרתה, הכתה הרבנית רק עוד פעם אחת, בכף היד השניה ושלחה את ציפורה אל חברותיה, להמשיך לבחור ולהחליט "תדעו לכן בנות" פנתה לעברנו "כואב לי כשאני מענישה אתכן אבל לפעמים אין לי ברירה, חוסך שבטו שונא בנו אמרו חכמינו וצדקו ואנחנו אוהבות אתכן, תזכרו על טעויות משלמים!"
אחת אחת הן ניגשו לרבנית, לחשו שם באוזנה וכשזאת נתנה את אישורה ניגשו אלינו.
אותי בחרה דינה, שהובילה אותי לחדרנו המשותף, עוזרת לי עם המזוודות שהבאתי, מסבירה לי על החדר והמקלחות המשותפות, לוקחת אותי לסיור בסביבה.
עד ארוחת הערב היינו פנויות, מכירות קצת יותר טוב האחת את השניה "אמרו שירד הלילה שלג" סיפרה לי בדרך לחדר האוכל ומשם לשיעור הראשון עם הרבנית.
כשחזרנו לחדר גיליתי ששמיכת הפוך שהבאתי נעלמה! ישבתי על המיטה ובכיתי, לבלות לילה קר כזה בלי שמיכה זה באמת לא נעים, רציתי ללכת לרבנית אבל היא עצרה אותי "נמצא את זה בסוף" ניסתה להרגיע אותי "את לא רוצה שייצא לך שם של מלשינה בכינית" הוסיפה, יושבת לידי ומלטפת לי את הראש "בואי תשני הלילה איתי!"
את הלילה הראשון שלי באולפנה החדשה ביליתי במיטתה של דינה, שכבנו צמודות במיטה הצרה, דינה חיבקה אותי, מצמידה אותי לגופה כששדיה הרכים נלחצים לגבי, נושמת לאט ונושפת על עורפי וכף ידה מונחת, כאילו במקרה, על בד הכותונת המכסה את שדיי.
בארוחת הבוקר גילנו שלכל הבנות החדשות נעלמה השמיכה וכולן ישנו במיטת הותיקות, "אין מה להתלונן" אמרה אחת שאחותה סיימה לפני שנה "אני יודעת, אחותי סיפרה לי, השמיכות יוחזרו אלינו לקראת השבוע הבא" הוסיפה רמז וחייכה חיוך ממזרי כזה, חיוך של אחת שיודעת יותר אבל לא רוצה לספר.
את היום הקדשנו ללמודי חול, רק החדשות, לומדות בישול ותפירה, "אין כמו קוגל טוב לרצות את הבעל" הסבירה המורה לבישול כשהיא מלמדת אותנו את המתכון ואנחנו טורחות ומכינות.
אחרי ארוחת הערב התאספנו לשעור של הרבנית, הפעם ביחד, חדשות וותיקות, מקשיבות להסברים על פרשת השבוע ואחריה עוד מצוות עשה ואל תעשה עם הבעל ולקראת הסיום פנתה הרבנית את הותיקות ושאלה אם היינו בסדר.
אחת אחר השניה הן ענו ולכל אחת מאתנו נמצא איזה פגם, בתור עמדנו מול הרבנית ומתחנו ידים קדימה, מושיטות לה את כפות ידנו בהכנעה "הם כמו הבעל שלכם ולבעל לא אומרים לא!" הודיע לכל אחת מאיתנו לפני שהצליפה במקל הבמבוק הדק, מכה אחת על ימין ואחת על שמאל ורק לאחת מאיתנו שטענה שזה לא נכון היא הכתה פעמיים והוסיפה הסבר "תזכרי, לא אומרים לבעל לא נכון! בטח שלא בפרהסיה".
זה כאב, אוי כמה שזה כאב, במכה הראשונה עוד הצלחתי לחנוק את זעקת הכאב אבל בשניה, כשהכאב עבר כזרם בכל גופי, כבר לא הצלחתי וצרחתי, בדיוק כמו האחרות.
גם בלילה השני ישנתי במיטתה של דינה בדיוק באותה תנוחה, שדיה נלחצים לגבי מחבקת אותי כשפתאום הרגשתי את ידה חודרת תחת הכותונת שלבשתי, מלטפת את רגלי ועולה לעבר בטני.
"דינה!" נבהלתי "מה את עושה לי?"
"את אומרת לי לא?" היא שאלה במין שלווה מקפיאה כזאת וידה עולה וחופנת את לי שד.
הכאב בכפות ידי היה עדיין טרי מדי בשביל שאני אגיד לה לא! "סליחה" מלמלתי בקול מתנצל והפקרתי עצמי בידה, מרגישה איך היא מעסה את שתי שדיי, עוברת בינם, ממוללת את הפטמה בין אצבעותיה.
קודם שכבתי קפואה, מנסה לחשוב על איזה איסור אני עוברת, "תרגעי" היא לחשה לי מאחור, מעסה בעדינות את שדיי ולאט לאט התחלתי להרגיש הרגשה מוזרה, נעימה, כזאת שלא הרגשתי מעולם, מין זרם של הנאה שמתרוצץ בגופי, במיוחד שם, בפרטיים, בגן הנעול שבין רגליי שהתמלא והפך רטוב יותר… "אמאל'ה" לא יכולתי יותר וגנחתי בהנאה.
"נעים לך?" שמעתי אותה לוחשת לאוזני "להמשיך?"
"כן" התמכרתי, כן ארוך כזה של תענוג "כן תמשיכי, בבקשה" ופעם ראשונה בחיי חוויתי את מה שעד עכשיו רק שמעתי סיפורים בעזרת הנשים, את ההתפוצצות הזאת בתוכי והזיקוקים בעיניים, פעם ראשונה שחוויתי אורגזמה!
היום השלישי לא היה שונה, שוב לימודי בישול ותפירה, הפעם לא דיברנו בהפסקות על מה שקרה לנו בחדר, כל אחת שומרת את זה לעצמה, גם השיעור של הרבנית לאחר ארוחת הערב התחיל דומה, הפעם היא שוחחה איתנו על הלכות נידה ובסיום שוב עברה אחת אחת מהותיקות ושאלה אם היינו בסדר.
הראשונה אמרה שאין משהו מיוחד, דינה היתה שניה ואמרה "היא בסדר" סתמי ונטול התלהבות ואז הגיע תורה של ציפורה.
"היא לא שמעה בקולי!" הטילה את הפצצה בקול קר.
"אבל הרבנית, היא" קפצה החניכה שלה.
"שקט!" היסתה אותה הרבנית קוטעת את דבריה באמצע "אף מילה! אם היא אמרה שלא שמעת בקולה אז לא שמעת בקולה! אין כאן מקום לפרשנות או ויכוח"
הרבנית היתה החלטית, נוקשה וכועסת כמו שלא ראיתי אותה עד עכשיו, שלוש הצלפות בכל יד היא הצליפה בה, סוחטת ממנה גניחות כאב חזקות שהעבירו בנו רעד בכל הגוף, ובסוף הוסיפה עוד אחת, חזקה, רק בגלל שלא אמרה לה תודה.
"ציתנות, זה מה שבעל מצפה מאישתו" הטיחה בנו הרבנית כשהתיישבה חזרה "ציתנות עיוורת, זה מה שנלמד כאן בחצי השנה הקרובה!"
כשחזרתי מהמקלחת דינה היתה כבר במיטה, שוכבת מכוסה עד הצוואר בשמיכת הפוך העבה שלה, מסתכלת עלי עומדת ורועדת מקור.
היה מין חוק כזה באולפנה שלנו, מתרחצים כל יום לפני שנכנסים למיטה ולא זאת בלבד יש גם סדר, קודם הוותיקות ואחר כך אנחנו, החדשות, מתחלקות במעט המים החמים שהשאירו לנו.
עמדתי עטופה בחלוק הרחצה שלי, רועדת ושיניי נוקשות "אני יכולה להצטרף אליך?" פניתי אליה בקול מתחנן.
"כן"
הורדתי את החלוק והתחלתי ללכת לעבר המיטה שלה אבל היא עצרה אותי באמצע "אבל קודם תתפשטי! אני רוצה אותך עירומה!"
הייתי המומה "דינה, זה אסור!"
את המשפט שהיא אמרה לי שם לעולם לא אשכח "היית אומרת את זה לבעלך?"
קפאתי במקומי, נזכרת בעונש שקיבלה רק לפני זמן קצר מי שסרבה לחונכת שלה, "אני מצטערת" התנצלתי והתחלתי להוריד את כותונת הפלנל הארוכה שלגופי, מושכת אותה מעל ראשי "את צודקת, אני מתנצלת" עמדתי מולה עירומה, מסתירה את ערוותי ושדיי בידיי.
"את מתביישת ממני?"
"סליחה" הורדתי את ידיי בהיסוס, נותנת לה לראות את שהסתרתי, להסתכל בפלומת שיער הערווה הדלילה ובשפתי הכוס הכהות שחריץ ורוד מבריק חוצה בינם, בשדיי הגדולים שעטרה כהה וגדולה מקיפה את הפטמה הזקורה מהקור.
"בואי!"
כשדינה הרימה את השמיכה, מזמינה אותי להכנס, ראיתי שגם היא עירומה, בדיוק כמוני, הפעם שכבנו אחת מול השניה, צמודות, בטן נוגעת בבטן והשדיים נלחצות.
דינה ליטפה אותי, ידיה מטיילות בעדינות על גופי העירום, מעבירות בי רעד, "קר לך?" לחשה והצמידה אותי עוד קצת לגופה החם.
כשדינה הצמידה את שפתיה לשפתיי הייתי המומה "מה את" לא נתנה לי לסיים את המשפט והצמידה חזק יותר, אוחזת את ראשי בשתי ידיה ומנשקת, מנסה להכניס את לשונה לפי אבל נתקלת בשיניי הסגורות.
"תפתחי" לחשה לי אבל אני לא פתחתי "זה כבר יעלה לך!" הודיעה "תפתחי או שתצאי מהמיטה ומחר…"
האיום היה ברור, רעד עבר בגופי ופתחתי, נותנת ללשונה להכנס לפי ולשחק בלשוני.
לאט לאט נרגעתי והתחלתי אפילו להנות מהנשיקה, מרגישה איך הפטמות שלי מתקשות ולא מהקור, היה חם מאד מתחת לשמיכה, "עכשיו את" לחשה לי דינה ופינתה לי את הדרך ואני הצמדתי שפתיי לשפתיה והחדרתי את לשוני לפיה מנסה לחקות את מה שהיא עשתה לי לפני רגע.
שכבנו ככה, מתנשקות, משחקות בלשון, "נעים לך?" לחשה לי.
"כן" חייכתי.
"עכשיו תשכבי על הגב ותפשקי רגליים"
נשכבתי כמו שרצתה, מפשקת רגלים והיא נשכבה עלי, גופה בין רגליי, ערוותה מתחככת בערוותי ושדיה מוחצות את שדיי "ככה הוא ישכב עליך, בעלך" לחשה לי, משפשפת את ערוותה בערוותי בתנועות קלות ואיטיות "ככה תפתחי בשבילו את רגליך" המשיכה והרגשתי עקצוצים קטנים מתפשטים במפשעתי, שוב הפכתי רטובה, שוב התחילו הזרמים האלה "ישכב ויעשה בך מעשה בעל באשתו" הכתה באגנה מכות קלות על ערוותי "יכניס את מטהו לתוכך, ידחוף את העלי שלו ויכתוש בך" המשיכה והרגשתי שגם היא עוד רגע גומרת "זה טוב?"
"כן" גנחתי בהנאה, מרגישה את האש שבתוכי "כן תמשיכי!"
"ככה תבקשי גם ממנו!" ראיתי את החיוך על פניה באור מנורת הקריאה שנשארה דולקת מעל מיטתה "אני רוצה לשמוע איך"
ביקשתי, ועוד איך ביקשתי, לא בגלל שהיא אמרה אלא כי רציתי, הרגשתי ששוב אני הולכת לגמור, שוב התרוצצו הזרמים בגופי ושוב התפוצצו לי הזיקוקים מול העיניים "כן עוד, הנה, ככה" ושמעתי גם אותה גונחת בהנאה "אמאל'ה, זה טוב… כן" גמרתי וגם היא גמרה, ביחד, ממלמלת "שמע ישראל" עם חיוך גדול של אושר על פניה ונשכבת עליי, מוחצת אותי תחת גופה "וואו, גמרתי" לחשה לי, מנשקת אותי שוב על השפתיים "וואו, אני מקווה שגם בעלי יעשה לי ככה" צחקה והתגלגלה ממני, שוכבת לצידי ושתינו צוחקות ומתנשפות.
למחרת בלילה, כשחזרתי לחדר אחרי השעור היומי של הרבנית, השמיכה שלי חיכתה לי על המיטה.
שכבתי מתחתיה, רחוצה ועטופה בכותונת הפלנל הארוכה שלי, ועדיין היה לי קר.
"דינה" שאלתי אותה בקול מהסס לאחר התלבטות ארוכה "קר לי, אני יכולה לבוא אליך?"
במקום לענות היא קמה ובאה אליי, נדחפת אל מתחת לשמיכה שלי "ככה לא מחכים לבעל" לחשה לי "תשכבי על הגב, תרימי את הכותונת עד שיחשפו שדייך ותפשקי רגליים"
שכבתי כמו שהיא אמרה לי, משתוקקת למגע שלה, דינה עלתה ונשכבה עליי, מנשקת אותי על שפתיי ומחככת את ערוותה בערוותי, מתחילה להכות באגנה על אגני ומחייכת בהנאה כששמעה אותי גונחת ומבקשת עוד, "כן, תמשיכי, עוד, בבקשה" ביקשתי "כן, הנה" בישרתי לה כשזה בא "הנה זה בא… הנה!" גמרתי שוכבת תחתיה ומחבקת אותה, יודעת שתכף גם היא תגמור ולא רוצה שיגמר.
חודשיים וחצי הייתי האישה שלה, מלמדת אותי את כל מה שלימדו אותה, אהבתי אותה, אהבתי שהיא שכבה עליי, היו את הימים האלה, האסורים, והייתי שוכבת במיטה לבד ומתפללת שיגמרו, עושה את מה שדינה לימדה אותי, דוחפת כרית תחת אגני ומשתפשפת, מאוננת, גומרת אבל לא כמו איתה, מתפללת שדינה תבוא שוב אל מיטתי או תקרא לי למיטתה.
זה לא שהרבנית לא מצאה סיבות להצליף בי "זה כואב לי להעניש אותך אבל, את יודעת, חוסך שבטו שונא בנו" היתה אומרת בכל פעם כזאת אבל נראה שהיא נהנת מזה, שהיא רק מחפשת את הסיבה.
אחרי חודשיים וחצי דינה התחילה ללמד אותי להיות חונכת "הרוצה ללמוד, מלמד!" הסבירה לנו הרבנית ודינה לימדה אותי את כל מה שהיא ידעה.
דינה עזבה ומאז לא נפגשנו יותר, שלחו אותה לברוקלין להתחתן עם השידוך שהמתין לה, בן לאדמו"ר ידוע, רק פעם אחת קיבלתי ממנה מכתב, אחרי שלושה חודשים, סיפרה קצת על החתונה "…ואני בהריון" בישרה לי "אבל איתך היה יותר טוב! הוא לא מנשק אותי, איתו זה לא אהבה, איתו זה רק לקיים את המצווה!"
שלושה חודשים נוספים הייתי שם חונכת לבחורה מקסימה מירושלים, עושה לה את מה שדינה עשתה לי, מלמדת אותה ולומדת בעצמי, ושבועיים אחרי שחזרתי הביתה היתה החתונה, הייתי יפה כל כך בשמלה הלבנה, שרו לי, רקדו סביבי, פינקו אותי, משמחים כלה בחופתה.
את הלילה הראשון שלי עם בעלי, הלילה בו הפכתי לאישה, לא אשכח לעולם. שכבתי במיטה וחיכיתי לבעלי שיבוא ויקיים בי בפעם הראשונה את המצווה החשובה, ראיתי אותה מתפשט מבעד לאור הירח המלא שחדר מהחלון והרמתי את הכותונת החגיגית כמו שלימדו אותי, כמו שאישה ציתנית עושה, מציגה לראווה את שדיי המלאות ומפשקת את רגליי, פותחת אותן לכבודו ומגלה בפניו את רזיי צניעותי, עוצמת עיניים ומתפללת, מחכה לו שיבוא.
הייתי צריכה להבין כבר אז שמשהו אצלו שונה, הוא לא היה כמו בסיפורים ששמעתי בעזרת הנשים או מהרבנית באולפנה, התיישב לצידי במיטה וליטף אותי, נישק אותי על שפתיי והוריד ממני לגמרי את הכותונת הלבנה, יושב ומסתכל בערגה בגופי העירום "את רוצה אותי? באמת?" שאל ונישק אותי שוב על שפתיי, מלטף את שדיי ויורד ומנשק גם אותן, אוחז בפטמה בין שפתיו ומוצץ.
"כן" לחשתי, נותנת לו לעשות בי כרצונו "אתה בעלי, בוא, בוא אלי" הזמנתי אותו כמו שדינה לימדה אותי והרגשתי את היד שלו יורדת אל בין רגלי, מלטף אותי שם, מוצץ את שדיי ומעביר בעדינות אצבע בין שפתי הכוס שכאילו נפתחו בשבילו, נוגע בי בפנים ומעביר בי רעד בכל הגוף.
"כואב לך?" שאל בדאגה.
"לא תמשיך" תפסתי אומץ ונישקתי אותו חזרה על שפתיו "תמשיך זה טוב" התפנקתי, נמתחת כחתולה בשמש ומצמידה את ערוותי לאצבע המלטפת "בוא, אני רוצה אותך, בוא תקיים בי את המצווה"
כאב לי כשהוא חדר לתוכי, נועץ את עצמו במכת אגן חזקה למעמקיי וקורע את בתוליי, ידעתי שיכאב לי, כולן הזהירו אותי, קמצתי אגרופים, נשכתי את שפתי ולא הוצאתי הגה.
בעלי חיכה עד שארגע, שוכב עליי ככה, מלטף את שיער ראשי ומנשק אותי על שפתיי "הכאבתי לך?" שאל בדאגה.
חייכתי "זה בסדר, כבר לא" לחשתי לו "בוא, בוא תעשה לי ילד"
כמו שגמרתי באותו הלילה לא גמרתי יותר בחיים, כל הנפלאות שעשתה לי דינה לא השתוו למה שהוא עשה, בעלי שכב עליי ופמפם בתוכי, אברו משפשף בין שפתי הכוס ושולח זרמים בגופי, מחליק בתוך נרתיקי הרטוב וממלא אותו עוד יותר, פעמיים גמרתי לפני שהוא גמר בתוכי, פעמיים הייתי בשמים לפני שהרגשתי את זרמתו ממלאת אותי, מציפה את נרתיקי, חבקתי אותו, לא נותנת לו לרדת ממני "לא, אל תזוז אני רוצה להרגיש אותך" והוא לא זז, לא פלא שרות, ביתי הראשונה, יצאה ילדה יפה כל כך, את רות עשינו עם הרבה אהבה!.
אחר כך הוא שכב לצידי כמו שדינה היתה שוכבת איתי, מחבק ומנשק אותי על עורפי, מלטף אותי עד שנרדמתי, לא כמו הסיפורים ששמעתי על הבעל שגומר ונעלם אל מיטתו.
ארבעה חודשים אחרי אותו הלילה, ארבעה חודשים שהוא דאג לעונתי אפילו אחרי שכבר הייתי בהריון, שהוא לימד אותי דברים שלא חלמתי עליהם מעולם, "יורד לי" כמו שהוא קרא לזה, מפנק אותי שם למטה עם הלשון ומוריד אותי על ברכיי לרדת לו, למצוץ לו את הזין עד שהיה מתקשה ורק אחר כך בא בתוכי, מעמיד אותי על ארבע על המיטה, שדיי תלויים תחתיי, מתנדנדים, אוחז במותניי ומזיין אותי בתנועות אגן מהירות, "אני טוחן אותך" היה מודיע לי בשיא ההתלהבות וגורם לי לבקש עוד ועוד… אחרי ארבעה חודשים של שכרון חושים מטורף בעלי התפקר ונפרדו דרכנו.
בהתחלה הוא לא הקפיד בכמה מצוות קטנות, רק בבית כשלא רואים, אחר כך התחיל לעשן בשבת ובהמשך הפסיק להניח תפילין והחל מדלג על תפילות, עד שראו אותו נוסע בשבת ואיימו עליו, הוא עזב ולקח אותי איתו וכריסי בין שיניי, ברח כל עוד נפשו בו.
חיפשו אותנו, התחבאנו אבל הם מצאו אותנו, בגללי! לא התאפקתי וצלצלתי לאימי לשאול בשלומה. ההורים שלי שלחו את משמרות הצניעות לשכנע אותו "בדרכי נועם", אותו ואותי, בכיתי אבל זה לא עזר לי, לא רציתי לעזוב אותו אבל הם החזירו אותי, נתנו לו הצעה שהוא לא יכול היה לסרב!
שבועיים אחרי שנולדה רות התגרשנו בטקס צנוע בלשכת רב הישוב, הוא בלי זקן, בלי פאות ואפילו בלי כיפה לראשו חזר לעיר הגדולה ואני נשארתי אצל הורי במגורי הצוות בישיבה, גרושה עם ילדה, מוכתמת לכל החיים, וכל עולמי חרב.
המשך קריאה – חלק ב

בתור חרדי לשעבר . אתה שקרן רמאי, ותעשה הכל כדי לפגוע בהם, עד כדי סיפורים שיקריים כאלה,
הסיפורים לא נועדו לפגוע באף אחד.
הם נטו כדי לעורר ולפרוק תאווה.
כל אחד חווה התעוררות מסיטואציה אחרת ויש שהרקע שלהם יגרום להם להנות מסיפורי דתיים.
הסיפור לא מתיימר להיות אמיתי.
זה סיפור ככל הסיפורים באתר, דמיוני ומיועד להנאה בלבד.
נמוווווך
הקטע עם ההומואים מאוד מופרך. זה ידוע בישיבות שיש הומואים וגם עם הרבנים, אבל הם כולם מסתתרים. אין דבר כזה כמו שמתואר בסיפור.
כנל הקטע עם החינוך הבנות באולפנה (עזוב את זה שאולפנה זה בכלל לא לחרדים).. זה גם מאוד מופרך.
הציק לי קצת הסטיגמות כאילו מחנכים את האשה להיות שפחה של הבעל מה שכלל לא נכון.
אבל בסך הכל זה סיפור נחמד והוא לא אמור להיות מציאותי.
תודה על המשוב,
סיפור דמיוני הוא סיפור שנוצר בכוח הדמיון ואיננו קיים במציאות וכך יש לקרוא אותו בדיוק כמו שקוראים את "זהבה ושלושת הדובים" בלי לחשוב שדובים בכלל לא גרים בבית, לא ישנים על מיטה, לא מבשלים לעצמם דייסה ובטח ובטח שלא מדברים אבל לצורך הספור האנישו אותם (וכך הוא הפך דמיוני) ועדיין זה לא אומר שאכן יש דובים כאלה וגם לא פוגע בעלילה.
אתה פאקינג רואה זהבה ושלושת הדובים? מה אתה ילד? ובלי קשר סיפור גרוע בתור אחד שמבין קצת (הרבה) יותר ממך בישבות אין דבר כזה אני גם אם ההיתי גוי ההיתי קצת בודק לפני שההיתי מבלבל את השכל נ.ב ומי שחושב שאריה יותר טוב מבייניש אז אני מודיע מראש חיי בסרטטט
התגובות ף שלכם מוגזמות
מי שלא מתאים לו שלא יקרא
כמות הפעמים שגרם לנו לגמור היא עצומה
אני אהבתי את הסיפור מאוד
ובתור חרדי לשעבר שעבר את זה הסיפור שלו לא מופרך!!!!!
תודה על התמיכה
זה לא קשור, אני קורה בשביל להינות, וכשאני קורה שטויות כמו
"לדבר יפה הם יודעים, אין ספק, לטמון לך פיתיונות! הרצאה ראשונה משכה הרצאה שניה, לשלישית כבר הגעתי לבד, מצאה חן בעיניי הצייתנות העיוורת, כזה ראה וקדש! לא כל הוויכוחים האינטרסנטיים באספות החברים בקיבוץ, הכל קבוע בשבילך ולא צריך לחשוב, הרב אומר ואתה עושה, בלי לשאול "למה?" כי הרי בנשגב ממך לא תחקור."
אני מאבד את החשק בצורה מידית.
אם אתה לא מכיר את הדת אל תכתוב כאילו שאתה מכיר.
יש לי ביקורת קשה ביותר על הדת, אבל כשאני קורה סיפור אני רוצה " להיכנס למוד " לא לקרוא דעה מזלזלת של בין אדם על קבוצת אוכלוסייה.
אריה מכיוון שאני אוהב את הסיפורים שלך , ואתה אחד הטובים, התאכזבתי קשות. הפעם הפסקתי באמצע! אם אתה כותב על הוביטים סבבה, אנחנו לא הוביטים לא טרולים ולא אלפים ואפשר לפנטז. אבל ספור שמתיימר להיות קשור לחברה אותה אנחנו מכירים לפני ולפנים ולספר על "משכב זכר" כנורמה ממוסדת זה מופרך לחלוטין. בוודאי שקימים הומוסקסואלים ואפילו מעשה אונס ע"י מלמדים ראה ספרו של ליפשיץ- בריזל "שתיקת החרדים" אבל חטא צריך רציונליזציה בעיני החוטא ומציאת "הנחות" כמו "היא פיתתה אותי" "זה חד פעמי" ראה את ספוריו של בייניש שכתיבתו בוסרית אבל עלילותיו מעוגנות במציאות החרדית/דתית.
בוסרית?! 😠😠
ביינישבלאד מצוין, אין לך מושג על מה אתה מדבר
ביינישבאלד בוסרי , לא רהוט, ותאוותני מידי.
הכתיבה שלו היא רצף של מחשבות זימה בלתי מהוקצעות, והסיפורים הם בליל של פנטזיות פרועות ובלתי הגיוניות.
בקיצור, עלילות גרועות וכתיבה מרושלת.
מצטערת, אבל אריה הרבהההההה יותר טוב.
לא סיפור מוצלח…
מצטער, אני קורא אדוק של סיפוריך, אולם זה סיפור מדע בדיוני או פנטזיה מרוב שהם רחוקים מהמציאות ולכן קשה להתחבר לסיפור הנ"ל.
חבל.
שטויות. חבל על המאמץ לקרוא
הסיפור הסצפציפי הזה הוא חלש ביחס לסיפורים האחרים שלך. אכן דמיוני כפי שציינת…אך הוא מנותק לחלוטין מן המציאות ועל כן לא ניתן להתחבר אליו כלל
לגבי הבוסרית, לעומת אריה שיש לו קילומטראז' של עשור לפחות בכתיבה אירוטית, הכל יחסי 🙂 כפי שאמר יהודי אחד עם הרבה שערות ופרס נובל… הספורים שלך טובים ומשתפרים ועדיין לא סיימת את כל הסדרות שהתחלת…. מצפה להמשך