אני לא אותה נעמה שכתבה כאן עד היום. כלומר, אני אותו בן אדם פיזית אבל אני כבר לא אותו בן אדם. ולמה? בזכותך, רק בזכותך.
עד שהגעת לחיי חשבתי שאני יודעת משהו על שליטה, חשבתי שאני יודעת משהו על להיות כלבה ששייכת לאדון שלה, ומסתבר – שלא ידעתי כלום, שלא הבנתי כלום. שליטה אמיתית זה לא כמה הפלקות על התחת, לרדת על ארבע ולמצוץ. זה משהו הרבה יותר עמוק. אז אולי ביום שני, היו דברים שבאופן חלקי כבר עשיתי בעבר או שחלמתי עליהם בעבר, אבל זה לא אותו הדבר בכלל. אתה הפכת את הכל לאמיתי, משמעותי ומרגש באמת.
יום שני הגיע ואנחנו נוסעים ביחד ברכב שלך, אין לי מושג לאן נוסעים ואין לי מושג מה עומד לקרות, אני יודעת רק דבר אחד, והוא היחיד שחשוב – אני שלך.
אנחנו עוצרים בארומה לקפה של בוקר. לפני שיוצאים מהרכב, לפי פקודתך אני מורידה את התחתונים ממתחת לחצאית ומוסרת לך. נבוכה מהמחשבה שאתה אולי מרגיש עד כמה הם רטובים ומקווה שהחצאית שלי לא תסגיר את מה שאני מרגישה לכל מי שמסביבי.
אנחנו שותים את הקפה. הרגליים שלך בין אלה שלי. אתה שולח את היד מתחת לשולחן. המגע של היד שלך בין הרגליים שלי, אפילו רק מרפרף וקל, גורם לזרמים שבתוכי להתגבר בצורה כזו שאני חייבת להחניק בכוח את הגניחה שכמעט השמעתי. אני כבר חסרת סבלנות, רוצה להרגיש את הזין שלך מחליק בתוך הרטיבות שלי ומזיין אותי. אבל לך יש סבלנות. הרבה הרבה סבלנות.
לפני שאנחנו יוצאים מארומה אתה שולח אותי לשירותים, להוריד גם את החזיה. אף פעם לא הסתובבתי ככה ליד אנשים, זה מביך ומלחיץ. אבל זה כלום לעומת מה שיקרה עשרים דקות אחרי כן, בחוף הים.
החוף כל כך יפה, שקט, גלים רכים, חול נקי, חם ונעים. אני כל כך אוהבת להיות בחוף הים, אבל אף פעם לא הייתי בחוף הים בתור כלבה.
אתה מחנה את הרכב ולוקח אותי לעבר הבגאז’, כדי שאראה שיש שם כמה כיסאות מתקפלים, אבל שאדע שאנחנו ניקח איתנו לחוף רק אחד – בשבילך. לא כי אין עוד, אלא כי כלבה לא יושבת על כיסא. היא יושבת על החול, לרגלי הבעלים שלה. רעד עובר לי בכל הגוף. מפחד (מה אם מישהו ישים לב?) אבל בעיקר מהתרגשות.
אתה מתיישב על הכיסא שלך ומצביע על החול לידך. אני מתיישבת, צמודה לרגליים שלך. “כלבה טובה” אתה אומר ומלטף לי את הראש. יש אנשים מסביב, לא המונים, אבל אנחנו בהחלט לא לבד בחוף. האם הם שמים לב? האם הם חושבים שאתה סתם מאוד לא ג’נטלמני? אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה המקום שלי. אם לא היו אנשים מסביב הייתי מורידה את הראש ומניחה אותו על הנעליים שלך. ואם היית פוקד עלי – הייתי עושה את זה גם עם כל האנשים מסביב.
אנחנו יושבים ביחד, איש וכלבתו, ומקשיבים לגלים.
אתה מוציא מהתיק שלך במבה, לוקח חופן בכף היד ומגיש לי. אני יושבת לרגליך ואוכלת חטיפים מתוך כף היד שלך, מנשקת ומלקקת את היד שלך בהכרת תודה כמו הכלבה הנאמנה והאוהבת שאני. אף פעם לא הרגשתי ככה, כלבה ממש, באמת ולא בהצגה או משחק. לא מצליחה להעלות על דעתי שבעוד זמן לא ארוך, ההרגשה הזו תתעצם עוד הרבה יותר. בינתיים אתה מניח בשבילי כמה במבות על הירך שלך. אני מקרבת את הראש ואוכלת אותן, אוכלת מהרגל שלך. ואולי האנשים מסביב רואים את זה. ואולי מפסיק להיות לי אכפת. ואולי הכל מסביב כבר נעלם וכל מה שנשאר זה האדון שלי שאני למרגלותיו, והגלים של הים.
לפני שאנחנו קמים ללכת, אתה מניח את היד שלי על המפשעה שלך, שארגיש את הזין מתקשה, ומסביר שזה מהמחשבה על מה שעומד לקרות ממש בקרוב. קשה לי להסביר עד כמה זה מרגש אותי.
אנחנו מגיעים לדירה. אתה קושר לי בד על העיניים, מחבק אותי מאחורה ואני מרגישה כל כך שייכת אליך. ואז מגיעה ההוראה. כל כך פשוטה, כל כך לא פשוטה: תלכי לחדר השינה, תתפשטי, תרדי על שש וככה תבואי אלי. אתה יושב על הספה בסלון ומחכה לי. אני הולכת לחדר השינה, מורידה את החצאית ואת החולצה ונשארת ערומה לגמרי. והלב שלי דופק. אני יורדת לשש. מנסה להתחיל להתקדם לכיוונך. אבל זה קשה כל כך, מביך ומשפיל. אני נושמת עמוק. מנסה שוב לצאת לדרך. ולא מצליחה. המוח נותן פקודה אבל הגוף מהסס. רק אחרי כמה נסיונות אני מצליחה סוף סוף לאזור אומץ ומתחילה לזחול לכיוונך. מודה לך בלב על זה שהעיניים שלי מכוסות. אמנם זה מעצים את הבלבול, חוסר האונים והבדלי המעמדות, אבל גם קצת מקל את המבוכה, ואני… נבוכה כל כך. אני מגיעה לרגליך. אתה מכוון אותי לעבר הנעליים שלך ואני יודעת מה אני אמורה לעשות. אני מתכופפת ובעזרת הפה אני מתירה את השרוכים, אתה חולץ את הנעליים ודוחף לעברי את הרגל. אני שוב מבינה, משתמשת בפה כדי להוריד לך את הגרב. וגם כמובן מהרגל השנייה. ואז מעבירה את הגרביים והנעליים הצידה, כמובן רק עם הפה, כי הרי איפה ראית כלבה שמרימה נעליים בעזרת הידיים שלה?
אתה מרוצה, ומלטף לי את הראש. אתה מלטף לי את הפנים, מלטף את הצוואר, ואז… מניח על הצוואר שלי את הקולר וסוגר אותו. אני מרגישה שאני הכלבה שלך בצורה הכי עמוקה ומלאה, אף פעם לא הרגשתי ככה. אני מתכופפת לעבר כפות הרגליים שלך, שולחת לשון ארוכה ורטובה ומלקקת אותן מכל הכיוונים באהבה ובהכרת תודה. תודה שאני הכלבה שלך. תודה שאתה הבעלים שלי. אתה מרוצה ממני ומלטף לי את הראש. לפעמים הכל נאמר גם מבלי להגיד אף מילה.
אתה יושב בנחת על הספה, אני בין הרגליים שלך, אתה מושך בקולר ומקרב את הראש שלי אל הזין, שעומד זקור במלוא גודלו המרשים. אני מלקקת אותו ואז מכניסה לפה, מוצצת, יונקת אותו. מכניסה אותו עמוק לתוכי, עוטפת את כולו עם הפה ובפנים מעבירה את הלשון לאורכו, מתענגת כשאני מרגישה את הזרמים שעוברים בו, מתענגת מלשמוע אותך נהנה, מתענגת מלשמוע אותך מתגרה ממני. אתה דוחף את הרגל שלך בין הרגליים שלי, ומרשה לי לחכך עליה את הכוס. הכוס שלי כל כך חם ורטוב וזקוק למגע שלך עד שאני מאבדת את כל העכבות, מתעלמת מכמה שזה מביך ומשפיל, ומתחככת על הרגל שלך בזמן שמוצצת לך.
אתה נעמד, דורש שאדאג שהזין לא יצא מהפה תוך כדי התנועה, דוחף ומצמיד אותי עם הגב אל הקיר, הזין שלך גדול כל כך, ממלא לי את הפה ואתה מזיין לי את הפה בכוח, ועם כל דפיקה, הראש נדפק אל הקיר. אתה מגיע עם הזין לתוך הגרון שלי, זה קשה, אני בקושי נושמת, אין לי אויר, העיניים שלי דומעות, וכל הגוף כואב לי, אבל אני מתמקדת לגמרי רק בלשרת ולענג אותך, משחקת לך בביצים, מתמסרת כל כולי למציצה, הופכת אך ורק לכלי לשימושך, ואז – אתה גומר לי בפה בעוצמה. שפריץ של כיף שמתפוצץ לי בפה… אני בולעת ומודה לך. ושנינו קצת נחים. אתה מהספה. ואני על הרצפה, משעינה את הראש על הירך שלך.
כשאתה מסיים לנוח, אתה מוריד את הכיסוי מהעיניים שלי ואומר שעכשיו נשחק קצת. אתה מוציא מתיק הקסמים שלך צעצוע של כלבים. לא בכאילו אלא אחד אמיתי שקנית במיוחד בשבילי בחנות של בעלי חיים. אתה זורק ופוקד עלי להביא. ואני יודעת שאתה מסתכל עלי ורואה איך אני זוחלת על שש, מרימה את הצעצוע שלי עם הפה וחוזרת אליך. זה הצעצוע שלי, ואני הצעצוע שלך. אתה שוב זורק, ואני שוב מביאה לך. למרות שזה קשה ומשפיל וגם כואבות לי הברכיים, אני רוצה להמשיך במשחק עוד ועוד. כלבה אמיתית שרק רוצה שהבעלים שלה ישחק איתה. עכשיו אתה מחליט להאכיל אותי. בים אכלתי מכף היד שלך. אבל כאן… אתה זורק את החטיף ואני צריכה להגיע אליו ולאכול אותו מהרצפה. בחיי שקשה להאמין. מנהלת בכירה, אנשים הולכים אחרי באש ובמים, לא בגלל שאני המנהלת אלא מתוך אהבה והערצה. מנהלת שכולם מכרכרים סביבה ורוצים לשמח אותה. ועוד כזו שהיא גם איסטניסטית ודי מפונקת. המנהלת הזו זוחלת עכשיו ערומה על שש, ואוכלת מהרצפה חטיף שאתה משליך לה. הדיסוננס מטורף. וההרגשה… גם כן.
וכשזה נראה שיותר כלבה מזה אי אפשר להיות, אתה מושך את הקולר שלי ומחבר אליו רצועה. הקולר זה משפיל. זה סימן חזק של בעלות, של שייכות. אבל כשאתה מחבר אליו את הרצועה… אי אפשר להסביר את זה. קשה לתאר את עוצמת ההשפלה בללכת אחריך על שש, ערומה, רועדת מקור, חסרת אונים, צייתנית, כשאתה מוביל אותי באמצעות הרצועה כמו כלבה אמיתית.
אתה מוליך אותי אל האמבטיה ושם מושך אותי לעמוד על שתיים. אני מרגישה אותך עומד מולי. אני מחכה. אני יודעת מה עומד להגיע. ואחרי כמה רגעים אני מתחילה להרגיש את השתן החם שלך זורם על הגוף שלי. אתה משתין עלי. אחר כך אתה אומר לי שכל הזמן הזה חייכתי. לא דמיינתי שזו תהייה התגובה שלי. אבל הנה, אני מחייכת מזה, גם ממש ברגע זה.
כשאתה מסיים להשתין אתה מכניס לי את הזין לפה ואני קצת מוצצת לך. אתה יודע וגם אני יודעת שזה לא בשביל עוד מציצה, אלא שאני מלקקת ממך עכשיו את טיפות השתן האחרונות. אני מרגישה את הטעם שלהן בפה. בחיים לא הייתי מאמינה שאני אסכים לדבר כזה. אבל איתך הכל אחר. איתך, אני אעשה באמת הכל.
אתה מצווה עלי להתקלח, יוצא מהאמבטיה, משאיר אותי לבד וסוגר את הדלת אחריך. לכאורה, רגע של שקט עם עצמי, לעכל את כל מה שעבר עלי. לנשום. אבל אחרי כמה דקות הדלת נפתחת ואתה נכנס. אתה עומד ומסתכל על הגוף שלי. זכותך. הכל שלך. אתה מזכיר לי שאין לי טיפת פרטיות ואני עומדת מולך ומתקלחת לעיניך.
אחרי המקלחת אתה אומר לי ללכת לחדר השינה. ברגע הראשון אני חושבת שנשכב ביחד מחובקים וננוח קצת אחרי כל מה שהיה, אבל לך יש תוכניות אחרות. אני צריכה לחכות לך על המיטה על ארבע, עם התחת מופנה לעבר הכניסה. רק לעמוד ככה ולחכות זו אחת התחושות הכי משפילות ומביכות שיש. אני מחכה. שומעת אותך נכנס. שומעת אותך לוקח את החגורה שלך ומתקרב אלי. תמיד חשבתי שהצלפות זה משהו שקורה כעונש, כאמצעי חינוך, אם עשיתי משהו לא נכון. אני לא יכולה להסביר את העונג שמעלה בי המחשבה שאתה מצליף בי אך ורק לכיף שלך, בלי שום סיבה אחרת, לא כי אתה צריך ללמד אותי לקח, אלא כי בא לך, רק כי בא לך להצליף בי. המחשבה היא עונג, אבל ההצלפה… כואבת מאוד. מאוד. אני מתפתלת מהכאב ואתה אומר לי בקשיחות חסרת רחמים להגביה את התחת, כדי שיהיה לך נוח יותר להצליף. אני מצייתת ומגביהה. ואני יודעת, ואתה יודע, שאתה יכול לעשות בי כרצונך, כל מה שתרצה, מתי שתרצה, וכמה שיתחשק לך.
אחר כך אנחנו באמת קצת נחים, אתה מחבק אותי ואני נצמדת לגוף שלך. ליטופים עדינים ונעימים כל כך, כל השרירים נרפים. רגעים של רוך. ניגוד גמור לפראיות ולחייתיות של מה שהיינו עד לפני כמה דקות וגם למה שנהייה בעוד כמה כאלה.
אתה מלטף את השדיים שלי, היד הגדולה והחזקה שלך שלרוב מצליפה בהם בעוצמה היא עכשיו עדינה ורכה, מלטפת ועוברת על על השדיים ועל הגוף שלי ומעבירה בי צמרמורת. הצמרמורת מתעצמת והופכת לרטט בכל הגוף כשאתה מעביר את הלשון שלך על השדיים שלי. מרגישה אותה עוברת לאורך השד, העטרה, הפטמה, אתה מלקק וטועם אותם. ואני… בקושי נושמת.
הגוף שלך צמוד לשלי, ואני מרגישה את הזין מתקשח, וקרוב כל כך. ואני משוועת ממש להרגיש אותו בתוכי. אתה יודע את זה.
אתה שולח אותי לעמוד ליד שולחן הכתיבה שבפינת החדר. להניח את הידיים קדימה ולהתכופף כשאני נשענת על המרפקים. קשה לי להתנתק מהגוף שלך ומרגעי הרוך, אבל אני מצייתת. עומדת כפופה. אני עם הגב אליך אז אני לא רואה אותך, אבל יודעת שאתה שוכב במיטה ומסתכל עלי. אתה מצווה עלי לפשק. ואני מצייתת ומפשקת את הרגליים. הכוס שלי בוער ורוצה אותך כל כך. ואתה… יש לך זמן והרבה סבלנות. “תבקשי”, אתה אומר ושנינו יודעים למה הכוונה, ושנינו יודעים כמה קשה לי לבקש.
אתה מתבונן בי כפופה ומפושקת, כשהכוס נוטף ובוער אליך ואתה מחכה. אני בוערת ולך… יש סבלנות.
אני מנסה לבקש, אבל למילים שלי קשה לצאת מהפה, כמו שלפני כן היה לי קשה לצאת מהחדר ולזחול אליך על שש כשחיכית לי בסלון. המוח נותן פקודה אבל הגוף מהסס. רק אחרי כמה נסיונות אני מצליחה לאזור אומץ. והמילים יוצאות לי מהפה. בהתחלה עדיין מהוססות אבל עד מהרה אני מבקשת בצורה ברורה, כאילו שכחתי מה זה להתבייש, כאילו שכל הקודים החברתיים נמחקו, כל העכבות נעלמו, וכל מה שקיים זה האדון שלי ואני, והזין הנפלא הזה והכוס שצמא אליו.
אתה קם ומתקרב אלי מאחור, מצליף לי חזק בתחת עם היד הגדולה והחזקה שלך. מהכאב ומההתרגשות, אני משתתקת אבל אתה מצווה עלי: תמשיכי לבקש. אני מבקשת, ואתה מתכופף מעלי, חופן את השדיים שלי ביד שלך ומועך חזק, צובט את הפטמות. אני מרגישה את הזין שלך צמוד אלי, מחככת את עצמי בך, ממשיכה לבקש בלי הפסקה. אולי, אני לא בטוחה, אולי ממש מתחננת. מתחננת שתחדור עמוק לתוכי בכל הרגש, בכח, בעוצמה, בפראות, בלי מעצורים. בדיוק כמו האופן שבו אתה שולט בי וחודר לנפש שלי.
באמת שעד שהגעת לחיי רק חשבתי שאני יודעת משהו על שליטה – אבל לא ידעתי כלום. ומאז, אתה מלמד אותי כל יום מחדש מה זו שליטה באמת, ואני מגלה כל יום מחדש כמה חזק ועמוק אתה חודר לתוכי, ומלאת סקרנות מה יקרה בהמשך.
