טעם החיים

אתה מתקשר אלי מהדרך ושואל האם אני רוצה שתביא משהו לאכול או לשתות. יפה מצידך. ביקשתי קפה ומאפה לעכשיו וקולה בבקבוק זכוכית להמשך.
"דווקא בבקבוק זכוכית?"
"בטח, זה הכי טעים, את זה אני הכי אוהבת".
"עוד נראה", אתה עונה ולא מפרש.
"ועכשיו, תגיעי, תתפשטי, ותחכי לי על ארבע כשהתחת שלך לכיוון הדלת".
אני מהנהנת מהצד השני של הקו, ומעיזה לשאול "מתי בערך תגיע?"
אתה עונה לי "תחכי כמה שצריך, ואוי לך אם אני נכנס ואת לא במקום", ולפני שהספקתי להגיב כבר ניתקת.

כמה דקות אח"כ אני כבר בתוך החדר, מתפשטת במהירות ויורדת על ארבע לחכות לך. עוד לא הגעת והכוס שלי כבר מגורה לגמרי. מתה לסובב את הראש לכיוון הדלת, לראות אותך מגיע, אבל אני לא זזה, מחכה כמו שאמרת לי. אין לי מושג כמה זמן עבר אבל סוף סוף אני שומעת את הדלת נפתחת.

"שרון?" שאלתי בשקט. אין תשובה. קצת נלחצתי, ומה אם מישהו זר נכנס בטעות? אבל המשכתי לחכות.
"שרון?" הצעדים מתקרבים. אני מרגישה נעל בין הרגליים, שדוחפת את הירכיים שלי לצדדים להגדיל את הפישוק. רק אז אתה נעמד מולי, ואומר "שלום כלבה". זה אתה, איזה מזל. לפני שאני מגיבה, אתה כבר מתכופף לעברי ועונד לי על הצוואר את קולר הכלבים.

"תחלצי לי נעליים וגרביים. וכמו כלבה טובה – תשתמשי בפה בלבד".
אני שומעת את הפקודה שלך ומתחילה מיד לציית. פורמת את שרוכי הנעלים, מתקשה קצת להוריד את הנעל עצמה מהרגל, אתה גם לא עושה שום מאמץ לעזור לי, לרגעים נראה לי שגם מקשה בכוונה. אחר כך הגרביים. סיימתי, ונעמדת מחדש מולך, מרוצה שהצלחתי לבצע את ההוראה. בעיטה די חזקה ממך מהממת אותי לרגע, ומוציאה אותי מהרגע הזה של שביעות רצון עצמית. "ככה זה יישאר באמצע החדר?" אתה מרעים עלי. בלית ברירה אני זוחלת על ארבע, מחזיקה בפה את הנעל, מניחה בפינת החדר, חוזרת לנעל השנייה ואז לגרביים. אתה נראה די משועשע ומצלם אותי. זה משפיל כל כך. כשאני מסיימת ושוב ניצבת לרגליך אתה דורך לי על הראש עם רגל אחת ומוריד אותו עד לכף הרגל השנייה. "תתחילי לעבוד!". אני מבינה ומתחילה ללקק את כף הרגל שלך, אחר כך עוברת לשנייה. עד ששוב אתה דורך לי על הראש, מצמיד אותו לרצפה ואומר לי – ״עכשיו תישארי ככה״. הראש שלי על הרצפה, כפות הידיים פרושות לצידו. אתה צועד כמה צעדים ונעמד מאחוריי. "תבליטי את התחת שלך כלבה, ותגדילי פישוק", אני מבצעת, הכוס שלי בוער. ולפתע – אתה בועט בי בכוס בעוצמה. שוב, ושוב. אני נאנקת בבת אחת מכאב ומעונג.

אני שומעת אותך מתפשט. אני לא מעיזה לזוז. אתה נעמד מולי ומורה לי "על שתיים". אני קמה ונעמדת מולך, ו…זוכה לסטירת לחי מצלצלת. "את כנראה לא מפנימה מספיק מה את. ראית פעם כלבה שעומדת ככה?" אתה מסנן לעברי. אני מבינה את הטעות ויורדת מהר על הברכיים. אבל אתה אומר שזה לא מספיק. "נאלף אותך קצת, שלא תתבלבלי שוב. לכי תביאי את הרצועה". אני זוחלת על ארבע, תופסת את הרצועה בפה ומביאה אליך. ואתה? זורק אותה לצד השני של החדר ופוקד "להביא". עוד כמה סיבובים כאלה עד שלבסוף הפסקת לשלוח אולי "להביא" מרחבי החדר, ובמקום זה חיברת את הרצועה לקולר שעל צווארי, וקשרת אותה אל ידית הדלת. "בואי ננסה שוב – על שתיים", אתה פוקד. והפעם אני מבינה היטב, ונעמדת על הברכיים. הזין שלך מולי, כל כך התגעגעתי אליו, מאושרת לשמוע את הפקודה "תתחילי לעבוד". מתחילה ללקק לך את הזין ואת הביצים, לאט, מכל הלב, ואז אתה דוחף את הזין שלך לתוך הפה שלי ומתחיל לזיין אותו. אני מתה על הזין שלך, ואתה יודע את זה. מוציא אותו מהפה שלי ואומר "רוצה זין כלבה?", אני מהנהנת. "אז בואי קחי", אתה אומר ולוקח צעד אחורה, אני מתקרבת אליך, ואתה לוקח עוד צעד אחורה, אני לא ממש מבינה עד שהרצועה שקושרת אותי אל הדלת נמתחת. אתה עומד ואני מתאמצת להגיע אל הזין, קצת נחנקת, אתה נראה משועשע, אבל לא מקל עלי להגיע אל הזין שלך. אתה מתקרב צעד קטן ושוב מזיין לי את הפה בעוצמה.

עכשיו אתה לוקח הפסקה, שותה קצת מים, משחרר את הרצועה מהקולר ואומר "אני חייב להשתין, בואי". זוחלת אחריך לעבר חדר האמבטיה. אני רואה שאתה לוקח משהו ביד, לא מבינה מה זה אבל בהחלט מבינה שאני עומדת לפגוש מקרוב את השתן שלך. זו הייתה קערית, כזאת חד פעמית שאנחנו משתמשים בשביל לתת לי מים. אבל היא הייתה ריקה. אתה מצווה עלי "על שתיים", נותן לי את הקערית שאחזיק בידיים, מכוון את גובה הקערית כך שתהייה ממש מול הסנטר שלי, ומתחיל להשתין לתוכה. אני מחזיקה את הקערית שאוספת את השתן שלך, אבל אתה יודע היטב שהרבה ממנו משפריץ לי על הפנים. אני די בטוחה שבחלק מהזמן אתה מכוון בכוונה אל הפנים שלי ולא לתוך הקערה. ובכל זאת היא מתמלאת בכמה לא קטנה של השתן הצהוב והחם שלך. כמה רגעים של שקט, שנינו מעכלים את הפעולה המשפילה והמבזה שקורית בינינו כרגע. אבל אז אתה אומר לי לחזור לחדר ולהביא איתי את הקערה. אני הולכת על הברכיים, נזהרת מאוד שלא לשפוך כלום. הקערה הצהובה עומדת באמצע החדר.

"את צמאה?" אתה שואל. ואני מסמנת עם הראש שלא. סטירת לחי מצלצלת מבלבלת אותי לחלוטין. "את צמאה?" אתה שואל שוב. בחיי שאתה מחנך אותי היטב. "אני רק רוצה לציית לך. אתה מחליט האם אני צמאה". "נכון", אתה אומר, "ואת צמאה. את אוהבת קולה בבקבוק זכוכית, נכון?". אני לא עונה. אתה פותח את הבקבוק, ושופך את הקולה לתוך קערית חד פעמית אחרת. אתה מעמיד את הקערית עם הקולה התוססת במרכז החדר, ממש ליד הקערית הצהובה. התחלתי לרדת לסוף דעתך רק אחרי שכיסית את העיניים שלי. לא ראיתי כלום. ואז סובבת אותי כמה פעמים במקום, ואמרת "צאי לדרך, חפשי את קעריות השתייה שלך. מי מהן שתגיעי אליה ראשונה – ממנה תשתי. אה, ואני מבטיח לך שאם כמעט תתקלי בקיר או בשולחן, אני… ממש לא אזהיר אותך". אתה אומר ומגחך. אני מתחילה לזחול בחדר ממקום למקום, נתקלת בדברים, נופלת, ובעיקר מתה מפחד להיתקל בקעריות ולשפוך אותן, או גרוע מזה – שאצטרך לשתות את קערית השתן. מדי פעם אתה בועט בי בכוס או בתחת, וזה קורה בהפתעה ומעיף אותי לרצפה.

"אני רואה שאת מתקשה, זונת שתן, אז אני אעזור לך, אני עומד ליד הקערות, בואי בעקבות הקול שלי". אני הולכת בעקבות הקול, אבל אז אתה משנה מקום ושוב קורא לי. לבסוף אתה אומר לי שאני ממש מול הקערות. "עכשיו, תתכופפי ותלקקי". אני מנסה, אבל אין לי באמת מושג איפה זה, ואתה לא מרשה לי להשתמש בידיים לעזרה. אחרי מאמצים רבים, שגוררים הרבה גיחוכים מצידך, אני מאתרת עם הלשון את אחת הקעריות. "תלקקי כלבה מושתנת, תלקקי". ואני מלקקת. בהתחלה אין לי מושג מה הטעם שאני מרגישה. במיוחד שהפנים והשפתיים שלי עדיין מלאות בשתן שהשפריץ עליהן ועדיין נוטף. לאט לאט אני מבינה שהגעתי לקערת הקולה. אני שותה בליקוקים, וזה משפיל כל כך. אני יודעת שאתה מסתכל מקרוב ומצלם. בשלב מסוים נמאס לך, אתה מוריד לי את כיסוי העיניים, דוחף עם הרגל שלך את הראש שלי לתוך הקערה, כל הפרצוף שלי בתוך הקולה. ואומר "מספיק שתית. נראה לך שהשתן שלי יעמוד ככה ללא שימוש?". אתה מורה לי לקחת את הקערה השנייה, הצהובה, ולבוא אחריך לחדר האמבטיה. שם אני צריכה למרוח את השתן על הגוף שלי ולהתפלש בתוכו.

כשאתה אומר לי "תתנקי בשבילי", אני מעבירה מקלחת מהירה, בינתיים אתה נח בחדר השני. אני מגיעה ואתה יושב לך על הספה, עובר על הודעות בנייד. בלי להרים את הראש אתה מצווה "תמצצי". אני מוצצת מכל הלב, אני רוצה כל כך לענג אותך. והכוס שלי בוער, רוצה את הזין הזה בתוכו. אתה יודע את זה היטב. "את רוצה זיון, נכון כלבה?", אני מהנהנת. "תבקשי!". זה ממש קשה. הרבה יותר קל להתכתב בווטסאפ מאשר להגיד פנים אל פנים. "תבקשי!" אתה פוקד עלי. ואני מצייתת – "בבקשה, אני חייבת את הזין שלך בכוס שלי". זה לא הספיק – "תתחנני!". "אני מתחננת, בבקשה תזיין אותי, תקרע אותי, חייבת אותך". "את יודעת איך כלבות מתחננות?" אתה שואל, ולפני שאני עונה, אתה מפנה אלי את התחת שלך, הישר מול הפרצוף, ואז אני יודעת בדיוק איך כלבות מתחננות. מתחילה ללקק את התחת שלך, עוד ועוד, כל הפרצוף שלי בתוך התחת שלך, והלשון מתחפרת עמוק בתוך החור. "עמוק" אתה מצווה, ואני מתאמצת, "קדימה, יא כלבה מושתנת מלקקת חור תחת". ואז אתה זז לרגע, אני נושמת, ואתה אומר לי – "תגידי לי בדיוק מה את". "אני כלבה מושתנת מלקקת חור תחת" מסיימת את המילים ואתה דוחף מחדש את התחת שלה לפרצוף שלי ואני ממשיכה ללקק ולדחוף את הלשון שלי פנימה.

"התחננת יפה, תעמדי יפה על ארבע, תבליטי את התחת ותפשקי", אני מבצעת ומחכה, לא יודעת לאן הלכת. "התחננת יפה, זאת התחלה, אבל עדיין את לא ראויה לזין שלי", אתה אומר, "נדמה לי ששמעתי שאת מאוד אוהבת קולה בבקבוק זכוכית". לפני שקלטתי מה אתה אומר, אתה דוחף את הבקבוק הריק של הקולה לתוך הכוס שלי ומזיין אותי באמצעותו, מסובב אותו בתוכי, דוחף אותו עמוק, מפליק לי בעוצמה, אני נאנקת ונאנחת ובמקביל ממשיכה להתחנן לזין. ואז אתה מודיע לי, שאם אצליח שלא להוציא הגה במשך דקה שלמה – אקבל את הזין בתוכי. אתה מפעיל סטופר אבל מזיין אותי כל כך חזק ועמוק עם בקבוק הקולה הזה, שאין לי סיכוי… שוב ושוב אתה מאפס את הסטופר, ומתחיל את הספירה מחדש. אתה רואה שאני ממש מתקשה, ספק כועס ספק מרחם עלי – אתה מביא את החגורה. בכל פעם שאני נאנחת או מתנשפת, אתה מצליף בי עם החגורה. התחת והגב מתמלאים בסימנים אדומים. לקח הרבה זמן עד שעמדתי במשימה, אני חושבת שזה קרה רק בזכות האיום שלך, שאם אני לא עומדת במשימה בדקה הקרובה, אתה תדחוף את בקבוק הקולה לחור התחת שלי, תצלם אותי בתור מעמד לבקבוקים ותעלה את התמונה לאתרי פורנו. זה כל כך הלחיץ שזה ממש שיתק אותי. עמדתי במשימה. אתה שולף את בקבוק הקולה מתוך הכוס הבוער שלי. ובועט בו שוב ושוב, כמה שזה רק מעצים את הגירוי, אני בוערת כולי, ולפתע – הזין שלך בתוכי! עוצמתי, עמוק, חזק, מטלטל את הגוף כולו, בלי הפסקה, אחחחחחחחחחח זה טעם החיים!