כן, הקוקיה. חלק ב – דוד

זהו המשך לסיפור כן הקוקיה. חלק א – מלכה׳לה ומומלץ לקרוא אותו תחילה.

אני רגיל לא לענות למספרים חסויים, בדרך כלל מדובר במקרה הטוב בפרסומת לביטוח או במקרה הרע בהתרמה לקבר-רחל. אז גם הפעם כשהטלפון צלצל אחר הצהריים לא עניתי, עד שהכתובת "מספר חסוי" הופיעה אצלי על צג הנייד שלוש פעמים בעשר דקות.

– שלום מדבר דוד – אמר קול לא מוכר, כמעט בלחישה – דוד של מלכה'לה.

הפתעה. שוב הפתעה, בקושי עברו שלושה ימים מן ההפתעה הראשונה שהכינה לי מלכה'לה.

– שלום דוד, מדבר ליאור.
– מלכה'לה ואני דיברנו על זה ורצינו לדעת אם אתה מעוניין להמשיך לדבר.
– כן. זהו בדיוק. אני רוצה לדבר.
– תוכל לפגוש אותי בעוד שעה-שעתיים? בלובי של … – הוא נקב בשם המלון שאליו התכוונתי לקחת יום קודם את מלכה'לה, זה שחרדים נכנסים ויוצאים בו באופן קבוע.

– בעוד שעה, כי אחר כך אני עסוק.
– אני אבוא. מלכה'לה נתנה לי תמונה אז אני חושב שאכיר אותך. להתראות.

תמונה שלי? מה לעזאזל… נו, בטח. אחת התמונות מהאי- מיילים ששלחתי לציון מהמפעל בקוריאה. הבחורה הזו מתוקתקת לגמרי, מתכננת כל פרט ואני אגיד לכם את האמת – זה לא עושה לי טוב. נסיון עם זוג לא היה לי, הניסיון שלי הוא בשליטה והרגשתי שבינתיים השליטה אצל מלכה'לה. עדיין אני צריך להקשיב וללמוד מי נגד מי. אחר כך אני כבר אראה לה שעל שליטה-מלמטה מקבלים טוסיק אדום וכחול.

ישבתי בלובי של המלון עם הפנים לכניסה, מנסה לנחש מי יהיה זה שיגש אלי. לרגע טעיתי לחשוב שזה מישהו אחר, אבל עיניו המשוטטות חלפו על פני והוא ניגש במהירות אל החרדי השמן שישב בפינה והתפטם בצלחת מלאה עוגות. ואז נכנס דוד, בחולצה לבנה ומכנסים שחורים, כיפה שחורה וציציות משתלשלות,  בלי זקן ובלי מעיל וכובע. נראה מבחורי הישיבה האמריקאים המודרניים, אם כי ידעתי שהוא לגמרי מפה. הוא היסס רק לרגע ואז ניגש והתיישב בכורסה ממול. הוא הזכיר לי מאוד את אדם, האחיין שלי באוסטרליה, אבל במהדורה יותר צרה וחיוורת.

– אני ליאור, אתה…
– דוד, אתה יודע.

היה לו קשה להתחיל ולא התכוונתי להקל עליו. שתקתי והתבוננתי בו. מקרוב ראיתי שהוא לא מגולח אלא חלק פנים כמעט לגמרי. בתלבושת אחרת הוא היה עובר בקלות כאשה, אפילו כאשה בכלל לא מכוערת. הוא לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו, איפה לשים את הידיים, אם להישען קדימה או אחורה, והעיניים שלו שוטטו מסביב, נמנעות כמעט לגמרי מלהביט בי. אחרי דקה ארוכה מאוד הוא ניגב ידיים מזיעות במכנס, נשם נשימה עמוקה ואמר במהירות:

– אני פה כי אנחנו רוצים שתדע שאני מסכים לכל מה שמלכה'לה אמרה לך. שנינו רוצים.
– ומה אתם רוצים? שאלתי לאט, אמרתי כבר שלא התכוונתי להקל עליו.
– אנחנו רוצים להיות איתך, כאן למעלה, בחדר. אתה מבין שזה לא המקום להגיד יותר., גם ככה קשה לי נורא.
– ומה אני רוצה? שאלתי. הוא די נדהם ונבוך מהשאלה. הוא בכלל לא חשב על זה.
– אני אגיד לך מה אני רוצה – הושטתי לו גלגל הצלה  – אני רוצה שתמיד, תמיד בלי יוצא מהכלל, שניכם תעשו בדיוק מה שאני אומר, תיכף ומיד, בלי שאלות ובלי תירוצים. כל מה שאגיד. כל מה שיתחשק לי. ולא רק פה, למעלה בחדר, אלא בכל מקום. מלכה'לה אמרה שהיא רוצה לסמוך עלי, ואני אוהב את זה. אני רוצה ששניכם תסמכו עלי בעיניים עצומות. אני מבין מה שמלכה'לה אמרה על סודיות ואני לא אעשה שום דבר שיפגע בכם, אבל מהרגע שתגידו "כן" ועד הרגע שתגידו שאתם כבר לא רוצים את זה בכלל, אני מקבל את כל ההחלטות. ככה אני רוצה אתכם. ככה. אני רוצה אתכם.

דוד ממש רעד. הוא נאחז במסעדי הכורסה, התנשף בצורה לא סדירה, ליקק את השפתיים והביט בי בעיניים בוערות. תפסתי שקלעתי למטרה, שהמילים שלי הדליקו אותו כמו פצצת זרחן, כאן באמצע הלובי. היה צריך לתת לו להרגע וחיכיתי זמן מה לפני שהמשכתי, לאט וברור:

– עכשיו אתה הולך ומדבר עם מלכה'לה. היא נמצאת פה עכשיו בחדר, נכון? – הוא הנהן. – שום דבר לא הולך לקרות עכשיו. אני נותן לכם זמן לחשוב כמה שאתם רוצים, אבל כמו שאמרתי: בלי שאלות. כן-כן, לא-לא. תזכור כל מה שאמרתי?

הוא הנהן שנית. הרגשתי שהוא יכול לחזור על הדברים מילה במילה. קמתי ופניתי לצאת. כשעברתי על ידו הנחתי יד כבדה על כתפו והרגשתי את הצמרמורת שאחזה בו.

– תרגע, דוד. – אמרתי לו ברכות. – יהיה בסדר.
ואז יצאתי. היתה לי פגישה עם עורך הדין באחד המגדלים הסמוכים.

– מדברת מלכה'לה.
– כן, חמודה. אני מקשיב.  –  השיחה הזו הגיעה, כצפוי, בלוח-זמנים מזורז, עוד באותו לילה.
– דוד פה לידי. אתה לא יודע מה עשית לנו, ליאור.
– אני יכול לנחש. ראיתי את דוד.
– אתה לא מבין. הוא בא לחדר במלון, עמד לו כמו שלא ראיתי אותו אף פעם. אנחנו בעננים. כן, כן, כן, אנחנו רוצים, אנחנו רוצים. בבקשה.
– אהבתי את ה"בבקשה".
– תגיד לנו מה הלאה. בבקשה.
– מוצאי שבת בשעה אחת עשרה. אני מניח שאת יודעת איפה אני גר עכשיו? –  היא ציחקקה. – את בחורה יסודית, אני יודע.
– להביא משהו?
– אם אני ארצה משהו אני אגיד. תזכרי את זה. תנסי לא לשאול.
– סליחה. אני מבטיחה לנסות. אנחנו מבטיחים.
– אז זהו.  מוצאי שבת. ומשהו חשוב: עד אז אתם לא נוגעים אחד בשני אפילו באצבע קטנה.
– תודה, תודה, תודה.

ניתקתי. בסך הכל הלך טוב. הסתובבתי חזרה אל נעמה ששכבה לצידי על הבטן ברגליים מפושקות עם התחת למעלה ויד ימין תקועה עמוק תחתיה, משפשפת בקדחתנות. גם היא יודעת לא לשאול שאלות.

עורך הדין גרר רגליים, אבל הייתי צריך לתת לו את הזמן שלו לעבור על הנקודות שעליהן סיכמתי עם ציון אביחי ולהצביע על מצבים בעייתיים אפשריים שצריך לכסות. רק ביום חמישי בצהריים הוא סיים ונתן לי מועדים אפשריים מבחינתו לפגישה עם ציון ועורך הדין שלו. התקשרתי למשרד.

– שלום, מדבר ליאור לוי. רחלי?
– היי, ליאור, מה נשמע? לא יצא לנו לדבר, ברחת תיכף אחרי הפגישה.
– היו לי עניינים. תשמעי, תתאמי בבקשה פגישה שלי ושל עורך הדין שלי עם ציון ומי שמטפל בשבילו עכשיו בעניינים אצל מרום, לוינשטיין, בדיחי. יש לנו יום ראשון בארבע, או שני בשש או רביעי בעשר בבוקר.  הם בטח לא יבואו לרעננה בשביל זה אז תתאמי את זה אצלם בתל-אביב, בסדר? גם עורך הדין שלי לא רחוק משם.

– רשמתי, אני אבדוק.

יפה. העניין הזה סגור. ואכן, אחרי פחות משעה רחלי התקשרה ואישרה שיש לנו פגישה ביום ראשון בארבע אחה"צ במשרד מרום לוינשטיין בדיחי. מצויין. היה לי חשוב לוודא שהפגישה תהיה בתל אביב ולא אצל ציון ברעננה כדי לא לפגוש בינתיים את מלכה'לה במשרד. בהמשך אראה איך להתנהל עם המשרד כך ששום דבר מהקשר שלנו לא יצוף על פני השטח.  שמתי לב איך כל מיקוד המחשבה שלי התחיל להסתובב סביב מלכה'לה. מחשבות אחרות שהיו לי על חידוש ההרמון שניהלתי לפני שנסעתי לחו"ל נדחקו הצידה. עד כה הכרתי את נושא הקוקהולד רק בעקיפין, דרך צביקה, חבר טוב שזה היה הקינק שלו. כל פגישה הייתי שומע את החוויות שלו ולא תמיד התחברתי לזה. האמת – בדרך כלל לא. מה אני צריך את הבעל כשאני יכול לקבל את אשתו נטו? אין לי משיכה לגברים ולפי הסיפורים של צביקה לבעל היה לפעמים הרבה מה לומר – זו היתה היוזמה שלו והוא ניהל את ההצגה. לצביקה בדרך כלל לא היה איכפת אבל אני לא בנוי למצב שינהלו אותי מבחינה מינית. צביקה גם חיפש סטוצים חד-פעמיים ואני מחפש מערכות-יחסים, מבחינתי סטוץ חד-פעמי הוא פספוס. בקיצור העדפתי לצפות עם צביקה במשחקי כדורסל מאשר לשמוע את סיפורי הקוקהולד שלו. אבל לפעמים דווקא כן היה לו סיפור שהדליק אותי והסיפורים האלו עלו לי בראש כשראיתי את המצגת (כי תכל'ס, זה מה שזה היה) שנתנה לי מלכה'לה על הדיסק און קי. הפגישה עם דוד והטלפון שבא בעקבותיה הוסיפו לי קצת מידע על מה עובר לשני החבר'ה הצעירים האלה בראש ומה מפעיל כל אחד מהם, מספיק כדי לקחת את המושכות ולדהור מכאן והלאה בעצמי.

אני יודע שזה לא הולך להיות פשוט, שצריך מאוד להזהר עם המחשבות והרגשות הדתיים של מלכה'לה ודוד. שהדבר היחיד שמחבר אותם אלי בשלב הזה הוא התסכול המיני הממושך וכל מיני פחדים שקשורים למשפחה. התסכול הזה סדק כבר את חומת האיסורים שסביבם, ובסדק הזה אני נכנס, אבל צריך לשים לב היטב כדי להבין איזה מערכת כללים הם אילתרו לעצמם ואיך להרחיב את הסדק בלי להפיל את כל החומות בבת אחת, כי אז הם יפלו לי על הראש. צריך גם לזכור שעד כמה שאצליח להשתלט על המצב, הרי שלא אני תיכננתי את עצם העובדה שאני הולך להכנס למערכת יחסים טעונה כל כך עם מישהי שעובדת אצל ציון אביחי. אני מודה שמלכה'לה תימרנה אותי למצב הזה. למעשה, אם הרעיון היה עולה במוחי הייתי דוחה אותו על הסף כי לגמרי ברורה לי הסכנה שבערבוב עבודה עם תענוג. יש לי תוכניות בשביל ציון והחברה שלו, תוכניות קריטיות בשבילי, ואוי ואבוי אם זה ילך עקום רק בגלל שמלכה'לה מעורבת.

עברתי בראש על מצב הדירה עם הארגזים שעדיין לא נפתחו והחלטתי שהם לא יפריעו במוצאי שבת ושאניח להם בינתיים.  מגבות ומצעים נקיים, שאר אביזרים, הכל בארונות. נכנסתי למכונית השכורה ונסעתי לסוף השבוע צפונה, למשפחה. קצת שקט ונוף ירוק וזמן לחשוב, כי לא חסר לי על מה. וגם, כמו שאתם רואים, כדי לכתוב לכם על זה.

המשך קריאה – חלק ג