זהו המשך לסיפור כן, הקוקיה. חלק יא – קברות התאווה ומומלץ לקרוא אותו תחילה
עד כאן, קוראים יקרים, הספקתי לכתוב.
סיפור סוף השבוע נקטע כי אני יושב כרגע ליד המזוודה בבוקר יום שני, אוכל ארוחת בוקר ומתכוון לצאת לשדה התעופה בדרכי לסיבוב סביב העולם: פריז, לוס-אנג'לס, סן-דיאגו, שוב לוס-אנג'לס, סידני, סינגפור, קואלה-לומפור, שוב סינגפור – ומשם הביתה ב27 בדצמבר. לא הספקתי לכתוב מה קרה בשבת האחרונה ואולי כבר לא אשלים את זה. מה שיקרה בשלושת השבועות הקרובים יהיה כנראה שייך לסיפורים אחרים לגמרי.
כשאני מסתכל אחורה על מה שעבר על סיפורנו זה בשבועות האחרונים אני מבין כמה מעט הבנתי על מה אני עומד לספר. אני קורא למשל בתחילת הסיפור שהתקשרתי לנעמה כי היא הכי זמינה ולא תהיינה לה צפיות מעבר לבילוי לילה איתי. הא! נעמה הביאה לי את אושרה בתקווה לחדש את ברית-השפחות שהיתה לנו פעם, כדי לתת לי משהו די נדיר, שרק היא נתנה לי בעבר, שפחה שהיא לגמרי סובלנית ולא מקנאת בכלל לריבוי הקשרים של האדון שלה. זה לא הסתדר לה עם אושרה, אבל נפל כפרי בשל לידיה עם מלכה'לה. עכשיו ברור לי שנעמה שהפציעה ברקע הסיפור הזה עומדת להיות חלק בלתי-נפרד ממנו.
אני מניח שתהיינה עוד הפתעות. כמו שאמר ג'ון לנון "החיים הם מה שקורה לך כשהיו לך תוכניות אחרות לגמרי".
אני מקווה שהתוכנית הגדולה, לפחות, זו שהחזירה אותי לארץ, תתגשם בחלקיה העיקריים. אני מתכוון לעבוד על זה.
להתראות בשנת 2017.
ליאור לוי
היי ליאור מה עם המשך
אנשים משתוקקים לקרוא עוד
מקווים שלא שכחת אותנו פה
זהו???? חובה המשך…. או סיפור המשך לפחות