כן, הקוקיה. חלק ז – ארוחה עיסקית

זהו המשך לסיפור כן, הקוקיה. חלק ו – למידה עמוקה ומומלץ לקרוא אותו תחילה

מלכה'לה חזרה לעבודה ביום שני, אבל אני הייתי במשרד כבר ביום ראשון.

ציון העמיד לרשותי חדר וכרגיל אצלו, שום דבר מעבר לחדר כשלעצמו לא היה מסודר. רחלי הסתובבה סביבי כל הבוקר, קצת כדי לעזור וקצת, כפי שהרגשתי, כדי לתפוש אותי בפינה לשיחת "יחסינו לאן". אין לנו יחסים ולא היתה שיחה. מהמשפטים שהיא זרקה בהזדמנויות שהיינו לבד בחדרי הבנתי שהיא נמצאת בנישואיה במקום שממנו היתה שמחה מאוד לנסות לשחזר את הסטוץ שלנו מלפני שנים. אז זה היה אסון וזה לא יקרה שוב.

כשהחדר קצת קיבל צורה, הטלפון הקווי עבד, חיבורי המחשב וההרשאות פעלו וכרטיס העובד שלי נקלט במערכת כך שיכולתי להסתובב בכל רחבי המשרד בלי ליוויה הצמוד של רחלי, הופיע סוף סוף ציון אביחי בעצמו. כמובטח, הוא ערך לי הכרה רשמית עם צוות הפיתוח שאת רובו ובעיקר את העומד בראשו, לא ממש הכרתי. מוזר לחזור למקום שעזבתי לפני יותר מחמש שנים ולקבל תדרוך ממהנדסים שהתחילו את עבודתם בחברה על בסיס פיתוחים שלי. זה היה צפוי ואני יודע שהדברים אינם כפי שהם נראים ובכל זאת היתה הרגשה לא נוחה, כמו חלום בלהות שבו אתה חוזר לבית הספר התיכון ולבחינות הבגרות.

וכאמור, מלכה'לה חזרה ביום שני. ציון הטיל עליה לעזור לי בשלושת השבועות הקרובים בכל זמן שהיא לא עוזרת לו. אם קודם הרגשתי לא נוח, מאותו רגע זה נהיה באמת קשה.

– מאסטר, אני אקרא לך ליאור, נכון?
– ואני אקרא לך מלכה. אנחנו נדבר רק על עבודה ואף מילה אישית. הבטחתי לך שאשמור עליך וזה מה שיהיה. רק שאלה אחת, איפה את אוכלת צהרים בדרך כלל?
– מביאה סנדביץ' מהבית, בגלל הכשרות. או שציון לוקח מישהו לפעמים לארוחה עסקית במסעדה כשרה למהדרין באחוזה ומזמין גם אותי. למה?
– אני אוכל בחוץ. זה יהיה סביר אם אזמין אותך?
– לא יודעת. לא נראה לי. בכל אופן גם במסעדה הזו לא נוכל לדבר חופשי, מכירים אותי שם ובמקום אחר אני לא אשב. זה לא ייראה טוב.
– טוב. נפתור את זה אחר כך. איפה אני מוצא את החומר השיווקי שציון נסע איתו ליפן בפעם האחרונה?

וככה השקעתי את עצמי בעבודה, מנסה להתעלם מגופה העירום, מירכיה החטובות, משדיה המרחפים כאילו בוטלו חוקי הכבידה, משיער הדבש הכהה, מכפות רגליה המושלמות ומישבנה המזמין שאף אחד במשרד חוץ ממני איננו ער להם ואולי אפילו איננו חושד בקיומם מתחת לתלבושת האשה החרדית הנשואה. בכל הנוגע לעיניה הבעיה חמורה במיוחד. לא יכול להיות שרק אני מבחין במבט המתרפק הזה שבו היא מסתכלת עלי עכשיו. טירוף. איך חשבתי שאני יכול לעבוד איתה? לאמיתו של דבר, יום העבודה הזה עבר עלי מבלי שעשיתי הרבה מלבד שיחות עם אנשי הפיתוח ותגובות בסלולרי ללקוחות האוסטרליים שלי. יצאתי לצהריים עם מנהל הפיתוח ומלכה'לה, מלכה בשבילכם, אכלה את הסנדביץ' שלה במטבחון.

– ערב טוב, מאסטר.
– שלום מלכה'לה.
– דוד כאן לידי, סיפרתי לו איך היה בעבודה.  יש לנו המון על מה לדבר, חבל שאנחנו לא אצלך.
– נכון, חבל.
– היה מאוד קשה. הלב שלי דפק כל הזמן כמו תוף. הייתי בטוחה שכולם רואים מה אני מרגישה אליך – ברקע דבריה שמעתי את דוד אומר משהו.
– נצטרך להתרגל. מה דוד אומר?
– דוד אומר שאנחנו צריכים לשמור עליך, לא להקשות עליך ולא להתלונן. שאם אני יכולה לעשות משהו בשבילך במשרד, הוא אמר "למצוץ לו", אז זה ירגיע גם אותי. הוא לא מכיר את המשרד, מאסטר. אתה יודע שזה בלתי אפשרי.
– נכון, אם נשב בחדר סגור זה תיכף ימשוך תשומת לב. אבל יש משהו אחר ובגלל זה שאלתי איפה את אוכלת צהריים. יש לי מקום קרוב למשרד ששם אנחנו יכולים להיפגש. נעמה גרה 6-7 דקות משם, בערך כמו המרחק למסעדה באחוזה.
– אני לא בטוחה… סליחה מאסטר. אני סומכת עליך, אני רק לא מבינה.
– את יודעת שנעמה היתה אצלי בשבת. היא מאוד שמחה לשמוע ששוב אהיה בשבועות הקרובים במשרד ליד הבית שלה, והיא נתנה לי מפתח כדי שאוכל להכנס כשהיא בעבודה.

שמעתי את מלכה'לה מסבירה לדוד מה אמרתי, ואת קולו שואל: "אז היא יודעת עלינו?"
– היא יודעת שיש לי מישהי מהמשרד. אני סומך על נעמה והיא שמחה שאני אזיין מישהי במיטה שלה – ניסחתי מחדש את דברי נעמה שהיו בוטים ונלהבים הרבה יותר.

שוב שמעתי אותה מדברת עם דוד.
– דוד אומר שתמסור לה תודה בשמו. אם אתה סומך עליה אז גם אנחנו.
– נראה מחר איך זה מסתדר. בינתיים תעשו שוב שיעורי בית.
– כן מאסטר – ובפעם הראשונה בשיחתנו שמעתי שהיא מחייכת והמועקה שכיסתה את קולה התפוגגה.

למחרת היינו שנינו מאופסים יותר והעבודה על הכנת תיקי השיווק התקדמה יפה. הכנתי לוח זמנים ראשוני והטלתי על מלכה'לה משימות של ריכוז ומיון חומרים שאני צריך לעבור עליהם. דחיתי את הפסקת הצהרים שלנו עד שרוב העובדים חזרו לעבודה. ציון אביחי היה בנסיעה ולא היה חשש שיחפש את מלכה'לה. יצאתי מן המשרד, נתתי לה את הכתובת ואמרתי לה לצאת חמש דקות אחרי.

– זה הבית של נעמה? – שאלה מלכה'לה כשיצאה ממכוניתה ושנינו עמדנו ליד חזית הוילה הגדולה ברחוב הצר והשקט.
– לא, היא רק שוכרת פה יחידת דיור קטנה, תיכף תראי.

פתחתי את השער והובלתי אותה בשביל הצדדי היורד אל דלתה של נעמה בחצי-מרתף. הדירה באמת דירת סטודיו פשוטה, מרחב אחד תחת מחצית הוילה, אבל נעמה הקנתה לה אופי מיוחד בהשראת האשנבים הצרים והמסורגים שנראים מבחוץ כאשנבי כלא. כשנכנסנו מלכה'לה עצרה שני צעדים אחרי הכניסה והסתכלה סביבה משתאה.

– וואו, זה נראה כמו באתרים של הBDSM. כמו מוזיאון לסקס, עם המיטה השחורה וכל האביזרים. זה יפה – אמרה והצביעה על צילום גדול ומסוגנן בשחור/לבן שבלט במסגרת עץ אדומה במרכז הקיר מימין. אשה שראשה שמוט הצידה ותלתליה הכהים מסתירים את פניה, קשורה באמות ידיה ובקרסוליה למסגרת עץ גדולה. קעקוע דמוי שרשרת ברזל כבדה יורד באלכסון מתחת שדה הימני על בטנה עד מתחת מותנה השמאלית וחוזר ומופיע מלופף על ירכה הימנית.

– זאת נעמה והצילום באמת מקצועי, אני ארגנתי את הצלם, מתנה ליום הולדת. וזו אושרה, שצילמנו באותה הזדמנות – הצבעתי על צילום שחור/לבן קטן בצד, מבט אחורי על כתף של אשה, זרוע מושטת באלכסון למעלה ושד מציץ מן הצד. התאורה הבליטה צלקות, שריטות וחבלות שכיסו כל פיסת עור. מלכה'לה כסתה את פיה בידה.

– אני לא רגילה לזה. איך אפשר? איך אתה יכול, מאסטר?
– למדתי להכיר ולהבין כל מיני אנשים.
– זה נכון, אתה מבין אותנו, איזה מזל שאתה מבין, מאסטר – היא התישבה על הסדין השחור שכיסה את מיטת הברזל שלארבעת עמודיה השחורים מחוברים אזיקי עור שחור – אתה לא מתאר לך איזה רעיונות מטורפים עברו לי בראש עד שחשבתי עליך, שאתה יכול להבין ולתת לי מה שאני צריכה ולשמור עלי. ואתה כל כך טוב עם דוד.

– מלכה'לה, שכחת את הוראות הקבע שנתתי לכם. הן בתוקף גם כשאנו רק שנינו כאן.

היא קפצה מיד ונעמדה, מסירה במהירות את מטפחתה, מנערת את ראשה בתנועה המוכרת, מסירה את השרשרת והטבעות, את השעון, מכבה את הסלולרי, חולצת נעליים, ומניחה הכל ליד הדלת, הכל בתנועה אחת זורמת כאילו תרגלה זאת שנים. פרשתי את ידי והיא נפלה בזרועותי.

– אני שפחתך, מאסטר. סלח לי ששכחתי את זה לרגע והתנהגתי כמו תיירת במוזיאון.

הרמתי את חצאיתה ומשכתי למטה את התחתונים הלבנים עד מתחת לברכיים. הכוס הילדותי נחשף והיא עמדה כך לרגע בלי תנועה, אחר הושיטה את ידה לחגורת מכנסי ופתחה אותה. להפתעתי, במקום להמשיך ולפתוח את כפתור המכנסיים כפי שחשבתי שהיא עומדת לעשות, היא שלפה את חגורת העור כולה מתוך המכנסיים, קיפלה אותה לשתיים והגישה לי. היא הסתובבה במקום והתכופפה אל המיטה, מחזיקה את חצאיתה משוכה סביב מותניה, פלחי ישבנה העגולים והבהירים בולטים על הרקע השחור. אני חייב להודות שהמחווה הזאת מצידה הקפיצה את הדופק שלי כפי שכבר מזמן לא חוויתי.

ערכתי סשן זהיר לשפחה המתחילה. הסימנים האדומים הראשונים על ישבנה התקבלו בזעזועים קטנים שחלפו בה ובגניחות חנוקות. חבטתי קצת על אחורי ירכיה. הנחישות שלה "להיות טובה בשבילך" החזיקה אותה עדיין ללא ניע ולא היתה לי שום סיבה לבדוק עד כמה היא יכולה לספוג. עברתי לנגיעות גסות בכוס שלה שהרטיבות שלו כבר הגיעה לסדין, חבטתי בה ביד פתוחה, צבטתי בפטמותיה דרך החולצה והחזיה ואז עצרתי. התפשטנו כליל ונכנסנו למיטה לזיון ונילי רך, איטי ואוהב. גמרנו כמעט יחד ונחנו קצת כשאני עדיין עמוק בתוכה, חבוקים ומאושרים. על ישבנה נראו עדיין סימני החגורה ואני העברתי עליהם אצבע ושאלתי איך הרגישה עם המכות. היא נישקה אותי נשיקה סוערת בתגובה, נשיקה עם נשיכת שיניים קלה על שפתי.

– ככה אני מרגישה עם זה. זיין אותי שוב, מאסטר. בבקשה. אני מאוד מבקשת. זיין אותי בתחת שיהיה כואב, כמו בפעם האחרונה.

הפכתי אותה על הבטן, פישקתי את רגליה בכוח ונתתי לה את מבוקשה, זיון אנאלי בלי הכנה מוקדמת. היא צרחה בהנאה ונאבקה ואני אחזתי בה בכוח עד שסימני אצבעותי נותרו על פרקי ידיה. אחרי זמן מה נעשתה התנועה בתוכה רכה ונוחה יותר, נוזלי הגוף הטבעיים עשו את שלהם. הגבהתי אותה לעמידה על ארבע ואמרתי לה לאונן תוך כדי המשך תנועת הזין באחוריה. לא יותר מדקה לאחר מכן חשתי בהתכווצויות והיא הזדעזעה והיטלטלה כולה בגמירה כמעט ללא קול. לא נותר מספיק אוויר בריאותיה כדי לצעוק.

– אנחנו לא צריכים לחזור, מאסטר?
– עוד לא. צריך להיות אוכל במקרר בשבילנו, נעמה אמרה שתשתדל שהכשרות תהיה טובה. בואי נראה.

במקרר מצאתי אריזות של סוגי פסטרמה כשרה למהדרין, ירקות ושקיות רטבים ובארגז הלחם שתי ג'בטות גדולות וטריות. מלכה'לה לא בדקה בציציות הכשרות ויחד הכנו לעצמנו סנדביצ'ים סבירים וטרפנו אותם ליד דלפק האוכל הקטן. תוך כדי כך סיפרה לי מלכה'לה חוויות מהנסיעה לשטרסבורג. היא לא טיילה הרבה בעולם, למעשה נסעה רק פעמים אחדות לסבים, הורי אמה בניו-יורק, כך שבית משפחת אשתו של לייזר בשטרסבורג עשה עליה רושם גדול. החותן הוא ממשפחת תעשיינים וותיקה, ומפעליו מתפרסים בעיקר מעברו הגרמני של הגבול, בשטוטגארט ובסביבה. ביתם נראה מבחוץ כמו בלוק שלם של בתי דירות רגילים, אבל בפנים הוא נראה כמו ארמון קטן וכל חלונות חדרי השינה פונים לגדת הנחל, אחד מיובלי הריין. החותנת חולנית וזוג משרתים גרים בבית ועושים בשבילה הכל. יש גם מבשלת יהודיה ונהג ואיש אחזקה וצוות מנקות. בקומת הקרקע יש להם גם בית כנסת והם עושים מאמץ שתמיד יהיה מניין בשבת. אשתו של לייזר היא בתם היחידה ולכן עמדו על כך, בתנאי השידוך, שהזוג הצעיר יגור איתם, באגף אחר של הבנין. ללייזר יש עסק משלו, חנות תכשיטים שאביו וחמיו פתחו לו במשותף, והוא הגדיל אותו ועכשיו יש להם רשת חנויות, גם הן בעיקר בגרמניה. אבל העיקר הוא שהוא בכלל לא צריך את זה. אחרי מאה ועשרים הוא ואשתו יורשים הכל.

בשביל מה כל הסיפור הזה? האזנתי באוזן אחת בלבד, מנגב במפית נייר נטף רוטב שגלש על אחד משדיה ומלטף באצבעות רגלי את כפות רגליה החפות מלק צפרניים. כשישבה כך עירומה, מחזיקה סנדביץ' ומפטפטת על הכסא הגבוה ליד הדלפק היא נראתה ממש ילדה, תלמידת תיכון. מלכה'לה עברה לספר על לילותיה עם דוד, כי הנסיעה הזו הרי התרחשה מיד לאחר הלילה הראשון שלהם איתי והם היו מרוגשים ורצו לשחזר את החוויה. שיכנו אותם באגף ההורים, צמוד לחדריה של האם החולנית, כך שמלכה'לה היתה צריכה להיזהר עם הקולות שהיא משמיעה. לכן הם שכבו במיטה חבוקים והתלחשו, מספרים זה לזה מה חוו בכל רגע מאותו לילה. אחר כך עברו לחדר האמבטיה המרוחק יותר ופתחו את זרם המים כדי לטשטש את הקולות.

– דוד עשה כרגיל, כל מה שאמרתי לו. הוא ליקק לי בתחת כששיפשפתי ואמרתי לו גם לצבוט לי בפטמות כמו שאתה עושה. אבל הוא רצה כל הזמן שאני אכניס לו שוב את הויברטור, כמו שעשיתי בבוקר כשהתעוררנו אצלך. בסוף זיינתיי אותו עם הויברטור והוא גמר ככה, בטיפטוף. הוא אמר שהכי מגרה אותו לחשוב עליך, שאתה מזיין אותו.

כאן היא עצרה. לעסתי את שארית הסנדביץ' בשקט, מעכל את המסר. אם הבנתי נכון, כל הסיפור עם נהר הריין והמשרתים והאמא החולנית בא בשביל הפואנטה הזו.

לא הגבתי. למה אני צריך להצהיר הצהרות? אני אעשה תמיד מה שארגיש לנכון באותו רגע, וברגע זה מה שהיה נכון הוא להתלבש ולחזור למשרד.

אבל ייתכן שמה שעשיתי אחר כך היה מעין תגובה פנימית שלי. נשארתי במשרד עד הערב, גם לאחר שמלכה'לה הלכה, עונה לאימיילים בסלולרי. אחר כך הלכתי למכון הכושר הסמוך שם שילמתי דמי מנוי לחודש בלי התחייבות. עבדתי על שרירי הבטן, הגב והכתפיים, הלכתי ורצתי על ההליכון עד שהזעתי כהוגן. התקלחתי במים קרים והתלבשתי. בעשר בערך חזרתי לדירתה של נעמה העגלגלה, בעלת התלתלים השחורים, המאולפת לגמרי והמכירה את כל מצבי הרוח שלי. היא נתנה בי מבט אחד כשפתחה את הדלת ומיד ידעה מה לעשות. היא ירדה על הברכים והושיטה את פיה אל קדמת מכנסי. התפלשנו שעות בסדינים השחורים שנשאו את ריחה המתקתק של מלכה'לה.

הבנתי שהיא לא יוצאת לי מהראש, שאני נורא רוצה אותה וגם את דוד, הסיסי, עומד בצד, מושפל ומביט בנו בעינים בוערות כלהבות גז כחולות.

המשך קריאה – חלק ח