פרק ראשון: מלכה'לה
– שלום, באתי לפגישה עם ציון.
– שב בבקשה, אני אודיע לו.
נשארתי עומד, מחזיק את תיק המסמכים בידי. הבטתי בבחורה שמאחורי דלפק הקבלה, חרדית עם מטפחת שכרוכה סביב השיער. הבטתי מסביב.
– איפה רחלי?
– רחלי מאחרת היום, אני מחליפה אותה – ענתה תוך כדי שהיא מרימה את השפופרת – מר אביחי, ליאור לוי הגיע לפגישה אתך.
היא הניחה את השפופרת, הבטתי בה שוב והיא נראתה מוכרת.
– את מכירה אותי? היא חייכה.
– עבדתי פה גם לפני שנסעת לחו"ל, הייתי בלי המטפחת.
– תזכירי לי את השם?
– מלכה. הוא ביקש שתמתין כמה דקות, שאכין לך קפה בינתיים?
– שחור עם שניים סוכר, תודה.
ישבתי. המשרד נראה בדיוק כמו שעזבתי אותו לפני חמש שנים ואותם קולות נשמעו מאולם הייצור מאחורי הדלת הכבדה שחצצה בינו למשרדים. עיניי עקבו אחר המזכירה במסדרון בדרכה למטבחון שמשמאל. רגליים חטובות הציצו מתחת לחצאית לא ארוכה מדי. לא יכול להיות שהיא עבדה פה לפני חמש שנים, היא נראית בת עשרים בקושי, למרות המטפחת. הקשבתי לקרקוש הכוסות. היא הופיעה שוב נושאת מגש קטן ועליו ספל הקפה אבל עיניי נצמדו לחזה שבלט מעל למגש. היא הצליחה להתלבש באופנה החרדית ובכל זאת להיראות פצצה, משהו בהליכה, או בעיניים, או…
– ליאור! ראשו של ציון הגיח מפתח חדרו מן הצד השני של חלל הקבלה.
– אני אביא לך את הקפה לחדר, הזדרזה המזכירה לומר.
הלכתי לחדרו של ציון שהתיישב בינתיים בכורסתו והחווה על הכסא שלפני שולחן הכתיבה. המזכירה נכנסה אחריי והניחה את המגש עם הקפה וצלחת עוגיות. התישבתי והבטתי בציון שניסה לעשות סדר ולפנות מעט מקום במרכז השולחן המבולגן שלו. עד שנגיע לעניין ניצלתי את הזמן לשאול:
– היא באמת עבדה כאן לפני חמש שנים, הילדה הזאת?
הוא צחקק והסיט את הכיפה הסרוגה הגדולה אחורה למרכז הקרחת.
– אפילו אתה לא שמת לב אליה הא? היא היתה ילדה באמת, רק גמרה י"ב. היה שם סיפור, אבא שלה פשט את הרגל וחטף התקף לב. השאיר את המשפחה בחובות והיא הגדולה בין שבעה ילדים. מישהי שעבדה כאן אז ביקשה שאתן לה עבודה כי הם היו בצרות ואני הסכמתי. רחלי סינג'רה אותה כמו שהיא יודעת והיא היתה תקועה כל היום בארכיון הטכני אז לא נתקלת בה, אבל מלכה בחורה עם ראש וקלטה מהאוויר איך העסק עובד, כמו שאתה רואה אותה היום היא יכולה להחליף כל אחד במשרד.
– והיא חרדית? נשואה? בטח כבר עם שני ילדים, לא רואים עליה.
ציון נקש על השולחן.
– טפו טפו טפו, עוד לא נכנסה להריון. לא שאלתי שאלות, כל יום שהיא פה זה מזל שלי. זה יבוא, בטח כשזה יהיה הכי פחות מתאים. אבל בוא ניגש לענין, הבאת את כל המסמכים שדיברת עליהם?
הנחתי את התיקיה על השולחן. בחמש השנים שהייתי במזרח לא בזבזתי את הזמן. מצד אחד עבדתי כיועץ לשתי חברות אוסטרליות ומצד שני יצרתי קשרים אישיים בסינגפור, קוריאה וסין. החברה שלנו – סליחה, החברה של ציון אביחי – עסקה בפיתוח בתחום הרובוטיקה וציון הוא גאון לא קטן בתחום, אבל הוא לא היה מעוניין לעשות אקזיט ואפילו לא להנפיק. זה היה הבייבי שלו והוא רצה אותו קטן, זריז ובשליטה מוחלטת שלו בלבד. אז או שהחברה קיבלה פרוייקטים קטנים לפיתוח כקבלן משנה של חברות יפניות או שהיא פיתחה רעיון עד לשלב אב-טיפוס ואז ניסתה למכור אותו לחברה יצרנית. ציון לא התעסק יותר מדי בשיווק והערכתי שהקשרים שלו ביפן מיצו את עצמם. מה שאני הבאתי איתי עכשיו עם הקשרים שרכשתי היה יכול לתת תנופה חדשה לחברה, בתנאי כמובן שנגיע להסדר כספי משביע רצון.
ציון ואני מכירים אחד את השני היטב וההערכה המקצועית היתה הדדית. הפגישה התנהלה לא רע מבחינתי. התוכניות שלי הן לטווח ארוך ולכן הייתי גמיש בקשר לתיגמול המיידי. העיקר לרתום את ציון לשיתוף הפעולה שאני מתכנן. סגרנו משהו עקרוני וסיכמנו שכל אחד יתייעץ עם עורך הדין שלו ונקבע פגישה לדון בפרטים. איכשהו, כנראה בגללי אבל אני לא זוכר איך, חזרה השיחה אל המזכירה.
– אז מאיפה היא, מבני-ברק?
– מלכה? מפתח-תקוה. עוד לא עבר לך? העניינים שלך זה לא הסטייל שלה. היא חרדית אתה לא רואה? ונשואה טריה ויכולה להיות הבת שלך, תפסיק לרחרח סביבה כמו שאתה רגיל.
זה לא היה הזמן להגיב וציון לא היה אף פעם פרטנר לשיחת גברים. הדמיון הפרוע שלו היה מוגבל לעבודה בלבד ובכל עניין אחר היה לו טעם הכי שמרני שאפשר למצוא. היה לו קצת קשה איתי ועם הדיבורים שלי על פוליטיקה וסקס ואני את הדת עזבתי מזמן, אבל בעבודה הסתדרנו מצויין ולמדתי לשמור על הפה שלי בנוכחותו. בתוכי סימנתי את מלכה לבדיקה נוספת, אחרי שציון ואני נחתום על ההסכם.
ומה אגיד לכם, החיים מפתיעים אותנו תמיד. ביציאה פגשתי את רחלי בעמדת הקבלה ואת מלכה בחוץ, ממתינה למעלית, בדרך להביא משהו מהמרכולית שבקומת הכניסה של בנין המשרדים. עמדנו זה לצד זו ממתינים.
– אז עכשיו אתה כבר זוכר אותי?
הקול היה טיפה, רק טיפה, מתגרה, אבל זה היה הרבה יותר ממה שהיית מצפה מבחורה חרדית שרק עכשיו פגשת במשרד השמרני והיבש של ציון אביחי. הערכת-מצב מהירה, עוד לא מצאתי את התגובה הנכונה והיא המשיכה:
– אני זוכרת אותך טוב ואת הסיפורים שרחלי סיפרה עליך.
– רחלי ריכלה עלי? העפתי מבט לעבר דלת הזכוכית של המשרד, אל רחלי שהיתה טרודה בטלפון ולא היה לה מושג ששמה הוזכר עכשיו ליד המעלית.
– אני בשוק, מה שמעת?
– סיפורים על נשים, שמסוכן לדבר איתך, שאתה מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה.
– אל תאמיני לסיפורים.
– אני מאמינה למה שאני רואה.
המעלית הגיעה מן הקומות העליונות עם עורך-דין קשיש ומגוהץ, גורר תיק מסמכים ענקי. נכנסנו.
– ומה את רואה? המשכתי, מתעלם מנוכחותו.
– אני רואה שיש על מה לדבר.
הבטתי בה מעבר לכתפו של עורך-הדין, דרך המראה. היא החזירה מבט שקט.
– אז נדבר, אמרתי.
– יש לי את הטלפון שלך, אמרה והדלת נפתחה בקומת הכניסה, היא חמקה החוצה ואני המשכתי לחניון.
בערב בבית, לא יכולתי להוציא אותה מהראש. רק לפני שבועיים חזרתי לארץ, כולי בהתארגנויות וסידורים, הדירה עוד מלאה ארגזים, עוד לא נפגשתי עם אף אחת. רשימה ארוכה של ידידות וותיקות עמדה לבחירתי אבל כאן נתקעתי במחשבה על מלכה. לא יכול להיות שהיא רצינית. אבל מצד שני שפת הגוף שלה והדיבור התכליתי… התחלתי להרגיש את חוסר השקט המוכר, את הרעב הזה. החלטתי לצאת מהבית. בחרתי במספר הטלפון הבטוח ביותר, נעמה השכנה לשעבר מרעננה שעמדה איתי בחודשים האחרונים בקשר בסקייפ ואמרה שהיא מחכה שאחזור. ידעתי שתהיה אסירת-תודה על כל מה שתקבל הערב ולא תצפה ליותר מזה והתקשרתי.
– ליאור? מדברת מלכה'לה.
– מלכה'לה? לרגע לא קלטתי.
– רק במשרד קוראים לי מלכה.
– ואנחנו לא במשרד? קולות תנועה נשמעו ברקע, כנראה יצאה מהמשרד לסדר משהו.
– אנחנו לא במשרד, אנחנו יכולים להיפגש היום?
זה היה יומיים אחרי שפגשתי אותה לראשונה. בחורה תכליתית לגמרי. ידעתי שאני מזיז הכל מסדר היום ונפגש איתה. חייב להבין מה קורה. קבענו לעוד כמה שעות בבית קפה כשר למהדרין במקום מאוד מרכזי בתל-אביב והיא ביקשה שאביא איתי את הלפטופ.
– אז אנחנו במשרד או לא? היא לא ענתה וניתקה. שמרתי את המספר בזיכרון, עוד לא היתה לי "מלכה'לה" ברשימת אנשי הקשר בנייד.
– תראה ליאור, אתה צריך להבין שהחלטתי לסמוך עליך, פתחה מלכהל'ה אחרי שהתיישבה, הוציאה מתיקה לפטופ, פתחה אותו לפניה על שולחן בית הקפה והניחה כמה אוגדני מסמכים בצד – ואני סומכת עליך שלא תעשה שום דבר שיפגע בי. רק תיקח בחשבון שאני באה מעולם אחר לגמרי ושאין לי כוונה לעזוב אותו או לפגוע במשפחה שלי. אז הלפטופים שלי ושלך הם לא סתם קפריזה שלי, ההצגה הזו צריכה להיות חלק מכל מה שאני הולכת לדבר עליו עכשיו. אתה צריך לשים לב לא לומר לאף אחד אפילו בטעות שום דבר שישתמע ממנו כאילו דיברנו פעם על משהו מחוץ לענייני עבודה ממש.
– ואו, זה נשמע התחלה של נאום – אמרתי והתרווחתי על הכסא להקשיב להמשך.
– ואתה רוצה שאמשיך, בתנאים האלה? – אמרה והגישה לי אוגדן ניירות.
עילעלתי בניירות והם היו אוסף מקרי מפח הניירות לגריסה של המשרד אבל מלאים טבלאות וגרפים מרשימים. המלצר ניגש אלינו וקיבל הזמנה לשני בקבוקי קולה. באנו לעבוד, לא לאכול, כן?
– כן, תמשיכי, אמרתי כשהמלצר הלך.
– אתה מבין שאני נשואה. אחרי שאבא שלי נפטר אחד מהמכרים שלו שגם הוא עבד בבורסה עזר לנו קצת. בורסת היהלומים. אבא שלי עבד ביהלומים וגם האיש הזה יהלומן, אבל הרבה יותר גדול ממה שאבא שלי היה. הם לא היו חברים ולא עבדו יחד, אבל חרדים, אתה יודע, מתפללים מנחה ביחד, גרים לא רחוק, הבת שלו למדה איתי בכיתה, מכרים, בקיצור. אז אחרי כמה זמן שהוא עזר לנו לסדר את הבלגן שאבא השאיר, הוא הציע לאמא שלי לשדך את הילדים, כלומר אותי ואת דוד, הבן שלו. זה נראה שידוך טוב מאוד – ענבי הגפן בענבי הגפן כמו שאומרים אצלנו וגם כמעט כל החברות שלי כבר מצאו שידוך.
אבל אתה צריך להבין שמשהו קרה איתי אחרי שאבא נפטר. התחלתי לעבוד בחברה, התחלתי להכיר מחשבים, יצאתי מהבועה של תלמידת בית-יעקב. למדתי לדבר אחרת, לקרוא דברים שלא קראתי, לגלוש באינטרנט… מאוד מעניין לי בחברה. למדתי המון ואני מרגישה שמחשבים זה ממש בשבילי.
בפעם הראשונה עלה סומק על לחייה. נראה לי מוזר עד כמה שהיא נראתה עניינית עד הרגע שבו דברה על העבודה. נראה שציון לא צריך לדאוג שהיא תברח לו פתאום.
– וכשפגשתי את דוד, המשיכה, הייתי מודאגת שלא אראה לו פחות מדי חרדית. הוא בחור ישיבה וחוץ מלימודי קודש לא למד כלום ולא נתנו לו להתעניין בכלום. כמו שצריך, חייכה, תורתו אמנותו. אז התרכזתי בלהציג את הילדה הטובה, לא לקלקל את השידוך ולא כל-כך חשבתי עליו ועל איזה בן אדם הוא. הוא נראה כמו שאמרו לי: תלמיד-חכם, בחור עדין, דברים כאלה אמרו וזה נכון, הוא באמת בחור עדין. יותר מדי עדין. יותר עדין מאחותו שלמדה איתי בכיתה. אז התארסנו.
המלצר הביא את הקולה ומלכה, מלכה'לה, הגישה לי עוד אוגדן שקוף עם ניירות, הפעם כאלו שנראו כמו טיוטת חוזה. החזרתי לה את האוגדן הראשון, שלפתי עט מהתיק והתחלתי "לעבור על החוזה", מקיף פה בעיגול ומסמן שם איקס גדול בשוליים.
– ומה זה אומר בדיוק "יותר מדי עדין"? שאלתי כשאני מצביע בעט על אחד הסעיפים הבעייתיים באוגדן.
– זה אומר שהוא לא ממש גבר, אמרה מלכה'לה כדרכה, ישר ולעניין. אחרי החתונה זה בערך עבד, אבל רק בערך ואחר כך בכלל לא. ואז הוא בוכה ומבקש סליחה ואומר שהוא מצטער ושמגיע לי יותר וכמה אני נהדרת וכאלה דברים. אנחנו שוכבים מחובקים כמו שתי חברות טובות. ככה זה כמעט שלוש שנים ונהיינו באמת חברות טובות. התחלתי ללמד אותו דברים, לספר לו על רובוטים ולהסביר לו קצת תכנות, מה שלמדתי. יש לו ראש טוב מאוד, לדוד. הוא באמת עילוי והוא באמת אוהב ללמוד.
– והוא מלמד אותך גמרא?
– הוא אומר שלא טוב לנשים ללמוד גמרא ואני לא מעוניינת. אני מעוניינת במשהו אחר לגמרי ואת זה הוא לא יכול לתת. ניסיתי להבין מה קורה בלי לערב בזה רופאים ובטח לא את המשפחה, לשמור את זה בבטן ותודה לאל יש היום אינטרנט ויש איפה למצוא כל מה שמחפשים. אם אני מבינה נכון הוא באמת לא מפותח מבחינה מינית, כמו ילד שאף פעם לא יגדל. אני לא חושבת שיש מה לבוא אליו או למישהו בטענות.
ואז, לפני חצי שנה התחילו להגיע לציון האי-מיילים האלה שלך מאוסטרליה ומסינגפור שאתה מתכוון להיות "תושב חוזר" בתום חמש שנים, ונזכרתי בסיפורים של רחלי עליך, והתחלתי לחשוב… והתחלתי לדבר עם דוד בכיוון אחר לגמרי.
– מה את אומרת! – הופתעתי מהמעורבות הבלתי-צפויה שלי בסיפור, בעודי באוסטרליה ומבלי שזכרתי בכלל את הילדה מלכה שעבדה במשרד – את מתכוונת שאת חושבת על זה כבר הרבה זמן? שלא נפגשנו במקרה ליד המעלית?
היא חייכה חיוך קטן והושיטה יד לקחת את האוגדן. אחר כך שלפה דיסק-און-קי קטן ונתנה לי.
– אני לא מכניס למחשב הזה דיסק-און-קי לא בדוק – הודעתי לה ועשיתי תנועה של "כאילו" אני תוקע אותו בשקע בצד הלפ-טופ.
– לא התכוונתי עכשיו. תסתכל בזה אחר כך בבית. התחלתי לדבר עם דוד על מין באופן כללי. סיקרנתי אותו. נתתי לו להבין שאני לא אעזוב אותו, שאנחנו זוג לכל החיים, אם הוא רק ידאג לי בדרכים אחרות. לימדתי אותו מה לעשות. הוא עושה כל מה שאני אומרת לו בעניין הזה. כמו חברה טובה, אתה יודע… והוא התחיל לאהוב את זה, זה מגרה אותו, והוא, כמו שאמרתי, תופס מהר. מצד אחד אנחנו חיים את החיים החרדיים הרגילים ואוהבים אותם, מצד שני נפתח לנו עולם אחר בחודשים האחרונים.
אז תסתכל בבית בדיסק ונדבר על זה? אמרה תוך כדי שהיא סוגרת את הלפ-טופ ומכניסה הכל בזריזות לתיק.
-זהו? סיימנו להיום? האמת, ציפיתי לסיים איתה במלון לא רחוק משם, מקום שמסתובבים בו חרדים והיא לא תבלוט בשטח. אבל היא שיחקה לפי הכללים שלה וברור שהיא חישבה הכל בצורה יסודית. הייתי צריך להיות סבלני וללמוד את הכללים. ואז לשבור אותם.
כשהגעתי מאוחר בלילה למחשב הישן שלי והכנסתי את הדיסק לשקע היו-אס-בי, מצאתי אותו מלא באוסף פורנו מגוון, כולל סרטים, תמונות וסיפורים באנגלית שמלכה'לה תרגמה לעברית בשביל דוד, באוסף היה נושא מרכזי אחד: קוקהולד.
מלכה'לה רוצה לצרף אותי למשפחה הקטנה והמאושרת.
המשך קריאה – חלק ב
מעניין, מגניב!
מחכה בכליון עיניים להמשך
מתחיל להיות מעניין
מחכה להפתעות
שאפו, ממתין להמשך..
סיפור מסקרן וכתוב טוב…
מחכה להמשך