משפחה נורמלית

הייתה לי פעם משפחה נורמלית, עד המשבר ההוא. עד שאלומה הביאה את החתול ההוא.
שכחתי כבר איך קוראים לו. אני רק זוכר את התמונה המנטלית שלה עולה במעלה הגבעה ואוחזת גוש שיער
גי'נגי בעורפו, חרף הסתייגותו הברורה.
"אבא! הבאתי חתול!"
"זה בטח של הערבים, תחזירי להם אותו, זה לא יפה לגנוב חתולים, אנחנו לא ערבים. וחוץ מזה, הוא בטח
מלא במחלות שלהם", אמרתי לה.
הילדה התעלמה וקראה לגיבוי.
"אמא, תגידי לאבא שיסכים לי לאמץ את החתול!!! תסתכלי איזה חמוד הוא, אני רוצה אותו בבקשה בבקשה
בבקשה". אשתי הציצה מפתח הדלת ובחנה את החתול, שכעת שמתי לב לעינו הימנית העצומה ולרגלו הימנית שהחזיק באוויר כשהניחה אותו אלומה בפתח הבית.
"אני ואבא נדבר על זה ונחליט", אמרה באותה אינטונציה שהמפקד מעלי בסיירת אמר כשרצה לזמן אותי לשיחת בירור לאחר עוד "פקודה בלתי חוקית" שנתתי לחייל.

"אתה לא רואה שהיא צריכה משהו לטפל בו? גם ככה קשה לה עכשיו חברתית בגלל תרופות הפרעת הקשב. היא רק רוצה קצת חברה ומישהו לדאוג לו. אתה תמיד אומר שזה התפקיד של כל אישה, והיא כבר אישה קטנה, כנראה", אמרה והתרגשה מהנאום הקטן של עצמה. לפני עשרים שנה הייתי עוד חושב שיש טעם להתווכח, אבל מאז שטעמתי את טעמו של טיפול השתיקה החמוץ-מריר, אני מעדיף פשוט להתנהג כאילו שוכנעתי, לתת
להשלכות להגיע ואז להתמודד איתן בזמנן. כל וויתור כזה גם מקרב אותי למין בלילה שאחרי.

הנהנתי בהסכמה.
"את צודקת" דיקלמתי, ונישקתי לה על לחייה.
"אני חייב לצאת, יש לי כנס פעילים עוד חצי שעה בבר אילן" ולפני שדרכתי על מפתן הבית, בעוד היד שלי על הידית, אמרתי "רק תדאגי בבקשה שלא תכניס אותו לפה. זה בית נקי, והוא ימלא אותו בשערות."

אתם רוצים לנחש מה חיכה לי כשחזרתי בעשר? חתול גינ'גי מדדה ברחבי הבית, פוער את פיו חסר השיניים
במיאו מתמשך ודורשני, שמכריז מי הבעלים האמיתיים של הבית. אני זוכר שהרגשתי עוררות מסוימת, כמו
שקורה לי כשאני עולה לתורה, או אחרי השלוק נס הראשון במוצאי יום כיפור. ייחסתי את זה לנאום המוצלח
בהחלט שנשאתי הערב.
אני מניח את המזוודה בצד, חולץ נעליים, עולה על בגדי שינה ונכנס ללמיטה. אשתי נוחרת קלות וזעה בנוחות
על השמיכה, חושבת על משהו מרתק. נכנסתי למיטה בשקט וחיבקתי אותה.
בלילה ההוא חלמתי חלום מוזר, והתעוררתי שטוף זיעה. יצאתי מהמיטה והצצתי בשעון. .3:34 בעוד שעתיים
וחצי אני צריך לצאת להנחת אבן פינה על הגבעה הסמוכה, ואני צריך להיראות במיטיבי. זה לא טוב. אבל כמו כל מי שפוקדים אותו נדודי שינה יודע – שינה היא כמו אישה – תרצה יותר מדי, ותתרחק. תעמוד במקום – ותתקרב. לפיכך קמתי מהמיטה, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים בשנית והלכתי להכין תה קמומיל ולקרוא בגמרא. ניסיתי להתרכז, אבל כל הקשקשנים בטוויטר כתבו שטויות גמורות מאז שבדקתי בפעם האחרונה, והייתי חייב לתקן אותם במקום לעסוק בלמידה שלי. אחרי כעשרים דקות, כשסיימתי להשיב לכולם, פתחתי את הגמרא, והתחלתי לנקר אחרי דקה. קפצתי כשהרגשתי משקל נוסף שעולה עלי. גוש הפרווה המזוהם הזה עלה עלי והחל לשתות לי מהספל. סילקתי אותו תכף ומיד, והוא ניתר ממני, אבל המשיך לנעוץ בי את מבטו החודר והרעב.

לא רציתי להאכיל אותו. אולי יבין לבד שאינו רצוי ויחזור למקום ממנו גירדה אותו אלומה.
הרגשתי שאני בשל לחזור לישון, החזרתי את הספר למדף ופסעתי ברוגע לחדר השינה. אסור שהשינה
המתועבת תחשוב שיש חיפזון.
מצאתי את אשתי, אם ילדיי, שוכבת על המיטה בעיניים פקוחות למחצה.
"חשבתי על משהו"
"ב4- בלילה?"
"הערת אותי כשקמת"
"על מה חשבת?"
"הרבה זמן לא קיימנו, וכבר הרבה זמן שאנחנו רוצים עוד ילד. אתה בעצמך אמרת שארבעה ילדים לא נראה
טוב על פוסטר"
"נכון, באמת אמרתי" – אמרתי לכם.
טיפסתי על המיטה על ארבע ונישקתי אותה באף, ירדתי לצוואר וחזרתי לשפתיים הנימוחות שלה. כבר שנים
שלא התנשקנו ככה, אולי מאז שהבאנו את אלומה. הפוליטיקה הוציאה ממני צלם אנוש. את בן הזקונים הבאנו
בחמש דקות, בין ישיבות צוות, לפני הבחירות.
פשטנו שנינו את הגופיות של והתנשקנו מחובקים. הציצי שלה נמעך על החזה שלי והרגיש רך וחמים. הפטמות
שלנו נגעו אחת בשנייה, והתכופפתי על מנת ללקק אותן, הרגשתי אותן מזדקרות על הלשון שלי ואז מצצתי אותן בפי. היא נאנחה, משכה את החזה שלה אלי והחזיקה את ראשי. חיוך של עונג התפשט על פניה, והיא שאלה אותי אם אני צמא.
תמהתי על השאלה, עד ששמעתי את המיאו הארור ההוא. החתול יילל ושרט את הדלת כמטורף. לא יכלתי
להתרכז ככה בבעילה.
קמתי, גבריותי עוד חזקה כבול עץ, תפסתי אותו כמו שתפסה אותו אלומה, והשלכתי אותו מהדלת.
כשחזרתי לבעילה, מה שחשבתי אז לעייפות עלה לי לראש, וברח לי "מיאו" קטן בטרם התחלתי שוב למצוץ
את פטמתה השנייה, הורדתי את מכנסיי והכנסתי את אוני לרחמה. גמרתי עוד לפני שהספיקה לגנוח. היא נראתה שמחה בכל מקרה, פישקה רגליים והרימה אותן כלפי מעלה. נרדמתי מיד לאחר מכן ובבוקר לא חשבתי על זה. הגבעה שממול נצנצה באור יקרות זוהר, וארץ ישראל חיכתה לי.
חיכינו שבוע או שבועיים, הואי השתינה והשתינה על כל סוגי המקלות, אך נדמה היה שזרעי אינו יציב כפי
שהיה. ניסינו פעמיים או שלוש בשבוע מאז, ודבר לא השתנה. שני הטלפונים שבכיסיי והדאגה והסטרס למען ארץ ישראל פשוטו כמשמעו סירסו ועקרו ממני את כוח הגברה שלי, והדבר החל להיות ניכר גם ביכולתי
"לעמוד על שלי".

עם הזמן איבדתי עניין בכך, ובעוד אשתי רצתה לנסות שוב ושוב, החלטתי שכנראה אצטרך להסתדר עם ארבעה ילדים, ולהמציא איזה סיפור על זה שיש לי משפחה גרעינית קטנה כי אני צריך לדאוג למשפחה המורחבת שלי – עם ישראל. החתול בינתיים המשיך לנעוץ בי מבטים מלוכלכים, והרגשתי שעם כל מיאו שלו, כוחותיי נאבדים עוד טיפה.

אלא שלילה אחד, עת חזרתי מלוויה של פעיל מרכז, באתי ומצאתי את הבית ריק. ארבעת הילדים ואפילו החתול לא נראו בשטח. אי אז שמעתי את אשתי מחדר השינה: "הם אצל אמא שלי, תיכנס". ושם היא חיכתה לי. אור הירח שהסתנן דרך הסורגים האיר אותה בגוון עמום של לבן, את מה שנשמע כמו אשתי אבל נראה כמו חתול ענק עם מבנה הגוף של אשתי, ששוכב על המיטה ומצביע על תלבושת דומה, רק גינגי'ת במקום אפורה.
היא אמרה לי "תלבש ותרד על ארבע"
שוב חוויתי את אותה סחרחורת נשכחת של עונג. רציתי להגיד שזו הייתה החלטה מחושבת ורציונלית, שרצית
את זה בשביל סוף סוף להצליח לקיים ביאה, אבל האמת היא שהייתה זו חרמנות פשוטה, כמו של נער מתבגר,
שהובילה אותי לעשות כדבריה.
"תיילל".
מצאתי את הכוחות וייללתי. הרגשתי נעים בתוך בגד הגוף הזה. מיששתי את הבד וחשתי כאילו הוא מלטף
אותי חזרה.
"מיאו" אמרתי, הפעם בתחינה.
"חתול טוב. אני חושבת שהפעם אפשר לעשות את זה בלי מסכה, עד שתתרגל".
הורדנו שנינו את כיסוי הראש הפרוותי, והיא חייכה והסתכלה על גבורתי הזקופה.
הפעם זה בא ממני, "מיאו" ייללתי, והיא ייללה אלי בחזרה ונראתה מאושרת. אשתי ירדה גם על הברכיים והזמינה אותי לשחק. ידעתי מה תפקידי הטבעי בלי לחשוב לרגע. יללתתי ושרטתי, הרחתי את אחוריה ושיחקתי איתה כמו ההפלות שראיתי את החתול עושה עם חתולים של משפחות אחרות. אחרי רבע שעה כזאת, מעולם לא הזעתי יותר, והייתי מגורה מינית יותר.

אשתי פשטה את החליפה וביקשה ממני לשתות ממני את החלב שלה. עשיתי זאת ברצון וליקקתי עד טיפת
החלב האחרונה שנזלה לי על סנטרי ונצמדה לשפמי העבות. ליקקתי את שפתיי, ועברתי לגמוע את גופה. לפי
הצורה בה הרימה את הרגליים, הרגשתי שהפעם נקלטה ורציתי לחגוג את זה, אז עשיתי דבר שלא עשיתי מעולם ואכלתי אותה. ליקקתי כל הדרך מן האגן עד לדגדגן ולשפתיים, ואף מתחת. הרחתי את הזיעה המתוקה
שלה והנעתי את לשוני על גופה בגמיעות ארוכות וממושכות, כמו צמא למים. הזקן שלי התמלא בלחות חמימה
כאילו יצאתי מסאונה רטובה.

כשנאנחה, שמעתי אותה גונחת בקולי קולות, ולאט לאט הגניחות הקטנות שלה, הרגישו לי יותר ויותר כמו גרגורים. עליתי למעלה, נשקתי על שפתיה (השפתיים שאלוהים התכוון), הפשלתי את מכנסיי ונכנסתי לתוך
המקום הרטוב רטוב, כור מחצבת ילדינו. זה לא הרגיש כמו שצריך. זה הרגיש לא טבעי ומוזר, אפילו אסור
ומגונה. התנועה חשה פתאום מנוכרת. האגן סירב לנוע. הוצאתי את אוני מחדרה, השכבתי אותה על הרצפה,
העמדתי אותה על ארבע וסובבתי אותה עם הפנים מופנות לקיר. היא הביטה מאחור ונתנה בי מבט מחויך שלא
ידעתי איך לפרש, אבל ידעתי מה אני צריך לעשות. גהרתי מאליה, כרסי לוטפת את עצמות הגב שלה, וחדרתי אליה, עם הכלי הארגמני שהיה בידי. היא גנחה, נאנחה וחייכה שבו ושוב, ואני נהמתי כאחוז דיבוק. פמפמתי בעוצמה רבה, עד אשר מפשעות שנינו נדלקו והפכו לאדומות, אבל לא היה אכפת לי. המשכתי להכניס ולהוציא, עד שגמרתי במצווה, שלפתי אותו, נשקתי ללחייה, והלכתי להתקלח.

מאז הבאנו עוד ככה עוד חמישה ילדים.
מדי פעם אני מוצא את עצמי מחייך לחתול ומביא לו קופסת טונה, הוקרת תודה על כך שלימד אותי את דרכיו
הטבעיות של הקדוש ברוך הוא.