הכוכבת

״למה, למה אנחנו שוב מאחרים?״
״שני, את יודעת שזה לא תלוי בנו. את כבר לא באזרחות ואין לך פה את אבא שיריב עם החפרן שמבקש סרטון לבר מצווה של בן דוד שלו״.
״אתה המפיק שלי עומר!״
״בתור המפיק אני אומר לך שכל הכוכבות הגדולות מאחרות. מיילי, בריטני, בילי, כולן מאחרות לפחות בחצי שעה, וזה אם אין עיכוב. הקהל צריך לחכות, להתרגש, להתחרמן מהאווירה, מהציפייה״.
״לבריטני אין כתם טחינה על המדים״. היא אומרת ומנסה לשפשף חזק יותר את הכתם הלבנבן.

אסור שיראו אותה ככה. מאז גיל 16 היא מופיעה במועדונים, בברים, במסיבות ובחתונות, ולעולם לא עלתה ככה. למעשה, עד לפני חצי שנה לא הייתה יכולה להעלות בראשה את המחשבה לעלות להופיע ללא עשרים רקדני הליווי, החברים הכי טובים  (והיחידים) שלה. היא בכלל תכננה להתחתן בחתונת בזק עם האוליגרך ההוא, שעשה מילארדים מלהמציא שיטה להפיכת דם אנושי לדשן יעיל במיוחד לגידול אבוקדו. הוא הבטיח לה שברגע שתקבל את המכתב עם הפטור יגישו ביחד גט, ושהיא לא תהיה חייבת לו דבר מלבד כמה סיבובי פפראצי במקומות בולטים בתל אביב.

מראת הנהג של ההאמר מתנדנדת, מחזירה את אור פנסי הכביש המבודד. שמונה שנים של הופעות מאחוריה, אבל היא עדיין מרגישה צעירה. היא תופסת את שדיה בשתי הידיים ומתבוננת בעצמה. היא כואבת גוף עלומים שמתבזבז בשימוש בובת ראווה. הפעם האחרונה שמישהו נגע בה הייתה באיזו מסיבה על יאכטה של חבר של אבא שלה. היא העיפה לו את היד מהתחת המוצק שלה, נתנה לו סטירה ודיווחה לאביה על המקרה המוזר. את אותו החבר לא ראתה יותר, אבל דיווח בחדשות כמה חודשים לאחר מכן סייע לה להבין שאבא שלה עמד בהבטחה וטיפל בו.

היא מהדקת את הציצים חזק יותר אליה. היא מרגישה גירוי קל בפטמה. הלוואי שמישהו נוגע בה. הלוואי שהיה לה זמן להיות הכוכבת של חלק מן החלומות הארוטיים בהם היא מככבת. היא לוגמת מבקבוק המים שלה, שבאופן מפתיע אף אחד לא עימת אותה עדיין עם תכולתו האמיתית, ושואלת ״עומר, היית אומר שאני כוסית?״
המכונית קופצת על באמפר, הנהג מאזין בשתיקה דרוכה.
״נראה לי. כאילו כן, אני חושב שכן. את די כוסית. עובדה שהגעת לאן שהגעת. כאילו ברור שזה בגלל הקול שלך והפרפורמנס, אבל אני חושב שזה חלק מהעניין.. זה די עושה את זה… רק אל תגידי לשימי שאמרתי את זה בסדר? עוד לא סיפרתי לו שאני בי…
היא בהתה בשפתיים הבשרניות שלו. היא ניסתה לדמיין את עומר ושימי מתנשקים. את עומר ושימי מזיינים אותה, ואז אחד את השני. היא רצתה לדמיין את עצמה מאבדת שליטה. מלקקת את הרווח שבין הביצים של שימי לתחת של עומר. היא צריכה לשלוט בעצמה.

היא יוצאת מהרכב. באינסטינקט רב שנים היא בוחנת את הקהל. שני שלישים הם קצינים, או לבושים בבגדים אזרחיים מסיבה כלשהי. השליש הנותר הזכיר לה את הציבור בפעם ההיא שבטעות נכנסה לספרייה במקום להיכל התרבות הסמוך. עשרות רבות של חיילים, מדי הא' גדולים עליהם באופן קומי, כומתתם הלא משופצרת תלויה על כתפיהם הנרפות כשמשקולת ועיניהם העייפות מעידות שאינם רוצים לעשות דבר מלבד לחזור לעבוד במשרדם הנעול. כבר מזמן הבינה שביחידות החנונים, אלו עם הכומתה בצבע ירוק כהה או תכלת,  ההופעות שלה הן במצוות המפקד ונחשבות לחובה שבלתי ניתן להתחמק ממנה ללא אישור רופא. כל המניונים הללו, האנדרוידים בשירות צה״ל – ממבטם נשקף הליבידו הכבוי שלה. על עדר החנונים שומרים כמה גברים מגודלים שמביטים ממגדלי השמירה. שריריהם בולטים דרך מדיהם, ומבטם ריק, אבל לא כבוי. הם מזילים ריר כמו שהיא אוהבת. רק שומר אחד אינו מביט לעברה. הקרוב מן הצד המזרחי. רוסי גדול ובלונדיני, בלי אפוד או רובה, מעשן ומצייר משהו במחברת שורות. היא אוהבת את השומרים הללו יותר מאשר את הקהל שלה. היא עולה על הבמה בשבילם.

ארטיום מקלל, סוגר את חלון העמדה שלו וממשיך לצייר את הבנות שלו. הן שמנות, רזות, גבוהות ונמוכות. הן עושות דאקפייס, הן ערומות או לבושות כנזירות, כאחיות או כתלמידות בית ספר. הוא מקווה שבשבוע הבא, כשיצא הביתה, יספיק לקנות את העפרון שהמליצו עליו ברדיט. הוא רוצה להדגיש את קווי המתאר של הבנות שלו, אבל אין לו איך כרגע. האחרים במגורים גנבו לו אותו כמחאה על כך שאינו מדבר אף פעם ולא ממלא את חלקו בהגשת מנת האלימות היומית לחנונים המתנשאים שהם שומרים עליהם (וחבל שאין אף אחד שישמור על החנונים מהשומרים). ארטיום בסך הכל רוצה שיעזבו אותו עם המחברת שלו. אין לו חברה, ומעולם לא הייתה לו. החבורה שלו בתיכון הורכבה מגברים לוזרים כמוהו שהחליפו ביניהם תמונות עירום שציירו, ובצבא הוא משתדל בעיקר לצמצם חיכוכים עם הזולת. הוא חי חיים פשוטים וסתומים, חיים של חייל אמיתי. החרמנות, הרעב והעייפות ניקרו את אישיותו עד שלא נותר מקום לדבר מלבד לשלושת הרגשות הללו. 

לארטיום לא נשארות עוד הרבה מחשבות כשהוא מכבה את הסיגריה, וממשיך לעטר את פטמותיה של סאקורה, בצבע שהוא אוהב לדמיין ורוד, כפרח השקד. היא חושפת את הציצים שלה בתנועה פרובוקטיבית לקראת המתבונן, לשונה התלויה מחוץ לפיה מבקשת, מתחננת למשהו שיסתום לה את הפה. הוא מרגיש את עצמו מתחמם. בדיוק כשתגמר השמירה הוא יהיה חרמן מספיק בשביל לגמור בנגיעה. 

היא מסיימת את ההופעה מזיעה בכל מקום. בגב, בתחת, בכפות הידיים. היא תמיד מרגישה חמה ומלאת אנרגיות לאחר ההופעה, אך הפעם היא מרגישה בעיקר כלום. הקהל האנמי ייבש את תשוקתה עד לבסיסה. היא מתעבת אותם. פתאום היא רוצה שתיפול פצצה על ראשי כל החנונים האלה ושלמדינת ישראל לא יהיה עמוד שדרה אסטרטגי בסייבר מבחינתה. איך הם מעזים לא לתת לה תמורה. איך הם מעזים לא לרייר, לא להתלהב. היא הולכת לשירותים ונוגעת בעצמה כמו חיה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה. היא מכניסה את ידה למכנסי הב' ומגששת אחר הדגדדגן. היא מזיזה אותו עם האגודל. מעסה אותו לאט לאט, ולפני שהיא מספיקה לגנוח היא מכניסה אצבע. משאירה את אגודלה יתום על שער הערווה המעוצב שלה, מעוצב בשבילה. היא לוקחת את אצבעה מהכוס, מורידה את חולצת הב' וממשיכה לאונן. היא חושבת על השומר הרוסי ההוא, כשפתאום היא שומעת שריקה משועממת ולא מספיקה לסגור את הכפתור כשהוא נכנס לתא חסר המנעול. ארטיום נבהל וסוגר את הדלת בטריקה. 
״פיזדץ זה שירותי בנים״
״סליחה סליחה לא ידעתי״
״לא מכירה שלט של בן?״
״מכירה, נו אני מצטערת. תחכה כמה דקות ואני יוצאת״
״לא״ הוא אומר, ״יוצאת עכשיו. קקי דחוף. שלשול״. הוא מסתכל בתסכול על הזקפה שלו. המשבצות בחצאיתה של נוקטו מושלמות. היא מציצה החוצה ומבחינה בזקפה שלו. היא לוקחת את ידו, שמה אותה על צווארה ומבקשת ממנו לנעול אחריו. היא תעשה מה שהיא רוצה עכשיו. היא תאבד שליטה. היא לוגמת לגימה ארוכה מהוודקה שהיא מוציאה מהתיק, ונותנת לו גם. 

הוא גומע ארוכות מהבקבוק, מסיים ומשהק, ואז תופס את מותנה בחוזקה ומצמיד אותה אליו. היא מריחה את ניחוח הסיגריות שנדבק לגופו והוא מריח את זיעתה. הוא מחדיר את לשונו לתוך לועה וגורם לה להתקפל. שולח יד לתחת וגורם לה להיכנע לרצונו. ארטיום פותח את מכנסיה, ומחדיר את האצבעות שלו אט אט, אל הפות שלה. הוא מוריד את גופייתה. מנשק, יונק ומוצץ את גופה. מלקק את הציצי שלה. היא מרגישה את הוודקה עולה לה לראש. הברכיים שלה רועדות ורוטטות. הפטמות שלה מזדקרות והיא מרגישה מוצפת. הוא מניח את הרובה על הניאגרה, מוריד חולצה, פורס אותה על הרצפה ומוריד אותה על הברכיים. היא יורדת בכל הרצון והכוונה ומסתכלת על מכנסיו כשבויה בתוכם, כמאמינה אדוקה. הוא מוציא את הכלי שלו ודוחף לפיה הפעור. 

באיטיות תחילה, אך בקצב מתגבר היא מאוננת לעצמה ודמעות של אושר ופורקן נקוות בעיניה. הטלפון מצלצל בוודאי עשרות פעמים, אבל לא אכפת לה. בחוץ היא שומעת חנונים מתקהלים, ממתינים לתורם. היא מוציאה את הזין מפיה ומתחילה לשפשף מעל לשדיה. היא מסתכלת על פניו. הוא נראה כמו גולם מאושר. היא מתמוגגת מהמראה הזה וממשיכה ללקק את הבסיס שלו, עד שהיא מרגישה שהוא מתכווץ ומתרחב בידה עד שהוא מתפתל. הוא עוצר, תופס את ידיה, מקפיץ אותה על שתי ידיו ואוחז בה כמו מטען, כמו סתם מישהי שפגש בשירותים של הבסיס ולא כמו מותג שמפרנס משפחה שלמה. היא מתאהבת בתחושת ההתמסרות ומניחה לו לאחוז בה, ולהחדיר את עצמו לתוכה, לפמפם. התחת שלה נחבט בקיר התא, וזה כואב לה. גם הזין שלו כואב לה. היא לא הזדיינה כבר מעל לשנה שלמה. היא אוהבת את הכאב. הזין שלו נכנס אליה ויוצא, נכנס ויוצא ומעורר בה את הרצון לגנוח. הוא סותם לה את הפה מוריד אותה על האסלה ומחדיר לתוכה ארבע אצבעות בבת אחת. היא מרגישה את החור שלה מתרחב, מבקש עוד. היא מאוד קרובה כשהוא מוריד אותה שוב אל הרצפה. אבל הפעם פוסע אחורה ומוציא מהכיס שלו פנקס קטן. הוא בוחן את נוקטו, ואז מסתכל על האלמונית. הוא מרים את האלמונית מהרצפה, קורע את גופייתה מעט בפתח הצווארון, פותח את פיה ומוציא את לשונה. היא מפוסלת בידו כמו בובת ראווה ישנה. הוא מביט שוב בנוקטו.
עכשיו הוא מאונן מעל פניה וגומר. זרעו מרטיב את שערה ושפתיה, את גופייתה ואת בטנה. היא מאושרת. הוא פותח את הדלת ונותן לכל האדיוטים האלה לראות ממה עשויה הכוכבת שלהם.
היא נוגעת בכוס שלה וגומרת.