שירות חובה

השני לאוקטובר, 2053

אני זוכר את היום בו הודיעו שוב על הארכת השירות הצבאי. ראש הממשלה יאיר, שהעדיף את הכינוי בן-כוסבא בר יאיר, כאילו נהנה לכנס מסיבת עיתונאים בה הכריז שבעקבות המלחמה המתמשכת עם פרות הבשן היושבות בישראל, על טובי בנינו להתאחד לקראת המאבק ולתרום למדינה עוד כמה משנותיהם היפות ביותר. מניין השנים שהיה על נער יהודאי לתרום לממלכתו הגיע באותה העת לעשרים שנה ויומיים, רוצה לומר 240 חודשים של שירות צבאי מאתגר וחוויתי, כפי שהבטיחו סוכנות הגיוס שהגיעו לבית הספר שלנו באותו יום סתווי, נאחזות במטריות שלא הועילו כנגד הממטרים השוטפים את הארץ. כולנו כעסנו ונרתענו. כבר שמענו איזה מין שירות משמעותי זה מחברינו שגויסו וסיפרו במכתביהם שהופקדו על "סלילת דרכי האומה" שהייתה לסלילת כבישים בחום הלוהט של ארץ מואב, או על "מודל לאימון כרובי סייבר" שמגויסיו היוו נסייני אנוש במסגרת הנסיון של חיל הסייבר המבצעי לאמן את הרובוטים חסרי התכלית הללו לתקוף מטרות אנוש במקום אחד את השני.

הפלורסנט המעוור שעל התקרה היבהב וכמעט נכבה לרגעים, ואיפשר לנו, הילדים הפוחזים יותר מבין בני הכיתה, שבדרך כלל לנו בפנימייה, להתעפץ מעט על חשבון שיעור ידיעת המנהיג.
ברגע שהן נכנסו, כל האורות כבו, למעט אחד שנשאר דלוק בדיוק מעל לדלת. שטופות מקור ורועדות נכנסו מלאכיות שירות אלה אל כיתתינו המעופשת וכמעט שהעיפו את המשקפיים מחוטמו של המורה. מגפיי הארגמן שלהן, שאולי נעשו מעור, אבל יותר סביר שמפלסטיק, החזירו את מבטינו המשתאים לעומתן. שלוש היו. גדולות מאיתנו בשנתיים לכל היותר, אך מנוסות לאין שיעור. הימנית ביותר, שחדרה לעומק הכיתה, החזיקה בידה מצביע ממתכת, בסגנון המצביע שיש למורה בשיעור הקראת תורה, אך בחודו היה טיל במקום אצבע.

הימנית, שהציגה את עצמה כרות בקול צווחני, הייתה נמוכה ומנומשת, אבל בעלת מבנה יציב, עם חזה מפותח וכתפיים שעליהן ניצבו שני מגני דוד, ללמדנו שהיא הבכירה מביניהן. הייתה לרות גזרה מצודדת אך לא מלהיבה, כמו להתבונן באגרטל יפה ונטול סקס אפיל. דרך חציאתה ניתן היה לראות בבירור יריכיים בשרניות ולא מגולחות.
השמאלית, הייתה דקת גזרה וגבוהה, עם מבנה שיניים מעט עקום ומדים מקומטים. החזה שלה התחבא מאחורי המדים הכהים, ועיניה הנוצצות מאחורי משקפיים עבי עדשות רחשו זדוניות סמויה. את שמה איני זוכר שכן חלפו ימים רבים מאז, ואני לקראת סוף שירותי הצבאי.

הסיבה להזדקפות הכללית שניכרה בכיתה הייתה דווקא האמצעית, שחיכתה ששתי עמיתותיה יסיימו ואז הציגה את עצמה כנריה. נריה הייתה שמנמנה לכל הדעות. הירכיים והזרועות העבות העידו על מוצא אציל, שכן ביהודה של אותם הימים מי שיכל להרשות לעצמו אוכל משמין היה לבטח ממשפחה ברוכת אמצעים. שערה, שעוצב כקארה שהתפזר בגשם ועיני האגוז הגדולות שלה, תווי פניה המעוגלים וחיוכה הקורן מאופטימיות משיחית ומשגעון גדלות כאילו גרמו לה לזהור מבעד לסצנה העגומה שהגורל זימן לנוכחים. החזה השופע שלה כמעט שבקע מן המדים, וללא ספק הוא שגרם להתרת הכפתור הראשון, כך שנחשף צווארה הענוג. כשהסתובבה על מנת לרשום על הלוח – “צה"ל – צבא הגנה ליהודה" נגלה לעינינו התחת שלה, שהעמיד במבחן של ממש את מכנס הפוליאסטר והיה לשני עיגולים מושלמים. המטרייה הקרועה, שהניחה בצד הכיתה כשנכנסה, לא שמרה על מדיה מלספוג רסיסים רסיסים של ברד ירושלמי, ולהציג בפנינו את חזייתה ואת תחתוניה השחורים. הברד המשיך להתדפק על חלונות הכיתה בעוד היא הסבירה על ההזדמנות שלנו לתרום למדינה, וכולנו היינו מלאים בשני הרגשות היחידים שידענו כאילו מאז שנולדנו לארץ מקוללת זו: חרמנות ופחד.

בערב אותו היום היה תור ארוך מתמיד לתא השירותים התקני היחיד בפנימייה. מכיוון שהייתי חרמן בצורה חסרת תקנה ולא יכולתי לפרוק את תסכולי, הלכתי למזנון וסחבתי לי כריך חסה. במפתיע, היה לחם לבן ואף לא היה עליו, או על החסה, שום סימן של עובש. בעודי פונה לחדרי הבחנתי ברות ובחיילת הגבוהה מסתודדות בפינת הקפיטריה בין שני חלונות בעלי מסגרת אדומה. בנפרד מהן ישבה נריה ועיינה בחוסר עניין בספר בלשי עתיק בעל פונט מרובע. אצבעה, שריקדה על לשונה בכל פעם בה ניסתה להחליף עמוד, הייתה ארוכה וצבועה בלק אדום. המשכתי לנגוס בכריך, אך להזיז את רגליי לא יכולתי. היא הרימה את עיניה בעייפות ניכרת ואמרה – “ילד, תלעס בשקט. אני מנסה לקרוא.”
ניסיתי להעמיד פני אמיץ. הייתי פרחח גדול באותה העת. היום אני יודע שתשובה כזו לחיילת במדים יכולה להביא לשנת מחבוש.
“תקראי בחדר שלך, פה זה הקפיטריה ואני מנסה לאכול מספיק כדי שאוכל להתגייס לצבא שלכם ולסלול כבישים כמו שצריך”
הצלחתי. זכיתי במבט שלה. שתי עיניי הענבר צבעו אותי באדום אך גם חדרו לתוך נימי נשמתי. החזה שלה הופנה כלפיי ותשומת ליבה הייתה נתונה לי.
“אתה מצחיקן אני מבינה.” היא משכה אותי בצווארון ולחשה "אם אתה באמת לא רוצה לסלול כבישים בוא לשירותי הבנות בשעה שתיים בלילה בדיוק.” היא סיימה ונשכה לי את האוזן.

לאורך ששת השעות הנותרות לא ידעתי להבחין בין אור וחושך, בין שכיבה לעמידה ובין רועש לשקט. הדבר היחיד שהיה קיים בראשי הייתה נריה, והפטור משירות צבאי.

הגעתי לשירותים, אוחז בנורת הנפט שלי, שכן זמן החשמל נגמר מזה כמה שעות טובות. היא המתינה עם גופייה, ומקל ההצבעה בידה. מכנסיה ההדוקים מלאו בריח גופה ובריח הגשם. הרצפה הרטובה מהדליפה בגג הייתה מלאה בעלים. היא חיכתה בחושך מוחלט, ורק מגפיה האדומים החזירו את אור העששית שלי.
“תכבה את זה" אמרה עוד כשנכנסתי וגרמה לי לחנוק את הלהבה באצבעותיי מיד.
“תתקרב", ציוותה, וברק האיר בפניי את גופייתה הקצרה הלבנה.
“אני קרוב מספיק? איך זה קשור לפטור?”
“הכל קשור" היא לחשה, וליטפה את מכנסיי בדיוק במקום בו נמצא הזין שלי, שהיה כבר לוהט מרוב הדם שזרם אליו. “שים את הראש בכיור" היא אמרה והצביעה עם המצביען על הכיור המטונף ביותר, זה שסימני משחת שיניים, מוגלה ופדים למחזור הופיעו לידו. שמתי את הראש, ובפעם הראשונה בחיי כבריון, הרגשתי שיש מישהו מעליי. מישהי שיכולה לגבור עליי. לחנך אותי ולהעניש. מישהי לסור לפקודתה. היא ליטפה לי את הראש ופתחה את הברז. המים היו מקפיאים, אבל לא הוצאתי הגה. רק רעדתי. היא אחזה את ראשי בידה האחת ודחפה אותי להרגיש את הקרמיקה צורבת על מצחי ואת המים הקרים שורפים את עורפי.
“אם אתה משתמט ולא רוצה לשרת את האומה בצבא ההגנה ליהודה, תצטרך לשרת בצבא שלי. צבא הזונות שלי. מעתה ועד סוף השירות שלך אתה עונה ‘כן המפקדת’ בסוף משפט. אני ברורה?” “כן המפקדת", מלמלתי, בעוד המים המשיכו להתמלא בכיור. היא הורידה את הדיסקית שלה ושמה אותה כשסתום. המים הגיעו כמעט עד לאפי. התחלתי להתפתל.
“במסגרת האימונים לצבא שלי תצטרך לעבור כמה מבחנים" היא אמרה, בעוד התחלתי להשתנק ולנשום מים, אך אחיזתה התחזקה במידה כזו שלא יכולתי, ואולי לא רציתי, להיאבק. “זה הראשון, לבחון את ערך ההקרבה". היא אמרה בדיוק לפני שאוזניי נסתמו במים, והעולם הפך לכיור מצחין ושיער ערווה נכנס לי לפה. היא חיכתה שניות ארוכות שנראו כמו שנים בשביל להוציא את ראשי, לתת לי כאפה ולהחזיר אותי לעולם המימי. כך עשתה שלוש או ארבע פעמים, בסופם כמעט איבדתי את הכרתי, אבל את חרמנותי זה כבר לא כל כך עניין.
“עברת בקושי.” היא אמרה, והצביעה באותו הכלי על הרצפה. שכבתי ומיד התמלאתי במים. “כן המפקדת" רעדתי מקור בבגדיי הספוגים. נעליי העור שלה עדיין נצצו לאור הירח ושיקפו את פניי המושפלות. “על ארבע ותלקק. החיילים בצבא שלי צריכים להוקיר תודה על כך שנבחרו לשרת בסיירת העילית של הזונות שלי. לקק את המגפיים שלי כמו הכלבלב-חייל שאתה."
“כן המפקדת". ליקקתי את מגפיה, והבנתי שמצאתי את הטעם של אושר אמיתי. היה לו טעם של פלסטיק, אגב. לא היה לי אכפת. ליקקתי את כל הדרך מהסוליה עד לקצה העליון ובחזרה, ליקקתי את כולה, ואף הכנסתי אותה לפי ככל יכולתי כמצוותה. היא דחפה לי את מגפה עד מורד הגרון כאילו היא מנסה להוציא ממני משהו, ואני יכולתי רק להיענות, ובפירוש לא לסרב. לאחר כעשר דקות דחפה את ראשי ממגפה ואמרה שזה מספיק, ושכדאי שאתחיל לשתות כדי שלא אהיה צמא לחלק הבא, ושחיילים צמאים זו הסיבה מספר אחת להתייבשות בפעילות מבצעית. ראשי נדחף באגרסיביות לתוך שלולית שנקוותה בין כמה בלטות שקועות. ליקקתי את המים המטונפים, נכון לעשות כל דבר שתצווה. “נו, תסתכל איזה יופי אני דואגת לחיילים בצבא שלי". היא אמרה וליטפה אותי בצוואר.
“עכשיו למבחן הבא". היא אמרה, והפשילה את מכנסייה עד שנגלה לעיניי כוס נפוח ושעיר, ששפתיו פונות אלי. היא ליטפה את הכוס שלה מולי בעודי מתבונן, ושאלה אם אני רוצה לרדת לה.
מרוב אושר לא הצלחתי לגמגם אלא "כ.. כן המפקדת".
“מצוין. אבל הכוס הוא רק לזונות בכירות.” היא אמרה, סובבה את גופה ונשענה על הקיר, מפנה לעברי את חור התחת שלה. הרגשתי מושפל ומנוצל, אבל תחבתי את לשוני עמוק לתוך התחת שלה, מתעלם מכל דבר שאינו קשור לסיפוקה המיידי. לאחר כמה דקות בהן היא מביעה הנאה קולנית וקריאות עידוד, התפשטתי. לא יכלתי לשעבד את עצמי עם בגדים לגופי, הרגשתי שכל מה ששלי צריך להיות שלה. כולל גופי העירום. הראש שלי נדחף מעצמו להעריץ את חור התחת היפה שלה, והיא לא הייתה צריכה אלא לצוות. לרגעים מספר. עינוגה היה הדבר היחיד שהיה קיים בעולם בשבילי. החלה לכאוב לי הלסת ולא הצלחתי להמשיך. התנשמתי כבדות. אי אז היא הסתובבה ואמרה לי, ממעמדה הרם מעלי:
“כמעט נכשלת. יש לך מזל שיש לך לשון כל כך ארוכה, אחרת היית מלקק ממש גרוע". “אבל במדד הציות אתה זונה צייתנית ביותר, ולכן אעביר אותך למבחן האחרון". סוף סוף פשטה היא את גופייתה וחשפה ציצים זקורים ורטובים, עם פטמות כהות וגדולות. היא התוותה במקל, שנשאר בידה, תנועה של סיבוב, והתהפכתי על הגב, כאילו נולדתי להבין את הוראותיה. כל גופי עיקצץ כעת מן הקור, אך הזין שלי נשאר חם ופועם. ואז, היא הסיטה הצידה את תחתוניה והתיישבה עליי. כשהיא הכניסה אותי, עדיין לא נעה, אמרה "אסור לך לגעת בי, או לגמור בתוכי. אני הולכת לרכב עלייך עכשיו עד שימאס לי, ואז תשוחרר לשעת ת"ש". היא אמרה הוחלה לרכב עליי. שדיה הכו בחזה בקול והשתלבו ברעש הברד הניתך בחוזקה יתרה על החלון הקטן, בעוד היא אוחזת בברכיי וקופצת עליי, מחדירה אותי עד לקצה הכוס שלה, משתמשת בזין שלי יותר מאשר מזיינת אותי. היא החלה לנוע קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, וצרחה כאחוזת דיבוק, בעוד אני נאנק מכאב, ומזה שכל כך אהבתי את כל אלו. היא שלחה יד לצווארי והחלה לחנוק אותי עד שלא נותר בי אוויר יותר, שיחררה והמשיכה לזיין אותי. לא היה ברור מה רטוב יותר. הרצפה או הכוס שלה.
“אני קר..” אמרתי, מנסה לא להפר את הפקודה, והיא קפצה מעלי, נתנה לי לגמור על גופי וליקקה את הזרע שלי ממני. הקסם פג. ההשפלה הצורבת, הקור והעייפות הכו בי. פתאום נזכרתי למה בכלל באתי.
“איפה הפטור?”
“פטור מהצבא שלי כבר לא תקבל, אתה חייל טוב מדי"
היא אמרה, והשאירה אותי לבד, ערום על הרצפה הרטובה. החל לרדת שלג.

לעתים, כשאני באוהל השירות, ולפני עוד יום של סלילת אספלט ב-35 מעלות צלזיוס, אני נזכר בערגה באותו הלילה ומייחל שהמפקדת שלי תפקוד אותי שוב.