מסובך

הכרנו באתר ההוא, הכימיה הורגשה מיד בין המילים הכתובות, חילופי מסרים ומעבר למיילים האישיים.
עשרות תכתובות בינינו, ימים ולילות.
אני מקשה עליו מכל הבחינות, תרתי משמע (כפול ומכופל).

“מה כל כך מסובך”? הוא שאל.
“נשואה”.
“גם אני נשוי. מה מסובך? זו הסיבה שאנו פה”.
“אתה צעיר. אני כבר קשישה לעומתך”.
“ההפרש לא כזה גדול וגם לא צריך להפריע לנו”.

ככה זה התחיל והמשיך בצא’טים לתוך הלילות הקרירים מתחת לפוך.
אנחנו שכנים, מסתבר.

יום ראשון, יש לי תור למרפאת שיניים ב- 19:00. יצאתי מוקדם יותר לסידורים.
הסידורים הסתיימו מהר (מאוד), ישבתי על ספסל בחוץ ונכנסתי לצ’ט, הוא שם.
“אני פה ליד המשרד שלך”, כתבתי לו.
“בואי”, לא איחרה להגיע התשובה.
“אבוא רק לומר שלום, מזכירה לך שאני ממהרת למרפאה”.
“אין בעיה, אל תדאגי”.

עולה במדרגות. עומדת מול הדלת ובמקום לדפוק עליה, אני נכנסת לצ’ט: “תפתח את הדלת”.

“שלום”.
“שלום”.
“נעים מאוד” הידיים נלחצות ונשיקה להפשרת המתח.

המתח הופשר, בחוץ כפור אימים, פה חם! הלהט והתשוקה באוויר.
הדלת ננעלת מאחורינו, האור מעומעם, מתנשקים בתאווה מטורפת.
החולצה יורדת, שלי. שלו.
המגע חם, כל נגיעה מרטיטה כל איבר בגוף.
הרוכסן במגף נפתח ונשלף.
מתכופפת להתארגן, הוא כולו ערום מולי.
הספקתי להוריד צד אחד של הג’ינס והתחתון והוא כבר צמוד אליי.
אני רטובה כמו שלא הייתי כבר זמן ארוך. שרק יגיע כבר.
אין לי זמן…
הוא מתכופף ויונק את הרטיבות בלשון מיומנת וחמה.
זה היה מהיר. נאנחת ומחניקה זעקה.
עכשיו הוא נשען על השולחן, אני מתכופפת אל האיבר הקשה והזקור,
מלקקת אותו בתאווה, סוכריה טעימה שמחכה רק לי.
השולחן מתפנה מהניירת ואני עליו.
הוא חודר אליי מלפנים, מסובב אותי לאחור, מלטף, נוגע, מרטיט.
על השולחן, על הכסא, בעמידה, בישיבה, בשכיבה.
רטובה בלי הפסקה, פעם אחר פעם, נאנחת, גומרת.
לא רוצה ללכת.

נו… זה כ”כ מסובך?