תמיד כשאתה שואל מה אני לובשת אני עונה "לא הרבה", גם אם זה לא נכון, כדי שתדמיין אותי איך שהייתי רוצה שתראה אותי יום אחד. זה אחד מהדברים שהתפתחו בינינו בשנתיים האלה, שאני נמשכת אליך כמו למגנט ובכל פעם שאנחנו לבד, כל איבר ואיבר בי רוצה להרגיש אותך ואני כל כך מתאמצת שלא לתת להם את שהם רוצים. אני יודעת שגם לך קשה ושנינו לא אשמים במצב, ולפעמים אנחנו חוטאים ומספרים אחד לשניה מה היינו עושים לו יכולנו.
שנינו נמצאים לבד כל אחד בחדרו הנעול, מדברים מסביב עד שאין עוד נושא אחר לגעת בו בעודנו נוגעים-לא-נוגעים בעצמנו, מדמיינים כי זה הצד השני שנוגע ומתאפקים שלא להשמיע קולות ולהסגיר את מעשינו… עד שאי אפשר להסתיר את זה יותר.
"מה את לובשת?" אתה שואל, סוף סוף מגיע לעניין.
"לא הרבה", אני עונה, שומעת גיחוך קל בין האנחות שלך כשאתה מדמיין אותי בתחתונים בלבד. לחשוב עליך עושה את זה ונוגע בעצמך גורם לי להשמיע אנחה בחזרה.
אנחנו שותקים לכמה שניות, שומעים את ההתנשפויות של הצד השני. אני מדמיינת אותך שוכב עירום לחלוטין עם עיניים עצומות, מעסה את המוט העצום שלך, זה שראיתי פעם וכל כך הייתי רוצה להרגיש, ומרגישה את האש גואה בי.
"אני רוצה להרגיש אותך", אני פולטת בין הנשימות הכבדות שלי, ידי כבר מזמן רטובה מהנוזלים שמציפים אותי, מעסה את הדגדגן בעדינות ומתאמצת לא להגביר קצב. תמיד כשאנחנו מגיעים למצב הזה אני רוצה למתוח את זה כמה שיותר, שתהיה רק שלי כמה שיותר זמן, גם אם מרחוק. אתה גונח בתגובה, בקושי יכול לדבר.
"כמה הוא קשה?" אני שואלת, ואתה עונה "הכי קשה שיש".
אנחת תסכול נפלטת ממני, ואני אומרת לך "כמה שהייתי רוצה להרגיש אותו בתוכי".
"היית רוצה?"
"יותר מכל דבר אחר… הייתי רוצה לשבת עליך עכשיו כשהוא בתוכי… עד הסוף".
"כן… עמוק…"
"אני עולה ויורדת עליך," אני עוצמת עיניים ומדמיינת אותי עושה בדיוק את זה.
"ומגבירה קצב…" רומזת לו להגביר את קצב היד שלו על האיבר, מנסה לכוון אותנו להגיע לסוף ביחד בלי שנצטרך לחכות.
"אל תשכחי אותי", אתה תמיד אומר, ואני תמיד עונה "אף פעם לא".
"אוי אלוהים", אני נאנחת, כולי בוערת ונוטפת, רוצה אליך יותר מהכל.
"את מרגישה אותי?" אתה לוחש, ואני עונה שכן, כואבת לרגע מאחר והתשובה האמיתית היא לא. אתה גונח, וזה מה שמוביל אותי בדרך הנכונה לקצה.
יותר מהכל אני אוהבת לשמוע אותך גומר, לדעת שאני אחראית לקולות שאתה משמיע. אני מתחילה להתמתח ולהרגיש את כל העצבים הקטנים בגוף שלי, והכל מתרכז בנקודה אחת. אני נאנחת יותר ויותר מהר, עוצמת עיניים ומתרכזת, שומעת אותך מגביר קצב ביחד איתי בצד השני.
אנחנו מכירים כבר כל כך טוב אחד את השניה, שלעיתים לא צריך לכוון, אנחנו פשוט יודעים מה לעשות.
"אוי אלוהים כן זה כל כך טוב", אני אומרת לעצמי ולך, "אתה קרוב?"
"אהה.. כן… רק תגידי מתי…"
"אני כל כך רטובה…"
"אני רוצה ללקק…" שוב אתה מעיף אותי באוויר, כשאני מדמיינת את הלשון שלך נחה עליי.
"כן אני קרובה כן זה טוב כן" אני אומרת במהירות, שומעת אותך נאנח וגונח ויודעת שגם אתה קרוב. כשאני מרגישה שזה בא אני שואלת אם אתה מוכן, זה ברור לשנינו שנגמור ביחד.
"כן… אני… כן… מוכן…" ואני מרשה לפיצוץ להגיע, מודיעה לך כי "אני גומרת!!!" מתפתלת סביב האצבעות שלי, מתכווצת ונשאבת למערבולת האורגזמה העוצמתית הזו, שומעת אותך מתפוצץ מהצד השני, מדמיינת אותך משפריץ את כל מה שנאגר בך, יודעת שגם אם פרקת לפני מעט זמן, תמיד תגיד לי שהיה כל כך טוב ושיצא כל כך הרבה.
גלי האורגזמה נרגעים לאט לאט, ואני מתנשמת, עדיין באופוריה מהחוויה העוצמתית הזו שכל אחת טובה מהקודמת.
כמה שניות של שתיקה כששנינו מסדירים את נשימתנו.
"את בסדר?" אתה שואל.
"הכי בסדר שיכול להיות", אני עונה, שוב חצי משקרת ושבה לעולם בו אתה לא שלי.
אחחח סיפור מדליק ביותר!! עושה חשק לאונן בלי הפסקה
חובה לציין שיש לך את זה, התיאורים, התזמון את יודעת ליצור אווירה מושכת שגורמת לרצות עוד ויתרה מכך, את מעציבה אותי כי זה מרגיש כל כך אמיתי,עולם ששניהם לא יכולים להיות יחד והם מוצאים את הרגע הקטן הזה..
פשוט ואו, אל תפסיקי לכתוב!
איזה כיף לקבל תגובה כזו מדהימה!!!
תודה רבה, אני מעריכה את זה מאד! 🙂
שוברת שתיקה – תודה על סיפור כה מגרה – חשתי שאני כמו חלק מהסיפור – וגמרתי פעמיים ברצף.
נחמה את הורגת אותי עם התאורים שלך ….אבל את צודקת ….אני לא גמרתי כמוך ….מעדיף לעשות את זה לידך …..
גם אני נהנתי והתחרמנתי מאוד מהסיפור של שוברת שתיקה אולי היא תתן עוד כמה כאלו ושיהיו ארוכים שוברת …..
מחכה …..
שלומי…. זה רעיון….. רוצה לשבת לידי ונגמור ביחד?