פראייר של זונה – פרוזת נקמה פורנו־קומדית 

הערת המחברת: סיפור ארוך – לא לדורשי סיפוק מיידי | מומלץ לאוהבי המתח והעלילה 

מערכה 01
חשכה כבר ירדה על העיר. המדרכות, הכבישים, אורות הרמזורים – כולם כבר מבריקים וחלקים מהגשם. טפטופי המרזבים עדיין מהדהדים מכל עבר ואת הסאונד־טראק החורפי הזה מלווה גם רוח אופיינית של העונה. ניסן עושה את דרכו אל כיוון החניון התת־קרקעי בצידו השני של הרחוב. צעדיו מהירים על האספלט, חולפים על פני תחנת אוטובוס שמעולם לא הבחין בה עד עכשיו.

“סליחה? סליחה!” הוא מביט אחורנית ונעצר בבת אחת כשחתיכת זברה מגיחה מתוכה.
כמעט כל אישה שנראית ככה, היא זברה עבור הטורף הממולח; ראש של עסקים. פטיש למותגים, כתפיים רחבות, זיפים משורטטים ופה שווה־ערך לג’ורה, אבל הוא משרת אותו היטב. ניסן בנטו, עומד בראש אחת מחברות הביטוח והנדל”ן המובילות והמוצלחות ביותר בארץ אבל הזברה הזאת לא יודעת את זה… לפחות כרגע זה לא נראה כך.
הוא מסתכל עליה בפליאה ובוחן את הטרנינג התואם המפוספס שלה. אפשר להתווכח באם ברחה מהכלא, או שמה שהיא לובשת זה אכן פיג’מ־פיג’מ־פיג’מה־מה.

נשים בפיג’מה זה סקסי, לא יעזור כלום. יש בזה מן הפשוט ומן החופשי. חגורות, תכשיטים, גרביונים, כל אלו הם רק מגננות ומגבלות בדרך למין – חוץ מעקבים כמובן… בקיצור, זרוק זה הסקסי החדש, אבל בסוף דצמבר? בחוץ? הוא בוחן אותה;
התאורה הצהבהבה של הרחוב הקשתה עליו לקלוט את צבע עיניה המדויק. הוא כן יכול היה לקלוט את תווי פניה הקטנים שהציצו מתוך רעמת תלתלים שובבה וזוג שפתיים מעניינות. היא הייתה ארוכה וזקופה, לכתפיים ולתחת שלה יש פיגורה ברורה והפטמות שלה כמעט חדרו מבעד לחולצתה. טוב, ברור שיסתמנו כך אם אין לה תמיכה ייעודית ואם זה אכן כך אז מצבה טוב, כי נראה שזוג השדיים הזה מוחזק, זקוף ועומד בפני עצמו. קצת כמו הזין שלו כשהסיטואציה מתבקשת…

“אני בבקשה יכולה שיחה ממך? בבקשה, זה דחוף.”
“שיחה?” ניסן מתלבט לרגע בעת שהוא בוחן את הופעתה הלא מלוטשת ומסתקרן.
“שיחת טלפון… בבקשה, ננעלתי מחוץ לבית, אין לי לאן ללכת, אני חייבת להתקשר למישהו.”
“אני אשלם.” היא מנסה להבטיח אותו.
“לא… לא, זה לא הכרחי, רק… מהר, אני קצר בזמן.”
“תודה! כן, זה יהיה קצר, אני מבטיחה.” היא אומרת נואשות.
הוא מגיש לה את הטלפון שלו והיא מעט מתרחקת ממנו. ממש נותנת לו הזדמנות קלה וחינמית לסקירה אחורית מלאה; תחת כמו אגס. או בצל. או מנדולינה שהיה מתפתה לנגן עליה… הוא מסדר רגע את החבילה שלו, נהיה שם קצת חמים וצפוף. הוא קיווה שהחום הזה יתפשט לשאר חלקי גופו כי הקור חודר דרך הבגדים. הוא תוחב ידיו אל כיסי המעיל המחויט שלו ונכנס פנימה אל תחנת האוטובוס.

“איציק?
איציק, אני הולכת לאסוף את הבנות שלי ואני מבקשת שתפתח לי את הבית כדי שיהיה לנו איפה לישון הלילה… “
“זה אפי…” קול מכווץ ומרוחק נשמע מתוך האפרכסת של מכשירו.
ניסן מקשיב לשיחה, מנסה להבין לאיזו דרמת יום בדיוק הוא נקלע.

“גם כל הדברים שלנו שם—”
”תי מספיק זמן.… מצ…. ב…לון
זה ב…זה!! …א…ור בתשלו..י שכר ה…רה… הפרה ב….זה…”
“אין לי! אין לי!
אני—“
“לא מעניין! לא מעניין! לא מע…ן .. … את …עת?! חודשים ש … ו…הכול!!”
“כן, אבל אני אפתור את זה, אני—” קולה נרעד. כמעט על סף בכי. “איציק 13 מעלות בחוץ!”

ניסן מצליח לשמוע רק חלק מדבריו של מי שהוא מנחש בעל הדירה שלה, והוא תוהה אם הוא מבין נכון.
הזברה משתתקת כשהצד השני של השיחה נשמע בעמימות מרוחקת.
היא מביטה אל השמיים בתסכול או בתקווה – כאילו שמשם תבוא הישועה.

הגשם מתחיל שוב ומתגבר ברגע. טיפות כבדות צונחות על האספלט ושוטפות את הכול, גם את רעמתה הפרועה, ואורך שיערה האמיתי נמדד בקירוב עד לתחת שלה.
“אבל למה הילדות שלי צריכות לשלם על זה… בבקשה רק תן לי לעבור את הלילה הזה, אני מתחננת בפניך, איציק,
לא לא לא, איציק תיתן לי —הלו? איציק?!” — “פאק…” קולה וברכיה עכשיו רועדים כאחד.
היא אמא? הוא תוהה לעצמו בפליאה, היא לא נראית אמא… אפילו לא חצי אמא!
כרגע היא נראית לו כמו ספוג ספונג’ה. טוב… ספוג סקסי של ספונג’ה, אבל עדיין, ספוג.

היא שבה בריצה לתפוס מחסה מהגשם, ומחזירה לניסן את הטלפון ומודה לו בקול עייף. צבע קולה ייחודי. יציב ונוכח לצד השבירות שבו. הוא נשמע שטחי אבל דווקא שם מתחבא לו איזה עומק. קשה להגדיר האמת… סוג של פרוע ונזקק, קצת כמו כל ההופעה שלה.

“את צריכה טרמפ לאנשהו?” הוא שואל בזהירות. הוא גם ככה כבר הבריז לארוחת הערב.
“צריכה בית,” היא מפטירה לו באדישות ומתיישבת לעשן סיגריה רטובה למחצה. “אבל תודה בכל מקרה.”
“איפה הבנות שלך?” הוא מתעניין.
“אצל חברה.”
“איפה היא גרה? אני יכול לקחת אותך אליה.” כל דבר – רק שלא תשב לו על המצפון. “אשתי בבית, מחכה לי אבל—”
“לא, אני לא רוצה שהן יראו אותי ככה,” היא ממשיכה לינוק מהסיגריה שלה ולבהות באדי האוויר עולים מפתחי הביוב.
“אבל תודה על ההצעה…” היא מסכמת. “ועל השיחה…”

ניסן נושם פנימה בחוסר נוחות, מבין שכנראה עשה את שלו אבל לא זז.
“אנ’לא מבין, מה את מתכננת לעשות, להעביר כאן את הלילה?” הוא מסתכל עליה בתמיהה.
“נראה ככה…” היא מפליקה את הסיגריה כמה מטרים ממנה וזו נכבית כמו כוכב נופל אל תוך שלולית רדודה.
“הכול בסדר. באמת! אני בסדר… תודה על הטלפון.” אך ניסן עדיין שתול במקומו.
“אתה יכול ללכת…” היא אומרת בשקט ובתנועת ידיים כמעט מתריסה.
מחשבותיו מתגלגלות כשהוא סורק את הרחוב. הטיפוסים התל אביביים הליליים הם לא בדיוק האוכלוסייה הכי איכותית שמסתובבת כאן ביום. הוא נותן הצצה חטופה בשעון היד שלו. קצת אחרי 21.00 עכשיו.

הוא מהסס לרגע אבל מחליט להציע את עזרתו. “מה דעתך שאסדר לך מקום להיות בו, לפחות עד הבוקר?”
“מה? למה?” היא שואלת מעט בחשדנות.
“כי קר… ובניגוד למה שיספרו לך עליי, יש לי לב.” – היא לוקחת איזה רגע לשקול את הצעתו-  “ואני לא יכול להשאיר אותך בתחנת אוטובוס במזג האוויר כזה, בשעה כזאת… בואי נו, אני גם אכין לך תה.” הוא אומר בביטחון.
כשהיא נענית לעזרתו, הוא פונה להוביל את הדרך.
“לאן אנחנו הולכים?” ראשה מטפס מעלה, כשהם מתקדמים, אל עבר בניין רב קומות; בהחלט לא בית דירות.

“קחי.“ הוא מוציא לה כמה מגבות מטבח מארון השירות שבמטבח המרכזי וניגש להכין לה משהו חם.
“זה הכי טוב שיש לי לתת לך.” הוא שולף תיון ומניח בספל מעוצב. “זה בסדר, תודה.”
היא מניחה מגבת אחת על כתפיה, מתחת לשיערה ואת השנייה היא מכניסה מתחת לחולצתה הרטובה.
“סוכר?”
“אחד…” היא משיבה כשהיא בוחנת את החלל העצום ששוכן קרוב לעננים. “אתה עובד כאן?”
“אני הבעלים.” מיד מנכיח את מעמדו.
“יפה לך.” היא מעט מופתעת נוכח העובדה שהוא נראה יחסית צעיר להגיע לכל זה. היא חוזרת לסרוק את הספייס: רצפת שיש שחורה ומוחלקת, ריהוט בהיר שקופץ לעין, דלפק קבלה מאסיבי וחלונות ענק שרק נראים כאילו שהם לא מחוברים לשום יסוד תומך.

“אז איפה את עובדת?” הוא מגיש לה ספל חם ומוביל את הדרך אל משרדו. “מה את עושה בחיים?”
“תודה… מה, אתה לא מכבה את האורות?” היא כמעט ומכבה את התעניינותו עם שאלה כזו לא קשורה.
”אני— כן… בטח מכבה.” הוא ניגש כמה צעדים, אחורה והם ממשיכים לגשש באפלה אל המשרד שלו.

“אז… מה אמרת שאת עושה?” הם צועדים בפרוזדור רחב וכל שלושה־ארבעה מטרים בערך חולפים על פני משרד אחר כשזו נראית מוקסמת מהעיצוב המפואר. “פרילנס.” היא משיבה קצרות.
“של…” הוא מחכה להמשך כשהם נעצרים מול דלת זכוכית ענקית שמוחזקת על צירים.
“איזה פרילנסרית אני נראית לך?” היא לפתע מחייכת חיוך סודי שנראה לו קצת פלרטטני ומה רע בפלירטוט קטן?
“מהרושם הכללי עד עכשיו…?” הוא בוחן אותה לרגע קצת יותר מקרוב. “הייתי אומר משהו שקשור לגוף.”
“מאוד ספציפי…” היא מפטירה ביובש.
“וואלה לא’דע… מאמנת כושר…” היא מרימה גבה מופתעת, כשהוא שולף מהמותן.
“וואלה, יש לך עין.” רושמת לעצמה.
“וואלה…” קצה של חיוך קל עולה על שפתיו.

ניסן מנענע את המפתח המתכתי הקטן במנעול ודוחף עד שנשמעת התנגדות. הדלת נעצרת בתשעים מעלות. הוא מפליק למתג התאורה שליד ואור לבן שוטף את החדר. “וואו, יופי של חלל.” היא מציינת בהתרשמות.
הוא תולה את מעילו על גב הכיסא ומניח את דבריו על השולחן, בעוד שהזברה מקיימת היכרות אירובית עם החלל החדש בו היא נמצאת; חולפת מפה ולשם ואז נעצרת ליד החלון הענק וצופה על העיר. היא חושבת לעצמה שזה בטח קל להרגיש מנהל גדול מהקומה ה־12.

בפינת המשרד היא קולטת אזור נוחות שנראה קצת כמו סלון של דירת שני חדרים. גם שולחן העבודה שלו עשוי זכוכית וגם קירות המשרד כביכול הפנימיים; גם הם עשויים זכוכית די עבה, דרכה רואים את העוברים ושבים בפרוזדור; לכל אורכם רץ ווילון שמאפשר מידת פרטיות אם היא נדרשת. היא מתקרבת להניח עליו יד, כאילו שהיא מנסה לחוש את החומר ממנו הוא עשוי. “מאוד מינימליסטי…” היא קובעת. “לא הכי פרקטי… אבל…” היא מושכת קלות בכתפיה ומספיגה את שיערה במגבת.

ניסן מעוות מעט את פניו כמשועשע מהערותיה הסתמיות, בעוד שעיניה ממשיכות לטייל במרחב וקולטות את השם החרוט על הדלת; “כן טוב…” הוא קורא בהפטרה. “הוא עושה ת’עבודה.”
“ניסן בנטו…” היא קוראת את שרואה וממשיכה להתהלך בחלל כמו נוצה תלושה.
“ואת?” הוא מיישר אליה מבט ותוחב את ידיו אל הכיסים. “אני מה?” היא מפנה אליו מבט.
“יש לך שם?” הוא מביט בה כלא מבין.
“לוסי.” היא משיבה לשאלתו ושוב חוזרת אל הווילון. ידה מושטת אל מוט הסגירה והפתיחה והיא משחקת איתו קצת. הכנפיים נסגרות ונפתחות… נסגרות ונפת— “אף פעם לא ראית ווילון?” הערתו המלגלגת קוטעת את תנועתה ומותירה את הווילון רק כמעט לגמרי סגור, כשהיא מניחה למוט.

“לוסי…” הוא מהרהר בקול וגיחוך עולה מדבריו. “נשמע כמו שם בדוי…” היא מרימה אליו מבט מעט תמוה על ההערה. “אבל… מתאים למאמנת כושר.” הוא ממהר לפצות. “איך קוראים לבנות שלך?” הוא עוקב אחר תנועת עיניה הסקרנית כשהיא מתקרבת לשולחן העבודה: מעמד עסקי ומכובד – לשני עטים סה”כ, כמה פולדרים מפוזרים, לפטופ ומנורת נוי שולחנית שאותה היא מדליקה בסתמיות; אורה הצהוב מוסיף נופך חמים לתאורה החיוורת של הפלורסנטים ומרכך אותה.
“אם השם שלי בדוי… אתה באמת רוצה לדעת?” הוא צוחק במבוכה קלה.
היא מלח־פלפל. הוא אוהב את זה.

“שבי…” הוא מסמן לה בידו, לוקח ממנה את ספל התה שהכין לה קודם ומניח לידה על השולחן.
”תרגישי בנוח.” ניסן מאשר כשהיא מנמיכה עצמה אל קומת ישיבה.
“אז תשמעי… אני רוצה לעזור לך עם מקום לישון הלילה,” הוא מתהלך סביב השולחן שלו ומתיישב מולה.
“אבל את לא יכולה להישאר כאן, מן הסתם, אז אני אתן לך כסף ללילה במלון… בסוף פינת הרחוב יש מקום חמוד.”
“וואו… אני לא יודעת מה להגיד,” היא מחייכת בהערכה ובמעט מושפלות, “זו עזרה ענקית.”
“טוב… ללילה לפחות… מחר זה עוד יום, לא?” הוא מדייק אותה על גורלה.
“כן…” היא נאנחת בתשישות כבר מעכשיו.
ניסן לא יכול שלא לשים לב שהפטמות שלה עדיין זקורות כמו קודם, אבל הוא מעדיף להתמקד בפוטנציאל האמיתי שהוא רואה בה. “אני ממש לא יודעת איך להודות לך, אבל—”
“אל תודי לי עדיין.” הוא מקבל ממנה מבט שואל.
“יש לי הצעה עסקית בשבילך.” אבל אז שניהם נדרכים לשמע רעש מוזר מהלובי.

“שמעת את זה?” ניסן נדרך מעט במקומו בעקבות הרעש. גם לוסי מטה רגע את ראשה לכיוון.
“כן.” היא משיבה מיד כשדעתו מוסחת. “אבל אני חושבת שזה מגיע מבחוץ… הם דיברו על סופה שתתחיל הלילה…” וכבר מיד היא מקבלת את תשומת ליבו המלאה, כשהיא מגרדת לעצמה את הפטמה, בדיוק באותה הטבעיות שבה גבר מגרבץ. ניסן נראה לרגע חצי חולם אל מול הסצנה הנפלאה הזו.

“אז… התחלת להגיד משהו,” היא מחזירה אותו אליה. “הצעה עסקית…?”
“כן,” הוא מכחכח בגרונו וממשיך. “תראי… אני מבין שאת במצב לא קל – לא מקנא בך על זה.
אני ככה מהצד, עוזר לאנשים כמוך, אני מכיר חראות בעלי דירה כמו שלך ובנקים שלא סופרים אותך…
זה, כמובן – מחוץ למסגרת העבודה הפורמלית שלי.”
“אוקיי…” היא מנסה להבין לאן בדיוק הוא חותר.
“אין לי בעיה לתת לך פלסטר… אבל אני יותר חושב שאת זקוקה לתחבושת.”
“פלסטר כמו מלון, תחבושת – כמו הלוואה… .” היא קובעת כמעט בשאלה.
“אז את מבינה עניין…” הוא משלב את ידיו מאחורי ראשו. “תנאים נוחים.” הוא מרגיע.
“אוקיי. אני לא יודעת אם… אם זה…” דבריה מסורבלים. “מדובר בסכום די גדול…” היא אומרת לבסוף.
“זרקי מספר… מה יכסה לך את השכירות ויסדר לך קצת את התזרים?”
“משהו כמו עשרת אלפים.” היא משיבה מיד במעט הססנות.
“עשר־אלף…” הוא מסתובב על הכיסא מנהלים שלו מצד לצד. אצבעותיו ממששות את זיפי סנטרו בתנועה של סירוק.
“כן… ” היא לוגמת מהתה שלה בזהירות ובוחנת את התגובה שלו.
“אוקיי, ומתי את חושבת שתוכלי להתחיל להחזיר לי?” הוא נעצר ומתפקס עליה.
“אממ… קצת קשה לי להגיד…” היא מסתבכת עם מילותיה. “זה תלוי, כמה אצטרך להחזיר כל חודש?”
“אני יכול ללכת איתך על עשרה תשלומים ותוכלי להתחיל להחזיר רק באפריל.”
“עוד שלושה חודשים?” נימה אופטימית מתלבשת על פניה. ניסן מניד בראשו לחיוב.
“האמת ש… כן. זה… זה יהיה מדהים!” היא מחייכת.
“את חושבת שתוכלי לעמוד בזה?” הוא בוחן את תגובתה.
“ואם לא? … אז מה?” היא נכבית לרגע.
“לא קרה כלום… אולי הריבית עולה קצת, תלוי במידת האיחור…”
ידיו נפגשות בשילוב אצבעות על השולחן כשהוא רוכן אליה קדימה — “ריבית?” היא נרתעת מעט אחורה.
“ברור, -” הוא משיב בהחלטיות. “אף בנק לא ישחרר לך הלוואה על סכום כזה מרגע לרגע בלי כל הבירוקרטיה… אני עובד גם עם מזומן ולהבדיל מאחרים… אני לא קורע – עשרה תשלומים. אלף ארבע מאות כל חודש… רוצה לפרוס ליותר את יכולה, אבל קחי בחשבון שההחזר יהיה קצת יותר גבוה.” מדקלם במיומנות.
“אבל רק בעוד שלושה חודשים.” היא חוזרת לוודא את התנאים.
“אני אצטרך צ’קים מראש לביטחון וצילום של התעודת זהות שלך, אבל כן.” הוא מאשר ומחכה להתחייבותה הנזקקת.
“ניסן, וואו…” היא מחייכת במעט מבוכה. “תודה, זה נשמע מפתה אבל זה עדיין רק פלסטר…” היא מושכת בכתפיה.
“אני עדיין אישאר חייבת כסף ואז אני בעצם באותו המקום.” היא נזהרת שלא להעליב את נכונותו להיות לה לעזר.
“מסכים, אבל אני מבטיח לך שאני הרבה יותר נחמד וגמיש מבעל הדירה שלך… ” לוסי לפתע מתעניינת בבחירת מילותיו. היא תוהה לעצמה מה הכוונה בגמיש.

“ושוב, החזר התשלומים יחול, פלוס־מינוס, רק בעוד שלושה חודשים, כמו שאמרתי לך קודם.” ניסן מביט בשתיקתה המהוססת ותוהה איך להתקדם להסכמה משותפת. “אם את שואלת אותי, אני חושב שהתנאים האלה נותנים לך מסגרת זמן עם מקום לנשימה… בעיני זה יתרון חזק על סמך…” הוא מפנה אליה את ידיו, “כול מה שאת מתארת.”

היא לוקחת לעצמה רגע של חושבים ומודה לו שוב בעדינות אבל, “אני חייבת לשאול… אין איזו דרך, לפחות,
להפחית את הריבית—”
“לא.” הוא קובע בתקיפות מנומסת. “צר לי. לא, אני פשוט לא עובד ככה.”
לוסי נראית מעט מוכת הלם על תשובתו הזריזה והחורצת.
“שום דרך בכלל?” היא רוכנת קצת מעל השולחן, נושכת קלות את שפתה התחתונה.

זה רק עכשיו שהוא באמת שם לב לבשרניות שפתיה ולגוון הוורדרד שבוהק מהן. מתחת לאור המשרדי, עורה הצחור עד כדי סינוור, מבליט את נוכחותן. הוא מרים גבה מתעניינת, די בטוח בעצמו שהוא קורא את המפה נכון, הוא עדיין מבקש לוודא זאת איתה.

“למה מה בדיוק את מציעה לי?” ניסן נותן בה מבט נוקב. “דברי דוגרי.”
“הרי ריבית אפשר לשלם בכל מיני דרכים…” לפתע היא משנה את פניה ועוטה ארשת פתיינית.
הוא עוקב אחר תנועותיה כשהיא נשענת אחורנית במן ביטחון שלא ראה בה קודם.
“האמת, לא – ריבית זאת ריבית.” הוא חותם.
כסף זה כסף. ממתי ניסן בנטו מפחית ריביות? ריביות הן המקור לרוב הכנסותיו הגדולות.

“תלוי איך מסתכלים על זה…” היא קמה ממקומה ומתקרבת אליו לאט. סקרנותו גודלת. “למשל, אני בטוחה שאני מכירה את האנטומיה הגופנית יותר טוב מאשתך…” עכשיו היא כבר פולשת אל המרחב האישי שלו והוא מצחקק בעצבנות מרוגשת.
“וממש לפני רגע אמרת שאתה גמיש יותר מבעל הדירה שלי…” היא מעודדת אותו כשהיא יורדת על ברכיה, לפגוש אותו בגובה העיניים. ניסן מוכה התעניינות לשמע דבריה האחרונים וקצת מופתע על חוצפתה המדליקה. במיוחד כשהיא מפשקת את רגליו ומעבירה את ידיה על המפשעה שלו. בליטה קיימת מתחילה לגדול שם.

היא אומרת “עשרת אלפים שקל, עשרה תשלומים… נקי – בלי ריבית ואת הצ’קים והתעודת זהות אני אביא לך בשבוע הבא.” לוסי מורידה את ראשה אל בין רגליו ונוגסת קלות בזקפה הדחוסה שלו מתחת לרוכסן המכנס.
“הממ.” שביעות רצונו מתרחבת לכדי חיוך וסומק קל מתפשט על פניו כשהוא צופה במעשיה. “מה־את־אומרת…”
ניסן מתרשם לטובה מן ההתפתחות האחרונה ומושיט יד אל הטלפון שלו, הוא קולט את השעה וגם – הודעה מאשתו –
(אתה עדיין במשרד?)

“זה יעזור לי מאוד, מר בנטו…” היא מושכת את מבטו בחזרה אליה.
“ככה גם אוכל להראות לך את ההערכה העמוקה והכנה שלי.” היא מטפסת אל החגורה שלו ומחלצת אותה באיטיות.
הוא מחייך בסיפוק ראשוני וכעת מודע יותר לנשימותיו. עיניו חוזרות אל צג הטלפון שלו והוא משיב קצרות:
(עדיין, יפה שלי. מצטער. משהו עלה. אל תחכי לי. א”א)

הוא משליך את הטלפון בעדינות הצידה ושב להתרכז במה שקורה ממש מתחת לאפו. לוסי כבר שחררה כמה כפתורים מהחולצה הלבנה שלו. “וואלה, קנית אותי.”
הוא מותח את עצמו אחורה ומתרווח במקומו, כשהיא מסיטה את חולצתו הפתוחה לצדדים, חושפת את חלקו העליון ומעבירה את שתי ידיה על עצמותיו. הוא עוצם עיניים ומחזיק חזק בידיות המרופדות של מושבו, ובדיוק אז – היא קמה ממנו.
“קיבינימט איתך את…” הוא זורק לה במחויכות, כשהוא פוקח את עיניו לראות אותה מתרחקת ממנו. “לאן זה, בואי לפה.” הוא נדרך בעוד שהוא מלטף את עצמו שם למטה.

לאט־לאט, בעדינות, בשובבות וברשעות שנראית לו מכוונת, היא חולצת תחילה את נעליה, ותוך כדי שהיא מתקרבת אל כניסת המשרד לאתר את מתג התאורה המרכזי, היא גם פושטת את מכנסיה במן קלילות שכזאת. החולצה שלה מכסה כמעט את כל הישבן – אבל לא לגמרי. לא היכן שהוא משתפל בבוטות כזאת, ובכל זאת, הוא רואה בדיוק מספיק כדי להתחנן אליו. הוא מיד מפשיל את מכנסיו מטה ושולף את איברו; גודלו אמנם לא גבוה מהממוצע, אם בכלל, אבל הוא קשה, ומטרתו זהה לזו של פטיש. לדפוק.

“יש לך מושג… כמה זמן לא זיינתי?!” עיניו נעולות עליה כשהיא מכבה את האור.
כעת, הילה רכה וזהובה שופכת עליהם את אווירתה האינטימית.
“בואי הנה!” הוא מבקש אותה כשזו שבה לקראתו בסיבובים ומנפנפת בחולצתה מעלה, רק כדי להעניק לו הצצה חטופה ומלאה של הטוסיק שלה עומד לתפארת; מפולח עם צורה מוגדרת, אופי חצוף והכי חשוב – הוא בשל ובדיוק בעונה.

“רק תגיד לי שאתה רוצה לזיין אותי, כי נמאס לך לא לזיין את אשתך.” היא משתובבת מולו.
מתכופפת מעט ומפנה את ראשה אחורנית אליו. “אני מוכנה כשאתה מוכן…” – הטיזינג שלה סחטני על גבול האכזרי.
“תורידי ת’חולצה!” הוא דורש כשידו נעה על עצמו מולה.
“אז תגיד את זה. אני רוצה לשמוע את זה…”
הוא מחייך בעניין רב. “למה מה? זה מדליק אותך?”
“אולי…” מצאה לה עם מי לשחק. “תגיד את זה.” היא מבקשת כמעט בדרישה ומוקסם מחוצפתה, הוא נענה לה.
“הלוואי ואשתי הייתה מעוררת לי אותו בחצי ממה שהתחת שלך עושה לו!” הוא סוחט לעצמו את הזין בהתרגשות.

“מספיק טוב לעכשיו…” היא פוסקת כעבור כמה שניות של בחינה. לא אלו היו המילים המדויקות שלוסי רצתה לשמוע, אבל היא נראית מרוצה כשהיא מתקרבת לעברו ומורידה את חולצתה כמעט במקצועיות של חשפנית.

“אוף…” ניצוץ זומם עולה בעיניו.
המבט שלו נעול עליה וזרועותיו מושכות אותה להתיישב עליו בפישוק. “כבר הספיק לי מפורנו בשירותים…” הוא ממלמל כשלוסי מותחת את גבה מעלה, וניסן מתנפל עליה בתאווה; הוא דוחף את ראשו בין שדיה המושלמים, תוך כדי שהוא חופן אותם בסערה. התחושה הסותרת שחשות ידיו מטריפה אותו; איך לעזאזל השדיים שלה כל כך גמישים ללישה אבל מוצקים מספיק בשביל להחזיק את עצמם ככה? הפטמות שלה חצופות – בדיוק כמוה – זקורות וחדות כתער.
ובאיזה עולם בדיוק היא אחרי שתי לידות?!

“אז יש לנו הסכמה?” היא שואלת כששפתיה מרחפות מעליו ושפתיו זוללות את שדיה. כמובן שהוא מסכים.
איך לא יסכים? התנאים נראים די הוגנים והוא כל כך דלוק, כל כך שבוי בקסמה עד שלא אכפת לו לשבור את המדיניות הקשוחה שלו. להפך! זה הרי בגדר עזרה לזולת. עכשיו המטרה מקודשת.
“יש לך קונדום, נכון?” היא לוחשת כשמעבירה את אצבעותיה בשיערו.
“לא.” הוא משיב בקושי כשהוא מגניב לשון אל הפטמה ואז נוגס בה קלות. “אבל את יכולה להיות רגועה.”
ידיו גולשות אל התחת שלה. אבל לוסי לא לגמרי רגועה. היא אפילו מעט חרדה.
“רגע למה?” הוא לפתע עוצר את עצמו. “זה משהו לדאוג עליו?” הוא נותן בה מבט ארוך יחסית.
“ממש לא…“ היא משיבה בלית ברירה, משתדלת להישמע לגמרי סבבה ומורידה את ידיה אל צווארו.
“אבל אתה יודע, ליתר ביטחון…“ היא משמיעה את דאגתה בזהירות. אחרי שהצליחה להוזיל לעצמה את ההלוואה,
היא לא רצתה להרוג את הסיכוי שלה לעסקה כזאת משתלמת.
“אם את סומכת עליי, אני סומך עלייך.” ידיו מתהדקות עליה וכל פלח של הטוסיק הזה מרגיש לו כמו בלון מנופח היטב.
היא מטה את ראשה לאחור וכמה תלתלים גסים מתפזרים לה על התחת. היא מחליטה לעצום את עיניה על העניין ומשדרת עסקים כרגיל, כששפתיו מחליקות מעלה אל צווארה.

“חוץ מזה… בלי גומי מרגישים יותר טוב…” מילותיו נבלעות אל תוך עורה וריח גופה משכר. הזין שלו עומד גאה. מתנדנד ממש מתחתם. נוגע־לא־נוגע בבטנה האסופה והמשורטטת. ניסן כל־כך רוצה לנצל את המומנטום; הוא אוסף את ישבנה ובתנועת הרמה די מסורבלת מצליח להושיב אותה עליו ולבסוף מרוויח כניסה מלאה. כי מה לעשות – מקצוענים יש רק בסרטים. לוסי משחררת אנחה סמלית ועמומה אך מדליקה… היא מעגנת את עצמה כשהיא נשענת על כתפיו ומתחילה לנוע עליו בקפיצות קטנות וחדות.

התנועה ביניהם היא המפגש בין המקצועיות הכמעט תיאטרלית שלה לחובבנות האפית שלו.

“מממ” הוא משחרר בשפתיים חתומות כשהוא עטוף בתוכה בלי שום חסמים.
אצבעותיו מחליקות מעלה על גבה, לאורך זוקפיה ועד עורפה. משם ציפורניו ננעצות בה קלות ומותירות שובל ארוך של אותו המסלול חזרה מטה – אל ישבנה. קימור קל ניכר על גבה וצמרמורת טובה מתפשטת בגופה. ידו אוספת את קצה שיערה ומלפפת אותו, סיבוב אחר סיבוב על פרק כף ידו, מושכת את ראשה בהדרגה לאחור.
מבטו נח עליה לרגע. שפתיו מעט פעורות. הבל פיו מורגש על צווארה.

“כל כך שקט…” מבטה מרומז וחיוך קל עולה על שפתיה המרפרפות בעוד שהיא מוחזקת ככה בידיו.
“שקט חודר עמוק, לא?” הוא משיב בקול נמוך ומצמיד אליה את האגן בתנועה קטנה, אך מדויקת שמטעימה את דבריו.
“לא מספיק…” היא מתנדנדת עליו. ניסן מגיב בצחקוק מגורה.
“את חושבת שאת מאתגרת אותי?”
“למה, אני מצליחה?”
“תיזהרי להתגרות בי ככה.” גם קולו נשמע מזהיר אך משתעשע. הוא מדגיש אף יותר את אחיזתו הסקסית בשיערה.
“למה?” היא לוחשת וממשיכה את תנועתה עליו. מעלה… מטה. מטה ומעלה. היא מורידה את ידיה אל עצמות האגן המעט שקועות שלו, נשענת עליהן, עולה שוב מעלה ויורדת לכל אורכו, בתנועה חלקה אחת ואז היא מקרבת את פיה אל אוזנו.
“גם ככה לא נראה שזה מזיז הרבה…” היא ממשיכה.
“הבנתי אותך.” הוא פוסק ומוריד את ידיו אל התחת שלה. הוא מכבד אותו בהצלפה נאה ומותיר עליו סומק קל.
“את חתיכת חרמנית קטנה שרוצה את זה… ” הוא פוסק וקולט את הזדוניות שמתגנבת אל פניה.
“כן?” קולה נשמע נאנח ומקניט אותו. “אתה חושב?” היא מחייכת חיוך מקומם.
ניסן מניח לשיערה להתפזר חזרה מטה. קצותיו מדגדגים מעט את ישבנה. הוא כמעט ומתמסר אל תנועתם המשותפת.
“את לא מכתיבה את העניינים פה…” כעת אחיזתו במותניה היא זו שקובעת. הוא מתחיל להעלות קצב. גם ידיו מטפסות מעלה אליה ומעסות את שדיה כשהוא מקפיץ אותה עליו. לוסי נראית בעניין. היא גונחת וכעת היא נשמעת היטב.

עכשיו צבע קולה ברור לו. הוא מיתרגם כל כך יפה לגניחות. יש בו מחוספסות שעוברת כל כך חלק וצרידות שנשמעת אפילו יותר טוב כשהטון שלה מטפס לגובה. אחיזתו סוחטת אותה – עדות לגירוי שהיא מציתה בו

“אוקיי…” היא רוכנת אל תנוך האוזן שלו ונושכת בעדינות. “אז מה אתה הולך לעשות עם זה?” היא מתיישרת מולו ובוחנת את תגובתו. הוא לוטש אליה מבט שלרגע נראה לה מעט חולמני כשהיא ממשיכה את התנועה עליו.

“בואי.” הוא מנחה אותה להיעמד ואז מכוון אותה מטה ממנו, נעמד גם הוא ונשען למחצה על השולחן.
“קחי.” הוא אוחז בבסיס הזין שלו בסמכות ומגיש לה אותו כשהיא על ברכיה; זקוף ומתוח כאילו נקרא להתייצב לדום.
חצי חיוך יהיר עולה על פניו כשהוא ממתין לה.
לוסי בולעת את הרוק של עצמה כמתכוננת ופוערת בעדינות את שפתיה המשגעות. היא לוקחת אותו פנימה באיטיות.
עיניה הגדולות, הירוקות, נשארות עליו, כאילו בוחנות את תגובתו, מה שמדליק אותו אף יותר.
“ז-הו.” ניסן מטה את ראשו לאחור. צווארו נמתח למספר שניות קצר כשהוא מתמסר לתחושה ואז שב לצפות בה מוצצת אותו. בכל פעם שהוא נתקל בחך העליונה שלה, הוא נדחף יותר פנימה אל מעמקי גרונה. בתמורה, לוסי מקבלת אותו עם ברכת מממ־טעים־לי.

“רצית עמוק, קיבלת עמוק.” הוא מפטיר בתוכחה. אצבעותיו נכרכות סביב שורשי שיערה וידיו כעת עובדות ביחד איתה; מניע אותה הלוך ושוב על הזין שלו. כאילו שהשפתיים שלה הן קבב שננעץ על שיפוד. “עד־הסוף־עד־הסוף־עד־הסוף.” הוא מדייק ומנחה את תנועתה מטה, מושך אותה למעלה, שוב ושוב ושוב, בעקביות קצבית ראויה לשבח.
“כן,” הוא מורה לה. “יותר עם השפתיים.” הוא עכשיו חש היטב את מנגנון השאיבה שלה. את התנועה הטוטאלית שלה וההתנגדות הטבעית להיכנע. “הבנת?” ידיו קובעות את המקצב. “בדיוק ככה,” הוא מדרבן אותה.
“בדיוק ככה…” הוא ממלמל שוב אבל הפעם לעצמו.

דמעות לוואי בעיניה. מנח שפתיה המקבלות ונשימותיה הכבדות של אפה מורגשים לו כגלי חום לוהטים.
ניסן נוהם בתאווה ולפתע מקבע את ראשה. -“תני לי – תני לי רגע”- ונכנס בה; תנועת האגן שלו מדודה, חדה ובוטה.
היא נאחזת בצדי גופו כדי לשמור על יציבותה ונאנחת בפה מלא; בולעת את כל כולו כשהוא כבר בשיאו. הוא ממלא אותה עד כדי חנק, ואין זה פלא; קשה לנשום כשהפה מזדיין ככה.
גם המאבק בדחף לא לגמור לה בתוך הפה, הופך לאתגר כשהחרמנות שלו עולה וכל כדורית דם שבגופו – אחת אחת – נקראת להתפקד אל אזור ההמראה של הגוף האנושי, כי רק הצליל הרטוב הזה; המתלקק והמחליק שמפיק את החיכוך בין השפתיים המוצצות שלה, לזין הקשה שלו – רק הצליל הזה לבד יכול לגרום לו להשפיך מוקדם יותר מן הרצוי.

עכשיו הוא שמח על הפגישה שאילצה אותו להאריך את יום עבודתו. אילו לא היה מתעכב, לא היה פוגש את לוסי וסביר שההזדמנות הקוסמית הזו לא הייתה מציגה את עצמה; סוף־סוף היקום זרק לו עצם שלא מלווה בכאב ביצים. ואם כבר מזל, הוא הודה לעצמו על השפשוף שהביא, קצת לפני שיצא הביתה.

עוד כניסה ועוד אחת. הוא דוחף את ראשה פנימה אליו, עד שאפה נצמד לשיער שבבסיסו והוא חש את משב האוויר החם של נחיריה על עורו: רק אז הוא מאפשר לה להימלט שוב לאחור ואז משחרר אנחה שטוחה ורועמת לאור הגירוי המושחת הזה. הוא כל כך רוצה להמשיך, אבל הוא גם חייב לשחרר רגע, אז הוא מושך את ראשה החוצה ממנו; שפתיה אדומות ופעורות – כמו עיניה – לרווחה.
“מספיק עמוק בשבילך?” הוא מביט בה מלמעלה.

היא מתנשפת בפה פתוח. משתעלת ושואבת את האוויר כאילו ששרדה אירוע טביעה. הדמעות שעדיין מציפות אותה תומכות היטב בחווייתה. גם הוא נקרא להסדיר רגע את התרגשותו; הזין שלו כעת חם, מוצק ודרוך כמו טיל. הוא אוחז בו וכאילו מורח אותו על שפתיה וצדי הפה, שעדיין נאבק לנשום כרגיל. הוא מנער אותו על לחיה כמפליק לה ונדלק עוד יותר מהסצנה שהוא מביים לעצמו. “מילפית…” הוא מפרגן לה בהערכה. לוסי מגחכת לעצמה ובשלב הזה נראית די מבסוטית מהערתו.

הוא מחייך בסיפוק ואז שולח אגודל לפרוט על שפתיה… ואז גם אצבע שנדחפת פנימה ויוצאת לסירוגין. ואז עוד אחת; כמו סיור קבוצתי בין קירות הפה שלה. היא מטה ראשה אחורה ואצבעותיו נשמטות ממנה. “פעם ראשונה שלך עם מילפית?”
נראה שהיא אוהבת להתגרות בו. שפתיו נמתחות אל חיוך מלא. “קומי.” הוא פוקד עליה.
לוסי מעבירה את גב־ידה על פניה בתנועת ניגוב רחבה, ואז מנקה כמעט במקצועיות את צדי הפה שלה כשהיא נעמדת בהוראתו. הוא שולח יד אל השד שלה, חופן בעדינות ואז סוטר לו בהפתעה. תגובתה של לוסי תואמת ומלווה באנקה קלה.

“לכאן…” הוא אוחז בעורפה, מסובב אותה כלפי החלון הענקי שפונה אל העיר, ועיניה של לוסי מקבלות תצפית ייחודית. מהנקודה בה היא עומדת, העיר נראית כמו אוסף סבוך של גבישים נוצצים שמהדהדים את אורם בתדרים משתנים.

“איך הנוף?” הוא טורח להתעניין.
“איך שלך?” היא מסבה את ראשה ואת שאלתו בחזרה אליו. שפתיה עדיין אדומות ומעט תפוחות מהעבודה שנתנה בו עד לפני מספר שניות ועיניה עודן בורקות ומזוגגות.
“לא רע בכלל.” הוא משיב עם חיוך שובב כשמבטו נח על אחוריה השופעים.

ידו האחת אוחזת במותנה ומקבעת אותה במקומה. ידו השנייה נחה על אגנה ומטפסת לאיטה במעלה גבה, תוך־כדי שהיא מפעילה לחץ קל כלפי מטה ומנחה את לוסי להתקפל בהדרגה לפנים, עד שהיא נאחזת בבסיס צווארה. כעת, כשפלג גופה העליון במנח כמעט אופקי לרצפה, שיערה נשפך לצדדים וישבנה מזדקר לאחור; היא נמצאת בדיוק היכן שהוא רוצה אותה.

הוא מחליף בין ידיו; השמאלית עוטפת את צווארה וידו האחרת כעת אוחזת בזין שלו. הוא משתמש בו מצד אחד כמו סכין ומצד שני, כמו מכחול; חורץ איתו את העכוז הכדורי שלה לשני פלחים, נמרח אל תוכו מלמעלה-למטה ואז מחליק פנימה. לוסי נאנחת עמוקות. עכשיו היא מרגישה אותו קצת אחרת. נוכחותו עוצמתית ושלמה יותר. נשימותיו רדודות וכבדות.
ידו הימנית מצטרפת לאחיזה טובה של בסיס עורפה ומאפשרת לו תנופה טבעית לתוכה, כמו גלשן נגד כיוון הגלים, הוא
מקבל תאוצה ונוסק לגובה. ראשו בעננים כשהוא נמצא בעומקה וכניסותיו אליה פועמות ממנה ואליה.

שתי ידיו יורדות אל מותניה ונאחזות בעצמות האגן שלה, ממסמרות אותו אל עמידה יציבה כשהטוסיק שלה מתברג עליו ומזדיין טוב להפליא. הרטיבות שלה פשוט מעיפה לו את המוח. הוא מרגיש כאילו קיבל כניסה חד פעמית אל מעיין טבעי נסתר, שכל שצריך לעשות כדי לכבד את מעמדו הוא לטבול בו. אירוני לנוכח העובדה שמי שמבעבע הכי הרבה מבינהם זה הוא.

ניסן כעת עושה מאמצים עילאיים להאריך את משך הישארותו במשחק, אבל לעזאזל – התחת שלה… כמה שהוא היה רוצה פשוט להרגיש את התחת שלה. באמת להרגיש! הוא שולף את עצמו ממנה ושוב מחליק לאורך השביל המחורץ שלה.
ידיו מפרידות בין לחייה: פתח צר ועדין נחשף. הכניסה פשוט מתבקשת.
הוא מפעיל עליו מעט לחץ כניסיון להתדפק—
“היי־היי” לוסי לוקחת את עצמה קצת קדימה ממנו.

“רציני?” הוא מחזיר אותה אליו ומעביר את הזין שלו הלוך ושוב עליה. “אין לי פה שמן או משהו, אבל אל תדאגי…”
הוא יורק אל כף ידו ומורח את עצמו עבורה.
“לא!” היא שולחת יד מתנגדת לאיברו וחוסמת גישה.
“לא?!” הוא כבר בתנוחת היכון, הזין שלו בידו; כולו מוכן ומזומן.
“עסקה זו עסקה.” היא לפתע קובעת.
“עסקה זאת עסקה?” הוא חוזר אחר דבריה. “קיבלת את העסקה שלך, מאמא. סגרנו…” הוא משפשף לעצמו;
לא לאבד את הזקפה אחרי הכמעט־דאונר הזה.
“לא זה,” היא מתרוממת מעט והורסת לו את התנוחה הקולנועית היפהפייה בה החזיקו עד לפני רגע. “קודם תגיד את זה.” היא דורשת, “ותגיד את זה עם כוונה.”
“מה?” ניסן מסתכל עליה בבלבול. “איבדת אותי…”
“את מילות הקסם… אם אתה רוצה את זה, תצטרך להיות מדויק יותר.” מילותיה החלטיות.
“אז את מאלה…” הוא שומט את ידו ממנה כמחאה. “היית אומרת קודם, היינו מנסחים את זה בתנאים!”
לוסי שותקת ואז משחררת גיחוך קטן. “אתה רוצה את זה, לא?” היא מענטזת מולו. “אז תגיד את זה, ניסן בנטו…”

הוא מחייך, מבין את המשחק שלה; היא מאלה שצריך לבקש מהן אישור מפורש. כמובן… זה בטח מצוין באותיות הקטנות!

“ועוד איך רוצה!” הוא מחזיר אותה חזרה לתנוחה האהובה עליו מכל, אך נבלם בשנית.
“די, נו… מה, את עושה צחוק? רוצה שאני אבקש במפורש?” קולו מעט מתלהם. “אפשר – בבקשה – לזיין אותך בתחת?!”
“לא… אני רוצה שתגיד לי את מה שבאמת מדליק אותי,” היא מחדדת את כוונתה. “ותפסיק לתת לי לחכות!”
“מה? להגיד מה? מה את רוצה שאני אגיד?” אחיזת ידיו על מותניה מנערת אותה.
“אתה יודע…” היא מנסה לדרבן אותו עם מבט וטון מפתה. “תגיד לי מה אתה הולך לעשות לי, שאתה לא עושה לאשתך…” היא נצמדת אליו, זורקת את ראשה אחורה ונתלית ככה על צווארו. לחיה מתחככת על זיפיו הגסים.
“את חתיכת…” הוא ממלמל וכמעט צוחק. היא רואה עכשיו את הנורה נדלקת מעל ראשו.
“תגיד את זה…” היא מתעקשת ושולחת יד לאיברו.
“תגיד את זה כמו שאני רוצה לשמוע את זה.” ובתנועה חדה מפנה לעברו מבט תקיף. ידה עוטפת אותו מפעילה מעט לחץ ומושכת אותו מהבסיס. הוא משתהה לכמה שניות אך לבסוף משמיע נהמה — ספק תסכול, ספק התלהבות —
כמנגינה שקודמת למילים: “אני הולך לזיין לך את הצורה—”
“כן,” קולה מתחמם וקריאתה מדליקה אותו. מאשרת לו שהוא מבין נכון.
“כי נמאס לי כבר לא לזיין את אשתי—” הוא אומר לבסוף בביטחון. “כן!” היא קוראת בהתלהבות.
“זה?” הוא מבסוט, נדלק מחדש ויורק שוב אל תוך כף ידו. “את קינקית, הא?”
הוא מתענג על פסיקתו ומנחית עליה הצלפה מצלצלת. זעקה יבשה ומעט כאובה מתפרצת ממנה.

“זה מדליק אותך? שאני לא מזיין אותה?” הוא משמן את קצה הזין התפוח והמיוסר שלו בתנועות מהירות ומעגליות.
“אני־לא־מזיין־את־אשתי, אז־עכשיו…” הוא מכריז בשנית בקול רם ומשתובב. “עכשיו־אני־הולך־לזיין־את־לוסי!”
“כן… זה מושלם…” היא מתחממת ומוציאה קצת את התחת שלה החוצה כמאשרת כניסה.
“בת זונה, מתגרה בי ככה…” הוא מאונן עליה. כמו עבודת הכנה לדבר האמיתי.
“בשביל שאוותר לך על ריבית…” תנועתו מסתמנת כאחוזת דיבוק של חרמן־בלתי־מרוסן. “מזיינת אותי על פאקינג ריבית…” הוא רוכן ואז לוחש אל תוך אוזנה – “חתיכת זונה של ריביות!”

לוסי פוערת פה בהפתעה ופניה דרוכות כשהוא מוריד אותה חזרה לפנים ואוחז בעצמו כמאיים לפרוץ אותה.
“מאיפה באת לי, תגידי…” הוא מתכונן לכניסה מקצועית. “רוצה בלי ריבית?” הוא מקניט אותה. “אין בלי ריבית, מאמא,”
הוא מכוון את עצמו אליה, כטיל לפני שיגור. “את רוצה בלי ריבית? את תקבלי—”

מערכה 02 – שש שעות קודם
“זין, ניסן!” אני מתרעמת. “רגע שאני אבין, בשביל זה הבאת אותי לפה?” אני בהלם מדבריו.
“נו אז בשביל מה?” הוא צוחק.
“אני שמעתי שאתם מחפשים מעצב פנים לנכס האחרון שרכשתם, אני חשבתי—”
“לחשוב זה טוב! זה אומר שעדיין יש שם משהו…” הוא קורץ לעברי. “אז מה יש לך בשבילי?”
אני מסתכלת עליו ולא מאמינה שהוא ציפה לקבל החזר על כל הסכום היום, אבל המבט שלו לא מרפה ממני.
הוא מגעיל אותי!

אני מפשפשת בתוך תיק העור שלי ומגישה לו מעטפה בלויה. הוא מציץ אל תוכה וזורק אותה לכיווני בבוז.
“לזה את קוראת כמעט הכול? זה אפילו לא חצי!” הוא גוער בי?!
“אני צריך את הכסף, נטע־לי…” הוא זורק את המעטפה חזרה לשולחן.
“אבל אמרת בסוף שזה בסדר עוד חודש! אתה רציני מתחשבן איתי על חודש?! עם מה בדיוק חשבת שאני אגיע?!”
“אני הייתי בסדר, ניסן, אתה לא יכול פתאום—”
“יכול גם יכול.” הוא קובע בביטחון. “לא, זה לא הוגן, אתה ממש לא יכול לעשות את זה!”
“אז הנה, תראי אותי.” הוא מפגיש את אצבעותיו במן קלילות מרתיחה.
אני המומה. חושבת כמה שניות טובות מה להגיד כדי לדעת איך לתקוף את הרובוט הצבוע והנרקיסיסט שיושב מולי.

“תגיד, חסר לך אוכל על השולחן? אתה אוכל בחושך?? מתקשר עם העולם דרך שיחות גוביינא?!”
אני מטיחה בפניו את התסכול שלי.
“אין קשר, ואל תיכנסי לי לכיס – אנ’לא נכנס לשלך, לכי תעבדי…”
“וגוביינאות כבר מזמן לא קיימות…” הוא מוסיף רק כדי לעצבן אותי.
“הן כן האמת-” אני מפטירה בהרמת גבות מופגנת, כשהחצוף עוצר אותי בהנפת יד לטובת שיחה נכנסת.

– מרים את השפורפרת –

“ניסן… כן. כן.
כן, אחי. כן,” הוא שולח יד אל עט מנהלים נובע כבד ומפואר ועיניו מאתרות פנקס צ’קים.
“הצ’ק פתוח, רק תגיד כמה.” הוא חותם על המחאה וידו הרושמת כבר בהיכון על חותמת לבנה קטנה.
“לא, לא… לא־לא־לא־לא־לא- התנאים כמו שדיברנו. “40 אחוז, ארבעה תשלומים – אל תתחזר!”

זה אולי נשמע כפוי טובה מצידי, אבל בחייאת! אני עם הכנסה מינימלית כבר חודשים והנפוח הזה, מנהל חברת ביטוח ונדל”ן, גם ככה נשוי לטחונה, מתפרנס במובנים של נטו, חי כמו מלך רק מריביות של אחרים והוא מתווכח איתי על פאקינג חודש!??!
לכי תעבדי עלאק… חצוף בן־זונה! כאילו שאני לא רוצה לעבוד! כאילו שאני עצלה־בצלה שיושבת רגל על רגל -סופרת ציפורים במרפסת! מה, אני צריכה לחדש משהו למישהו על המצב בשוק? לא מספיק עליית המחירים והארנונות, עכשיו, בזמנים של היום, וכל אידיוט שהוא לקוח מתמיד של איקאה שחושב ת’עצמו לאיזה מומחה פנג-שואי—
ברור! למה לשלם למישהי עם עין מקצועית…

“טוב, טוב—
טוב!” ניסן מסכם את השיחה. “הבנתי, באת לטרלל אותי-”
הוא מקפל את פנקס ההמחאות ומיישר אותו בזווית 90 לשאר הניירת והתיקיות שיושבות בדיוק על פינתו הימנית של שולחנו. “קיצר, תעדכן כשתחליט מה אתה רוצה מהחיים שלך!” הוא מנתק באלגנטיות ומחזיר את תשומת ליבו המתנשאת אליי.

“איפה היינו…”
אני נושמת עמוקות ומנסה לשמור על טון רגוע למרות שסערת הרגשות שלי כל כך שקופה עליי.
“ניסן, אתה יודע ששבוע שעבר חייבתי את האשראי שלי על חלב עמיד?” חלב עמיד!
– שותק –
“אתה בכלל מבין מה אני אומרת לך?!
בוא לקראתי, אני אשכרה מתחננת כאן! אני-” עוצרת רגע. שוב לוקחת אוויר ומנסה למתן את עצמי.
“בבקשה, ניסן. אני חייבת קצת מרווח כאן… כבר הגענו להסכמה… מה זה עוד חודש?”
אני מביטה בו עם טיפונת של תקווה ועוקבת אחרי מבטו שיורד אל מסך הלפטופ שלפניו.
“למה שלא תיתן לי לעשות לך את העיצוב לנכס החדש- עליי!” פאקינג בהתנדבות!
“אני צריך מישהו שלא יצא משנקר אתמול.” הוא משיב לי ביובש.

הבנאדם בהחלט יודע להעליב… אני סיימתי לפני חמש שנים!

“נטע־לי, עם כל הכבוד,” הוא אומר באדישות כשהוא מקפל את המסך למטה.
“אין לי תפקיד או עניין להבין אותך. אני צריך את הכסף – תמציאי אותו…” הוא פורש את אצבעותיו במן מחווה של יש מאין.”
“ולהזכירך זה לא רק הכסף שלי, לי ולרינת יש הוצאות-”
“כן, אני בטוחה שרינת נזקקת לגרושים שלי—”
“הלו, תרגיעי, מה את יודעת בכלל… אל תסטי מהנושא.” הוא מפטיר אל תוך דברי.
“יודעת ניסן, כולם יודעים.”
“נטע־לי!” הטון שלו נמוך ומזהיר.
“אני מקבלת את שאר הכסף מהפרויקט הקודם שלי רק בסוף החודש הבא! אתה לא יכול לדרוש ממני עכשיו
ולצפות ש’אמציא אותו’-” אני מחקה את מחוותו המגית במחאה, וגם קצת את הטון המטומטם שלו.
“אין לי ראבק! אין לי! אז לא!! מצטערת, אבל זה לא מקובל עליי! לא!!” אני ממשיכה להתעקש בכעס.

ניסן פשוט מסתכל עליי ונראה משועשע — חתיכת סדיסט!

“למה, מה תעשי?” הוא נשען אחורה בכיסא המנהלים שלו ומתנדנד מולי.
“תלכי להתלונן לבני, מלאומי?” הוא מחווה בידו כאילו שהוא נמצא בחדר הסמוך.
“אתה זבל, ניסן, אתה יודע את זה? אתה מ־מ־ש חתיכת זבל.”
“את לא הראשונה ולא האחרונה…”
“לא חשבתי לרגע!” אני עוקצת בהתרסה שלא נראית שמזיזה לו בכלל.
“טוב… נראה לי שמיצינו את הפגישה הזאת, מה את אומרת? יש לך עד סוף החודש- שזה אם אני לא טועה,”
הוא מעיף מבט מהיר אל לוח השנה שמולו. “-כן, שבוע וקצת… שלישי הבא!” הוא מיישר אליי מבט.
“ואל תשכחי – תאחרי, הפעם אני כבר לא אוותר לך – הריבית תעלה.”

אני נותנת בו מבט דוקר ולא מאמינה על האכזריות של הבנאדם, למרות שטעמתי ממנו מרה ברגע זה בדיוק. בפעם הבאה שאביא לו את הכסף, ותהיה זו פעם יחידה ואחרונה, אני לא איאבק בעצמי – הוא יקבל את היריקה שלו לפרצוף, אבל בינתיים אני רק מחייכת בנימוס מזויף.

טיפשה, נאיבית שכמוה, הוא בטח חושב לעצמו. ולעזאזל שהוא צודק…

הנוכל המקצוען קם ממקומו ונשען עם ידיו על השולחן.
“בסדר? אז את זה,” הוא מחליק את המעטפה לכיווני. “את מוזמנת לקחת איתך, פשוט כדי שתהיה לך ערימה להוסיף אליה… ואז תביאי את הכול ביחד, יש?” הוא מוסיף תנועת ידיים שעוטפת את כל הסיפור. “כי זה פשוט מעליב, רק שתדעי.” הוא אומר בזחיחות אלגנטית להחליא. נשאר עומד כשזרועותיו חוזרות להתקבע על השולחן ומיד מרצין את פניו, כאילו שהביס אותי עם הזמנה אישית להתחפף לו מהפרצוף.

“כן.” אני מנסה למתוח את החיוך שלי אף יותר כי אם לא, אני אפרוץ בבכי, אהפוך עליו את השולחן ואקנח עליו עם כיסא לראש, בכל מקרה… אני חייבת להשתלט על עצמי ולעוף מכאן – כדי לקבץ נדבות, ככל הנראה…!

“לגמרי. לגמרי מעליב…” אני מסכמת וקמה על רגליי.
“עד סוף החודש, נטע.” הוא מבהיר. “אל תתני לי לחכות.” הוא מתיישב בחזרה ופונה לענייניו.
“־לי!” אני מבהירה לו בזעם שואג שיוצא צרוד ויבש.
“לא הבנתי…” הוא מרים אליי גבה בעוד שהשנייה שלו מעט מתעוותת.
“־לי! קוראים לי נטע־לי!”
“עד עכשיו קלטת אותי בול, בנטו!” אני שולחת אליו אצבע מאיימת וחוטפת את המעטפה בזעם, אך מותירה אותו אדיש וחסר התרגשות ליציאתי הסוערת ממשרדו המפונפן.

***
רק אחרי שאני טורקת את דלת הרכב, אני מעיזה לבטא את כל מה ששמרתי בבטן.
“אאאההה!!!!!!” אני צורחת בטירוף שכמעט ומוחק את קולי. דמעות זורמות ונוהרות על פניי מטה. ממש נחל במורד צווארי ושוב – זו אשמתי – לא הקשבתי! לא הקשבתי!!!
אכלתי אותה… יש לי רק את עצמי להאשים וזה החלק הכי נורא בכל זה… סעמ’עמ’עמק!
עוד שאגה מתפרצת ומהדהדת בתוך חלל כל כך קטן. לעזאזל, החרשתי לעצמי את האוזניים.
“מה?!?” אני מתקוממת אל עובר אורח שואל, שנראה מבועת ממני.
“אז מה אתה עומד פה כמו גולם?” אני צורחת על איזה נייבאך בגיל העמידה  – “עוף מפה!” – ומבריחה אותו מיד מהפריים שלי. הנשימות שלי מקרטעות. תודה לאל שלפחות הגרוטאה הזאת עוד עובדת.
מפתח בסוויטץ’, אורות; פאקינג דרייב.

***

“וואי וואי… וודקה או מילר?”
לקח לי פחות משנייה וחצי לחצות מהכניסה אל הבר. העקבים שלי בדרך כלל מהווים מדד למצבי הרגשי.
כשלאפי אין שורות לקרוא ביניהן, הוא מאבחן את הדציבלים החריגים שהם מפיקים על רצפת העץ הכהה והיוקרתית שלו, אותה אחת, אגב, שאני עיצבתי!
“באמת? זו שאלה רצינית, אפרים?” אני שולחת בו מבט רצחני כשאני צונחת על הבר ומטיחה בו את התיק שלי.
“אהאיי!” הגבות שלו מתעקמות אל מרכז הפנים.
מאז שאנחנו מכירים הוא מתכחש לשמו המלא. אפרים לא מתאים למראה המסוקס שלו. הוא מייצג אוקסימורון מטלטל מדי. ‘אפי’ עוד איכשהו משתלב עליו וממתן את הניגודיות כשמחברים את השם לפרצוף.
“סבבה, הבנתי אותך.” הוא מסמן בידו לביטול ומשרת אותי נאמנה.

כבר ומיד אני מקבלת את ניחוח החריפות לאף.
ואז את הכוסית.
והופס – כבר שורף לי בגרון אבל לעזאזל, “זה שורף טוב… עוד אחת.” אני דורשת ומשגרת לעברו את הכוס הריקה.
אפי לא מספיק להתרחק ועוצר אותה ממש על הסף. סצנות כאלה יש רק בסרטים… אני חושבת לעצמי שאני—
“ממש קלישאה אחת גדולה… אמרו לך את זה כבר?” הוא מטה את ראשו אליי בתוכחה מעט משתעשעת ומוזג לי את מספר שתיים שלי בתוך פחות מדקה.
“בדיוק המחשבה שלי…” אני מפטירה לכיוונו.
“אני יודע מאיפפההה את חוזזזרררת…” הוא מזמר בחוסר טאקט אל תוך פיית הבקבוק, אבל כשקולט את חוסר סבלנותי, אפי כבר משנה את הטון ומקדיש לי אוזן.

“עזוב.” אני תופסת את הראש.
“נו דברי, מה קרה?” הבעתו מרצינה מעט ופוגשת אותי.
“הוא שינה את דעתו, הבן־זונה! פשוט ככה….!” אפי מתקרב אליי ועכשיו מגיש לי את הכוס אישית.
“אחרי שהוא כבר הסכים למשוך את החודש, והוא יודע, הוא יודע ש-” אני עוצרת את עצמי שם.
אפי מרכין ראש בהבנה ברורה מאליה.
“בן אלף! זה הרי סכומים של צ’יפס בשבילו!” אני ממררת, לוגמת, מרוקנת ונחנקת שוב מהעצבים של עצמי.
הוא מניח מולי את הבקבוק – שירות עצמי של ותיקים וחשובים, ומניח לרגע יד תומכת על ידי שלי.
“אני מוכן להתעלם מהעובדה שאמרתי לך לא להסתבך איתו,” עיניי מטילות עליו אזהרה מכוונת.
“אבל אם רק תפסיקי עם העקשנות שלך—”
“לא.”
אני שולחת יד אל הבקבוק ומוזגת לעצמי עוד שלוק. ואפי שולח בי מבט.
“איך לאיית לך את זה? באיזו שפה?” אני מבטלת אותו באחת. “אני – אעזור לעצמי. אני – אוציא ת’עצמי מזה.”
“א—”
“א— כלום!” אני חותכת אותו על הסף.
“אני רק צריכה לחשוב…” אני קובעת בהחלטיות ומסובבת בעצבנות את הבקבוק.
“ת’כסף שלך תשמור לשני. קלאסה הרי נמכרת ביוקר.” ואז אני שומעת את עצמי.

-שיט-

אפי לוחץ את שפתיו באיפוק רב ובוחר להתרחק הצידה בעוד שמבטו נתקע עליי.
“תודה-” הוא מפטיר לכיווני ומוריד את העלבון עם לגימה ארוכה של מילר.
“סליחה…” עכשיו אני ממש מרגישה חרא עם עצמי.
“לא חסר לי ו… אני דואג למי שאכפת לי ממנו!” הוא משיב במשיכת כתפיים בוטה וטון שעדיין מלא באהבה.
“אני יודעת, איזה זין- אני מצטערת,” זה ממש לא היה במקום. “סליחה! זה היה כזה חרא מצידי עכשיו…”
“אוח!” אני מייבבת וקוברת את ראשי בין שתי ידיי ואז מפציעה שוב.
“אני חרא! אני כזאת חרא! כלבה חרא! חתיכת פוסטמה סתומה—“ אני ממלמלת באמוק.
“טוב נו…” הוא עושה כמה צעדים לעברי. “די־די—”
“חרא! פוסטמה קקה… קקה חרא!—” אני ממשיכה שוונג של תיעוב עצמי.
“די!!!” הוא כמעט צוחק ודופק לי צ’פחה שרק בקושי מנערת אותי. “שכחי מזה!”
“לא, בוא-
זה לא היה ממש חרא מצידי עכשיו? כאילו ממש?!”
אפי מקמט מעט את מצחו.
“קצת… כן.” הוא מודה. “אבל באמת, שכחי מזה… אני כבר שכחתי.”
הוא מדביק לי נשיקה מנחמת על המצח כהוכחה.
“אני מבין, רק… תזכרי שאני כאן, אם תשני את דעתך.” וממהר לסמן את שפתיו כחתומות מעתה והלאה. הוא לוחץ שוב את ידו על גב־ידי כאקט משלים לדבריו האחרונים וחוזר לענייני הבר שלו, בעוד שאני חוזרת לוודקה ושוקעת אל תוך עצמי.

לא משנה כמה אני מבקרת את הבחירות שלו בחיים או משליכה עליו, הוא תמיד נשאר חבר נאמן. כל כך נאמן שאני לא יודעת איך לבטא לו תודה שבאמת הולמת את מידותיו.
“אולי תצא לחופש כבר? אני אפצה אותך עם כפולות. זה המעט שאני יכולה לעשות…”
“בלי העקיצות אהבה שלך?”
“אוי… לך תנגב איזה כוס…” אני מפטירה עם הראש.
“תפסי-” הוא זורק לי בקבוק מים קטן ומסתכל עליי כאילו דרשתי הסבר.
“תשתי! את שותה יותר מדי, מדברת יותר מדי ולא שותה מספיק! המקסימום שאת יכולה לעשות זה לא להתייבש לי כאן.”
לרוב אני נוטה להתעלם מדאגתו אם כי הראש שלי באמת כואב, והמים קצת שוברים את החום בוושט שלי,
אבל אני מעדיפה לחיות ברחוב לפני שאעז להיעזר שוב באפי.

אני עוצמת עיניים בניסיון להרגיע את המיגרנה, והשמיעה שלי מתחדדת.
“מה פתאום! זה הכול רשום לי! אני יכולה להראות לך בדיו— לא־לא – אתה זה שלא עומד מאחורי המילים שלו!”

זה נשמע מעט מוכר.
אני פוקחת עיניים אל הסיטואציה, יחד עם אפי שגם קולט אותה, ומסתובבת אליה.
“…זו נוכלות בצורה הכי מכוערת שיש! אתה רמאי, ניסן! אתה… ניסן?”
אני מרימה את הגבה החזקה שלי בהפתעה, אבל לא לנוכח השם המוזכר – איזה עולם קטן…

היא מסתכלת בהלם על מסך הטלפון – כמעט וזורקת אותו על השולחן. “בן…” היא לוגמת קצרות מהמשקה שלה.
“—זונה!” ואני אומרת את זה בגאווה. היא מרימה אליי מבט ישיר. “איך קראת לי?” היא נראית המומה וזועמת.
“בנטו?” אני ממהרת להסביר, “ניסן בנטו, לא איתו דיברת הרגע?” היא קמה לכיווני.

“כן, הוא חרא. בן־זונה אמיתי.”
“ונדיר!” היא מסכימה במיידי ושואלת את המתבקש. “איך ידעת?!”

בערך שעה ומשהו אחרי, אני ובתיה כבר התחברנו.
נראה שזו התחלה של חברות אמיתית. מכנה משותף מוצק – כבר יש. גם אהבה משותפת לוודקה רוסית, מתברר.
“אני לא אדם של שנאה, אני בחיים לא מאחלת משהו למישהו… אבל הוא-” צחקוק קל משתחרר ממני.
“אני אוהבת איך שהקול שלך יורד חצי אוקטבה כשאת מדברת עליו.” מוקסמת שאני מהגועל שניכר על פניה.
היא משחקת עם קופסת הסיגריות שלה ומציעה לי אחת.
אני לא מעשנת בדרך כלל, “אבל כמו בכל דבר בחיים, יש חריגויות…” אני אומרת.
“כן, טוב, הוא לגמרי מצב שמצריך – חריג!” היא תומכת בתפיסתי ומדליקה לשתינו.
“אם יש מישהו שהייתי מבצעת בו נקמה, זה לגמרי הוא!” היא קובעת.
“שעשעי אותי…” אני מוזגת לשתינו עוד כוסית של וודקה. “מה היית עושה?”
אני נשפכת על הדלפק בעניין. נדמה לי שהעיניים שלי נוצצות.
“מאיפה לי?!” היא מתנערת בייאוש ולוגמת מהמשקה שלה.
“לאנשים כמוהו יש כוח. זה מה שמניע אותו… היכולת להתבריין על נשים במצב פגיע.”
היא לוקחת שאיפה טובה פנימה ונושפת ארוכות הצידה.
“הוא היה נראה כל כך הגון, במיוחד ליד אשתו…” היא אומרת לפתע ואני מסכימה בהחלטיות.
“רינת. כזאת מהממת… לא מגיע לו כמוה!!” אני קובעת בביטחון.
“מאיפה לך? גם הוא היה נראה ‘מהמם’… בטח שניהם מזויפים!” היא מאפרת בנחרצות.
“לא, ממש לא, כו-לה מאוהבת… אלוהים יודע למה…” ואני באמת תוהה על זה.
בתיה מסתכלת עליי בספקנות.
“סמכי עליי בזה, אני והיא שוחות באותם מעגלים. היא כל־כולה לב…”
“אין מצב.” היא מבטלת אותי במיידי.
“הוא התלבש עליה. כולם יודעים – אף אחד לא מדבר…” אני מוחצת את הסיגריה לתחתית המאפרה וכבר משונררת עוד אחת. בתיה נראית כאילו היא לרגע שוקלת את דברי אבל אז היא – ”סורי, לא קונה את זה.” מאוד בהחלטיות.
“למה לא?! גברים צעירים על נשים מבוגרות עם כסף? בואי! הוא גבר נאה מאוד!” גל העשן שיצרתי בהדלקה נכנס לי בעיניים. “זה מסנוור אישה מבוגרת בלי ילדים… ועוד אחרי שלושה גירושים.”
”כן אבל בכל זאת… חייב להיות משהו יותר מזה…” היא שוקעת במחשבה ואני במסך של הטלפון.
איפה לעזאזל ראיתי את הכתבה ההיא שעשו עליה?

“אולי יש לו זין גדול…” היא אומרת לבסוף. “לחיי האורגזמות של רינת?” היא שואלת בגיחוך או רחמים או אדישות – כבר קשה לי להבדיל בנקודה הזאת אבל שתינו צוחקות כשאנחנו מפגישות את הכוסות לגלינק.
“מצאתי!” אני גוללת חזרה למעלה ומניחה מולה את הטלפון. “הנה, תראי את זה.”
“תראי! תראי איך היא משבחת אותו! אחרי ארבעה חודשים היא כבר נתנה לו לנהל את החברה ולה יש זמן להתרכז בעמותות שלה כשהם לא נופשים יחד בתאילנד.”
עיניה של בתיה מדפדפות על המילים, אבל גם קוראות בין השורות ומהר מאוד הן חוזרות אליי.
“טוב… אז היא סתומה. הוא לגמרי רוכב עליה!” היא מסכמת סוף־סוף בהסכמה. “בן של זונה…” היא מפטירה.
“בדיוק מה אני אומרת! עיוורת מאוהבת… זה רק עניין של זמן עד ש…” —רגע רגע רגע… בעצם —
המחשבות שלי רצות.
“מה יש?” בתיה תולה בי מבט.
— אולי אפשר לארגן משהו — אני קודם שומעת את זה בראש ורק אז חוזרת על זה בקול.
“לארגן… לארגן מה?” היא בוהה בי בבלבול.
“פטור…”
“על מה את מדברת?”
“אנחנו לא משלמות לו.” אני פוסקת ומיישרת אליה מבט בטוח.
“אז מי ישלם?” היא נועצת בי מבט משועשע.
“הוא!” בתיה פורצת בצחוק שדועך בהדרגה לנוכח רצינותי.
“אוי, כן… הוא ישלם!” אני אומרת ונדרכת בגאווה רק מההברקה – מזדקפת במקומי, מחייכת בביטחון – ואז מפנה מבט לעבר אפי. “אנחנו רק צריכות נערת ליווי עם חלום לשחק תפקיד של הוליווד, ובתוך כמה שעות…” אני מיישרת אליה מבט חורץ. “הוא ישלם ב—”

מערכה 03
“ריבית־דה־ריבית!”
לוסי פולטת אנקות קטנות כשניסן מתחיל לחדור בהדרגה. הוא נאנח במאמץ כשהוא מחזיק בידו את הזין שלו שעדיין מנסה לפרוץ את התנגדות פתחה הצר. הוא יורק אל תוך כף ידו, מורח את החור הקטנטן והמפתה שלה ומשגר.

פנים. המשרדים של ניסן | לילה
נטע־לי ובתיה שוכבות על הרצפה במיקום אסטרטגי – יחסית סמוך אל כניסת המשרד. הן יחפות. נעליהן זרוקות לצד גופן. הן טוחנות דובוני גומי (שקט יותר לעומת פופקורן), מוסוות היטב מאחורי כנפי הווילון ומציצות דרכן אל המתרחש.
בתיה אוחזת בטלפון שמכוון אל פנים המשרד ועל המסך מצטלמים ניסן ולוסי. הכול מוקלט.

בתיה:
(בהתרשמות) שמעי, היא טובה! (דובון)

נטע־לי:
כן… (דובון) יש לה פוטנציאל.

בתיה:
שוב, תזכירי לי, איך אפי מכיר אותה?

נטע־לי:
(תוך כדי לעיסה גסה) הם יוצאים בקטע לא מחייב.

בתיה:
רגע… אבל היא לא…? (דובון)

נטע־לי:
(מיד) אה־הא.

בתיה:
אבל אמרת שהיא גם שחקנית מתחילה.

נטע־לי:
כן. ביום.
ו… (טון רומז) בתעשייה. (דובון)

בתיה:
הממ. (בהטיית ראש) לא קל!

נטע־לי:
(מיד) ממ־ממ…

בתיה:
(דובון)  תכלס, לגמרי יש לה את זה.
(פאוזה – לועסת)
(ברצינות אמיתית)  אל תגידי לה שאמרתי לך, אבל ביננו – אני דווקא יכולה לראות אותה בפורנו… (ממשיכה ללעוס)

נטע־לי:
(דובו— קמט קל במצח ומבט לבתיה)

בתיה:
(דובון – ממשיכה לבהות בניסן ולוסי)
(באגביות) את יודעת שבחיים לא ראיתי סרט פורנו?

נטע־לי:
וואלה?!
גם לא חובבני…? (מוסיפה מחוות יד רומזת ומבט לבתיה)

בתיה:
(פשוט ממשיכה לבהות בהם. דובון)

לוסי משמיעה אנחה מאופקת בכל פעם שגודלו מנסה להיכנס ולהרחיבה. “אחחח זה סקסי!” הוא יורק אל כף ידו; שוב מרטיב את עצמו ונותן ניסיון נוסף. “לא כל דלת נפתחת בדפיקה הראשונה.” היא מפטירה במעט חוסר סבלנות. הערתה מאטה אותו רק לרגע, והוא מתאפק שלא לגלגל עיניים. הוא מניח לזין ומתחיל עם אצבע במקום. לוסי נאנחת קלות.
“אוף…” הוא נאנח בתאווה.
היא כל כך הדוקה שם. הוא מרגיש את הכיווץ; את האצבע שלו נחנקת ואת החום האדיר שקיים בתוכה.

ידו השנייה סוף־סוף מעניקה לה תשומת לב אמיתית ונשלחת לאתר את הדגדגן שלה. לשם כך הוא צריך לעבור דרך שיח – מטופל וגזום, אבל עדיין שיח… כשהוא מגיע אליו, הוא לוחץ קלות. כאילו שמצא את הפעמון שלצד הדלת: חם ונפוח, הוא מגיב לגירוי של ניסן בפעימות זעירות. ברכיה של לוסי נרעדות מעט. בעצם כל גופה נכנס לרטט קל וצמרמורת נעימה עוברת בגופה. ניסן מתחרמן עוד יותר מהמראה הנוכחי ומתחיל להניע בתוכה את האצבע בתנועות מדודות.
בידו השנייה הוא עובד על הדגדגן בתנועה סיבובית ואז מותח את ידו ומחדיר לה שלוש אצבעות בטוחות בפתחה הקדמי. היא נעה מעליהן; קצת מחליקה, רוכבת אפילו.

הוא ממשיך כך עוד קצת. מרגיש אותה יותר מתאפשרת. מוסיף אצבע שנייה לכל המדורה הזאת וקולט אותה נדלקת קצת יותר. קולה עולה באוזניו; שנוי מעט במחלוקת ומתענג באופן קצת מופרע ולניסן קשה מאוד להתאפק. הזין שלו בשלב הזה זקוק לתשומת הלב שהובטחה לו. הוא שולף את ידו ממנה בעוד שהיא נעה על ידו השנייה.
הוא מרטיב אותו במהירות ומנסה שוב את מזלו בכניסה האחורית. לוסי משמיעה קול נאקה חלוש כשניסן נדחק פנימה וסוף כל סוף פולש אליה. החור שלה כבר רחב מספיק ונראה שהוא יוזם קבלת פנים סולידית. הוא עושה את דרכו באיטיות.
כשהוא שולף ממנה את היד השנייה וחולף רק ברפרוף על הדגדגן שלה, הוא דוחף לפיה את אצבעותיו הלחות, שתטעם את תוצרה. הוא מתקדם פנימה בתוכה ומתחיל לחוש את טבעת הלחץ מתהדקת וחולבת אותו.

“פאאאאק…” קולו נשמע כבס, בעוד שלוסי נשמעת בטנור ממושך. ניסן מאוד אוהב את דואט האקפלה הזה!
זוהי רק מחצית הדרך ולוסי שמחה על גודלו הסביר בלבד. כבר עכשיו היא חשה איך הוא ממלא אותה. צעקה נמוכה מאוד משתחררת מפיה ואנחה מתענגת של ניסן מצטרפת אליה.
ידיו מייצבות את מותניה, מה שנותן לו יופי של נקודת זינוק לפעול ממנה, כשהוא מתחיל להרגיל אותה אל הקצב החדש: כניסה… נסיגה… התקדמות ושוב אחורנית; הוא גורם ללוסי לשכוח מהכול; זה הרי ידוע שנשים הן אלופות המולטי־טסקינג במיטה. הן יכולות לתת ירידה שמיימית תוך כדי מחשבה על שטיפת הרכב הדחופה שהרכב צריך, או איזה מפיות שולחן יתאימו לבראנץ’ עם הבנות, אבל לוסי לא יכולה להתעסק בשום דבר כרגע מלבד להכיל את עוצמתו העולה של כאב לא מספיק מספק.

“לאט… לאט.” היא לבסוף מבקשת. קולה נשמע כמתחנן, אבל ניסן לא מוריד את הקצב, הוא ממשיך… נכנס ויוצא בחופשיות. כאילו שמדובר בבית פתוח.
“את בסדר? אל תדאגי,” הוא מפטיר בהנאה. “תיכף, את תראי-”
היא נאנקת חזק כשהוא מדגיש כניסה עמוקה יותר. אם היה לה ממש כואב היא כבר הייתה עוצרת אותו. לבלום – היא יודעת יפה מאוד, הוא חושב לעצמו כשהוא עוצם את עיניו ומושך ראשו לאחור.

האגן שלו מוטה יותר קדימה. והוא יוצא ונכנס ויוצא ונכנס ובין לבין הוא נאנח ו- “לעזאזל איזה תחת!”
הוא פוקח את עיניו וחוזר לסיטואציה כשהוא יותר מודע לה. “את נהנית, אני יודע שאת נהנית.”
לוסי לא מגיבה מלבד גלגול עיניים קל. מאה אלף שקל שווים את זה במקרה שלה, לעומת האלף ללילה כולל הכול, בתקווה שתצליח במשימתה… אם לא, גם עשרת אלפים הם בונוס לא רע… אבל אז מה יישאר לבתיה ונטע־לי?

ניסן כבר מרגיש יותר חופשי לזוז בתוכה. לעומתו, לוסי מתרכזת בנשימות עמוקות ומפעם לפעם, כמעט בכל תזוזה, שפתיה העצורות מוציאות אנקות שטוחות אבל הן בהחלט נשמעות. הוא מקבל אותן כעוד קצת דלק בטנק, אז הוא מעלה הילוך.
התנועה הדופקת שלו נשמעת היטב באוזניו כשהמפשעה שלו חובטת ברקמת השומן המוצקה שלה ומרעידה אותה בכל פעם שהחלל ביניהם נפער ומתאחה שוב אל מפגש של מחיאות כפיים חלולות וסוערות: פּאק־פּאק־פּאק־פּאק־פּאק

הוא לא מפסיק ולא עוצר; לא בשביל לנוח – בטח לא בשבילה – לא אכפת לו. הוא רותח ומוצק. הוא מרגיש ענק בתוכה, כמו מלך העולם והוא מכתיר אותה למלכות פעם אחר פעם אחר פעם… והוא עוד גודל שם בפנים. לא חשב שזה אפשרי.
הוא תופס את ידה הימנית ומוריד אותה אל המפשעה שלה.
לוסי מאוננת בזמן שהוא עובד עליה מאחור וחופן את שדיה בדרך שהוא הכי אוהב. הוא לוחץ אותם כל כך חזק שלרגע נראה שהוא פשוט בודק את עמידות האריזה; לא משנה שהיא טבעית. “אחחח” והפטמות האלה – הוא משחק איתן, לא משאיר אף אחת מקופחת לעומת השנייה. אצבעותיו כאילו מפוררות אותן ומגרות את לוסי בדיוק במידה שהוא חושב שהיא זקוקה.

היא נאנחת ארוכות, קולה מעט צרוד וגרונה יבש. הוא אוחז בבסיס צווארה. השנייה אוחזת במותנה בבעלות, והוא פושט עליה: מתנגש בה חזק, מנתר חזרה ממנה וחוזר חלילה… הוא מתחיל להרגיש את עצמו מתקרב לגמירה.

“זהו…” הוא ממלמל.
“ככה” הוא קובע.
“אחחח… אחחח… ” קולו גבוה ומרוגש. “אחחחח!”
הוא תופס בשיערה, מושך אותה בדרך זו כלפיו. את זרועה השנייה הוא מקפל מאחורי גבה. לוסי כעת צמודה לחזהו. עור גבה נדבק בזיעתו הדביקה. צדי חולצתו מתנפנפים כדגל ברוח. אוזניה חשות את נשימותיו החמות ושומעות אותו LOUD&CLEAR

“הנה זה בא, מאמא!”
“הנה! הנה!” הוא מכריז בהתלהבות כאילו הוא מפרשן ‘מתפרצת’ במשחק כדורגל;
“ה—נה…”
הוא משחרר לאוויר בזעקה מקורטעת שממלאת את חלל המשרד וממהר מיד לצאת ממנה, לא לפספס את הרגע הזה של פעם בחיים: הוא מוריד אותה על ברכיה ומכבד את פניה בלובן חם וחיוור.
צחוק בלתי נשלט ומסופק מתגלגל ממנו. נשימותיו מתחרות זו בזו. זיעתו מבריקה את בית החזה שלו ופניו סמוקים ומרוצים.

***

בינתיים… אני ובתיה מנצלות את מועד גמירתו של ניסן כדי לסיים את הסצנה שלנו. אנחנו זוחלות הצידה על המרפקים ובשקט סינמטקי, מתרחקות מהילת אור משרדו המעומעם של מלך הגמירות ונסות על קצות אצבעותינו לכיוון הלובי המוחשך. אני כבר אוחזת בידית המתכת המאסיבית של הדלת הכבדה ומושכת ליציאה חטופה – בדיוק אז נשמע הצליל האופייני של הצילינדר מסתובב.
“קדימה־קדימה־קדימה!” אני ממהרת אותה, הכי בשקט שאני יכולה, כשהיא מאטה לרגע כדי לאתר אותי ליד פתח היציאה. אנחנו חומקות במהירות אטומית אל מדרגות החירום. כל שהותרנו מאחור היה רעד קל של דלת זכוכית דוממת.

***

חם, קרמי ודביק החלב על שפתיה הפעורות במקצת. מריח כמו אקונומיקה.
היא נושמת בכבדות חנוקה את ניחוח פרי גבריותו הנחותה ומרוויחה את גמולה;
“סבבה,” הוא מפטיר עם דופק 130. “ניצחת.” הוא עומד מעליה ועדיין סוחט את השאריות. מנגב אותן על הלחי שלה.
“עשר אלף, עשרה תשלומים, נקי, בלי ריבית.” ניסן מתנשם נמרצות וחולצתו המכופתרת לחה מזיעת מאמץ.

“לעזאזל, בנטו…” היא פולטת בהלם קל, שהיא עצמה לא יודעת לפרש… היא לא חדשה במקצוע. גברים מרשים לעצמם יותר חירויות עם נשים כמוה, אבל אף לקוח מעולם לא דיבר אליה — או עליה — כמו שניסן בנטו הרשה לעצמו לפני זמן קצר. בהתחלה המניע שלה היה אך ורק הכסף שתקבל. היא חשבה לעצמה שיהיה זה עוד ערב של עבודה, אותו תוכל לנצל למחשבות על הסידורים של מחר בבוקר, או איזה מצרכים היא תצטרך לקנות לריזוטו המסורתי שהיא מתה לנסות כבר שבוע, אבל עכשיו? היא שמחה שהנקמה של נטע־לי ובתיה תהיה בעלת משמעות גם בשבילה.
לא מימיה עברה השפלה כזאת מצד גבר. השפלה פלוס השפלה = נקמה הוגנת.

לוסי מצניעה את מבטה לפני שהיא מתרוממת מעלה, כשהמיץ המלוכלך שלו עדיין מתייבש על פניה.
כשהוא מנסה להירגע מהחוויה החוץ— בעצם, פנים־גופית, הוא עדיין קצת מתקשה לעמוד יציב ולהסדיר את נשימתו.
“צריך נייר… או… מגבונים. אני אביא מגבונים… לפנים שלך.” הוא צובט את לחייה ובזהירות מנשק את ידו, כאילו הייתה מזוזה זולה ומחייך בשביעות רצון.
“כן, תודה… ומים גם, אם אתה יכול.” היא משיבה כשהוא מייחל לנצור את הרגע. “הייתי מת לצלם אותך ככה…”
הוא קורא מעין קריאת ניצחון קלה כשהוא מתכופף בקושי אל התחתונים והמכנסיים שהתעצל להפשיל לחלוטין מתוקף
היותו חרמן חסר בושה.
“אה, תעשי טובה, עד שבוע הבא,” הוא ניגש לשולחן ומניח דפדפת ועט פלסטיק מעליה. “תכתבי לי כאן את הפרטים שלך: מספר טלפון, כתובת ואת המספר תעודת זהות…אסתי, המזכירה שלי כבר תתאם איתך פגישה…”
כשהוא פונה לצאת מהמשרד, לוסי מתפללת שנטע־לי ובתיה כבר הספיקו להימלט וכשהיא שומעת את הד הזרם שלו על החרסינה, היא מיד ניגשת לחפש את פנקס הצ’קים המיוחל.

נטע־לי אמרה שהוא אמור להיות או על השולחן שלו או מקופל במגירה, אבל כשסרקה את השולחן מקודם, לא ראתה שום פנקס צ’קים… היא מעיפה הצידה את הדפדפת שהניח בקדמת השולחן… מפרידה בין הפולדרים והנה הוא: מתחת לתיקייה עבה וערבוביה של ניירת. הוא פשוט שוכב לו שם בתמימות כאילו חיכה רק לה. היא פותחת אותו ואכן מגלה המחאה פתוחה וחתומה. ברק של ניצחון משתקף בעיניה, אך מיד מתחלף בבעתה כשהיא שומעת את צליל המים יורדים.

היא תולשת אותו במהירות. מסמך משודך בן כמה דפים צונח על הרצפה. היא מחליקה את הפנקס מתחת לניירת, היכן שנראה לה שמצאה אותו ומהלחץ כמעט יוצאת מריכוז, במיוחד כשהיא שומעת את ניסן כבר בתזוזה.
היא ערומה, איפה תסתיר אותו?
היא מרימה את המסמך שהפילה, משליכה אותו באקראיות אל שולחן העבודה. ופונה לאתר את בגדיה, אבל שיט! החותמת!
חותמת לבנה קטנה… חותמת. לבנה. קטנה! הרי בלעדיה כל הסיפור אבוד.
היא מפשפשת בין הניירת, ליד הלפטופ, מאחורי המנורה, אולי מסתתר ליד הטלפון – לא, היא לא שם…

במגירה?

היא פותחת מגירה ראשונה והופכת את ידיה – הדופק שלה על מאה!
ארבעה פנקסי צ’קים – של ארבעה בנקים שונים – מעטפות… בולים… כרטיסי ביקור, מסטיקים….משקפי שמש-
—נוזל סיכה?!—
חתיכת שקרן! היא חושבת לעצמה כשהיא מוסחת לשנייה ואז פותחת מגירה שנייה:
חשבוניות, דפי בנק, מפתחות… תרופה כלשהי… דיסק־און־קי, מטען לטלפון —נוווו!!!
מגירה שלישית – חותמות!!!! אבל איזה?! יש שלוש לבנות.
לוסי קופאת רק לרגע. הוא במטבח. הוא הרי הלך להביא לה מים. היא חוזרת לנבור במגירה ומיד מרימה כל אחת לבדיקה: ‘בנטו אחזקות ונדל”ן בע”מ’? – לא לא, זה לא זה… ‘ביחד ובקהילה’ – לא גם לא…
‘בנטו יזמות בע”מ’ – כן. בינגו! – כוכבים בעיניה. זהו זה!!!

היא משטחת את הצ’ק היטב על השולחן, אך כשהיא שומעת את צעדיו ברורים יותר היא מרימה את ראשה, מנסה להעריך את זמנה אבל אז ממשיכה במבצע כשהיא עוד לא קולטת אותו בעיניה.
במהירות שיא, היא מחתימה במקום התקני – זורקת את החותמת למגירה, דוחפת אותה חזרה למקומה, ואז… הצעדים מתחלפים בשקט. במהירות שיא היא מנתרת רחוק משולחנו, ישר אל הטרנינג שלה שזרוק בקצה המשרד…
— זהו שבריר השנייה האחרון — קולו של ניסן נשמע מאחוריה.

“את בטח צמאה…” היא שומעת אותו קרוב בדיוק כשהיא מספיקה לקפל את הצ’ק בזריזות ולתחוב אותו אל אחד הכיסים.
הוא מגיש לה כוס פלסטיק עם מים וחבילת מגבונים מהודרים, בעת שהיא נראית מסדרת את מכנסי הטרנינג שלה לצד הנכון ומתלבשת מולו. הלב שלה דופק במהירות שיא וזיעה של פחד ניכרת על פניה.
“תודה.” היא מחייכת בזיוף ומבוכה קלה עולה בה כשהיא שולפת מגבון בודד לנקות סוף־סוף את פניה.
היא גומעת את המים עד לטיפה האחרונה.
“הרווחת את זה.” הוא קורץ לה ומעיף סריקה חטופה בטלפון שלו.

“אז… אני חייב לחזור הביתה,” הוא אומר כשהוא מכפתר את חולצתו בחזרה. “למרות שכתבתי לה שאתעכב…”
“היא התקשרה כבר פעמיים…” הוא אומר כבדרך אגב לעצמו.
הוא ניגש אל ארון נסתר וחושף כספת לא קטנה. היא מגניבה הצצה חטופה כשהיא שומעת את צליל המקשים הדיגיטליים ואז סגירה כבדה ומחייכת מפה לאוזן כשהוא מגיש לה עשרת אלפים שקלים חדשים כמסוכם – במזומן.
“למען בנותייך…”
“תודה, ניסן …” היא מושיטה את ידה ללחיצה — ונשארת איתה שם באוויר.
“איפה… תודה לך!
“ועל הזיון חלום – הכי טוב שקיבלתי בחיים… יכולת לעסוק בזה את יודעת?” הוא מהדק את חגורת העור שלו על מותניו ומסדר את הופעתו במיומנות. לוסי נדהמת מהגועליות שנוטפת ממנו ומושכת את ידה בחזרה.
“אני צוחק!” הוא מושיט לה יד וזו נענית לו רק כעושה טובה.
“בחיי, אם זה לא בוב ספוג, אימהות כבר איבדו את ההומור שלהן…”

מערכה 04 – למחרת בבוקר
“את תמתיני בחוץ,” אני מנחה את בתיה בשקט כשאנחנו מתקרבות אל המשרד של ניסן. “סומכת שתדעי מתי להיכנס.”
“ועשי טובה,” אני לוחשת עם חיוך “צלמי גם את זה… אם מתאפשר לך…” בתיה נותנת לי לייק קלאסי, חיוך מכוון, ובאקשן – אני נכנסת.

“נטע־לי!” ניסן מברך אותי בחיוך עם תאריך תפוגה קרוב, כשהוא קורא עיתון לצד הקפה, ויושב בדיוק היכן שרציתי אותו; על הכיסא שישבתי אני אתמול. “הפתעת, לא לקח לך יותר מדי זמן.” אמת, אני חושבת לעצמי בגאווה ומחייכת חיוך שלם.
אני מודה במשיכת כתפיים סולידית ודורשת לעצמי את כיסא המנהלים שממולו; שכן הפגישה הזאת היא במעמד אחר לחלוטין מאתמול. “צדקת,” אני מחמיאה לו. “זלזלתי ביכולות שלי – אבל לא עוד.” אני מחזירה לו חיוך נצחי.
אני פשוט לא יכולה להפסיק לחייך.
“וואלה…” הוא מפטיר בזלזול. זה ברור שהוא לא מרוצה מהזכויות שאני לוקחת לעצמי, אבל הוא מבליג יפה על העניין.
“לקח לחיים – תאמיני בעצמך יותר.” הוא מקפל את העיתון באלגנטיות ופונה אליי בהימתחות אחורנית ועניין.

טיפוס כזה חושב שיש לו את הפריבילגיה, זכות, לגיטימציה לשלוט בהכול; אנשים, מצבים, כסף…. נשים!
לרגע אני רוצה למתוח את שארית הזמן, רק כדי לדמיין הכי במדויק שאני יכולה, את הבעת פניו לפני שאגלה אותה בלייב בעוד מספר קצר של דקות; רק כדי להשוות השערות לממצאים… 

“שמח שבאת.” הוא מושך באפו בציפייה חסרת סבלנות.
“בואי נעשה את זה קצר, זה בוקר, יש לי עוד פגישות על סדר היום אז…” ידיו מזמינות אותי להגיע לעניין לשמו התכנסנו.
“רואים שאתה לא בנאדם של פור־פליי.” אני מציינת את המובן מאליו וניסן נותן בי מבט מסכים.
“ישר לטוכע’ס!” אני ממשיכה באבחנה החדה שלי ומיד מתקנת את עצמי ומכחכחת בגרוני. “סליחה— לתכלס…”
עיוות קל מסתמן על פניו ואני מרוויחה קמט קטן על חשבון המצח שלו. בינתיים אני שולפת טאבלט ואת אותה מעטפה בלויה מאתמול. ניסן גוחן לקראתי ושולח יד לכיוונה, אבל אני חותמת עליה עם המרפק שלי. הוא נותן בי מבט תמוה כשאני קודם כול בולמת. “מה נטע—”
“לפני הכול… אתה פשוט חייב לראות את זה!” אני מניחה מולו את הטאבלט ונועצת בו מבט נלהב.
“מה זה?” הוא מעיף מבט חטוף אל עבר המסך המושחר ואפילו פניו שואלות.
“הריבית שלך!” אני מחלטרת לו. הרי זו רק כותרת משנה למחזה שעומד להתגלם כאן.
הוא נראה מתעניין, אבל שמץ קטן של דאגה ניצת בין גבותיו. “הבנתי אותך, באת לעצבן אותי.” הוא מניח כמעט בביטול.
“לא… זה רק נראה ככה… ” כל האווירה שלי מסתורית אבל אני מנסה להשרות אינטונציה מרגיעה וחיובית כשהוא בוהה
בי בחשדנות ולוגם ארוכות מהשחור שלו. אני מחליקה אליו את המסך ומזמינה אותו ללחוץ להפעלה.

המבט שעל פניו מתייג אותי כמבזבזת זמן עם כישורים מיוחדים ועדיין, תוך כדי גלגול עיניים קל, הוא מפעיל את הסרטון ו- “אני־הולך־לזיין־לך־את־הצורה־כי־נמאס־לי־מאשתי” מיד מתחיל לנגן… ובקולי קולות! אני דאגתי שהווליום יהיה על מקסימום ומזל שאני מפוקסת, כי זה הכול קורה כל כך מהר;

– עיניו נפערות –
כוס הקפה שברשותו נשמטת מידו ומתנפצת לכל עבר וניסן אדום! אוי כמה שהוא אדום… אדום כמו התחת של לוסי־שם־בדוי אדום!! הוא קופץ, נזרק ממקומו כאילו עד עכשיו ישב על דינמיט רדום שהתפוצץ טרם זמנו והטיס אותו לקיבינימינימינימט!

“תשתיקי את הדבר הזה!!!” הוא צורח באקסטרים שמקפיץ אפילו אותי והוא לגמרי מאבד את זה.
כשהוא מבחין שדלת המשרד שלו פתוחה, הוא מזנק לכיוון ודוחף אותה להיסגר. הוא אפילו לא שם לב לבתיה, שמצלמת את תגובתו האפית. אני עוצרת את הסרטון שם ומהר לוקחת אליי את הטאבלט, קמה ממקומי ומתבוננת בו ממרחק כשהוא נטרף מכך שנתפס על חם.
“מה לעזאזל נטע־לי!!!” תדר קולו משתגע ובשלב הזה קשה לי שלא לצחוק.
הוא שולח ידיו אל פניו, אבל לא בבושה – חלילה – הוא מעולם לא שמע על הקונספט.

“ניסן??” קולה של אסתי עולה ממרחק ומתקדם לחדר.
“ניסן הכול בסדר? מה קרה?!” היא מתפרצת פנימה, בדיוק בעיצומה של הסצנה הפותחת.
“מה קורה פה?” היא שואלת בסבר פנים חמור והמום לראות את ניסן, נסער אל תוך טירוף, מנסה לשמור על איפוק וקור רוח מולה. היא סורקת את המשרד ואז נעצרת לקלוט אותי – מתפקעת מצחוק. אני מנסה להרגיע את עצמי ומניחה את
ידי על הפה בתנועה מסווה.
“הכול בסדר, אסתי.” הוא מפטיר באוטומט. “מה בסדר? מה הצעקות האלה? ומה נשבר?? שמעתי משהו נש—”
“אסתי, עופי החוצה עכשיו!!!” מילותיו יכלו להטיח אותה אל הקיר. היא אמנם עדיין על רגליה אבל נראית אבודת הכרה. המומה ומעט מבועתת, היא בורחת אל היציאה. ניסן ממתין כמה רגעים וחוזר להשתלח.

“את השתגעת?!?” קולו שורט את האוויר ומצפצף לי באוזניים. “אני יכולה להבין למה אתה רואה את זה ככה…”
“תמחקי את זה! תמחקי את זה ברגע זה!” הוא דורש וזועם.
“נראה לך?” אני מוחה בחריפות. “חייב להשאיר משהו לרינת… במידת הצורך.” אני מדגישה.
ניסן בוהה בי, המום מהתחת של עצמו, מתנשם כהוגן, האמת היא שברגעים האלו אני מקווה שלא יחטוף איזה אירוע… במחצית העשור הרביעי לחיים זה כבר באמת חשש ריאליסטי.

“את חתיכת נבלה…” הוא יורה לכיווני בגועל.
“נבלה!” ראשו מוטח קדימה בהדף, כנראה, כדי להדגיש בפניי את מידת הנבליות שלי.
“אתן תכננתן את זה, שתיכן ביחד.” הוא מצביע עליי ולכיוון הטאבלט כשהוא מתכוון ללוסי־שם־בדוי.
“כן, בלי שני לא היה לזה סיכוי להצליח, אבל גם לי מגיע קרדיט.” אומרת בתיה שנכנסת עם כוס מים בידה וסוגרת אחריה את הדלת. “אסתי שלחה איתי. חשבה שלא יזיק.” היא ניגשת הלום ומניחה מולו את המים.
“מה -את- עושה פה? מי זאת שני?!” הוא מנסה להבין.
“אה, שני! כן, סליחה… היא הזונת־ריביות שלך.” היא מתזכרת אותו על התנהגותו המבזה והמיזוגנית.
“אתה חד, ניסן. לוסי זה באמת שם בדוי… זאת אומרת – ללקוחות משלמים בלבד.” אני מוסיפה.
ניסן ממצמץ בעצבנות וקצב מטרידים.
“אתה יודע, זה משהו אחד ללכת למישהי שעוסקת בזנות…” היא מטיחה בו.
“אבל זה עניין אחר לגמרי להתייחס למישהי ככזאת!”

בשעה שניסן מנסה להכניס היגיון ב־12 השעות האחרונות, הוא צונח על הכיסא הגדול שלו, ולפתע הוא מתחיל לצחוק.
“ה—נה, זה מתחיל ליפול.” אני מפנה מרפק לבתיה. ”צחוק של סטרס.” אנחנו מצטרפות לישיבה.
והוא צוחק. וצוחק וצוחק ואז תופס את ראשו בשתי ידיו עד שהוא לבסוף דועך וחוזר למציאות.

“זה -” הוא מצביע באגרסיביות על הטאבלט. “זה דיפ־פייק!” הוא קורא נחרצות.
“כן? אתה חושב שרינת תקנה את זה?” אני נדהמת על ההכחשה הפוגענית שלו.
“יותר נכון דיפ־פאק!!!” בתיה מדייקת את דבריו ואנחנו פורצות בצחוק – מתפקעות! כמעט ולא נושמות.

ניסן פשוט יושב שם ומתעב אותנו אבל באמת שהוא צריך לתעב את עצמו בלבד.

“מה זה איום? את – מאיימת עליי?!” הוא באמת מנסה להבין. “את לא יודעת למה אני מסוגל, ולא כדאי לך לגלות – זאת הזמנה מיוחדת – שתיכן, קחו ת’עצמכן ותעופו מהמשרד שלי! אנחנו כבר נתחשבן, אל תדאגי!” הוא מניף לעברנו אצבע מטונפת. “עכשיו, עופו!!” הוא לא מתאפק ועובר לצרחה מחרישת אוזניים, אבל אני ובתיה לא זזות;
לא למראה העיניים שהוא נועץ בנו. אפילו לא לשמע ה-“עופו” הצווח שלו. אנחנו בכלל עדיין בשלב של להרגיע את עצמנו מיציאת הדיפ־פאק המבריקה של בתיה ועם זאת, תוך כמה שניות אנחנו כבר אוספות את עצמנו אל קור רוח ורצינות, כי הגיע הזמן לחלק השני של הפגישה…
“טוב,” אני נושמת לאט ומוחה דמעת צחוק קטנה שהתחמקה לה אל זווית העין שלי.
“קח.” אני מחליקה את המעטפה לכיוונו. ניסן שותק. לא זז.

“את זה אתה באמת צריך לראות.” אומרת בתיה.
“אה כן? מה זה, עכשיו?” הוא כמובן פותח אותה בעצבנות וחשדנות.
“צילום המחאה.” אני עונה קצרות.
“לקח לחיים – אף פעם לא כדאי להשאיר המחאה חתומה ופתוחה…”
הוא בוחן את שתינו בתיעוב נפש, כשהוא מיישר את הדף הבודד ואז, בערך חצי דקה לאחר מכן, הוא פותח את המגירה שלצד שולחנו. ידו הימנית הופכת אותה בחיפושים וכשהוא לא מוצא שם, הוא הופך את הניירת שעל השולחן; חלק מהתיקיות נופלות לרצפה ומתוכן מתפזרים מספר מסמכים ו… הופ.

הוא פותח את הפנקס, מרים אליי עיניים בדממה מאיימת וכל מה שנותר לנו לעשות זה להמתין לתגובה שממש לא צפינו. תוך כמה שניות ספורות הוא מזנק מהכיסא שלו לכיווני, כמו שור שנלכד על המטרה ותופס אותי עם שתי ידיים חונקות.
“היי־היי־היי!!!” בתיה צורחת ומנסה להפריד. “תוריד ת’ידיים שלך ממנה!”
“זוזי מפה!” הוא שולח אליה יד והודף אותה הצידה כשהוא גורר אותי לקימה ובתוך שנייה מטיח אותי כנגד קיר הזכוכית.
ידיו עדיין על הצוואר שלי ועכשיו אני כבר מפוחדת.

“מה את חושבת שאת עושה,” אני חובקת את הטאבלט ועוצמת עיניים חזק. “איך -בדיוק- את חושבת שזה יעבור?!”
הוא מנער אותי כנגד השמשה ומרעיד אותה. רק מהבהלה הטאבלט נשמט מידיי.
“ניסן, הכול מצולם!” בתיה צועקת אליו בפאניקה כשמבטו הקטן על המסך מסתמן ישירות אל המצלמה ואז הצידה אל
אסתי, שמתפרצת שוב פנימה—
“ניסן!!!” היא צועקת מבועתת. קריאתה הרמה מותחת את הגבול ומנטרלת אותו.
בתיה רצה אל הטאבלט ואוספת אותו אליה כשניסן נראה קפוא במקומו וכעבור רגע הוא מניח לי ומתרחק אחורה.

“אסתי…” הוא מנסה להסביר את עצמו. “זה…” הוא מנער את ידיו אל הצדדים ומתרחק לקצה השני בחדר.
“זה סתם… זה מצב בעייתי עם שתי אלה… אני – אני מטפל בזה,” הוא מחייך בקושי, כדי להרגיע. “הכול בסדר.” הוא מניח יד אחת על המותן והשנייה משתפשפת על מצחו. שני גברים ואישה עומדים בפרוזדור ומציצים מרחוק בסקרנות על המתרחש.
אסתי עומדת בדממה דרוכה ומהססת לעזוב.
“מצטער. תאמיני לי אם היית במקומי… את… את גם היית—”
הוא לא מסוגל להשלים את המשפט לנוכח הרושם החדש עליו שניכר על פניה. “זה הכול אי הבנה אחת גדולה…”
הוא אומר לבסוף. “תשאירי אותנו לבד, אסתי, בבקשה…” הוא כמעט מתחנן.

אני ובתיה מחליפות מבטים כשהיא יוצאת בשתיקה מאיימת ומשאירה מאחוריה את הדלת פתוחה.

אני מיישרת את החולצה שלי. מעבירה יד מתנצלת, בשמו של ניסן על אחורי ראשי שלהערכתו, ספג מכה הגיונית וחוזרת לנשום כרגיל מול השור הזועם. בתיה חשה לסגור את הדלת ומיד ניגשת קרוב אליי. הלב שלי אמנם עדיין דוהר, החום על פניי מורגש וידי רועדות כהוגן – גם ידיה של בתיה כשהיא מצניעה את הטלפון שלה.

“במהלך הימים הקרובים יתקשרו אליך מהבנק,” אני אומרת. “סביר להניח שיבקשו ממך לאשר סכום הפקדה חריג וניסן…”
-אני מאוד נוקבת בהיגוי שלי כאן- “אתה תיתן לבנק את האישור, וכל דבר אחר שהבנק יבקש כדי שהצ’ק יכובד במלואו, כי אם לא… הסרטון הזה יופץ לא רק לרינת, הוא יופץ לכל הרשתות האפשריות.” אני אומרת בקול שקט, אך בחדות.
“ואם רק תנסה,” אני מעיזה לכוון אליו את אותה אצבע מאיימת שיריתי עליו אתמול. “אם רק תנסה, על אחת מאיתנו איזשהו מוב… באיזושהי דרך – כל דרך…”
“אתה לא רוצה לגלות, ניסן. אתה פשוט לא רוצה לגלות.”

ואז — דממת אלחוט דרמטית —

אני לרגע מסתכלת על הסיטואציה כאילו שאני מחוץ לגופי. לא מאמינה שהצלחנו למקם את ניסן בעמדת חולשה מבישה שכזאת. אני ובתיה ועוד אישה כוכבת אחת הכנענו את ניסן בנטו.
חתיכת הלם בשבילו לגלות מאיפה בדיוק משתין הדג. תגובתו הנוכחית היא עדות מתוקה לכך.
אלו הם הפערים הקטנים שעושים את ההבדל בין המינים: הכריש הזה, הוא לא כלום לעומת נקמתה של אישה.

“בסדר,” הוא אומר לבסוף בהכנעה. “בסדר!”
“בסדר מה?” בתיה שואלת בקול שכמעט איבד את חלקותו, כשהוא מושך את ידו אחורה על שיערו ומנסה להרגיע את עצמו.
“הצלחתן— הצלחתן עם הקטע שלכם, סעו לשלום, אתן לא חייבות לי כלום-”
“אנחנו תיקו…” הוא מניף את ידיו במוחלטות, —”תיקווו!!!” ונסוג לאחור בהתרסה.

“נטע־לי,” כשפנינו אל היציאה ממשרדו, קולו עוצר אותנו בדיוק על מפתן דלתו.
“רק שתדעי, שאת חתיכת בת של זונה! בת של אלף זונות את! וגם את!” הוא יורה בבוז ומצביע לכיוון בתיה.
“כן… אולי,” אני מפטירה לעברו. אני מוכנה לספוג את זה לכבוד המאורע. “אבל אתה, ניסן?”
אני מרימה אליו גבה חדה ודוקרת. “אתה -פראייר- של זונה!”

וכך בדיוק משתין הדג.

צליל נקישות עקבינו הולך ומתעמעם בדרכנו החוצה ממשרדי בנטו, מותיר קהל עובדים שקט, מבולבל ומוכה סקרנות בעוד שאני ובתיה, מורידות את המסך ומדליקות על ניסן בנטו את האור … Fade out, motherfucker

פנים. שירותי המשרדים של ניסן | אמש
ניסן עומד ומשתין בנוחות. הוא מרוצה. מוריד את המים, שוטף ידיים בסיפוק. נותן מבט חטוף במראה, מחייך לעצמו ויוצא.

פנים. פרוזדור המשרדים של ניסן | אמש
בדרכו חזרה עם כוס מים ומגבונים בידו, משהו על הרצפה תופס את עיניו. הוא מתכופף ומרים דובון גומי כחול.
הוא עוצר עליו — רק לשבריר של שנייה — בוחן אותו, משליך אותו בחזרה אל היכן שנמצא וממשיך לכיוון פתח משרדו.

הוספה למועדפים שלי