סיפור מבית החולים

2 במרץ, 2024

זו פעם ראשונה שאני כותב.
אם אתם מחפשים קוביות בבטן ושדיים גדולים אז כדאי שתדלגו לסיפור הבא. אני רופא בכיר בבית חולים מרכזי. גבר מכסיף ומיושב. אחד שאוהב את המקצוע ואוהב ללמד מתמחים, כזה שמתקשרים אליו בלילה כשיש בעיה מורכבת. אגב קוביות, פעם היו לי, כיום אני שומר על עצמי בשחייה בסופי שבוע, אבל הקוביות כבר אינן.
לרוב, למרות אפשרויות שצצו, נמנעתי מקשרים אישיים בבית החולים.
עד שהיא הגיעה.

חני. בת שירות לאומי, נחבאת אל הכלים, קצת גמלונית, מנסה להחביא את 170 הסנטימטר שלה בהליכה קצת כפופה, לא מחייכת כמעט. מחביאה את גופה בחצאית ארוכה ולא מחמיאה וחולצה שקצת גדולה עליה.
למה דווקא היא? אני דתי לשעבר ויש לי משיכה קצת מוזרה לעבר שברחתי ממנו, וחוץ מזה מבוכה וביישנות גורמים לי רצון לפצח מה שנמצא מתחת. ככה מצאתי את עצמי מנסה למצוא סדק בשריון הביישנות של הנערה.

זה התחיל במבטים. חני משפילה מבט, אני נועץ מבט. בהמשך קירבה פיזית כשאני ניגש לשולחן המזכירות במחלקה, שם יד על הכיסא שבו היא יושבת ומזיז אותו מעט, בטעות או אולי לא, יוצר קרבה פיזית בלי מגע.
יום שישי אחד, מצאתי את עצמי ככונן במחלקה, לצערי, במקום בשחייה בבריכת גורדון. המתמחים התורנים ירדו למיון אחרי ביקור הבוקר, ואני בחדרי, עובר על תיקים של מטופלים לניתוחים של שבוע הבא, מקשיב לרדיו הקצה. אנה, האחות האחראית, מתנצלת שמטרידה אותי במשימות של מתמחים, מבקשת שאחתום על חבילת מרשמים לבית המרקחת. ואני, במקום לכעוס, עונה בטח, שלחי לי. אתם כבר יודעים מי הביאה את חבילת המרשמים.
נכנסת לחדר בהיסוס, משפילה מבט. למה בעבודה ביום שישי חני? בקול שקט והססני היא עונה שלקחה כמה ימי חופש השבוע לעזור להורים המבוגרים במושב. גם אותי דפקו ביום שישי בעבודה אני אומר לה, ובאיחור של שניה מבין את הגסות שאינה תואמת את הסיטואציה. חני מאדימה ומבקשת להבלע באדמה. אני מחייך אליה, ואומר סליחה. זה בסדר דוקטור, היא לוחשת. איזה חדר יפה יש לך. אני קולט שמשהו נסדק בשריון של חני. אולי זה בגלל האחווה בין שני דפוקים ביום שישי? ואולי הזרעים שטמנתי בחודשיים האחרונים החלו לנבוט?

במקום להתחיל לחתום על המרשמים אני תוקע בחני מבט. אין סיכוי שהיא לא רואה שאני סוקר את גופה מלמעלה למטה. חני מסמיקה ומשפילה מבט. מנסה לצמצם שטח גוף. עמדי זקוף, אני לא נושך, אני אומר. וזה פתאום עובד. חני זוקפת כתפיים ומיישרת את הגב אבל מבטה עדיין מושפל. הסתכלי אלי, אני אומר. והיא? מרימה את מבטה, עדיין סמוקה. תני לי את המרשמים. נותנת. מניח אותם על השולחן המבולגן, לא נותן בהם מבט שני, רק מבט חודר בחני. אני מבין שכרגע חני היא כחומר ביד היוצר. הבדל הגילים והמעמד הוא גדול, וחני כנראה חשה בכבוד שרוחשים לי במחלקה. אם לא עכשיו, אימתי? ואם אין אני לי, מי לי..

מביט בחני, היא נבוכה, לא מבינה מה פשר תשומת הלב שהיא מקבלת במפתיע ומדוע אני לא מתעניין כלל במרשמים שהביאה. אני מחייך חיוך קטן וחני מסמיקה שוב. אני מרים את ידי, זוקף אצבע, ומחווה תנועה סיבובית בכף ידי. שום דבר לא נאמר, אם חני תצא מהחדר המחווה הזו פשוט מעולם לא התרחשה. אבל חני הבינה מצויין את המסר הלא מילולי, והיא מסתובבת במקום, סיבוב מלא, איטי, ונותנת לי לסקור את גופה במבט.
את ילדה טובה אני אומר.
תודה דוקטור,היא עונה במבט מושפל.
זה בסדר אם אסגור את הדלת? חני לא מסוגלת להוציא הגה אבל היא מהנהנת קלות.
הדלת נסגרת חרישית, ואני נועל מבפנים.

מה שלומך? אני שואל. מודע היטב לאיסור הייחוד שכרגע הופר. אני בסדר היא לוחשת.
רגליה של חני רועדות ואני מציע לה להשען על השולחן. חומר ביד היוצר כבר אמרתי?
חני נשענת. מותר לי לגעת בך? שוב הנהון חיובי, ללא הגה. אני מלטף את צווארה בעדינות, חש בצמרמורת תחת העור שלה. אין לי ספק שמעולם לא חשה במגע של גבר.
להמשיך? אני שואל. הפעם הנהון קצת יותר החלטי. אני מכניס את כף רגלי בין כפות רגליה שנתונות בסנדלים וגרביים. טפיחה קטנה ברגלי כלפי רגל ימין, וחני מזיזה את רגלה מעט ימינה. טפיחה קטנה לשמאל וחני כבר קצת יותר מפושקת. תקשורת לא מילולית עובדת כאן נפלא. אני מלטף ומרפרף על הישבן שלה ופתאום אנחנו בעולם אחר. גניחה נשמעת, כמעט לא רצונית. אני מלטף שוב. וחני נאנחת. את בסדר חני? היא מהנהנת לחיוב. שוב, מחווה ברגלי וחני מפשקת יותר. אני נוגע בין השכמות שלה, לוחץ, חני מבינה את המחווה ומתכופפת. אני מוסיף ללחוץ עד שהיא כפופה מעל השולחן העמוס בתיקים וניירת. כן, כזה אני, שונא לטפל בניירת. אוהב לטפל באנשים. ועכשיו אני מטפל בחני.

זה הזמן לבדוק גבולות. אני נותן פליק קטן בישבן של חני, לא מאוד חזק, אבל החלטי. חני נרעדת, מתנשמת מהר. אני מלטף אותה, הכל בסדר חני? היא לוחשת, כן דוקטור. אני מרים את החצאית וחושף תחתונים לבנים ופשוטים, כאלו שכבר אין בתל אביב. הפעם, פליק יותר חזק, כזה שכבר גורם לישבן של חני להסמיק גם. שוב, היא מתנשמת במהירות.
אני מלטף את הישבן שלה והיא נאנחת בשקט. מושך קצת את היד ומרחיק אותה ואז קורה נס קטן. חני נעה אחורה ומחפשת את מגע היד שלי. אני מבין היטב. עכשיו אני מפשיל את התחתונים לגובה הירכיים. מעביר אצבע לאט בין הישבנים וחני נאנחת שוב. חני מעבירה מסרים דרך הישבן, כן הוא נע מעט אחורה ומבקש את מגע ידי. כעת האצבע שלי מחפשת ומוצאת את החור שלה. חני כמעט מאבדת שליטה, היא גונחת בקול רם יותר ולוחצת על האצבע שלי.
הטלפון מזמזם, זו אנה שאומרת שהיא זקוקה דחוף למרשמים, בית המרקחת עומד להסגר. ובכלל, איפה חני? שלחתי אותה להוריד תיקים לחדר ניתוח. היא תחזור ותקבלי את המרשמים.
אני מתיישב, לוקח את המרשמים ומתחיל לחתום. באצבעי אני מתרה בחני, אל תזוזי. חני כפופה על השולחן, בתחתונים מופשלים. בקושי נושמת בעת שאני חותם בנחת מרשם אחר מרשם.

אנה ממתינה לך אני אומר. תתארגני.
חני מתיישרת ומסדרת את עצמה.
את תבואי שוב?
כן דוקטור, היא עונה בלחישה.
משוחררת אני אומר, וחני יוצאת.
אתם ודאי מבינים שכאן, לא פחות משהפר רוצה להניק, העגלה רוצה לינוק.