זהו המשך לסיפור ראשונה ומומלץ לקרוא אותו תחילה
הדיון אצל עורכת הדין נגמר בסביבות ארבע וחצי. יצאתי מהמשרד עם טעם מתכתי בפה, כאילו מישהו הכניס לי מטבע ישן מתחת ללשון, רק רוצה להתנקות מהרפש שנזרק שם לכל עבר. השמש עדיין חמה אבל כבר לא צורבת, סתיו ישראלי כזה שמנסה להתנצל, אבל הוא לא באמת מצליח. הלכתי ברגל, בלי יעד ממש, רק כדי להרגיש את האוויר נכנס לי לריאות במקום את האוויר המתוח הממוזג והמעיק שהיה בחדר.
ואז ראיתי אותה.
יעל.
יעל קצת צעירה ממני, אני חושבת שהפעם האחרונה שהתראינו היתה אצלי בדירה לפני 17 שנה או יותר. היינו הראשונות אחת של השניה, היא ראתה בי המבוגרת המנוסה, אבל הרומן איתה היה לי מרגש, חדש ובעיקר מפתיע, בדיוק כמו שהיה לה. היא היתה אז בסיומה של מערכת יחסים עם בחור, אבל בעיקר עם שאלות, אני ניסיתי להבין מה אני רוצה מהחיים שלי אבל עם הרבה פוזה של בטחון עצמי שלא באמת היה לי.
יעל עמדה ליד חלון ראווה של חנות בגדים קטנה, מסתכלת על שמלה כחולה תלויה שם כמו זיכרון שמישהו שכח להחזיר. אותו פרופיל, אותו סנטימטר של שיער שתמיד נפל לה על העין. רק שהשנים עשו לה משהו טוב יותר, ריככו את הקצוות, הוסיפו לה קמט קטן של חיוך ליד הפה.
בעודי עומדת ומסתכלת עליה, יעל הסתובבה לראות מי זו בוהה בה. “מיכל?” היא שאלה, כאילו לא בטוחה אם זה חלום או מציאות.
“בשר ודם,” עניתי, והצלחתי לחייך. “מה את עושה פה?”
“גרה כאן. שתי דקות מכאן. ואת?”
“באתי לדבר עם עו”ד. גירושין. סיפור ארוך ומשעמם.”
היא הנהנה, לא שאלה יותר מדי. לפעמים שתיקה היא הדבר הכי מנחם.
“בואי,” היא אמרה פתאום. “תעלי אליי. יש קפה, יש אוויר נקי, ואני מבטיחה לא לשאול שום שאלה משפטית.”
לא חשבתי יותר מדי. פשוט הלכתי אחריה.
הדירה שלה הייתה קטנה אבל חמה. ריח של קינמון ולבנדר, ספרים בכל מקום. ראיתי תמונה אחת על המדף – יעל עם עוד מישהי, אבל לא התעכבתי על זה. ישבנו על הספה, כוס קפה בידיים. דיברנו על שטויות – קצת על מה שהיה בינינו, היא הופתעה לגלות שלא היתה לי אישה אחריה – שמהר מאוד חזרתי לגברים, ובכלל, איך הכל השתנה וגם לא השתנה בכלל. היא סיפרה שהיא עובדת עכשיו במשהו יצירתי, כותבת מדי פעם, נשואה באושר. אני סיפרתי על הגירושין בקצרה, על הוויכוחים האינסופיים, על התחושה שהכל מתפרק אבל מזכירה לעצמי שכנראה זה לטובה.
“את נראית טוב,” היא אמרה פתאום, מניחה את הכוס. “בטוחה בעצמך. אפילו יותר מכמה שהיית נראית לי בוגרת ובטוחה אז” חייכה ספק במבוכה ספק בהנאה.
“את סתם מחמיאה,” עניתי, אבל הרגשתי את החום עולה לי בפנים.
“לא. אני זוכרת אותך צעירה. בדיעבד מבינה שגם את היית מלאת שאלות. עכשיו את יודעת מה את רוצה.”
המבט שלה נשאר עליי קצת יותר מדי זמן. הרגשתי את האוויר מתחמם, את הדופק שלי מאיץ. “ואת?” שאלתי, כדי לשבור את השתיקה. “את מצאת את מה שרצית?”
היא חייכה, מבט עקום כזה. “חלק כן. חלק עדיין מחפשת. אסור לנו להפסיק לחפש – זו מהות החיים, לא?”
ואז היא נגעה לי ביד. סתם, קצות אצבעות על פרק כף היד. כמו בדיקה אם אני עדיין אותה מיכל. לא זזתי. רק חשבתי איך התחלפנו. עכשיו היא הבטוחה, אני זו שמרגישה עם שאלות. היד שלה נשארה שם, מלטפת קלות, עולה לאט לכתף. הרגשתי צמרמורת, זיכרון ישן שמציף אותי – ידיים על גוף, נשימות מהירות, תחושת חופש.
“את זוכרת שכתבתי עלייך פעם?” היא לחשה, קרובה יותר.
צחקתי בשקט. “את כתבת עליי? מתי?”
“לפני המון שנים. העליתי את זה לאיזה אתרי סיפורים אירוטיים ישנים. שיניתי שמות כמובן, אבל… זה היה עלייך. עלינו.” במעורפל זכרתי שהיא סיפרה לי על זה מתישהו, מניחה שהדחקתי.
הרגשתי חום עולה לי בצוואר. לא מבוכה, משהו אחר. משהו ישן שמתעורר. “ואת זוכרת איך זה נגמר?” שאלתי, קולי נמוך יותר.
“אני זוכרת איך זה התחיל.”
שתיקה.
ישבנו שם, והרגשתי איך התפקידים התהפכו. פעם אני הייתי זו שהגישה לה קפה בביטחון של מלצרית שיודעת שבוהים בה, והיא הייתה הילדה במדים שתמיד נראתה לי קצת אבודה בתוך הדקרון הצבאי. עכשיו, המבט שלה היה יציב, כמעט חודר.
“את יודעת,” היא אמרה, והניחה את הכוס שלה על השולחן בתנועה אטית, “במשך שנים היית בשבילי דמות מסיפור. המלצרית המושלמת ששינתה לי את כל מה שחשבתי על עצמי. לפעמים הייתי עוצמת עיניים ומנסה להיזכר בדיוק בקו של הלסת שלך.”
הרגשתי את הדופק שלי מטפס לגרון. “ועכשיו?” שאלתי, הקול שלי קצת פחות יציב.
היא לא ענתה מיד. היא רק רכנה קדימה. המרחק בינינו הצטמצם, ויכולתי להריח את הלבנדר שבדירה מתערבב עם ריח הגוף הנקי שלה. היא שלחה יד, ובמקום לגעת לי בכתף, היא רק הוליכה אצבע אחת על קו הלסת שלי, בדיוק כמו שאמרה שזכרה.
“עכשיו,” היא לחשה, והשפתיים שלה היו במרחק נשימה מהשלי, “המציאות הרבה יותר מעניינת מהסיפורים שכתבתי.”
היא התקרבה עוד, נשימה חמה על העור שלי. הנשיקה הראשונה הייתה רכה, מהוססת, כמו טעימה מזיכרון. פיות נפגשים, לשונות נוגעות קלות, ואז עמוק יותר, כאילו כל השנים האלה התאיידו. ידיים נשזרות בשיער, גופים מתקרבים. הרגשתי את החזה שלה נלחץ אליי, את החום דרך הבגדים, את הפטמות המתקשות נגד שלי. זה לא היה כמו פעם – הפעם זה היה בוגר יותר, רעב יותר, בלי ההתרגשות של הפעם הראשונה, אבל גם עם הבשלות הנעימה. זה היה כאילו הגופים שלנו זוכרים זה את זה, יודעים בדיוק איך להשתלב, איך להצית את האש הישנה.
היא משכה אותי בעדינות למיטה, חולצות נופלות בדרך, חזיות נפתחות באצבעות רועדות קלות. שכבתי על הגב, והיא מעליי, מנשקת את הצוואר, מלקקת את העור הרגיש מתחת לאוזן, שולחת גלי צמרמורת לכל הגוף. ידה האחת מלטפת את הבטן שלי במעגלים איטיים, יורדת נמוך יותר, בעוד הפה שלה יורד לשדיים. היא לקחה פטמה אחת לפיה, מוצצת בעדינות תחילה, אחר כך חזק יותר, משחקת עם הלשון, מושכת אנחה עמוקה ממני. “אלוהים, יעל,” מלמלתי, ידיי בשיער שלה, לוחצות אותה אליי, מנחה אותה להמשיך.
היא חייכה נגד העור שלי, עיניים נוצצות כשהרימה את הראש לרגע. “את עדיין כל כך רגישה,” לחשה, לפני שחזרה למטה. ידה השנייה התגנבה למכנסיים שלי, פתחה אותם לאט, אצבעות מחליקות פנימה דרך התחתונים, מוצאות את הרטיבות שכבר חיכתה לה. היא נגעה קלות, מקניטה, מעגלים סביב הדגדגן, ואז לחצה קצת חזק יותר. “כן,” לחשתי, “ככה, אל תפסיקי.” הגוף שלי התקשת, ירכיים נפתחות יותר, מזמינות אותה. היא דחפה אצבע אחת פנימה, אחר כך שתיים, בתנועות איטיות, קצביות, מרגישה איך אני נסגרת סביבה, מתהדקת.
לא יכולתי להישאר פסיבית. הפכתי אותה, עכשיו אני מעל, מנשקת את השדיים שלה בלהיטות, טועמת את העור המלוח, הנעים. הפטמות שלה התקשו תחת הלשון שלי, ואני מלקקת, מוצצת, נושכת קלות כדי לשמוע את האנחה שלה – קול נמוך, רוטט, שמעורר אותי עוד יותר. ידיי ירדו למטה, פותחות את המכנסיים שלה, מחליקות פנימה, מוצאות אותה רטובה בדיוק כמוני. אצבעותיי נגעו בדגדגן, מלטפות בתנועות מהירות, ואז איטיות, משחקות בקצב. היא נאנחה בקול, גופה נמתח תחתיי, ידיים לופתות את הסדינים. “מיכלי… אל תפסיקי,” היא התחננה, ואני לא הפסקתי. לא יכולתי ולא רציתי להפסיק. דחפתי אצבעות פנימה, מרגישה את החום, את הדופק, את ההתכווצויות שמבשרות את השיא.
הפכנו זו את זו שוב ושוב, ידיים בכל מקום, פיות רעבים, גופים מזיעים, מתחככים. היא חזרה למטה, לשונה מחליפה את האצבעות, מלקקת אותי באיטיות אך בתאוות אין קץ במעגלים קטנים סביב הדגדגן, ואז מהר יותר, עד שהרגשתי את השיא מתקרב. “אני גומרת,” מלמלתי, וזה קרה – גל חזק, רועד, ששוטף אותי, משאיר אותי מתנשפת, רגליים רועדות. היא לא הפסיקה, המשיכה עד שהגעתי שוב, חלשה יותר אבל עמוקה הרבה יותר.
עכשיו תורי. ירדתי בין רגליה, ירכיים פתוחות, לשוני מוצאת את הנקודה, טועמת את הטעם המוכר-חדש, מלקקת בקצב שהיא אוהבת – איטי בהתחלה, ולאט לאט מגבירה לקצב מהיר, עם אצבעות פנימה שמוסיפות לחץ. היא נאנחה בקול רם יותר, גופה מתקמר, ידיים בשיער שלי, לוחצות אותי קרוב. “כן, ככה… עוד…” היא לחשה, ואני נתתי לה עוד, עד שהיא גמרה – קולות חזקים, גוף רוטט, נוזלים חמים על הלשון שלי.
כל אחת מאיתנו לא רצתה לעזוב את השניה, התנשקנו בתאווה אין סופית, כשהידיים של כל אחת מאיתנו בין רגליה של השניה. גמרנו כמעט ביחד – יעל רגע קודם, בקולות רמים, גוף רועד, ואז כשהרגשתי אותה רועדת לי על היד, הגעתי לגמירה לא נשלטת ופרועה. גל של חום מענג ששוטף אותי, משאיר אותי רפויה, מסופקת. שכבנו שם זמן ארוך, מתנשפות, ידיים שלובות, צוחקות קצת על עצמנו, מתענגות על הרגע הלא הגיוני הזה. התלבשנו לאט, כאילו לא רוצות שזה ייגמר.
כבר עמדתי ליד הדלת, תיק על הכתף, כששמענו מפתח מסתובב.
הדלת נפתחה.
והיא נכנסה.
גבוהה, שיער כהה, אותו חיוך מוכר. נוגה.
היא הסתכלה עלינו, עליי, על יעל, ואז פרצה בצחוק קל, בלי שמץ של כעס.
“מיכל? וואו, כמה שנים עברו,” היא אמרה, ומשכה אותי לחיבוק מהיר. “שמעתי עלייך המון. אפילו קראתי את הסיפור ההוא, הא?” ושלושתנו פרצנו בצחוק היסטרי.
יעל חייכה, קצת מבוישת, קצת גאה.
“קפה?” שאלה נוגה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
ואני… אני פשוט עמדתי שם, מרגישה איך העולם מסתובב קצת אחרת, ופתאום הכל מרגיש אפשרי.
