שקופה

השעה הייתה שש בערב, והמשרדים בקומה ה-40 של “מגדלי האופק” כבר התרוקנו מאדם. הרחש המוכר של
מקלדות מתגברות, שיחות טלפון מהירות וצעדי נעליים על רצפת הפרקט דעך זה מכבר, והשתיקה ירדה כמו וילון
כבד על החלל הפתוח. רק שרון נשארה. היא עמדה מול קיר הזכוכית העצום שמשתרע מקצה לקצה, משקיפה על
תל אביב שנפרסה תחתיה כמו שטיח של אורות מנצנצים. מגדלי מרכז העיר נצצו באורות ניאון כחולים ואדומים,
מכוניות זחלו כמו נמלים זעירות על איילון, והים הרחוק נשקף כרצועה כהה ומסתורית על רקע השקיעה הכתומה
ששטפה את השמים. היא עדיין לבשה את הגופייה הוורודה הדקה, שנצמדה קלות למותניה אחרי יום ארוך,
והג’ינס הכחולים הצמודים שהדגישו את קימורי ירכיה וישבנה המוצק. מראה ששידר נינוחות מטעה – כי בפנים,
הדופק שלה היה מהיר מהרגיל, ליבה דופק בקצב פרוע בניגוד חריף לזמזום המזגן המונוטוני שמילא את החדר.
שרון הייתה אדריכלית בכירה בחברה, בת 45, עם שיער שחור גלי שקשור בקוקו רופף ועיניים ירוקות חודרות
שידעו להפוך כל פרויקט ליצירת מופת. אבל הערב, הפרויקטים נשכחו. היא ידעה שהוא יבוא. הם התחילו את
המשחק הזה לפני שבועיים, המבטים שלהם נמשכו יותר מדי זמן. מאז, הודעות קצרות, מגעים “מקריים”
במעלית, והמתח הלך ובנה את עצמו כמו בניין שמתרומם, קומה אחר קומה.
היא שמעה את המעלית נפתחת בקצה המסדרון, דלתות נפתחות בצליל חרישי, ואז את צעדיו הבטוחים,
המהדהדים על רצפת הפרקט המלוטש. נעליים איטלקיות יקרות, צעדים של גבר שיודע שהוא בשליטה. היא לא
הסתובבה. היא אהבה את הרגע הזה של הציפייה, את הידיעה שהוא בוחן אותה מאחור, מעריץ את קווי המתאר
של הגוף שלה על רקע השקיעה – הכתפיים הדקות, הגב הארוך, הישבן המעוגל. היא הרגישה את מבטו כמו
ליטוף חם על עורה, יורד במורד עמוד השדרה שלה, מתעכב על המקומות הנכונים.
“ידעתי שתבוא,” היא לחשה כשהוא נעצר ממש מאחוריה, גופו הגבוה מצמיד את חזהו הרחב לגבה. הריח שלו –
תערובת של עור נקי, בושם יקר, זיעה קלה מיום עבודה ארוך. ריח גברי וחריף עטף אותה מיד, ממלא את נחיריה
ומעורר בה גל של חום עמוק בבטן.
המגע הראשון היה כמעט מהוסס, אבל טעון בחשמל שגרם לעור שלה להצטמרר. יד אחת שלו נחה על מותנה
השמאלי, אצבעותיו לוחצות קלות על הבד הדק של הגופייה, מרגישות את חום גופה דרך הבד ומטיילת לאורך
צידי גופה, עד שחפנה את צד שדה השמאלי. ידו השנייה נשענה על הזכוכית ליד ראשה, כולאת אותה בתוך
המרחב האישי שלו, כמו כלוב שקוף שמונע ממנה לברוח – לא שהיא רצתה. כששפתיו נגעו בעורף שלה, נשיקה
ראשונה רכה אבל תובענית, היא הרגישה את כל כוח הרצון שלה מתמוסס. הנשימה החמה שלו על עורה שלחה
צמרמורת עד אצבעות רגליה, והיא נשענה לאחור, מצמידה את ישבנה לאגן שלו, מרגישה את הקשיחות שכבר
נבנתה שם, דרך הבד הדק של מכנסיו.
“מה את רוצה הערב, שרון?” הוא מלמל בקולו העמוק, שפתיו מתגלגלות על אוזנה, לשונו נוגעת קלות.
“אני רוצה שתפסיק לשאול… ותיקח את מה שאתה רוצה” היא גנחה, קולה רועד קלות, המילים שלה היו הדלק
שהצית את האש. היא הרגישה את הזין שלו מתקשה עוד יותר נגד ישבנה כשענתה לו, והלחץ הזה גרם לרטיבות
בין רגליה להתגבר עוד יותר, רטיבות חמה שזולגת לאורך ירכיה הפנימיות.
הוא לא חיכה יותר. ביד אחת הוא ליפף את הקוקו שלה, מושך את ראשה לאחור בתנועה תובענית שחשפה את
גרונה הלבן, ורידים כחולים פועמים מתחת לעור. היא גנחה בקול צרוד כשהוא נשך קלות את צווארה, שיניו
משאירות סימן אדום קל. ידו השנייה טיילה קצת בין רגליה, מלטפת בעדינות אסרטיבית. היא נעה בטירוף מתחת
ליד שלו, רק רוצה להרגיש אותו יותר ויותר. היד נדדה אל הכפתור של הג’ינס שלה, פותחת אותו בתנועה חלקה
ומדויקת שגרמה ללבה להחסיר פעימה. הוא משך את הרוכסן למטה לאט, אצבעותיו מתחככות בבד התחתונים
השחורים, מרגישות את החום הרטוב שכבר נבע משם. הבד הצמוד נפתח, והיא הרגישה את האוויר הקריר של המזגן נושב על עורה דרך הבד הדק, ניגוד מוחלט לחום הבוער של האגן שלו שנלחץ אל הישבן שלה, הזין הקשה שלו מורגש דרך המכנסיים ומעסה את ישבנה שנע בתנועות מעגליות איטיות.
“פאק, את כבר רטובה כל כך!” הוא נהם באוזנה בעונג, אצבעותיו מחליקות פנימה דרך התחתונים, מלטפות את
השפתיים הנפוחות שלה, מוצאות את הדגדגן הרגיש ומעגלות סביבו בתנועות מהירות שגרמו לברכיה לרעוד. היא
נשכה את שפתה התחתונה, מנסה להחניק גניחה, אבל זה לא עבד – קולות נמוכים נמלטו מגרונה כשהוא הכניס
אצבע אחת פנימה, מרגיש את הקירות החמים שלה נצמדים סביבו, ואז שתיים, מזיין אותה לאט עם היד תוך
שהוא מלקק את צווארה.
הוא סובב אותה אליו בבת אחת, מבטיהם ננעלו. המבט שלו היה כהה, רעב כמו חיה, והיא ראתה בו את כל מה
שהיא הרגישה – תשוקה גולמית, צורך לבלוע אותה. פניה היו סמוקות, שפתיה נפוחות מנשיכה עצמית, עיניה
מזוגגות. בלי מילה, הוא הניף אותה אל שולחן הישיבות המסיבי מעץ האלון החלק, נראה היה שהיא קלה כמו נוצה. ניירות תכנון, מפות של פרויקטים ענקיים, טאבלטים עם תוכניות 3D וקבצי אקסל החליקו הצידה ברעש עמום של נייר מתקמט ומתכת נופלת, מפנים מקום לגופה שנפרש עליהם. היא התרווחה על השולחן הקר, רגליה מפושקות מעט, הג’ינס תלוי על קרסוליה.
“תסתכלי עליי” הוא פקד בקול נמוך ומאיים בזמן שמשך את הגופייה מעל ראשה בתנועה חדה, משאיר אותה
חשופה לגמרי תחת אורות הניאון המרוככים ששטפו את החדר באור כחלחל רך. החזה שלה, מלא ומעוגל עם
פטמות ורודות זקורות, רעד עם כל נשימה כבדה. הוא התכופף, פיו בולע פטמה אחת, לשונו מסובבת סביבה
במהירות בעוד ידו לופתת את השנייה, צובטת קלות עד שהיא קשתה את גבה וצעקה בשקט.
הוא נכנס ביניהם, מפריד את ירכיה בידיו החזקות, מושך את הג’ינס והתחתונים עד הסוף וזורק אותם הצידה.
המגע שלו היה פראי כפי שביקשה – אצבעותיו חקרו אותה לעומק, מלטפות את השפתיים הרטובות, מושכות את
הדגדגן בין אגודל ואצבע, גורמות לה לרעוד ולסובב את ירכיה בתחנונים שקטים. “תפסיק להציק… תזיין אותי כבר,” היא התחננה, קולה צרוד מתשוקה. הוא חייך חיוך מנצח, פותח את מכנסיו במהירות, משחרר את הזין העבה, הארוך, הוורידי שכבר דפק בפעימות כבדות. הוא שפשף את ראשו הרטוב נגד הכניסה שלה, מרטיב אותו במיציה, ואז נכנס בתנועה אחת עמוקה וחזקה, ממלא אותה עד הסוף.
היא צעקה בקול שבור ונאנח כשהוא מילא אותה, הקירות הפנימיים שלה נמתחים סביבו, לוחצים ומעסים כל סנטימטר. הקצב היה אינטנסיבי מיד, חסר רחמים – דחיפות חזקות ועמוקות שגרמו לשולחן לרעוד תחתם, ניירות נופלים לרצפה. בכל תנועה שלו, היא הרגישה איך היא מאבדת עוד פיסה של שליטה, הגוף שלה נמס לתוך עונג גולמי. הידיים שלה נצמדו לכתפיו הרחבות, ציפורניה ננעצות בעורו דרך החולצה הלבנה, משאירות סימני אדום. הוא תפס את ירכיה, מרים אותן גבוה יותר, חודר בזווית שפגעה בנקודה הרגישה ביותר בפנים, גורם לה להתכווץ שוב ושוב.
היא הביטה מעבר לכתפו אל קיר הזכוכית – היא הייתה שקופה לעולם שמתחת, חשופה לגמרי בקומה ה-40, כל
תל אביב יכולה להיות עדה לסצנה הפרועה הזו אם רק תסתכל למעלה. הידיעה הזו דחפה אותה אל מעבר לקצה, תחושת הסיכון – שמישהו יראה, שמנקה יעלה, שמצלמות אבטחה מצלמות – רק הגבירה את האש. “חזק יותר… תזיין אותי חזקקק” היא גנחה, והוא ציית, מאיץ את הקצב, ביציו טופחות על ישבנה בכל דחיפה, זיעה זולגת על שניהם.
הוא הפך אותה על הבטן, והרים אותה ממותניה לעבר קיר הזכוכית הגדול, מרים את ישבנה גבוה, ואז נכנס מאחור בדחיפה אלימה שגרמה לה לנעוץ את זרועותיה בקירות הזכוכית מול העיר המנצנצת. יד אחת שלו אחזה בקוקו שלה, מושכת ראשה לאחור כדי שתסתכל החוצה, אל הנוף, בעוד ידו השנייה סוטרת קלות לישבנה, משאירה סימנים אדומים. “תראי את העיר הזאת… כולם שם למטה חיים את השגרה, ואת כאן מקבלת את הזין האדיר שלי,” הוא נהם, מזיין אותה בטירוף, מרגיש איך הכוס שלה נהיה צר יותר, מתהדק עליו, רוטט סביבו.
השיא הגיע כמו התפרצות סופית. גניחה ארוכה וצרודה נמלטה מגרונה כשהיא הרגישה את הגוף שלה מתכווץ
סביבו בטלטלה של עונג צרוף, גלים חמים מציפים אותה, רגליה רועדות, מיציה זולגים על השולחן. הוא הצטרף אליה רגע לאחר מכן, גופו נמתח מעליה כשהוא ממלא אותה עד הסוף במטחים חמים ועבים, גונח בשמה בקול עמוק שרעד בחזהו.
במשך דקות ארוכות הוא נשאר נעוץ בה, נע בה בתנועות מתענגות תוך התמכרות לתחושת הרטיבות שבפנים. רק קול הנשימות הכבדות שלהם נשמע בחדר השקט, מעורבב ברחש המזגן והרחש הרחוק של העיר. שרון נשכבה על השולחן, שערה פרוע ועיניה עצומות, מרגישה את פעימות הלב שלה נרגעות לאיטן, את הזרע שלו זולג לאט מתוכה החוצה. היא פקחה עיניים והביטה שוב אל הנוף. העיר עדיין הייתה שם, מנצנצת ואדישה, אבל בפנים, הכל השתנה. היא חייכה לעצמה, יודעת שזה רק ההתחלה – מחר, במעלית, המבטים שלהם ימשיכו את המשחק, והלילה הבא יהיה אפילו יותר פרוע. הוא נישק את כתפה, לוחש – “את שלי עכשיו, שרון. אל תשכחי את זה.”
והיא? היא רק רצתה עוד.