זהו המשך לסיפור טעויות של לילה – חלק 2 – דן מקבל שיעור ומומלץ לקרוא אותו תחילה
שני ישבה בבית קפה, גללה בשיעמום בטלפון שלה, כשלפתע כותרת של סיפור אירוטי באתר החביב עליה תפסה את עיניה. “טעויות של לילה”. היא התחילה לקרוא, והקפה שלה כמעט נשפך. ככל שהתקדמה בפסקאות, הלב שלה פעם בחוזקה. התיאור של שמלת הלילה השקופה, המגע של דן, התחושה של הגוף שלה מתחתיו… זה היה מדויק מדי. זה לא היה סתם סיפור אירוטי – זה היה הלילה שלה.
היא לא יכלה להתאפק. היא שלחה הודעה פרטית לכותבת:
שני: “אוקיי, מי את ואיך לעזאזל היית בחדר השינה של אחותי בלילה ההוא?”
התשובה לא איחרה לבוא. “אני לא צריכה להיות בחדר כדי לדעת מה את מרגישה, שני. אני זו שנתנה לך את הרעיון להיכנס למיטה שלו, זוכרת?”
שני: ” מה פתאום, זו אחותי ששלחה אותי לישון שם”
הכותבת ענתה לה מיד “וזה עדיין נראה לך הגיוני שנועה תשלח אותך לישון עם בעלה במיטה? אנחנו מדברות על נועה, אחותך…”
שני הרהרה רגע, ובאותו רגע נפל לה האסימון, היא סתם דמות בסיפור! “את מטורפת. את יודעת שגרמת לי לרעוד רק מלקרוא את מה שכתבת? תיארת את זה יותר טוב ממה שזה היה במציאות…”
התשובות המשיכו לחזור אליה עוד לפני שסיימה לתקתק את ההודעה הקודמת “ברור שזה יותר טוב מהמציאות, כי אני כתבתי את המציאות שלך. אני כתבתי את התחושות שלך. אני החלטתי שאת אוהבת את הסיכון, את הידיעה שנועה בחדר השני. אני יודעת שאת רצית עוד. זה שירת לי את העלילה נהדר.”
שני: “כשאת מנסחת את זה ככה, זה באמת קצת מפחיד… מצד שני, מאוד מגרה. מה עוד את מתכננת לי, כותבת מסתורית?” ואם כבר, אז אולי תכתבי לי המשך מדליק אפילו יותר לסיפור?”
“אני לא מתכננת, אני מבצעת. את מוזמנת לבוא אלי ולגלות בעצמך”
שני: “לבוא לאן? איך אני אמורה לדעת לאן להגיע אליך?”
“אני חושבת שאם הבנת שאת ההודעות אלי את סתם צריכה לכתוב באפליקצית הפתקים שלך, תדעי גם איפה למצוא אותי לביקור”.
שעה לאחר מכן, שני נכנסה לבר. היא נראתה בדיוק כפי שדמיינתי אותה (או בעצם, תיארתי אותה) – השיער החום הגלי מפוזר, הגופייה השחורה חושפת עור שזוף, והעיניים הירוקות שלה סרקו את המקום בחיפוש אחריי. היא לא באמת ידעה את מי היא מחפשת, אבל כשהמבטים שלנו נפגשו, היא לא היססה. היא צעדה לעברי בביטחון של אישה שיודעת שכתבו עליה פנטזיות.
“אז את האדריכלית של הבלאגן בחיים שלי,” היא אמרה והתיישבה מולי, קרובה מספיק כדי שאריח את בושם הוניל המתקתק שלה. היא לא נראתה כועסת כמו דן; היא נראתה רעבה.
“אני רק נותנת לך את הכלים לבלגן, שני. את זו שבוחרת להשתמש בהם…” עניתי, מעבירה מבט איטי על הגוף שלה. “במציאות את אפילו יותר סקסית מאשר בראש שלי” אמרתי לה כשחיוך מרוצה מרוח לי על הפנים.
“תגידי, דן יודע מכל הסיפור הזה?” שאלה אותי משועשעת תוך כדי שהיא מוציאה את הטלפון כדי לכתוב לו הודעה נרגשת.
“דן עסוק עכשיו בסיפור שלו” קרצתי לה, עדיף לא להפריע לנו, אה… לא להפריע לו…
שני הסתכלה עלי לרגע בפליאה, מנסה להבין מה היא שמעה עכשיו. החזירה את הטלפון לתיק כשעל פניה מבט של הבנה שכנראה יש דברים שלא צריך לשאול.
שני רכנה קדימה, ידה מחליקה על השולחן ונוגעת באצבעותיי. “אז עכשיו, כששתינו כאן… מי כותבת את ההמשך? את, או שאני אראה לך כמה דברים שהמקלדת שלך לא יכולה לתאר?”
הרגשתי את החשמל עובר בינינו. שני לא הייתה דמות שצריך לאלץ; היא הייתה כוח טבע. “אני לא יודעת אם המקלדת שלי לא יכולה לתאר, אבל אולי נכתוב אותו יחד…” לחשתי, והרגשתי איך היד שלה מטפסת במעלה הירך שלי, מתחת לשולחן, מוכיחה לי שהפעם – הסיפור הולך להיות פרוע הרבה יותר מכל מה שכתבתי עד עכשיו.
“את באמת כותבת את כל זה?” היא שאלה בקול נמוך, כמעט לחישה, אבל העיניים שלה בערו. “או שפשוט ידעת מה אני מרגישה כשדן נגע בי, כי… את חושבת על זה בעצמך?”
הרגשתי את החום עולה לי לפנים, אבל לא הסטתי מבט. “אולי קצת משניהם,” עניתי, והרגשתי איך הרגל שלי נפתחת מעט יותר תחת המגע שלה, בלי שאשלוט בזה לגמרי. “אבל בעיקר – ידעתי שאת לא תוכלי להתאפק. שתיכנסי למיטה שלו, שתיתני לו להאמין שזו נועה, ושאת תיהני מכל שנייה של השקר הזה.”
שני צחקה בשקט, צחוק חושני שהרעיד לי את הבטן. “את צודקת. זה היה… אלוהים, זה היה כל כך טוב. הוא היה כל כך רעב, כל כך בטוח שזו אשתו, והרגשתי אותו מתפוצץ בתוכי כאילו אני הדבר היחיד שקיים בעולם. ואני? אני רק רציתי עוד ועוד, בלי לעצור, בלי לחשוב.”
היא רכנה קרוב יותר, השפתיים שלה כמעט נוגעות באוזני. “ועכשיו אני כאן, מול הכותבת שגרמה לזה לקרות… ואני תוהה אם גם את רוצה לדעת איך זה מרגיש.”
היד שלה עלתה גבוה יותר, האצבעות נוגעות בקצה התחתונים שלי, לוחצות קלות דרך הבד הדק. נשמתי נעתקה, אבל לא זזתי. “שני…” מלמלתי, הקול שלי כבר לא היה יציב.
“מה?” היא לחשה, בעוד האצבע שלה מחליקה מתחת לבד, מוצאת את הרטיבות שכבר לא יכולתי להסתיר. “את כותבת סיפורים כאלה, אבל מפחיד אותך להרגיש את זה בעצמך?” שתקתי, כי הרגשתי ששני שמה לי מראה מול הפנים. “תגידי לי להפסיק, ואני אפסיק. או ש… אולי בעצם התכנית שלך זה לתת לי לכתוב את הפרק הבא…” אמרה לי בקול שמסגיר את החיוך מלא האושר שלה.
היא החלה לנוע באיטיות, מעגלים קטנים ומדויקים על הדגדגן שלי, והרגשתי את כל הגוף שלי רועד. הבר סביבנו נעלם – נשאר רק הקול הנמוך שלה, הנשימות הכבדות שלי, והמגע שלה שגרם לי להבין שבסיפור הזה אני לוקחת את גישת ה”לאן שהמקלדת תוליך אותי” לשלב הבא.
“תמשיכי,” לחשתי, והרגשתי איך אני נמסה תחת האצבעות שלה. “תכתבי אותי כמו שכתבתי אותך.”
שני חייכה חיוך ניצחון, ואז רכנה ונישקה אותי – נשיקה עמוקה, רטובה, מלאת רעב – בדיוק באמצע הבר, בלי שום חשש. כשנפרדו הפיות שלנו לרגע כדי לנשום, היא לחשה לי ישר על השפתיים:
“הפרק הבא מתחיל עכשיו. ואנחנו הולכות לסיים אותו במיטה של מישהו… אולי אפילו של נועה ודן. מה את אומרת, כותבת?”
והפעם, זה לא היה רק רעיון. זו היתה הבטחה.
“את רצינית?” שאלתי אותה בזמן שצעדנו לעבר הדירה, האוויר הקריר של הלילה לא הצליח לצנן את הבעירה ששני הציתה בי.
“למה לא?” שני חייכה, חיוך שהיה בו שילוב של תמימות מזויפת ורשעות מתוקה. “נועה לקחה את שירה לאמא שלנו ללילה כדי להשלים שעות שינה. דן עדיין במשרד… מנסה להבין מה עוללת לו או השד יודע מה את זוממת שם. הדירה ריקה, המיטה מחכה רק לנו.”
נכנסנו פנימה בשקט. הריח של הבית – שילוב של כביסה נקייה, תינוקת וריח הווניל של שני – עטף אותי. זה הרגיש כאילו נכנסתי לתוך התיאורים של עצמי. שני הובילה אותי לחדר השינה, האור הקטן של מנורת הלילה הטיל צללים ארוכים על הקירות.
“תראי,” היא אמרה ונעמדה ליד המיטה הגדולה, פותחת את רוכסן השמלה שלה לאט. “כאן זה קרה. כאן דן נגע בי וחשב שזו היא. ועכשיו… אני רוצה שתכתבי עלינו כאן, אבל בלי מקלדת. תשתמשי בידיים שלך כדי לספר לי כמה את רוצה אותי.”
התקרבתי אליה, והפעם לא היו מילים שיגנו עליי. המגע של העור שלה היה בדיוק כפי שדמיינתי – חלק, חם ומזמין. פשטתי את בגדיי והצטרפתי אליה למיטה. הסדינים היו קרירים, אבל הגוף של שני היה אש.
“את יודעת,” לחשתי לה לתוך הצוואר, בזמן שידיי חקרו את הקימורים שהכרתי כל כך טוב מהדפים. “בסיפור, דן תהה איך השדיים של נועה השתנו… הוא לא ידע ששלך פשוט מושלמים…”
שני גנחה ומשכה אותי מעליה, רגליה נכרכות סביב מותניי באותה פראות שתיארתי אתמול בבוקר. “אז תפסיקי לדבר על דן ותראי לי מה את יודעת לעשות,” היא פקדה, ופיה נצמד לשלי בנשיקה שטעמה היה של ניצחון.
זה היה סקס אחר מכל מה שכתבתי. הוא היה מתוחכם, איטי ומלא בהבנה נשית עמוקה. ידעתי בדיוק איפה לגעת בה כדי לגרום לה לרעוד, והיא ידעה בדיוק איך להגיב כדי להוציא אותי מדעתי. התחלתי באיטיות, אצבעותיי מחליקות על עורה החלק, מלטפות את השדיים המוצקים האלה שדן העריץ בלי לדעת, צובטות קלות את הפטמות עד שהיא קימרה את גבה וגנחה בשקט, קולה רך כמו משי. “כן… ככה,” לחשה, והרגשתי איך הרטיבות שלה מתפשטת תחת מגעי, כאילו הסיפור שלי מתעורר לחיים בגופה. פישקתי את רגליה בעדינות, פי יורד למטה, לשוני מלקקת את הנקודה הרגישה באיטיות חושנית, טועמת את הטעם המתוק-מלוח שלה, מרגישה איך היא נמסה תחתיי כמו דמות שהוצאתי משליטתי. היא משכה בשערי, דוחפת אותי עמוק יותר בין רגילה, גופה רוטט, ואני צוללת עמוק לתוכה וחושבת לעצמי – “זה לא סתם מילים, אני כותבת אותנו עכשיו, גוף על גוף, בלי מסך באמצע.”
היא התהפכה מעליי, תורה לשלוט בי, ידיה חוקרות אותי באותה סקרנות שנתתי לה בסיפור – אצבעותיה מחליקות בין רגליי, מוצאות את הרטיבות שלי, משחקות במעגלים איטיים שגרמו לי להתנשם בכבדות, כאילו היא קוראת את הדפים שלי ומשפרת אותם. “את רטובה כמוני,” לחשה לאוזני בחושניות, פיה יורד על שדיי, מוצץ בעדינות, לשונה משחקת בפטמות שלי עד שהרגשתי את הגל עולה בי, חם ורך. התגלגלנו זו על זו, גופינו נצמדים, זיעה קלה ניגרת, הנשיקות הופכות עמוקות יותר, רטובות יותר, מלאות רעב שנבנה מהסיפור עצמו. כשהיא חדרה אליי באצבעותיה – עמוק, איטי, מכוון – הרגשתי את עצמי נופלת לתוך העלילה שיצרתי, גונחת את שמה, מרגישה איך היא לוקחת את השליטה מהמקלדת שלי ומעבירה אותה לגוף שלה. היא הכניסה את האצבעות שלה עמוק לתוכי, כשאני מרגישה עונג סוחף כמו שלא הרגשתי מעולם! אני נסחפת לתחושת טירוף ומאבדת כל קשר למציאות, מרגישה את ידי נשלחות לחפון את שדיה המושלמים ושומעת בליל של קולות גניחה של שתינו, לא בטוחה כבר מי מאיתנו הדמות ומי הכותבת. נסחפתי והתענגתי על כל רגע עד שגמרנו שתינו בצרחות עונג רמות. נשארנו חבוקות עד הבוקר. כל הזמן שעבר לא אפשר לי לשחרר אותה מתחושת שלמות העונג שהענקנו אחת לשניה.
בבוקר, התעוררנו אחת בזרועות השנייה על המזרן ההוא, שרק יומיים קודם כל-כך נהינתי לכתוב. הבנתי את האמת: שני היא לא סתם דמות. היא החלק בי שמעז לעשות את כל מה שאני רק מעזה לכתוב. ואולי זו בכלל מישהי אחרת שכותבת את שתינו…
היי,
אחד הסיפורים!!
לא כתבת את הכתובת של הכותבת, היה מעניין להתכתב איתה..
אשמח לשמוע ממך בכתובת
תודה! איזה כייף לשמוע 🙂