זהו המשך לסיפור טעויות של לילה – חלק 1 ומומלץ לקרוא אותו תחילה
זה היה יום עבודה רגיל במשרד ההנדסה. דן ישב מול שלושה מסכים, מנסה להתרכז בחישובי עומסים, אבל הראש שלו היה במקום אחר – בבוקר של אתמול, בריח הווניל של שני, ובתחושה של הגוף שלה מתחתיו. הוא הרגיש כאילו הוא חי בתוך סרט שאין לו שליטה על התסריט שלו ושהוא לא מבין את החוקים שלו.
“שלום דן,” קול נשי ומוכר בצורה מטרידה גרם לו לקפוץ. הוא הרים את הראש וראה אותי עומדת בפתח המשרד שלו, מחייכת חיוך שקצת קשה לפענח.
“אנחנו מכירים?” הוא שאל, מכווץ את מצחו. היה לו זיכרון עמום שראה אותי פעם, אולי באיזה כנס, אבל משהו בנוכחות שלי הרגיש לו קרוב מדי, חשוף מדי.
“יותר ממה שאתה חושב,” עניתי והתיישבתי על קצה השולחן שלו, לא מחכה להזמנה. “נו, איך היה הלילה עם שני? הספקתם לעשות את הסיבוב השני שהיא הציעה?”
דן החוויר. העטים נפלו לו מהיד. “מ… מאיפה את יודעת על זה? מי את?!” הוא לחש בבעתה, מסתכל לצדדים לוודא שאף קולגה לא שומע. “את עוקבת אחרינו? את חברה של נועה?”
צחקתי, צחוק קל ומשוחרר. “אני לא חברה של נועה, דן. ואני לא עוקבת אחריכם. אני פשוט זו שגרמה לזה לקרות. אני כתבתי את הלילה הזה, מילה במילה. את החום של העור שלה, את חוסר המודעות שלך שהפך לבלבול כשהבנת שזו לא אשתך… את כל הזיעה והגניחות. הכל יצא מהראש שלי.”
הוא בהה בי בהלם, ואז ההלם התחלף בכעס. הוא קם מהכיסא שלו, ספק מנסה להבין מה אמרתי, ספק מנסה להיראות מאיים. “מה זה השטויות האלה? את צוחקת עלי? את משחקת לי בחיים? את יודעת איזה סיבוך יצרת לי? אני לא מצליח להסתכל לאשתי בעיניים בגללך! את חושבת שזה מצחיק להפוך גבר נשוי לבוגד רק בשביל איזה סיפור?”
שתדע לך דן, כל מי שהתייעצתי איתו, אמר לי להוציא אותך בוגד עד הסוף, די הגנת על דמותך כגבר הנאמן שרק זרם עם ההפתעה שלא ציפה לה. הגבר שסתם חשב שאישתו נעשתה חרמנית סוף סוף. אז אל תנסה לאלץ אותי לקלקל לך את האופי או לגרום לך להגיד דברים שאתה לא רוצה.
“למה מי את שתגידי לי איך לדבר?” הוא רתח.
“אני האישה שמחזיקה במקלדת,” עניתי בקול שקט ובטוח. “אני זו שמחליטה אם בפרק הבא נועה תתפוס אתכם במיטה ותזרוק אותך מהבית, או שאולי… אני אשלח אותך לעוד הרפתקאה, הרבה יותר פרועה מזו שהייתה לך עם שני. אני מחליטה לאן הסיפור שלך הולך, דן. אם אני ארצה, המשרד הזה יהפוך עכשיו לזירת הסקס הכי לוהטת שהייתה לך בחיים. אז כדאי שתהיה ילד טוב, נכון?”
התקרבתי אליו, לא נרתעת מהכעס שלו. למעשה, הכעס הזה רק הפך אותו ליותר מושך – הוריד בצוואר שלו בלט, והעיניים שלו רשפו אש. “תירגע, דן,” לחשתי, והעברתי אצבע קלה על השרוול של החולצה המגוהצת שלו. “קודם כל, תדע שהכעס הזה רק הופך אותך ליותר סקסי, וזה מאוד מדליק אותי. ואתה יודע מה קורה כשאני מתחרמ…” בעודי אומרת, דן הסתכל על מכנסיו המתנפחים והשלים אותי “את תכתבי אותי חרמן יותר…”.
ראיתי את הגרון שלו נע כשבלע רוק, הוא התחיל להבין את הסיטואציה. הכעס שלו עדיין היה שם, אבל עכשיו התערבב בו משהו אחר – פחד מהול במשיכה בלתי נשלטת. הוא הבין שאני לא רק צופה מהצד, אני המציאות שלו.
“מה את רוצה?” הוא שאל בקול צרוד.
חייכתי את החיוך הכי שובב שלי. “אמרתי לך, דן. אני רוצה לראות לאן העלילה מתפתחת… ובדיוק עלה לי רעיון לסצנה חדשה. בוא נראה אם המהנדס שלנו יודע לתפקד גם כשהוא לא בתוך הספר.”
דן שוב בלע רוק, כשהבין יותר ויותר את הסיטואציה. עיניו מתרוצצות בין הדלת הסגורה לבין המבט שלי. הוא ניסה לגייס את כל הרציונליות של מהנדס, אבל הגוף שלו כבר היה נתון יותר לחרמנות שנבנתה אצלי. יכולתי לראות את זה – המכנסיים המחוייטים שלו כבר הפכו צפופים ממש, והנשימה שלו הייתה כבדה, בדיוק כפי שתיארתי בסיפור.
“את… את לא יכולה פשוט לעשות את זה, את לא יכולה פשוט… להיכנס לחיים שלי ככה” הוא מלמל, “זה לא משחק.” הרגליים שלו לא זזו.
“ברור שזה משחק, וברור שאני יכולה להכנס לחיים שלך. למעשה, אני החיים שלך. וכמו שאתה מבין, אני יכולה לעשות הכל” עניתי בשקט, והתקרבתי עוד צעד עד שהחזה שלי כמעט נגע בחולצה שלו. “והשאלה היא רק אם אתה רוצה להיות השחקן הראשי, או שתיתן לי לכתוב אותך כדמות משנית שרק מסתכלת מהצד.” אמרתי בשקט, קמה מקצה השולחן ומתקרבת אליו עד שיכולתי להרגיש את החום שנפלט מגופו. “אני יכולה לכתוב שברגע זה, היד שלך נשלחת אליי. אני יכולה לכתוב שאתה כל כך צמא למגע אחרי הלילה עם שני, שאתה פשוט לא מסוגל לעצור את עצמך.”
הושטתי יד ופרמתי את הכפתור העליון בחולצה שלו. הוא רעד. “זה לא הוגן…” הוא נאנק, אבל הידיים שלו, כאילו מצייתות לפקודה סמויה מהמקלדת שלי, נחתו על המותניים שלי, מושכות אותי אליו בכוח שלא ציפיתי לו.
“מי אמר שהחיים הוגנים?” לחשתי נגד שפתיו. “במיוחד כשאני זו שמחזיקה בעט.”
הוא לא ענה. הוא פשוט התנפל עליי. הנשיקה שלו הייתה מלאה בכעס, בתסכול, אבל בעיקר בתשוקה גולמית שהוא ניסה להדחיק ונבנתה מאז הזיון עם שני אתמול בבוקר. הוא דחף אותי לאחור אל שולחן הכתיבה הגדול שלו, מפזר את השרטוטים והמסמכים לכל עבר. קול הניירות המתפזרים רק הוסיף לטירוף.
“זה מה שרצית?” הוא נהם לתוך הצוואר שלי, ידיו הגדולות מטפסות מתחת לחצאית שלי, הציפורניים שלו ננעצות בעור שלי בדיוק במידה הנכונה. “רצית לראות מה קורה כשדוחקים אותי לקצה?”
“רציתי לראות אם המציאות טובה יותר מהדמיון שלי,” נאנקתי, כשהוא הרים אותי והושיב אותי על השולחן, רגליי נכרכות סביב מותניו. המגע של הבד המחוספס והמתוח של המכנסיים שלו נגד הירכיים שלי היה מחשמל.
הוא פתח את החגורה שלו בידיים רועדות, עיניו נעולות בשלי. “אז תכתבי את זה,” הוא אמר בקול מחוספס, “תכתבי איך המהנדס שכל כך עיצבנת מחליט להראות לך בדיוק מי שולט בסיטואציה הזאת עכשיו.”
הוא פתח את רגליי, הזיז את התחתונים שלי שמתחת למיני הצמוד וחדר אליי בתנועה אחת, עמוקה וחדה, שגרמה לי לצעוק את שמו לתוך המשרד השקט. זה היה פרוע, זה היה מהיר, וזה היה בדיוק מה ששנינו היינו צריכים. הוא דפק אותי בקצב של מישהו שמנסה להוכיח שהוא קיים, שהוא לא רק דמות, בזמן שאני נאחזתי בכתפיים הרחבות שלו, מרגישה את הכוח של המילים שלי הופך לבשר ודם. בדיוק כמו שפינטזתי את הזיון שלו שכתבתי רק אתמול בבוקר.
הוא רק נשם בכבדות, גופו עדיין רוטט בתוכי, אבל אז הרגשתי את השינוי – הכתפיים שלו התרחבו, הידיים שלו אחזו במותניי חזק יותר, והוא הרים את ראשו עם מבט חדש, מבט של גבר שמחליט לקחת את ההגה בחזרה. “לא,” הוא נהם בקול נמוך ומסוכן, “את לא תכתבי איך זה נגמר. אני אראה לך בדיוק איך זה נגמר!”
בלי להתנתק ממני, הוא משך אותי קדימה, גורם לי להחליק על קצה השולחן עד שהישבן שלי כמעט באוויר, רק הוא מחזיק אותי. הוא יצא ממני לרגע אחד ארוך מדי, ואני כבר הרגשתי את החלל הכואב שהשאיר, איך אני צריכה את הזין שלו חזרה בתוכי, אבל אז הוא חזר – חזק יותר, עמוק יותר, דופק אותי בתנועות ארוכות וכבדות שגרמו לשולחן לחרוק נגד הרצפה. כל דחיפה הייתה הצהרה: אני כאן. אני שולט. אני קובע את הקצב.
“תגידי לי עכשיו,” הוא לחש לי ישר באוזן, שיניו נושכות קלות את התנוך, “מי כותב את הסצנה הזאת?” יד אחת שלו החליקה בין גופינו, אגודלו מוצא את הדגדגן שלי ולוחץ במעגלים מדויקים, אכזריים, בדיוק כשהוא דוחף עמוק במיוחד. נאנקתי בקול רם מדי, והוא מיד כיסה את הפה שלי בידו השנייה, מבטו אפל ומנצח. “שקט, כותבת יקרה. לא רוצים שמישהו ייכנס ויראה אותך ככה, נכון? מתפרקת על הזין של הדמות שלך.”
הוא האיץ. הדחיפות הפכו קצרות, מהירות, עוצמתיות – כאילו הוא רוצה להטביע בי את עצמו, להוכיח שהגוף שלו חזק יותר מהמילים שלי. הרגשתי אותו פועם בתוכי, גדול וכבד, ממלא אותי עד הקצה בכל פעם מחדש, והשרירים שלי התהדקו סביבו בעוצמה, רוצים להחזיק אותו בפנים לנצח. “את רטובה ככה בשבילי,” הוא נהם, “לא בגלל המקלדת שלך. בשבילי.” והוא דפק חזק יותר, גופו נלחץ אליי, זיעה נוטפת מצווארו אל החזה שלי, והכל הפך לטשטוש של חום, קולות רטובים וגניחות חנוקות.
הגל עלה בי מהר מדי, חזק מדי. ניסיתי להחזיק מעמד, להישאר בשליטה, אבל הוא הרגיש את זה – את הרעד, את ההתכווצויות – והאיץ עוד יותר, ידו עדיין על הפה שלי, עיניו נעוצות בשלי. “תגמרי לי,” הוא פקד בקול צרוד, “תגמרי עלי עכשיו ותדעי שזה אני עשיתי לך את זה.” ואני התפוצצתי – צעקה חנוקה נבלעה בכף ידו, גופי רועד בעוצמה, מיציי הכוס שלי זורמים סביבו, סוחטים אותו עד שהוא נאנק עמוק ונדחף פעם אחת אחרונה, עמוק ככל שיכול, מתמלא בתוכי, חם ועוצמתי כמו אף פעם, כאילו הוא מסמן טריטוריה.
הוא נשאר בתוכי עוד כמה שניות ארוכות, ממש כמו שנשאר בתוך שני רק אתמול בבוקר. נושם בכבדות על צווארי, ואז הרפה לאט, מושך אותי אליו בחיבוק כמעט אלים. “עכשיו,” הוא לחש, קולו עדיין מחוספס אבל עם חיוך קטן ומנצח, “תכתבי את זה בדיוק כפי שהיה. כי הפעם – אני זה שכתבתי אותך.”
חייכתי אליו חיוך חלוש, נשענת לאחור על השולחן המבולגן וצופה בו מסדר את בגדיו בביטחון של גבר שכבש יעד. הוא הרגיש מנצח, הוא הרגיש שהוא לקח ממני את העט והראה לי מה זו מציאות.
ואני הרגשתי סיפוק אדיר, כי בסוף, הכותבת תמיד מקבלת את הסקס שהיא רוצה.
המשך קריאה – חלק 3 – שני יוצאת מהדפים
