נועה ודן היו זוג צעיר, הם חיו בדירה קטנה וחמימה בשכונה שקטה בעיר. הם התחתנו לפני שלוש שנים,
והתינוקת שלהם, שירה בת השנה, מילאה את חייהם בשמחה – וגם בעייפות אינסופית. הדירה הייתה צנועה:
חדר שינה אחד להורים, חדר קטן לתינוקת, וסלון ששימש כמעט להכל. הלילות היו קשים; שירה הייתה מתעוררת
בבכי תכופות, ונועה, כאמא מסורה, הייתה קמה להרגיע אותה, בעוד דן ישן כמו אבן אחרי יום עבודה ארוך
כמהנדס בחברה גדולה.
שני, אחותה הצעירה של נועה, רווקה חופשייה בת 24 ומלאת אנרגיה, גרה לא רחוק והייתה מגיעה לבקר
לעיתים קרובות, עוזרת עם שירה ומעניקה קצת הקלה לזוג. שני דמתה לנועה – שתיהן היו בעלות שיער חום גלי
ארוך, עיניים ירוקות וגוף אתלטי מהימים ששיחקו כדורעף יחד. אבל שני הייתה פחות מופנמת, אפילו קצת פרועה,
עם חיוך שובב וסגנון לבוש שחגג את העובדה שהיא פשוט נראתה טוב. באותו סוף שבוע, שני הגיעה לביקור
ארוך יותר, כי נועה התלוננה על עייפות כרונית. “אני צריכה קצת עזרה, שני,” אמרה נועה בחיבוק. “שירה לא
נותנת לנו לישון.” שני צחקה והסכימה להישאר ללילה, ישנה על הספה בסלון, אבל כשהלילה ירד, דברים השתנו.
באמצע הלילה, שירה התחילה לבכות בקולי קולות. שני קמה בנחישות לנסות להרגיע את שירה, אבל נועה קמה
מיד אחריה, עייפה אבל נחושה. דן מלמל משהו בשנתו והתהפך. “אני ארדים אותה,” אמרה נועה בשקט, “זה
עלול לקחת זמן. למה שלא תעברי למיטה שלי בינתיים? דן ישן כמו מת, הוא לא ירגיש. והבכי קצת פחות יפריע
לך מאשר בסלון” שני היססה לרגע, אבל העייפות ניצחה. היא החליקה בשמלת הלילה הקצרה שלה – משהו דק
וכמעט שקוף – ונכנסה למיטה לצד דן, מתכרבלת תחת השמיכה החמה. נועה נשארה בחדר התינוקת, מרגיעה את שירה, ובלי שהבחינה, נרדמה שם על הכורסה, מותשת לגמרי..
הבוקר הגיע מוקדם, עם קרני שמש ראשונות שחדרו דרך הווילונות הדקים. דן התעורר לאט, עיניו עדיין עצומות,
גופו חם ומנומנם. כרגיל, הוא שלח יד אחת אל צד המיטה, מחפש את גופה המוכר של נועה. אצבעותיו נגעו בעור
חלק, רך כמו משי, והוא חייך לעצמו. “בוקר טוב, אהובה,” מלמל בלי לפקוח עיניים, ידו מחליקה על ירכה, מלטפת
בעדינות את העור החם. הוא ציפה להתנגדות קלה – נועה תמיד אמרה “לא עכשיו, דן, שירה עלולה להתעורר” –
אבל הפעם, שום דבר. במקום זאת, הוא הרגיש את הגוף לצידו מתקמר קלות, כאילו מזמין אותו להמשיך.
שני התעוררה לאט, עדיין חצי בתוך החלום, כשיד חמה החליקה בעדינות על מותנה, עלתה לאט לאורך צלעותיה,
ואז חזרה למטה, מלטפת את קימור הירך שלה בתנועות איטיות, חושניות, כאילו הוא לא ממהר לשום מקום. היא
פקחה עיניים בחשכה, נשימתה נעתקה לרגע כשהבינה – זה דן. דן, של נועה. דן שהיא מכירה כבר שנים, שתמיד
הסתכלה עליו קצת יותר מדי זמן כשהוא משחק עם שירה, כשהוא צוחק בקול רם, כשהוא מרים חולצה בטעות
וחושף את הבטן השרירית. היא תמיד דיכאה את המחשבות האלה, אבל עכשיו, כשהוא נצמד אליה מאחור,
זקפתו הקשה נלחצת אל ישבנה, היד שלו ממשיכה ללטף כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם – הכל התעורר בבת
אחת.
היא הרגישה את החום עולה, את הדופק המהיר בין רגליה, את הרטיבות שמתחילה להתפשט. “מה אני עושה?”
חשבה בבהלה מתוקה, אבל הגוף שלה כבר החליט. היא לא זזה הצידה, לא אמרה מילה. במקום זה, היא נשמה
עמוק, התקרבה אליו קצת יותר, נתנה לישבנה להתחכך בו בעדינות, רק כדי לבדוק. הוא נאנק בשקט מעונג עדין,
ידו נסגרת חזק יותר על מותנה. שני בלעה רוק, הלב שלה הלם כמו תוף. “רק עוד רגע,” אמרה לעצמה, “רק עוד
קצת ואעצור אותו” אבל זה כבר היה מאחר היא לא מסוגלת לעצור. היא רצתה את זה. רצתה אותו מאוד. כבר
מזמן.
מעודד מהתגובה, דן התקרב יותר, גופו נצמד אליה מאחור. ידו טיפסה למעלה, מתחת לשמלת הלילה הדקה,
והוא הרגיש את החום הפועם בין רגליה. “את רטובה כבר!” לחש בהפתעה נעימה, אצבעותיו מחליקות לאט על
התחתונים הרטובים, מלטפות את הנקודה הרגישה דרך הבד. היא נאנחה בשקט, גופה נע תחת מגעו, והוא חשב
לעצמו שזה יום טוב. בלי מילים, הוא משך את התחתונים הצידה, אצבע אחת חודרת פנימה בעדינות, מרגישה
את הרטיבות החלקלקה, את השרירים שמתהדקים סביבה. “וואו, את כל כך מוכנה,” מלמל, נשימתו מתחממת על
צווארה. היא לא ענתה, רק התנשמה עמוק יותר, ירכיה נפשקות מעט כדי לאפשר לו גישה טובה יותר.
דן לא יכול היה להתאפק עוד. הוא התהפך מעליה, פיו יורד אל שדיה, מוצץ את הפטמה דרך הבד הדק, לשונו
משחקת במעגלים איטיים, חושניים. היא קימרה את גבה, ידיה נשלחות אל שערו, מושכות אותו קרוב יותר. “כן,
ככה,” לחשה בקול נמוך, צרוד, והוא הרגיש את הזקפה שלו פועמת בכאב. הוא משך את שמלת הלילה למעלה,
חושף את גופה העירום, עיניו סוף סוף נפקחות מעט בחשכה. דן האט לרגע, מושך אותה קרוב יותר כדי שיוכל
להוריד את פיו אל שדיה. הוא לקח פטמה אחת לפיו, מוצץ אותה בעדינות תחילה ואז חזק יותר, לשונו משחקת
סביבה במעגלים רטובים, והרגיש איך הגוף שלה רועד תחתיו. השדיים שלה היו כל כך מוצקים, עגולים ומתוחים
להפליא, כאילו מלאים ומזמינים יותר מתמיד. הוא עבר לשד השני, ידו לוחצת קלות את השד הראשון, מרגיש את
המרקם הקשה-רך הזה, את המשקל המושלם שמתמלא בכף ידו. בראשו חלפה מחשבה מבולבלת, חצי-
תשוקתית: “מה קרה לה? הם תמיד היו יפים, אבל עכשיו… הם כל כך מלאים, כל כך מוצקים… זi ההנקה? הם כל
כך מענגים, כל כך מושלמים!” הוא נאנק לתוך עורה, מוצץ חזק יותר, כאילו רוצה להכניס לתוכו את התחושה
הזאת – שדיה הטבעיים, הצעירים, שפשוט נולדו להיות כאלה, גורמים לו לאבד את שפיותו עוד יותר.
הוא נישק את דרכו למטה, לאורך הבטן השטוחה, עד שהגיע אל בין רגליה. פיו נצמד אליה, לשונו מלקקת את
הדגדגן בנגיעות רכות, ואז חזקות יותר, סופגת את הטעם המתוק-מלוח. היא גנחה בקול רם יותר, ידיה לוחצות
את ראשו פנימה, גופה רוטט תחתיו. “עוד,” התנשמה, והוא צחק בשקט, אצבעותיו מצטרפות למשחק, חודרות
עמוק יותר, מרגישות את הקירות החלקים מתהדקים. היא התפתלה, נאנקת, והוא ידע שהיא קרובה – הוא הכיר
את הסימנים. לשונו האיצה, ידו השנייה מלטפת את שדיה, צובטת את הפטמות בעדינות, עד שהיא התפוצצה
בגניחה חנוקה, גופה רועד באורגזמה עזה, מיציה זורמים על פניו.
עכשיו היה תורו. דן קם על ברכיו, מושך אותה אליו, זקפתו הקשה נוגעת בכניסה הרטובה. “אני רוצה אותך
עכשיו,” אמר בקול מחוספס, והיא הנהנה, עיניה עצומות בתשוקה. הוא חדר פנימה באיטיות, סנטימטר אחר
סנטימטר, מרגיש את החום העוטף אותו, את ההתנגדות הקלה שהופכת להזמנה. “את כל כך צרה, כל כך טובה,”
נאנק, מתחיל לנוע, בתנועות איטיות בהתחלה, חושניות, מרגיש כל פרט – את הדופק הפנימי, את הרטיבות
שמאפשרת לו להחליק עמוק יותר. היא עטפה אותו ברגליה, ציפורניה ננעצות בגבו, דוחפת אותו להאיץ.
באמצע הדחיפות העמוקות, כשהוא דופק אותה בקצב איטי ומכוון, פתאום דן הרגיש משהו שהכה בו כמו ברק –
היא לא רק זורמת איתו, היא מתמסרת לגמרי, כאילו כל תא בגופה נפתח אליו, רעב ומשתוקק. היא לא התנגדה,
לא היססה, לא אמרה “שקט, שירה תתעורר” כמו שקורה תמיד. במקום זה, היא נאנחה עמוק, גניחות ארוכות
וחושניות שיצאו לה מהגרון כמו מוזיקה, ידיה ננעצות בגבו, ציפורניה חופרות בעורו כאילו רוצה להשאיר סימנים.
היא קימרה את גבה כל כך חזק שהשדיים שלה נלחצו אל חזהו, והיא לחשה לו ישר לאוזן בקול רועד מתשוקה:
“תמשיך.. אני רוצה אותך עמוק…”
הוא האט לרגע, רק כדי להרגיש אותה יותר – איך היא מתהדקת סביבו בכל דחיפה, איך הירכיים שלה נצמדות
אליו, מושכות אותו פנימה עמוק יותר, כאילו הגוף שלה לא מוכן לשחרר אותו אפילו לשנייה. היא נשכה את שפתה
התחתונה, עיניה עצומות בחוזקה, פניה מלאות בהנאה טהורה, כזו שהוא לא ראה מעולם – לא ככה, בלי
עכבות, בלי מחשבות. היא רטטה מתחתיו כמו חיה פראית שסוף סוף שוחררה, גונחת “כן… ככה… חזק
יותר…” בכל פעם שהוא דחף עמוק, והרטיבות שלה הייתה כל כך רבה שהוא שמע את הקולות החלקלקים בכל תנועה. היא נהנתה כמו שלא חווה אף פעם – כל כך חופשייה, כל כך חושנית, כל כך מוכנה לתת לו הכל בלי שום
גבול.
דן הרגיש הלם מתוק מתפשט בו, מעורבב עם התשוקה. “מה קורה לה היום?” חשב לעצמו בראש מסוחרר, “היא
רוצה אותי יותר מכל דבר, נמסה מתחתיי, מתחננת בלי מילים.” הוא לא ידע שזה בדיוק מה ששני תמיד רצתה –
להרגיש אותו, את הגיס האהוב שלה לוקח אותה בלי רחמים, בלי מחשבות, רק תשוקה נטו. והוא, מבלי לדעת,
נתן לה בדיוק את זה.
הסקס הפך לפרוע, כמו סערה. דן דפק חזק יותר, ידיו אוחזות בירכיה, מושך אותה אליו בכל דחיפה, גופם מתנגש
בקצב מהיר, זיעה ניגרת על עורם. היא גנחה בקול, “כן, חזק יותר,” והוא ציית, פיו כובש את שלה בנשיקה עמוקה, לשונותיהם מתערבלות בפראות. הוא הרגיש את האורגזמה השנייה מתקרבת, שריריה מתהדקים סביבו, וזה דחף אותו לקצה. “אני גומר,” נאנק, דוחף עמוק בפעם האחרונה, מתפוצץ בתוכה בעוצמה, זרעו החם ממלא אותה, גופו רועד בהנאה עזה. היא צעקה בשיא, “אתה כל כך טוב, דן, אלוהים, כן!”
רק אז, כשהתנשם בכבדות, גופו עדיין בתוכה, הוא פקח עיניים לגמרי. אור הבוקר חדר חזק יותר, והוא ראה את
הפנים – לא נועה. שני. עיניה הירוקות נוצצות, חיוך שובב על שפתיה. “בוקר טוב, גיסי,” לחשה בקול צרוד, מנשקת אותו קלות. דן קפא, לבו הולם בפראות, אבל הגוף שלו עדיין רוטט מההנאה, איברו עדיין נעוץ בה. “מה… שני?” מלמל בהלם, אבל היא רק צחקה בשקט, מושכת אותו חזרה אליה, לא משחררת אותו מתוכה גם אם היה רוצה. “ששש… נועה עדיין ישנה עם שירה. זה לגמרי שלנו.” והוא, מבולבל אבל מוקסם, לא יכל שלא להישאר שם, חושב על מה שקרה, מנסה לעכל.
שני אמרה לו, “תרגע, זה כבר קרה…” ואז הוסיפה בחיוך שובב “אלא אם תרצה סיבוב שני…”
המשך קריאה – חלק 2 – דן מקבל שיעור
