הפרת אמונים

תקלה במערכת

אני אוהבת את המשרד שלי בשעות הערב. השקט מאפשר לי לסדר את המחשבות שלי כמו תיקיות בארכיון. הכל
במקום. אני בשליטה.
נקישה קלה. גיא נכנס פנימה. הוא עורך דין חדש, כזה שמשתלב בנוף המשרדי בלי לעשות גלים. הוא מניח קלסר
על השולחן שלי. כשהוא מתכופף, השרוול של החולצה שלו כמעט נוגע בכתף שלי. הוא לא נוגע, אבל אני מרגישה
את החום של הבד שלו. אני אפילו לא בטוחה למה זה היה מורגש כל-כך, אבל זה הרגיש כמו סערה. פתאום,
הרגשתי משהו מוזר. מין רעד קטן בבטן, כמו צמרמורת עמוקה שנובעת מחום ולא מקור. זה היה רגע חולף, מין
“פיק” כזה שגרם לי להזדקף בכיסא. חשבתי שזה אולי רעב, או יותר מדי קפאין.
“תודה, גיא,” אמרתי בקרירות הרגילה שלי.
הוא הנהן ויצא. כשנעלם מעבר לדלת, הרגשתי את הדופק שלי חוזר לקצב רגיל. “מוזר,” מלמלתי לעצמי וחזרתי
לחוזה.
למחרת בבוקר, זה קרה שוב. היינו במטבחון, שנינו מול מכונת הקפה. הוא רק עמד שם, מחכה שהכוס שלו
תתמלא, ודיבר על מזג האוויר. שום דבר סקסי, שום דבר אישי. אבל כשהוא עבר לידי כדי לקחת סוכר, וניחוח
האפטר שייב שלו חלף אותי, הרגשתי את זה שוב – הפעם חזק יותר. זרם עוצמתי שעבר לי בין הירכיים וגרם לי
לכווץ אותן בחוזקה. להתנגד למין ריגוש פיזי לא צפוי, הנשימה שלי נתקעה בגרון.
הרגיש כאילו שהניחוח שלו העביר בי תחושה חזקה של ריגוש, זה לא הגיוני. גיא הוא לא הטיפוס שלי. הוא
נחמד, הוא נראה סבבה, אבל הוא לא אמור לגרום לגוף שלי להגיב ככה. אני לא נופלת ככה מעוד גבר שחלף על
פני.
בישיבת הצוות בצהריים, כשישבנו זה מול זה סביב שולחן הישיבות הגדול, זו כבר לא היתה תחושה קלה. הוא
פתח את הקלסר שלו, ושוב הניחוח הזה חלף אותי. באותו רגע הרגשתי התכווצות עמוקה, פעימה חמה ומתוקה
ששלחה חום לכל הגוף. זו הייתה אורגזמה קטנה, כמעט בלתי מורגשת פיזית, אבל סוחפת לעומק. ניסיתי לנסח
את הטיעון המשפטי שהכנתי לפגישה, ופשוט לא הצלחתי.
מתחת לחצאית המחויטת, הרגשתי את הגוף שלי נפתח, נכנע, פועם בקצב שלא אני הכתבתי. זה היה משפיל
וממכר בו-זמנית. איך יכול להיות שהאיש הזה, שיושב שם ומדבר על הגנות משפטיות, גורם לי להרגיש כאילו אני
בשיא של משחק מקדים פרוע? אחזתי בקצה השולחן עד שפרקי האצבעות שלי הלבינו. זה היה מפחיד, זה היה
מענג, קצת מבלבל, הכל יחד…
הסתכלתי סביב בחרדה. האם מישהו ראה? האם השותפים הבחינו שפשוט איבדתי את הריכוז באמצע סעיף
משפטי קריטי? הקולות שלהם הפכו לרעש רקע עמום, וכל מה שיכולתי לשמוע זה את הדופק שלי, מהיר ורועם,
מהדהד לי באוזניים. הרגשתי את הזיעה הקרה מתחילה לנצנץ לי על העורף, למרות שהמזגן בחדר עבד במלוא
העוצמה.
הסטתי את המבט אליו. הוא רשם לעצמו הערות, נראה רציני ומרוכז לגמרי. הוא לא עשה כלום. הוא לא שלח לי
מבטים, הוא לא ניסה לפתות. הוא פשוט… היה שם. והגוף שלי, משום מה, התחיל להתמכר לנוכחות שלו בדרך
שמעולם לא חוויתי. הרגשתי את הלחות המביכה מתחילה להיווצר לי בין הרגליים, חמה וכבדה, ואת הפחד
שמלווה בעונג – פחד שאני מאבדת את היכולת להיות עורכת דין, והופכת להיות רק כלי קיבול לתחושה המטורפת
הזו. מתמכרת לתחושת העונג הלא מוסברת הזאת. לא רוצה שהיא תעלם ולא מסוגלת להכיל אותה.

הייתי צריכה לצאת מהחדר, אבל לא יכולתי לזוז. פחדתי שאם אקום, כולם יראו את הדרך שבה הירכיים שלי
רועדות. פחדתי שאם אפתח את הפה, תצא ממנו גניחה במקום טיעון משפטי. הייתי לכודה ברגע הזה, מחכה
לרגע שבו הוא יסגור את הקלסר וילך, אבל גם מבועתת מהרעיון שזה יקרה.

המלכודת שהתהפכה

רק שבוע שעבר התחלתי פה, ואני חייב להודות, הקצב פה אחר משהייתי רגיל, אני חושב שמצפים ממני כבר
להוביל את התיק הזה, צירפו לי איזו עורכת דין, דניאל אחת, רק שלא יצא פתאום שהיא הבוס פה, לא רוצה
להתחיל ברגל שמאל מול השותפים, די ברור לי שנתנו לי את היתרון, רק אסור לפספס אותו.
נכנסתי בבוקר לדיון טיעונים, דניאל נכנסת אחרי. חייב להודות, היא נראית חדה, אסופה, מוכנה לקרב. אבל גם
אני מוכן. רק צריך לשמור על פוקוס ולתפוס את היתרון כשהיא מאבדת את זה לרגע, כבר ראיתי אתמול שיש לה
את זה…
“הכנתי טיוטה לטיעון המרכזי בתיק ‘גרינברג’,” היא אומרת לי ומתיישבת בזמן שהשותפים מתארגנים. היא
פותחת את הלפטופ, והאצבעות שלה מרחפות מעל המקלדת. “חשבתי להתמקד בסעיף של הפרת האמונים, זה
ה-Edge שלנו.”
אני מתקרב אליה. “רעיון טוב,” אני לוחש, ונראה לי שהקירבה אלי מבלבלת אותה. אני רואה את זה קורה בזמן
אמת. הנשימה שלה נתקעת. היא מנסה להמשיך לדבר על האסטרטגיה המשפטית שלה, אבל המילים הופכות
לה לערפל. נראה לי שזה שלי, משהו שהוא פשוט שלי, לא כי אני ותיק, פשוט כי אני יותר טוב.
היא מתחילה לקרוא את הסעיף, אבל המילים שלה נהיות איטיות יותר. אני רואה את הצוואר שלה נמתח, את
הגידים הקטנים בולטים כשהיא בולעת רוק. ואז זה קורה – היא פשוט משתתקת באמצע משפט. כל ההברקות
המשפטיות שלה פשוט נעלמו. השפתיים שלה נפתחות מעט, והיא לוקחת נשימה עמוקה ומיוסרת דרך האף.
הגוף שלה ננעל בכיסא, והיא אוחזת בדפים כל כך חזק שהם מתקמטים מתחת לאצבעות שלה.
אני באמת לא יודע מה עובר עליה, אבל לרגע יכולתי לדמיין שהיא גומרת. ממש כאן, לידי. אני רואה את הרעידה
הקטנה שעוברת בירכיים שלה מתחת לשולחן, את הדרך שבה היא עוצמת עיניים לשבריר שנייה כדי לא לאבד
את זה לגמרי. אי אפשר שלא לראות את זה על הפנים שלה. תחושת הכוח שמציפה אותי היא כמעט מסנוורת.
עשיתי את זה. גרמתי לעורכת הדין הכי חריפה במשרד לאבד את זה רק מזה שישבתי לידה.
זה הרגע שלי.
בזמן שהיא נאבקת להסדיר את הנשימה, אני מחליק יד אל הלפטופ שלה, מסובב אותו אלי בזלזול קל. “את יודעת
מה, דניאל? את נראית קצת… מוסחת,” אני אומר בקול קר ומנצח. “אני חושב שהטיעון על הפרת האמונים באמת
מצוין. אני אקח אותו עלי בשימוע מחר. את תתמקדי בניירת המשנית, אוקיי? נראה שזה יותר מדי בשבילך כרגע.”
אני רואה את הזעם בעיניים שלה כשהיא פוקחת אותן, אבל היא עדיין רועדת מכדי לענות, כאילו חוותה אורגזמה.
היא לחלוטין מחוץ למשחק!
חייב להודות שזה היה רגע חזק, הרגשתי שכל הזרקורים עלי, השותפים כבר העלו חיוך של “איזה גיוס מוצלח!”.
פאקינג מנצח, את הכרישה של המשרד! הרגשתי כל-כך טוב עם עצמי שאני מרגיש את הזין שלי מתמתח מגאווה!

ברגע הראשון אני בטוח שכל החרמנות הזו שגואה בי עכשיו היא פשוט הריגוש מהשליטה במצב, מהיכולת
הפנומנלית שהפגנתי לשלוט ולנצל את הרגע, ריגוש של הניצחון המתוק הזה. אני מחכה שהיא תפתח את
העיניים, מחכה לראות אותה מובסת ומטושטשת כדי שאוכל להכתיב לה את התנאים שלי לתיק.
אבל אז היא פותחת עיניים. והיא לא נראית מובסת.
היא מסתכלת עלי, והמבט שלה צלול, כאילו היא עברה את הסערה ועכשיו היא בחוף מבטחים, נדמה לי שאפילו
ראיתי על הפנים שלה את חיוך הניצחון שהרגשתי על עצמי לפני רגע. ופתאום, חוסר האונים הזה, ממש אותו
חוסר אונים שראיתי על הפנים שלה לפני רגע, הוא מתנפל עלי.
היא הזיזה קלות את הכסא שלה, והצליל הקטן הזה, הלא מורגש, העביר בי צמרמורת של איבוד שליטה. זה כאב.
אני כבר באמת לא בטוח. אני מרגיש את אותה הזיקפה שחשבתי שמגיעה מהגאווה שחשתי, הופכת למשהו
פראי, כמעט בלתי אפשרי להסתרה.
ניסיתי להמשיך לדבר. “אנחנו… אנחנו טוענים ש…” הקול שלי נשבר. הזין כבר הפך יותר ויותר לחית פרא בלתי
נשלטת, דופק בחוזקה נגד התפר של המכנסיים. גל של חום שטף אותי, והתחלתי להזיע מתחת לחליפה
המעונבת. הזיעה הייתה קרה ומלחיצה. ראיתי את השותף הבכיר מרים גבה, מחכה להמשך המשפט שלי, אבל
המוח שלי הפך לעיסה.
הסתכלתי על דניאל בזווית העין. היא לא נראתה “מוסחת”. היא ישבה שם בנחת, והחיוך הקטן שהופיע על
השפתיים שלה הבהיר לי הכל. היא ידעה. היא ראתה אותי נאבק לנשום, נאבק לא להכניס יד למכנסיים ולשלוף
אותו באמצע ישיבת שותפים.
“גיא? הכל בסדר?” השותף שאל בטון קצר רוח.
התהפכנו. אני מרגיש את הטיפה הראשונה בורחת לי, והפעם זו לא היא שנשברת, זה היה הגירוי ממנה. גל של
ריגוש, גל של תחושת יצר מיני בלתי נשלט, גל ראשון שהביא עוד רצף של כאלה, הכה בי חזק כל כך שהייתי צריך
לנשוך את הלשון כדי לא לגנוח. לא יכולתי להכיל אותו, אבל גם לא רציתי שיפסיק לרגע.
“גיא? אתה איתי?” היא שאלה, והמילים שלה הרגישו כמו ליטוף פיזי על העור החשוף שלי. כמו המוזיקה הכי
מסוכנת ומענגת שיש.
לא יכולתי לענות. הייתי עסוק מדי בלהחזיק את הקצוות של השולחן עד שהציפורניים שלי כמעט ננעצו בעץ.
המחשבה היחידה שרצה לי בראש, בלולאה אינסופית ומסוכנת, הייתה כמה פשוט יהיה להחליק יד אחת מתחת
לשולחן, לשפשף לעצמי כאן ועכשיו, רק לרגע, רק כדי להפסיק את הלחץ הזה שאיים לקרוע לי את המכנסיים.
ידעתי שהיא מסתכלת עלי, ידעתי שכל היוקרה שאני מנסה לבנות יכולה להעלם ברגע, אבל לא הצלחתי להביא
את כל אלה לכדי משמעות. הייתי נתון לחלוטין לחסדי התחושות. יודע שהייתי מרחק קצר מאוד מלהישבר ולהתחיל לאונן מולה בלי טיפה של בושה. משתוקק לפלוט את כולי מול כולם.

חוקי השעשוע

היה רגע אחד, שבריר שנייה של זעם טהור, שבו רציתי להטיח את הלפטופ שלי בפרצוף היפה והיהיר של גיא.
הוא ראה אותי ברגע הכי חשוף שלי, ראה את הגוף שלי בוגד בי, וניצל את זה כדי לגנוב לי את הטיעון המרכזי
בתיק. “מוסחת”, הוא קרא לי. “ניירת משנית”.

פתאום, החרמנות שאיימה לחנוק אותי לפני רגע נעלמה, ובמקומה עלתה תחושה של צלילות קרה ומענגת. אני
לא מוסחת עכשיו, גיא. ממש לא.
הסתכלתי עליו. הוא ישב קפוא, הידיים שלו לפתו את קצה השולחן עד שהפעם פרקי כף היד שלו הלבינו. מתחת
לשולחן, ראיתי את הברכיים שלו רועדות ובליטה עצומה מתרוממת. הוא ניסה להסדיר את הנשימה, אבל היא
יצאה לו בשריקות קטנות וחנוקות.
“גיא?” שאלתי, והקול שלי היה חלק כמו משי. “הכל בסדר? אתה נראה קצת… מוסח.” ראיתי איך המילים שלו
פוגעות בו כמו חץ. הוא ניסה לענות, אבל רק יבבה קטנה יצאה לו מהגרון. המבט שלו נדד למטה, אל המכנסיים
שלו, ואז חזרה אלי בבעתה. הוא היה בשיא של גירוי שלא הכיר, והוא היה תקוע איתי בחדר ישיבות עם כל
השותפים הבכירים. לרגע תהיתי, אולי אני עלולה להתמכר לכח הזה שקבלתי פתאום.
במקום לרחם עליו, הרגשתי דחף להשתעשע.
נשענתי קדימה, בכוונה נותנת לחולצה שלי להיפתח מעט יותר ממה שהקוד המשרדי מאפשר. הנחתי את היד
שלי על השולחן, סנטימטרים ספורים מהיד הרועדת שלו. לא נגעתי בו, שירגיש את חום היד שלי, שישתוקק
למגע. ידעתי שהמגע עצמו יהיה חסד שהוא לא ראוי לו כרגע.
“אז לגבי הטיעון המרכזי,” המשכתי, מעבירה את האצבע שלי לאורך שולי הקלסר, “אמרת שאתה לוקח אותו
עליך. אתה בטוח שתוכל לע-מ-ו-ד בזה? אתה נראה קצת… לחוץ.”
ראיתי אותו בולע רוק. הזיעה התחילה לנצנץ לו על המצח. הוא נלחם בעצמו בטירוף. ראיתי איך היד שלו כמעט
נשברת, איך היא נמשכת בכוח המגנט לכיוון המכנסיים שלו. הוא רצה לאונן. ראיתי על הפנים שלו, הוא היה חייב
לאונן. הידיעה שכל מה שמפריד בין עורך הדין המבריק הזה לבין אוננות פרועה מולי זה רק כוח רצון שהולך
ומתפוגג – מילאה אותי בעוצמה משכרת.
“אני… אני רק צריך…” הוא גמגם, והקול שלו היה צרוד מתשוקה. הוא ניסה לקום, אבל הירכיים שלו בגדו בו והוא
צנח חזרה לכיסא, גונח גניחה קטנה של תסכול ועונג שאי אפשר היה להסתיר יותר.
חייכתי אליו. חיוך של חתול שגילה שהעכבר שלו לא רק לכוד, אלא גם נהנה מהמלכודת.
“אתה לא הולך לשום מקום, גיא. יש לנו עוד חצי שעה לפגישה הזו. ואני חושבת שכדאי שנעבור שוב על כל פרט
ופרט. מקרוב.”
קירבתי את הכיסא שלי עוד קצת. שמעתי את הנשימה שלו נעתקת. ידעתי שבכל רגע הוא עלול להישבר, להכניס
יד למכנסיים בלי שליטה או פשוט לגמור מולי בלי שום בושה. ומשום מה, המחשבה הזו כבר לא הפחידה אותי.
היא גרמה לי לרצות לראות כמה רחוק אפשר לקחת אותו לפני שהוא יתחנן שאני אפסיק.
או שאני אתחיל.

הארכיון

הסתכלתי על השעון. 20:00. המשרד השתתק, ואני הרגשתי את הדופק שלי מטפס לגרון. הלילה היינו צריכים
לעבור על תיקי הראיות בארכיון. בכל פעם שהייתי צריכה לפגוש את גיא בימים האחרונים, הרגשתי כמו מהמר
שנכנס לקזינו עם כל הכסף שלו. הלב שלי דפק מפחד – מי יפול הפעם? האם אני אצטרך לשבת שם ולצפות בו
מתענג בזמן שאני מנסה להקריא נתונים, או שאני אהיה זה שילחם על השפיות שלו מול החיוך היודע שלה?
סגרתי את הדלת של הארכיון מאחורי. גיא כבר היה שם, עומד ליד ערימות הקרטונים, נראה דרוך כמו חיה
במלכודת. הסתכלנו אחד על השנייה במשך דקה ארוכה בלי לומר מילה. ידעתי שהוא מפחד בדיוק כמוני. הציפייה
הזו הייתה כמעט גרועה מהדבר עצמו. סידרתי את השוליים של החולצה שלי, נושמת עמוק. שיעבור בשלום,
התפללתי בלב. רק שהפעם לא אני אהיה זו שמתפרקת.

גיא
התחלנו לעבוד. עמדנו משני צדי השולחן הצר. “סעיף שבע,” אמרתי, הקול שלי רעד מעט. הגל המוכר, החם,
האלים. הרגשתי את הזיקפה שלי מזנקת, את הלחץ בבטן התחתונה הופך לבלתי נסבל או מענג בצורה קיצונית,
לא החלטתי. זה אני, חשבתי בתסכול. שוב זה אני. עצמתי עיניים וניסיתי להיצמד לקיר הקר, מנסה להתרכז בחוק
העונשין ולא בבושם שלה. “דניאל, אני… אני צריך רגע,” פלטתי בחנק. אבל ידעתי שזו נפילה ללא מצנח, שום
דבר לא יעצור את זה.

דניאל
ראיתי אותו נשבר ולרגע רציתי לחייך. אבל רק לרגע. זה לא היה אמור לקרות. זה תמיד היה אחד מאיתנו. אבל
פתאום הרגשתי את הרחם שלי מתכווץ בפעימה חזקה כל כך שהייתי צריכה לאחוז במדף המתכת כדי לא לקרוס.
“גם אני,” לחשתי, והמבט שלי ננעל על שלו. בוהה בתשוקה בעיניים שלו עם אותה הבהלה.

גיא
נשמתי בכבדות. הבנתי שהפעם זה משחק אחר. “אנחנו יכולים לשלוט בזה,” אמרתי, למרות שהברכיים שלי
רעדו. “בואי פשוט… בואי נשמור על מרחק. אל תזוזי. אם לא ניגע, אולי זה ידעך.” ניסיתי לקחת נשימות עמוקות,
סופר בלב סעיפי חוק כדי להסיח את המוח, אבל בכל פעם שהסתכלתי עליה ראיתי את החזה שלה עולה ויורד
במהירות, ראיתי את השפתיים שלה נפתחות, וזה רק נהיה גרוע יותר. זה נהיה מענג יותר.

דניאל
“זה חזק!” גנחתי. הגירוי היה כל כך עוצמתי שהרגשתי כאילו העור שלי עולה באש. “גיא, תגיד משהו. תסיח את
דעתי.” אבל כל מילה שלו רק גרמה לי לגמור שוב, אורגזמה קטנה וחדה שגרמה לי להתפתל בתוך החצאית שלי.
“אנחנו חייבים… אנחנו חייבים להפסיק את זה.” ניסיתי לצעוד אחורה, רוצה להתרחק אבל הרגליים שלי משכו
אותי קדימה, אליו. המרחק הקטן בינינו הרגיש כמו ואקום ששואב את כל האוויר מהחדר.

גיא
“אני לא יכול יותר,” אמרתי, והקול שלי כבר לא היה של עורך דין. הוא היה של גבר רעב. המאבק המשותף שלנו,
הניסיון הנואש הזה לשלוט בבלתי נשלט, פשוט קרס. ראיתי אותה מושיטה יד, רועדת, לכיוון שלי, וזה היה הסוף.
שנינו ידענו שזה צעד ללא חזרה. “לעזאזל עם זה,” מלמלתי. עשיתי את הצעד היחיד שהפריד בינינו ותפסתי את
הפנים שלה בידיים שלי.

דניאל
ברגע שהעור שלו נגע בעור שלי, המעגל נסגר. הפיצוץ היה כל כך חזק שהרגשתי את הראש שלי נזרק לאחור. לא
הייתה יותר בושה, לא הייתה יותר שליטה, ולא היו יותר סעיפים משפטיים. ולא עברה בי יותר המחשבה של
להתנגד. רק הצורך המטורף הזה בפורקן ששנינו נלחמנו בו כל השבוע, ושהפעם – סוף סוף – הסכמנו להפסיד לו
ביחד. הבנו שאנחנו מתמסרים להפסד הזה ברצון עז!

גיא
ברגע שהידיים שלי נחתו על המותניים שלה, משהו בתוכי נקרע. לא היה יותר “אולי”, לא היה “ננסה להתאפק”.
רק הבד הדק של החצאית הכהה שלה מתחת לאצבעותיי, והחום שבוקע ממנה כמו תנור פתוח. דחפתי אותה
לאחור בתנועה חדה אחת – הגב שלה פגע בשולחן העץ הכבד בקול חבטה עמום. כמה תיקיות נפלו, ניירות
התפזרו כמו עלים מתים, ואף אחד מאיתנו לא מצמץ. התקרבתי עד שהחזה שלי נצמד לשדיה. הרגשתי את הפטמות שלה דרך הבד הדק – קשות, זקורות, מתחננות. פתחתי את חגורת המכנסיים שלי בשתי ידיים רועדות אך מלאות כוונה, כפתורים התעופפו, הרוכסן ירד בקול חריקה קצר. הזין שלי קפץ החוצה, כבר כואב מרוב לחץ, הוורידים בולטים, הקצה מבריק מראש. לא חיכיתי. לא יכולתי. הרמתי את החצאית שלה בשתי ידיים, אצבעותיי נתקעו בבד הפנימי של הגרבונים השקופים. קרעתי אותם בלי לחשוב – הצליל של הבד הנקרע הרגיש כמו מחסום אדיר שמתעופף בדרך למטרה הנכספת. התחתונים שלה היו שחורים, דקים, רטובים כל כך שהבד נצמד לשפתיה כמו עור שני. הזזתי אותם הצידה באגודל גס, והאצבעות שלי נרטבו מייד. היא הייתה ספוגה, חמה, נפוחה. כששפשפתי את האצבע על הדגדגן שלה היא נרעדה כמו מקבלת מכת חשמל קלה.
“תיכנס,” היא לחשה, “עכשיו.” הקול שלה שבור, מתחנן. “תכניס את הזין שלך אלי….”

דניאל
הרגשתי את קצה הזין שלו נוגע בפתח שלי – חם, קשה, חלקלק. וזה כל מה שרציתי באותו הרגע. עצמתי עיניים
כי המבט שלו היה יותר מדי: רעב, כועס, נואש. כשהוא דחף פנימה בתנועה אחת ארוכה ולא מתפשרת, הרגשתי
את כל האוויר נשאב מהריאות שלי. הוא מילא אותי עד הסוף, עד שהבטן התחתונה שלי התכווצה סביבו כמו
אגרוף. הכאב הקל התערבב בעונג מטורף, והראש שלי נזרק לאחור עד שפגע בקיר מאחורי.
הציפורניים שלי ננעצו בכתפיים שלו דרך החולצה. הרגשתי את השרירים שלו מתהדקים תחת האצבעות שלי בכל
פעם שהוא נסוג וחזר פנימה – חזק יותר, עמוק יותר. כל דחיפה דפקה את הישבן שלי אל קצה השולחן, העץ
חרק, הניירות מתחת לגב שלי התקמטו והפכו לבלגן רטוב מזיעה.
“חזק יותר,” שמעתי את עצמי מתחננת, ולא זיהיתי את הקול. “תשבור אותי.” רציתי את זה חזק רציתי את זה
יותר ממה שידעתי שאני יכולה לרצות.

גיא
המילים שלה שברו אותי עמוק בפנים. תפסתי את הירכיים שלה, הרמתי אותן גבוה יותר, פישקתי אותן רחב עד
שהיא כמעט נקרעה. עכשיו יכולתי להיכנס עמוק יותר, לפגוע בנקודה הזו שגרמה לה לצרוח לתוך הצוואר שלי
בכל פעם. הרגשתי אותה מתהדקת סביבי כמו מלחציים חמים ורטובים, גומרת בפעם הראשונה – הגוף שלה
רעד, הרחם שלה התכווץ סביבי בפעימות חזקות, והיא נשכה את הכתף שלי דרך הבד כדי לא לצעוק בקול רם.
לא עצרתי. לא יכולתי. לא רציתי. המשכתי לדפוק אותה בקצב אכזרי, מרגיש את הנוזלים שלה זולגים על הירכיים
שלי, על השולחן, על הרצפה. בכל פעם שנכנסתי עד הסוף היא גנחה, עמוק.

דניאל
האורגזמות התחילו להתמזג אחת לשנייה. לא ידעתי איפה אחת נגמרת והשנייה מתחילה. כל דחיפה שלו מילאה
אותי עונג בלתי נשלט. הרגשתי אותו משתולל בתוכי, הרגשתי שהוא קרוב. תפסתי את הפנים שלו בשתי ידיים,
הכרחתי אותו להסתכל לי בעיניים.
“תגמור בתוכי,” לחשתי, הקול שלי רועד. “תן לי הכל.” רציתי את התחושה הזאת יותר משרציתי עם כל גבר עד
אז. רק להרגיש אותו מגיע לפורקן אינסופי בתוך הגוף שלי.

גיא
המשפט הזה גמר אותי. הרגשתי את הזרע עולה כמו גל לוהט, בלי שליטה. דחפתי עמוק פעם אחת אחרונה,
נשאר שם, והתפרצתי בתוכה – גל אחרי גל, חם, סמיך, עד שהרגשתי את זה זולג החוצה סביב הזין שלי כי פשוט
לא היה מקום יותר. היא גמרה שוב באותו רגע, הצרחה שלה נבלעה בכתף שלי, הגוף שלה מתפתל ומתכווץ
סביבי כאילו מנסה לסחוט ממני כל טיפה אחרונה.

דניאל
נשארנו ככה דקות ארוכות. הוא עדיין בתוכי, אני עדיין רועדת סביבו ומתענגת על התחושה שלו ממלא אותי.
הנשימות שלנו היו הדבר היחיד שזז בחדר. ריח של זיעה, סקס, נייר ישן ודיו. היד שלי ליטפה את העורף שלו
באיטיות, כמעט בעדינות, כאילו רק עכשיו הבנתי מה עשינו.

גיא
הוצאתי את עצמי ממנה לאט, הזרע שלי זלג עלינו, היא לא זזה. רק הסתכלה עליי, אני משכתי אותה אליי,
חיבקתי אותה חזק אל החזה, והרגשתי את הלב שלה דופק כמו תוף נגד הצלעות שלי.
“זה לא נגמר כאן,” לחשתי לתוך השיער שלה.
חייכתי חיוך קטן, מותש, מרוצה, מסוכן.
“אני יודעת.” אמרה, “אני לא רוצה שזה יגמר”.

אפילוג: הבוקר שאחרי

דניאל נכנסה למשרד בשעה שמונה בדיוק. החליפה השחורה שלה הייתה מושלמת, השיער אסוף בסיכה הדוקה,
והיא נראתה כמו האישה הכי בשליטה בעיר. היא התיישבה ליד השולחן שלה, פתחה את הלפטופ והחלה לעבור
על המיילים כאילו הלילה בארכיון היה רק חלום רחוק.
נקישה על הדלת. גיא עמד שם. הוא נראה רענן, מגולח למשעי, עם שתי כוסות קפה ביד.
“בוקר טוב, דניאל,” הוא אמר בקול המקצועי ביותר שלו. הוא הניח את הקפה על השולחן שלה.
היא הרימה אליו את המבט. לרגע אחד, העיניים שלהם נפגשו. לא היו “גלים”, לא הייתה רעידה בברכיים.
המכניזם היה שקט, כאילו הסוללה נפרקה לגמרי.
“בוקר טוב, גיא,” היא ענתה ביובש. “תודה על הקפה. הכנת את הסיכומים לדיון במחוזי?”
“על השולחן שלך,” הוא חייך חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש. הוא הסתובב כדי לצאת, אבל כשהגיע לדלת הוא עצר
לרגע והביט לאחור. “אה, דניאל?”
“כן?”
“הסעיף על ‘הפרת אמונים’?” הוא הנמיך את הקול שלו בדיוק בטון ההוא, זה שגרם לה להתפרק אתמול. “אני
חושב שכדאי שנשב עליו שוב היום בערב. יש לי הרגשה שעוד לא מיצינו את כל הטיעונים.”
דניאל הרגישה את זה. דגדוג קטן, זעיר, מענג, בתחתית הבטן. היא חייכה אליו, חיוך שהיה בו הכל חוץ ממקצועיות.