אלכס

הדלת נפתחה, והדיון המנומנם על מגמות שוק בקרב צעירים נקטע כאילו מישהו לחץ על כפתור השתק.
אלכס נכנסה. היא לא מיהרה, היא לא הסתכלה על השעון, והיא בטח לא התנצלה על כך שהישיבה חיכתה לה. היא
לבשה שמלת מיני אדומה, בגוון של דם ועוצמה, שהייתה עשויה מבד גמיש ויקר שנצמד לגופה החטוב כמו עור שני.
השמלה הייתה קצרה מספיק כדי לחשוף רגליים ארוכות ושזופות, כאלו שמעידות על משמעת עצמית נוקשה של
אימונים יומיומיים, והיא נגמרה בדיוק בנקודה שגרמה לכל גבר בחדר להחסיר פעימה.
לאורך השמלה היה טור של כפתורי פנינה קטנים. שלושת הכפתורים העליונים היו פתוחים – בדיוק במידה שבין
מראה ניהולי רציני לבין חושניות מתפרצת שאי אפשר להתעלם ממנה. בכל צעד שלה, המחשוף רמז על מה שמתחתיו
מבלי לחשוף יותר מדי, משאיר את החלל שבין המבט לדמיון מתוח כמו קפיץ.
השקט שהשתרר בחדר היה כמעט דתי.
הגברים סביב השולחן לא רק הסתכלו; הם נדרכו. היה אפשר לשמוע את החריקה הקלה של הכיסאות כשהם זזו
בחוסר נוחות, מנסים להסוות את העובדה שהם בוהים בדרך שבה הבד האדום נמתח על ירכיה בזמן שהיא צועדת.
הם נראו כמו אנשים שצופים בטורף יפהפה – נמשכים אליה בחושניות גלויה, אבל גם חוששים מהרגע שתתקוף.
דנה הרגישה את כיווץ הקנאה המוכר בבטן; היא הסתכלה על האדום העז הזה, שהיה ניגוד כל כך בוטה לאפרוריות
של המשרד, וחשבה על המאמץ המטורף שנדרש כדי להחזיק הופעה כזו בגיל ארבעים ומשהו. לידה ישבה רוני,
מעצבת גרפית צעירה, שהייתה פשוט… מהופנטת. רוני לא יכלה להסיר את העיניים מאלכס. היא בהתה בביטחון
העצמי שאלכס הקרינה, בדרך שבה היא הניחה את הטאבלט שלה על השולחן מבלי להביט באיש. עבור רוני, אלכס
הייתה השראה – התגלמות של אישה שלא מוכנה “להתבגר” לפי הכללים של אף אחד אחר.
אלכס משכה את הכיסא בראש השולחן. היא שלחה מבט איטי וסורק על פני כל הנוכחים, נהנית מהעובדה שהיא
הצליחה לשבש להם את זרם המחשבה. היא ידעה שהשמלה הזו עושה את העבודה עוד לפני שהיא הציגה את השקף
הראשון.
“אני מקווה שלא בזבזתם יותר מדי זמן על הגרפים המשעממים האלה,” היא אמרה, וקולה המחוספס מעט הרעיד את
האוויר. היא התיישבה ושכלה רגליים בתנועה איטית, מכוונת, שגרמה לשולי השמלה האדומה לעלות עוד קצת. “יש
לנו בעיה הרבה יותר גדולה באסטרטגיית המותג, ובואו נגיד שאף אחד מכם לא ראה אותה מגיעה.”
אלכס נשענה לאחור בכיסא המנהלים שלה, הטאבלט מונח ברישול על השולחן לפניה, וידיה – עם לק אדום תואם
לשמלה – שלובות מתחת לסנטרה. היא נעצה את מבטה בעומרי.

עומרי היה האנליסט המבטיח של מחלקת השיווק, בן 27 עם חולצה לבנה מעומלנת שפתאום הרגישה לו צרה מדי
בצוואר. הוא היה אמור להציג את פילוח הלקוחות החדש, אבל כשרגליה החטובות של אלכס נחו ממש מולו, מופרדות
ממנו רק על ידי שולחן עץ דק, המוח שלו הרגיש כמו קובץ שהשתבש.
“עומרי,” היא אמרה, ושמו נשמע בפיה כמו הזמנה למשחק. “הבנתי שהכנת מצגת שמסבירה למה הקהל שלנו מזדקן.
תראה לנו.”
הוא קם, מרגיש את כל העיניים בחדר עליו, אבל רק מבט אחד באמת שינה משהו. הוא נעמד ליד המסך הגדול, מנסה
לייצב את הקול שלו. “כן, אממ… תודה, אלכס. כפי שאפשר לראות בשקף הראשון – “

“תתקרב רגע, עומרי,” היא קטעה אותו בקול רך אבל סמכותי. היא לא זזה ממקומה, רק רכנה מעט קדימה. התנועה
הזו גרמה לכפתור הרביעי בשמלה שלה לאיים להיפתח, והמחשוף שלה נהיה פתאום מוחשי מאוד עבורו. “הטקסט
שם קטן מדי. תסביר לי את זה כאן, מקרוב.”
עומרי בלע את רוקו. הוא התקדם צעד אחד לעברה, אוחז בשלט של המצגת ביד רועדת קלות. הוא עמד עכשיו
במרחק של פחות ממטר ממנה. הוא יכול היה להריח את הבושם שלה – שילוב של וניל עמוק ואלגום, ריח של אישה
שיודעת בדיוק מה היא רוצה.
אלכס לא הסתכלה על המסך. היא הסתכלה עליו. היא ראתה את הדופק שלו פועם בצוואר, את הדרך שבה העיניים
שלו בורחות שוב ושוב מהעיניים שלה אל השפתיים שלה, ואז למטה, אל השמלה האדומה שכיסתה בקושי את ירכיה.
היא נהנתה מכל רגע. היא ידעה שהיא מחריבה לו את הריכוז, שהיא הופכת את המעמד המקצועי למבחן של איפוק
גופני.
“אני… אני חושב שהמגמה ברורה,” הוא גמגם, מנסה להצביע על הגרף בזמן שאלכס העבירה יד על השיער שלה,
חושפת את הצוואר הארוך שלה בתנועה חתולית.
“מה שברור לי, עומרי,” היא אמרה בטון אינטימי, כמעט לוחש, שגרם לשאר האנשים בחדר להרגיש כאילו הם
מצוטטים לשיחה שלא יועדה להם, “זה שאתה נורא מתוח. המצגת מצוינת, אבל אתה נראה כאילו חסר לך חמצן.”
צחוק חנוק נשמע מצד הגברים בשולחן. דנה פלטה אנחה של חוסר סבלנות, ורוני המעצבת רק בהתה באלכס בעיניים
נוצצות, מעריצה את הדרך שבה היא פורטת על העצבים של הבחור הצעיר כמו על מיתרי גיטרה.
אלכס חייכה, חיוך של טורפת שבעה. “שב, עומרי. אני אקח את זה מכאן. נראה לי שכולם פה צריכים רגע כדי…
להירגע.”
עומרי חזר לכיסא שלו, מרגיש את הדם הולם ברקות שלו ובמקומות אחרים. הוא ניסה לסדר את החולצה הלבנה שלו,
אבל הרגיש שכל תנועה שלו מסגירה את העובדה שהוא בקושי מצליח לשלוט בעצמו. הוא ידע שכולם ראו אותו
מגמגם, הוא ידע שדנה בטח לועגת לו בלב, אבל שום דבר מזה לא היה חשוב כמו החיוך הקטן והיודע-כל שאלכס
שלחה לעברו כשהיא התיישבה חזרה.
הוא לא היה רק נבוך; הוא היה מסוחרר. המתח הזה, הדרך שבה היא השתמשה במחשוף שלה ובריח הבושם שלה
כדי להוציא אותו משיווי משקל, הדליקו בו משהו פראי. הוא מצא את עצמו בוהה מתחת לשולחן בדרך שבה רגליה היו
משוכלות, שולי השמלה האדומה מטפסים עוד קצת מעלה, חושפים ירך חטובה להפליא. הוא הרגיש דחף כמעט בלתי
נשלט להושיט יד, לראות אם העור שלה חם כמו שהיא נראית.
אלכס המשיכה לדבר על “ערכי המותג” ועל “נוכחות דומיננטית”, אבל מבחינת עומרי, היא דיברה על עצמה. הוא שם
לב שהיא לא מורידה ממנו את העיניים ליותר מכמה שניות. היא “תפסה” אותו בוהה בה שוב ושוב, ובכל פעם שזה
קרה, היא לא הסיטה את המבט – היא רק הרחיבה את החיוך שלה, נהנית מהעובדה שהיא מחזיקה אותו על קצה
האצבעות שלה.
“עומרי,” היא קראה לו שוב כשהישיבה עמדה להסתיים. הפעם הקול שלה היה פחות סמכותי ויותר… מזמין. “הנתונים
של פלח השוק הצעיר מעניינים. בוא למשרד שלי עוד עשר דקות. אני רוצה שנעבור עליהם לבד, בלי כל הרעש
מסביב.”

החדר התרוקן לאיטו. הגברים יצאו בשתיקה, זורקים מבטים אחרונים של קנאה ותשוקה לעבר אלכס. דנה יצאה
בצעדים כעוסים, מטיחה את הדלת אחריה. רוני המעצבת עברה ליד אלכס, נעצרה לרגע כדי לומר “השמלה הזו פשוט
מדהימה עלייך,” וזכתה לליטוף קטן בכתף מאלכס שגרם לה להסמיק מאושר.
עומרי נשאר אחרון, אוסף את הניירות שלו בידיים שעדיין רעדו מעט. הוא הרגיש את המבט של אלכס עוקב אחריו עד
הדלת. כשהוא יצא למסדרון, הריח של הבושם שלה עדיין היה דבוק אליו, והמחשבה על “לעבור על הנתונים לבד”
גרמה ללב שלו להאיץ לקצב לא הגיוני. הוא ידע שהוא נכנס למלכודת, אבל הוא מעולם לא רצה משהו יותר מאשר
שהמלכודת הזו תיסגר עליו.

המשרד של אלכס היה בדיוק כמוה: מינימליסטי, יקר, ומריח כמו כוח. היא ישבה מאחורי שולחן זכוכית גדול, השמלה
האדומה שלה נראתה כמו כתם צבע עז על הרקע הלבן. כשעומרי נכנס, היא לא הרימה את הראש מהסמארטפון שלה
מיד. היא נתנה לו לעמוד שם כמה שניות ארוכות, מרגיש את השקט ואת המבט שלה שסורק אותו מהצד.
“תסגור את הדלת, עומרי,” היא אמרה בלי להסתכל עליו. “המרצפות במסדרון רועשות מדי היום.”
הוא סגר את הדלת. הקליק של המנעול נשמע לו כמו יריית פתיחה. הוא ניגש לשולחן והניח את הלפטופ שלו.
“הנתונים של הקהל הצעיר,” הוא התחיל, מנסה לשמור על קול יציב, “הם מראים ירידה במעורבות בגלל -“
“עזוב את הגרפים לרגע,” היא קטעה אותו וקמה מהכיסא. היא הקיפה את השולחן באיטיות, נעמדת ממש לידו. היא
הייתה קרובה כל כך שהוא יכול היה לראות את המרקם של הבד האדום על המותן שלה. היא הושיטה יד וסידרה לו
את הצווארון של החולצה הלבנה, אצבעותיה הקרירות נוגעות בעור צווארו במקרה – או שלא במקרה. “אתה עדיין
רועד, עומרי. חשבתי שאתה בחור אמיץ.”
עומרי הרגיש את החום עולה בפניו, אבל הפעם הוא לא השפיל מבט. הוא הסתכל לה ישר בעיניים, רואה שם נצנוץ
של שעשוע אכזרי ומושך. “אני לא רועד מפחד, אלכס,” הוא אמר, וקולו היה עמוק יותר מקודם. “אני חושב שאת יודעת
בדיוק ממה אני רועד.”
החיוך שלה התרחב. היא אהבה את זה. היא אהבה שהוא מתחיל להחזיר מלחמה. היא הניחה יד על השולחן, נשענת
עליו כך שהשמלה הקצרה נמתחה עוד יותר על ירכיה. “באמת? ספר לי.”
בדיוק ברגע שהמתח בחדר הגיע לשיא שבו מילים כבר לא מספיקות, נשמעה דפיקה קלה והדלת נפתחה. רוני עמדה
שם, אוחזת בכמה סקיצות צבעוניות. העיניים שלה עברו במהירות מאלכס לעומרי, קולטות את המרחק המצומצם
ביניהם, את היד של אלכס על השולחן, את האוויר הטעון שאפשר היה לחתוך בסכין.
“אוי, סליחה,” רוני אמרה, אבל היא לא זזה. היא נשארה לעמוד בפתח, המבט שלה ננעץ באלכס במין תערובת של
הערצה וקנאה גלויה. היא שנאה את העובדה שעומרי זוכה לרגע הזה של אינטימיות עם האישה שהיא כל כך רצתה
להידמות לה. “אלכס, פשוט רציתי שתראי את הגרפיקה החדשה לקמפיין… חשבתי שזה דחוף.”
אלכס לא נרתעה. היא אפילו לא זזה מהתנוחה הסקסית שלה. היא רק סובבה את ראשה לעבר רוני, חיוך קטן ומנצח
על שפתיה. “רוני, יקירתי. את תמיד כל כך דייקנית. עומרי ואני בדיוק הגענו לחלק המעניין של הנתונים.”
עומרי הרגיש את המבט של רוני עליו – מבט מאשים, חוקר. הוא הרגיש לכוד בין שתי נשים: אחת שמפעילה עליו כוח
מגנטי שאין לו סיכוי מולו, ושנייה שבוחנת כל תנועה שלו בקנאה של מעריצה שנדחקה הצידה.

האווירה בחדר הפכה למחניקה מרוב מתח. אלכס נהנתה מכל שנייה של אי-הנוחות הזו. היא הביטה ברוני, ואז חזרה
לעומרי, כאילו היא מזמינה את שניהם להילחם על תשומת הלב שלה.
אלכס לא הזיזה את היד שלה מהשולחן, והיא בטח לא טרחה לסדר את השמלה האדומה שטיפסה מעלה. היא
השאירה את המבט שלה על עומרי לעוד שנייה אחת ארוכה מדי, כאילו היא מסמנת לו: ‘אל תלך לשום מקום, אנחנו
רק התחלנו’, ואז פנתה לרוני בחיוך רחב ומזמין.
“רוני, אל תעמדי שם בחוץ כמו אורחת,” אמרה אלכס, וקולה היה דבש מהול בארס. “כנסי. תסגרי את הדלת. בדיוק
עומרי ניסה להסביר לי מה הצעירים באמת רוצים, ואת הרי הדוגמה המושלמת, לא?”
רוני נכנסה פנימה, צעדיה מהססים. היא הרגישה את החשמל בחדר, את הריח של אלכס שהיה כמעט סמיך מדי. היא
נעמדה בצד השני של עומרי, ופתאום הוא הרגיש כמו המרכז של משולש מסוכן.
“שבי, רוני. שם, ליד עומרי,” הורתה אלכס והתיישבה בעצמה, משכלת את רגליה הארוכות ומטה את גופה קדימה
לעברם. “עומרי, תראה לרוני את השקף של פלח השוק הצעיר. אני רוצה לשמוע אם היא מסכימה עם הניתוח שלך…
או שיש לה רעיונות יותר ‘נועזים’.”
הדקות הבאות היו עינוי צרוף ומתוק. עומרי ניסה להסביר, אבל אלכס לא הפסיקה לאתגר אותם. היא השתמשה
במילים עם כפל משמעות, היא רכנה מעל הלפטופ של עומרי כך שהשיער שלה נגע בכתף שלו, ובאותו זמן החמיאה
לרוני על “העין החדה” שלה, מה שגרם לרוני להתמוגג ולהתכווץ מקנאה בו-זמנית.
אלכס נהנתה מהתצפית: היא ראתה את עומרי נלחם בדחף להסתכל לה במחשוף, ואת רוני בולעת כל מילה שלה
בצימאון של מישהי שרוצה להיות היא. היא יצרה מרחב שבו כולם רצו את אישורה, כולם רצו את מגע המבט שלה,
והיא חילקה אותו בקמצנות מחושבת.
“טוב,” אמרה אלכס פתאום, וסגרה את הלפטופ של עומרי בנקישה חדה שגרמה לשניהם לקפוץ. היא קמה, מחליקה
את השמלה האדומה על ירכיה בתנועה איטית שנועדה לוודא שאף אחד לא יפספס את הקימורים שלה. “יש לי פגישה
עם המנכ”ל עכשיו. רוני, קחי את הסקיצות שלך ותשאירי לי אותן על השולחן. עומרי…”
היא נעצרה לידו, קרובה כל כך שהוא יכול היה להרגיש את חום הגוף שלה דרך השמלה הדקה. היא הניחה יד קלה על
העורף שלו, לחיצה קטנה, כמעט לא מורגשת, אבל כזו שהעבירה בו זרם חשמלי.
“תכין לי את הקבצים המעודכנים בגרסה סופית. אני אשאר כאן מאוחר היום כדי לעבור עליהם. תביא לי אותם לכאן
בשבע בערב, כשכבר יהיה שקט במסדרונות. ברור?”
היא לא חיכתה לתשובה. היא יצאה מהחדר על עקביה הגבוהים, משאירה מאחוריה שובל של בושם יוקרתי ושני
אנשים שנושמים בכבדות, לא מסוגלים להסתכל אחד לשני בעיניים.

השעה הייתה שבע ושתי דקות. עומרי עמד במסדרון החשוך, אוחז בלפטופ שלו כאילו הוא מגן מפני משהו. השקט
בקומה היה מוחשי, מופרע רק על ידי זמזום חלוש של המזגן. הוא ידע שרוני עדיין שם; הוא ראה את האור בפינת
הגרפיקה דולק, והוא ידע שהיא לא נשארה כדי לסיים סקיצות. היא נשארה כדי לראות אם הוא ייכנס לחדר של אלכס.
בתוך המשרד, אלכס עמדה מול מראת הגוף הגדולה שתלתה על הקיר. היא חלצה את נעלי העקב שלה, נהנית
מהמגע של השטיח הרך תחת כפות רגליה. היא בחנה את עצמה. השמלה האדומה עדיין נראתה מושלמת, אבל היא
החליטה לשחרר עוד כפתור אחד – הרביעי. היא הסיטה את שיערה הצידה, חושפת כתף אחת חלקה, ומרחה שוב את
הליפסטיק האדום שלה. היא לא נראתה כמו אישה אחרי יום עבודה; היא נראתה כמו אישה שמחכה לפרס שלה.
היא שמעה את הצעדים שלו. היא ידעה שאלו הצעדים של עומרי – כבדים, מהססים.
“תיכנס, עומרי,” היא קראה עוד לפני שהוא דפק.
הוא פתח את הדלת. בחוץ, בקצה המסדרון, רוני הציצה מעבר למחיצת המשרד שלה. היא ראתה את עומרי נבלע
בתוך האור הזהוב של החדר של אלכס, ושמעה את הדלת נסגרת מאחוריו. הלב שלה נחמץ מקנאה ששורפת את
הגרון.
בתוך המשרד, עומרי נשאר לעמוד ליד הדלת. אלכס לא הייתה ליד השולחן. היא נשענה על קצה השולחן, יחפה, כוס
יין אדום בידה האחת. היא נראתה משוחררת יותר, אבל הרבה יותר מסוכנת.
“הבאת את הקבצים?” היא שאלה, קולה נשמע עמוק ומחוספס יותר בחשכה של הערב.
“כן,” הוא אמר, קולו כמעט בגד בו. הוא התקדם צעד אחד פנימה. “אלכס, אנחנו לבד כאן. למה באמת רצית שאני
אבוא?”
אלכס הניחה את הכוס על השולחן. היא התקדמה לעברו בצעדים שקטים, יחפה על השטיח, עד שהיא נעמדה ממש
מולו. היא הייתה נמוכה ממנו בלי העקבים, מה שחייב אותה להביט למעלה, אבל היא עדיין זו ששלטה בכל המרחב.
היא הניחה יד אחת על החזה שלו, מרגישה את הלב שלו דופק בעוצמה דרך החולצה הלבנה.
“כי רציתי לראות אם תעז לשאול את זה,” היא לחשה. “ורציתי לראות אם רוני תהיה מספיק סקרנית ואמיצה כדי
להישאר ולראות את זה מבחוץ.”
עומרי נשם עמוק. הריח שלה היה עכשיו בכל מקום. “היא שם. היא מסתכלת.”
“אני יודעת,” אלכס חייכה חיוך איטי ומלא חושניות. היא רכנה לעבר האוזן שלו, שפתיה כמעט נוגעות בעורו. “זה לא
הופך את זה להרבה יותר מרגש?” לחשה לו.
אלכס התרחקה ממנו בצעד חתולי וחזרה להתיישב על קצה שולחן הזכוכית, משאירה את עומרי נטוע במקומו, נשימתו
כבדה. היא הצביעה על הלפטופ שלו. “נו? אני מחכה. תראה לי את הגרסה הסופית, עומרי. הבטחת לי שהנתונים
יהיו… מרשימים.”
עומרי פתח את הלפטופ בידיים רועדות. מנסה להתרכז במסך, אבל אלכס לא הקלה עליו. היא רכנה לעברו, הכתף
החשופה שלה נוגעת בזרועו, והמחשוף הפתוח של השמלה האדומה היה עכשיו ממש תחת עיניו. בזמן שהוא גמגם
משהו על אחוזי המרה, היא שלחה יד ארוכה וליטפה בפיזור דעת את גב ידו שעל העכבר.
“המספרים האלו… הם מאוד קשיחים, לא?” היא לחשה, וקולה היה צרוד ומלא כוונה. היא החליקה את ידה במעלה
זרועו, עד שהגיעה לכתף שלו, ואז הסיטה את מבטה מהמסך לעבר המכנסיים שלו.

היא ראתה את זה מיד. הבליטה הברורה במכנסי הדריל הכחולים שלו לא השאירה מקום לספק. החיוך שלה הפך
למשהו פראי וחסר עכבות.
“עומרי,” היא אמרה, וקולה ירד לטון נמוך ומסוכן. היא הושיטה יד ולחצה קלות, כמעט באגביות, על הירך שלו, קרוב
מאוד למקום שבו הבד היה מתוח ביותר. “נראה לי שהמצגת הזו משפיעה עליך בצורה מאוד… פיזית. אתה חושב
שזה מקצועי להתייצב ככה מול סמנכ”לית?” היא התישבה חזרה מולו על השולחן ושלחה את כף רגלה היחפה לעבר
מפשעתו, העבירה את כף רגלה על האיזור הכה רגיש וסימנה לו לקום.
עומרי הרגיש שהדם שלו רותח. הוא סגר את הלפטופ בטריקה, לא מסוגל לשחק את המשחק יותר. “את יודעת בדיוק
מה את עושה, אלכס,” הוא אמר, קולו נמוך ומלא תשוקה. הוא תפס במותניה הצרות, מושך אותה אליו כך שהיא
נאלצה להיצמד אליו לגמרי על קצה השולחן.
אלכס כרכה את רגליה המחוטבות סביב מותניו של עומרי, מושכת אותו לתוך המגע החד-משמעי שהיא תכננה מהרגע
שבו לבשה את השמלה האדומה באותו בוקר. היא נשקה לו בטירוף, נהנית מהעובדה שהיא אישה בת 40+ שמצליחה
לגרום לבחור צעיר ומבריק לאבד כל זכר לבינה או לזהירות.
בחוץ, במסדרון החשוך, רוני עמדה צמודה לקיר. היא ראתה דרך זכוכית המשרד החלבית שהייתה רק חצי אטומה את
הצלליות שלהם מתמזגות. היא ראתה את אלכס נשענת לאחור על השולחן ואת עומרי רוכן מעליה. היא שמעה קול
חבטה עמום, אולי של ספר או מחשב שנופל לרצפה, ואז שקט שהיה רועש יותר מכל צעקה. הקימורים של אלכס מול
הגוף הדרוך של עומרי. היא לא רצתה לצרוח. היא לא רצתה להפריע. היא רצתה… להיות שם.
הקנאה צרבה לה בגרון, אבל זה היה מעורב בתחושה אחרת, חמה ומבלבלת. היא הרגישה את הגוף שלה מגיב
למתח שבוקע מהחדר. היא בהתה בדרך שבה הצללית של אלכס נשענה לאחור על השולחן, מדמיינת את המגע של
הבד האדום, את הריח של הבושם שלה. רוני מצאה את עצמה מעבירה יד על הבטן שלה, נעה בחוסר שקט. היא
הייתה כמהה לתשומת הלב של אלכס באותה מידה שהיא רצתה להיות במקומה. היא הרגישה מגורה מהעוצמה
המוחלטת שאלכס הפגינה שם בפנים – הידיעה שאישה יכולה לשלוט ככה בחדר, בבחור, ובסיטואציה כולה.
היא נשארה לעמוד שם, מהופנטת, הופכת לחלק מהדרמה. הלב שלה דפק בקצב אחד עם החבטות העמומות
ששמעה מהמשרד. היא ידעה שהיא צריכה ללכת, שזה לא הולם, אבל היא פשוט לא יכלה. היא הייתה חייבת לראות
איך זה נגמר. היא רצתה לראות את עומרי יוצא, לראות עליו את הסימנים של אלכס, ואולי… רק אולי… לזכות במבט
אחד מהסמנכ”לית כשהיא תצא משם, מבט שיאשר שאלכס ידעה כל הזמן שהיא שם בחוץ.
בתוך המשרד, האוויר עמד מלכת. אלכס משכה את עומרי אליה, רגליה כרוכות סביבו, שפתיה במרחק מילימטר
משלו. הוא כבר היה שם, בידיים שלה, מוכן לאבד הכול. אבל אז, בשיא המתח, היא פתאום הרפתה. היא לא דחפה
אותו, היא פשוט הניחה לידיים שלה להחליק ממנו וצחקה צחוק קטן, רך, מנצח ובעיקר מרושע.
“שבע וחצי, עומרי,” היא לחשה, מסדרת את הכפתור הרביעי בשמלה האדומה שלה באצבעות יציבות להפליא. “אני
לא רוצה שתאחר לאוטובוס האחרון שלך. המצגת… בהחלט זקוקה לעוד קצת ליטוש.”
היא התיישבה חזרה על כיסא המנהלים שלה, משכלת רגליים וחוזרת להביט במסך כאילו כלום לא קרה. עומרי עמד
שם, המום, הגוף שלו עדיין בוער והלב שלו דופק כמו משוגע. הוא הבין שהיא פשוט שיחקה איתו. היא לקחה אותו עד
הקצה – וסגרה את הדלת.

הוא יצא מהמשרד בצעדים כבדים, המכנסיים שלו עדיין מסגירים את המצב שבו הוא נמצא, והפנים שלו אדומות מדם
ומבוכה. הוא לא הספיק לעשות שני צעדים במסדרון החשוך כשהוא ראה את רוני.
היא לא התחבאה. היא עמדה שם, נשענת על הקיר, והמבט שלה ננעל ישר על המכנסיים שלו, ואז על העיניים
המבולבלות שלו. היא ראתה שהוא לא “אחרי”. היא ראתה שהוא בשיא התסכול שלו.
“היא שלחה אותך הביתה, אה?” שאלה רוני. הקול שלה היה שילוב של לעג ושל משהו אחר – חצי קנאה, חצי רצון
להיות זו שמשלימה את מה שאלכס התחילה.
עומרי נעצר מולה. הוא היה כל כך טעון שהוא בקושי הצליח לדבר. “היא משוגעת,” הוא פלט בנשימה חטובה.
רוני התקרבה אליו, נעמדת במרחב האישי שלו. היא הריחה את הבושם של אלכס עליו וזה גרם לה לסחרחורת. “היא
לא משוגעת,” לחשה רוני, והושיטה יד, כמעט נוגעת בזרועו. “היא פשוט יודעת שאתה תעשה הכל כדי לחזור לפה
מחר בבוקר. וגם אני.”
הם עמדו שם בחושך, שני “הקורבנות” של אלכס, כשהמתח המיני שהיא יצרה בחדר עובר עכשיו ביניהם, מוזן
מהקנאה של רוני אבל גם מהתסכול של עומרי.
עומרי עמד שם, הגוף שלו עדיין רועד מהמגע הקטוע של אלכס, והתסכול בער בו כמו אש. כשרוני התקרבה אליו
והריחה את הבושם של אלכס על בגדיו, משהו בה נשבר. זו לא הייתה משיכה לעומרי, זו הייתה תשוקה להרגיש חלק
מהחשמל שאלכס השאירה באוויר.
בלי לומר מילה, אולי אפילו בלי להתכוון, רוני תפסה בצווארון החולצה של עומרי ומשכה אותו אליה בחוזקה. עומרי,
שהיה זקוק לפורקן נואש, הגיב מיד. הוא הצמיד אותה לקיר המסדרון הקר, רחוק מספיק מדלת המשרד של אלכס
אבל קרוב מספיק כדי להרגיש את הסכנה. המגע ביניהם היה דחוף, כמעט אלים, ניסיון נואש של שני אנשים צעירים
להתמודד עם העוצמה של אישה אחת שגדולה עליהם בכמה מידות.
הם היו שקועים זה בזו, בגדיהם מבולגנים והנשימות שלהם כבדות, כשפתאום נשמע צליל נקישה חד.
קלאק. קלאק. קלאק.
העקבים של אלכס.
הם קפאו במקומם, אבל לא הספיקו להיפרד. אלכס יצאה מהמשרד שלה, נועלת שוב את נעלי העקב הגבוהות שלה,
התיק היקר תלוי על זרועה והשמלה האדומה מסודרת למשעי, כאילו מעולם לא רכנה מעל שולחן או פרמה כפתור.
היא צעדה במסדרון לעבר היציאה, עוברת ממש לידם.
היא לא עצרה. היא אפילו לא האטה.
היא רק הפנתה את ראשה לעברם לרגע אחד קטן. המבט שלה סרק את עומרי המוכתם בסימני נשיקה ואת רוני
שחולצתה בחוץ וכפתוריה פרומים. חיוך דק, קר ומלא שביעות רצון עצמית עלה על שפתיה. זה היה חיוך של אישה
שיודעת שהיא הלהבה, והם רק הפרפרים שנשרפו ממנה.
“לילה טוב, חברים,” היא אמרה בקול רגוע וסמכותי, כאילו היא רק נפרדת מהם ביום עבודה רגיל. “רוני, אל תשכחי
לכבות את האור בפינת הגרפיקה כשאתם… מסיימים.”

היא המשיכה ללכת, הגב שלה זקוף והאגן שלה נע במקצב מושלם, משאירה אותם שם, נטועים במקומם, מרגישים
פתאום קטנים ופתטיים מול העוצמה המזוקקת שלה. היא לא נגעה בהם, אבל היא שלטה בהם יותר מאי פעם.
הצעדים של אלכס התרחקו במסדרון, נבלעו במעלית, והשקט שחזר היה כבד יותר משהיה קודם – כמו אוויר אחרי
סופה הרסנית.
עומרי ורוני עדיין עמדו צמודים לקיר, נשימותיהם מהירות, גופם דרוך כמו קפיץ שלא שוחרר.
החיוך הקר של אלכס עדיין ריחף מולם, כמו חותם שלא ניתן למחוק.
רוני הרימה את המבט אל עומרי. העיניים שלה היו כהות, רטובות מתערובת של כעס, קנאה ותשוקה גולמית.
היא לא אמרה מילה.
רק תפסה שוב בצווארון החולצה הפתוחה שלו, משכה אותו אליה בכוח, ונישקה אותו כאילו היא מנסה לגנוב ממנו את
כל מה שאלכס השאירה עליו.
הנשיקה לא הייתה רכה.
היא הייתה נגיסה, שיניים, לשון תוקפנית, ידיים שתולשות בגדים בלי סבלנות.
עומרי החזיר באותה אסרטיביות חסרת שליטה – דחף אותה חזרה אל הקיר, הרים את חצאית העיפרון שלה בלי
להסתכל, אצבעותיו נכנסות מתחת לתחתונים בלי הקדמות, מוצאות אותה כבר ספוגה וחמה.
“תזיין אותי כמו שהיא לא נתנה לך,” רוני לחשה לתוך הפה שלו, הקול שלה רועד משנאה וצורך. “תראה לי איך היא
השאירה אותך.”
הוא סובב אותה, דחף את פלג גופה העליון אל הקיר, משך את התחתונים שלה למטה בחדות.
הוא פתח את המכנסיים שלו ביד אחת רועדת, והכניס לתוכה את איברו בתנועה חדה אחת, עמוקה, בלי לחכות.
רוני נשכה את השפה כדי לא לצעוק, אבל הגניחה בכל זאת ברחה לה – חדה, כמעט כואבת. הוא לא האט. היא לא
רצתה שיאט.
הוא דחף לתוכה בקצב מהיר, כאילו כל דחיפה היא נקמה באישה שיצאה מהמשרד עם חיוך מנצח.
הידיים שלו אחזו במותניה חזק מדי, משאירות סימנים אדומים, והיא דחפה את עצמה אחורה אליו בכל פעם, רוצה
יותר, רוצה עמוק יותר, רוצה להרגיש את הכאב והעונג ביחד.
“תגיד את השם שלה,” היא נשמה בכבדות, ראשה מוטל לאחור. “תגיד את השם שלה כשאתה מזיין אותי.”
“אלכס,” הוא נהם, הקול שלו נשבר. “אלכס, אלכס, לעזאזל אלכססס….” השם הזה, שנאמר שוב ושוב כמו קללה, רק
הדליק את שניהם יותר.
רוני הרגישה את זה בכל תא בגוף – היא לא רק מקבלת את עומרי, היא מקבלת את השאריות של אלכס דרכו: את
הבושם שעדיין דבוק לו, את החום שהיא השאירה על העור שלו, את התסכול שהיא הזרימה לו ישירות לוורידים.

הוא הצמיד אותה אל הקיר, והמגע של הבטון הקר דרך חולצת המשי שלה גרם לה לנשוף אוויר חם על צווארו. הידיים
שלו, שקודם רעדו רק מהמחשבה עליה, היו עכשיו תובעניות. הוא הרים את חצאית העיפרון שלה, מרגיש את המתח
של הבד שנמתח עד הקצה אוחז בגופה בחשוף בעודו מזיין אותה בפראות, ורוני מצידה כרכה את רגליה סביב מותניו
בתנועה נואשת, כאילו היא מנסה להיטמע בתוכו. לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהוא יצא.
בכל פעם שהוא לחש את שמה של אלכס, רוני הרגישה גל חדש של חשמל. זה לא היה רק סקס; זה היה ניסיון פיזי
לגנוב משהו מהכוח של האישה שצפתה בהם קודם לכן. היא משכה בשערו, דורשת ממנו עוד, והוא נענה לה בתנועות
קצובות וחזקות שהדהדו בחלל הריק של המסדרון. השקט של המשרד מסביב רק העצים את רעש הנשימות שלהם,
את החיכוך של הבגדים, את הידיעה שכל רגע מישהו יכול לעבור – והם פשוט לא יכלו להפסיק. הם היו לכודים בתוך
הבעירה שהיא השאירה בהם, מנסים לשרוף אחד את השנייה כדי לספק את הרעב שאלכס הציתה.
וככל שהוא דחף חזק יותר, מהר יותר, כך היא הרגישה שהיא מתקרבת אליה – אל האישה הזו ששולטת בהם בלי
לגעת.
היא הושיטה יד אחורה, תפסה בשערו של עומרי ומשכה אותו קדימה, עד שפיו היה על העורף שלה.
“תנשך אותי,” היא פקדה. “תשאיר סימן. שהיא תראה מחר.”
הוא תפס אותה בשדיה הזקופים, הצמיד אותה אליו תוך כדי שהוא מזיין אותה בעוצמה, הוא נשך, חזק, והיא התכווצה
סביבו, גונחת בקול גבוה ועמוק.
ואז, בשקט, רוני התחילה לצחוק – צחוק קטן, מריר, כמעט היסטרי.
הם רק שיחקו את המשחק שלה, והם עדיין משחקים אותו – גם עכשיו, גם מחר בבוקר, גם כשהם ינסו לשכוח.
אלכס לא הייתה צריכה להישאר. היא כבר השאירה את עצמה בתוכם.

הבוקר שאחרי התנהל כמו כל בוקר אחר, לפחות על פני השטח.
המשרד חזר לעצמו במהירות מעוררת חשד – שיחות מסדרון, קפה שנשפך, הערות קטנות על פגישות שמתעכבות – וכל זה עטף את מה שקרה בלילה בתחושה כמעט מרגיעה של נורמליות.
רוני ישבה מול המסך שלה, עוברת שוב ושוב על אותו עיצוב, לא באמת מתקנת דבר. היא שמה לב שהגוף שלה עדיין
דרוך, לא בצורה של ציפייה אלא כמו מיתר שנמתח והתרגל למתח, ושחרור מלא כבר מרגיש לו מוזר מדי.
אלכס הופיעה בקצה המסדרון בלי להכריז על עצמה. היא לא חיפשה אותם במבט, אבל האוויר בחדר השתנה מיד, נטען באותה אנרגיה כבדה מהלילה. היא נעצרה ליד שולחנה של רוני, והניחה יד קלה על גב הכיסא שלה. רוני הרגישה את החום הקטן הזה מחשמל לה את העור, מחשמל את כל הגוף.
‘רוני,’ אלכס לחשה, קולה נמוך ומחוספס במידה הנכונה, ‘העבודה שלך נהיית הרבה יותר מעניינת כשאת לא מנסה
לשלוט בה יותר מדי. תמשיכי ככה.’ המילים האלו לא היו הערה מקצועית; הן היו הזמנה, כמעט הוראה להמשיך לאבד
שליטה.
באותו רגע עומרי עבר מאחוריהן. הוא לא נעצר במקרה, הוא גם לא נעצר כי רצה. המבט שלו ושל רוני נפגשו מעל הכתף של אלכס – מבט רעב, חסר מנוחה, שחלק סוד, שחלק הבנה. לא הייתה שם מבוכה, רק ידיעה שהם לכודים. אלכס חייכה חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, והמשיכה ללכת בצעדים בטוחים. היא השאירה אותם שם, שני מיתרים מתוחים עד הקצה, יודעים שזה רק עניין של זמן עד שהם יצטרכו לפרוק את המתח הזה שוב, בפינה חשוכה אחרת, תחת העין הפקוחה שלה, גם בלי שהיא תסתכל.