יום אילוף

"הפגישה שלנו היום", אתה מודיע לי תוך כדי שאני מתפשטת, "נתמקד באילוף שלך להיות כלבה טובה וצייתנית". רק המשפט הזה גורם לי להתכווצות נעימה שכזו. 

בזמן שאתה סוגר את הקולר על הצוואר שלי, אני מעבירה בראש מה צפוי לי. חושבת שאני יודעת לצפות אותך. אבל אני לא…
"כלבה צייתנית יודעת למלא פקודות ואני אאלף אותך לציית לפקודות". אתה אומר ואני מהנהנת בצייתנות. 
"ארצה!". זו הפקודה הראשונה.

אני מבינה ויורדת על ארבע. עומדת לפניך. ואתה נותן לי תיקונים קטנים לתנוחה: את הגב התחתון קצת לקער כדי שהתחת יבלוט יותר. את הרגליים לפשק. בבעיטות קטנות בין הרגליים אתה מסמן לי לפשק עוד. אני מרגישה שהכוס שלי פתוח ונוזל מהתרגשות. עכשיו אתה ניגש קדימה ומצווה עלי להוציא את הלשון ולהתנשף. זה כבר מביך ממש אבל אני מצייתת. 

אתה מסביר לי שזו תנוחת "ארצה". בכל פעם שאשמע את הפקודה, אני צריכה במהירות לעבור למצב הזה. "עכשיו, בואי נראה מה למדת..".  אתה אומר לי לקום ומצווה "ארצה". אני יורדת ומנסה לחזור לתנוחה המדויקת. בעזרה הרגל שלך אתה מתקן קצת תיקונים. ושוב – "קומי!. ארצה!" אני כל כך מתרכזת בקימור הגב ובפישוק ששוכחת להוציא לשון (ואולי בכלל קיוויתי שעל זה תוותר לי…), אבל אתה לא מוותר: עכשיו תלמדי את הפקודה הבאה – עונש! כשאת שומעת "עונש" את יורדת עם הראש אל הרצפה כך שהתחת עולה גבוה יותר. ומחכה. אני מחכה. מכה חזקה מגיעה. ועוד אחת. 

זה כואב, אבל במקביל הכוס שלי מגורה כל כך. 

"קומי!", "ארצה!", "עונש!", אתה מצווה שוב ושוב ואני מתרגלת לפי הפקודות.
"יפה, כלבה טובה", אתה טופח לי על הראש. "את בטח צמאה מהמאמץ". אתה דוחף לעברי את הקערה המלאה במים שמונחת על הרצפה. זה ממש מביך אותי ללקק מהקערה אז אני עונה לך שאני לא ממש צמאה.

"עונש!" אני יורדת לתנוחה ואתה מודיע לי, תוך כדי שמפליק לי קשות, שאם אמרת שאני צמאה – אז אני צמאה. כשאתה מסיים ומצווה עלי לשתות אני כבר לא מתווכחת. מלקקת את המים שבקערה. 

"ארצה!". אני מצייתת ונכנסת לתנוחה. אתה מחבר את הרצועה לקולר ואת ידית הרצועה מקרב לפה שלי, אני מבינה שצריכה להחזיק אותה בפה. אתה משועשע מהמראה ומצלם. אח"כ לוקח את הידית ו"מוציא אותי לטיול" קצר ברחבי החדר.  

בסוף הטיול אנחנו עוברים ללמוד את הפקודה הבאה: "רגלי!". אני מתקרבת לעברך ונעצרת למרגלותיך. אבל אתה מסביר ש"רגלי!" עבורי זה לא סתם לעמוד למרגלותיך אלא להגיע וללקק את הרגליים שלך. אני מלקקת. אתה מתרחק כמה צעדים ומצווה "רגלי!". אני זוחלת על ארבע אליך ומלקקת. אחרי כמה תרגולים אתה טופח לי על הראש ואומר "כלבה טובה". תגידי לי מה את? אני כלבה טובה. מה עוד? אני כלבה טובה וצייתנית. אני רטובה לחלוטין, חושבת בלב שהאילוף הסתיים ועכשיו אקבל את הפרס… הזין שלך עמוק בתוכי. אבל מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.       
"לכלבה צייתנית מגיע חטיף". אתה מוציא במבה ונותן לי לאכול מכף היד שלך. אני אוכלת אבל אתה לא מרוצה. "עונש!". בזמן העונש אתה מסביר לי שכשכלבה מקבלת חטיף היא מתלהבת, מכשכשת בזנב ואסירת תודה. אתה מוציא עוד קצת במבה ואני מכשכשת בזנב (שאין לי), מוציאה את הלשון ומתנשפת בהתרגשות, מנסה להגיע אל החטיף ולקבל אותו, גם כשאתה משגע אותי ומרחיק אותו ממני, עד שאתה מרוצה ומאשר לי לאכול מכף היד שלך. אבל היד שלך נשארת מלאה בפירורי במבה. "תלקקי!". אני מצייתת. אח"כ אתה מנגב את היד שלך, שרטובה מליקוקים, על הגב שלי. 

ושוב אתה מצווה: "ארצה!". יורדת לתנוחה. 

"עכשיו נשחק קצת", אתה אומר ומרים את אחת הגרביים שגרבת מקודם. מוודא שאני זוכרת שיום שלם הסתובבת בחום והגרביים מלאות זיעה וריח, כמו שרק כלבות צייתניות אוהבות. ואז אתה זורק את הגרב ומצווה: "להביא!". 

אני זוחלת, תופסת את הגרב בפה ומביאה אליך. אתה זורק לי שוב ושוב, אני גם שמה לב שאתה זורק את הגרב בכוונה למקומות שקשה להגיע אליהם ואני צריכה להזדחל אליהם, כמובן שאני לא יכולה להשתמש בידיים, רק בפה. בכל פעם שאני מביאה את הגרב, אני מגיעה למרגלותיך, מחזיקה את הגרב עם הפה ומחכה שתיקח אותה ותזרוק לי שוב.

אני לא חושבת שאי פעם בחיי הייתי מושפלת עד כדי כך.

אבל זה בגלל שלא ידעתי מה יבוא הלאה…
אתה מוציא את הגרב מהפה שלי ונותן לי ללקק קצת מים מהקערה. "מה אומרים?" אתה שואל, "תודה אדוני", אני עונה." מעניין… כלבה שמדברת עברית, זה חידוש. מה אומרים?" אני מבינה מה אתה דורש ועונה: "הב", אבל אתה לא מרוצה בכלל, זה היה "הב" אנושי מדי, "אני רוצה לשמוע אותך נובחת, כלבה!". אני מנסה, אבל אתה לא מספיק מרוצה. אתה מחליט להתקשר לחבר שלך ניר. "תשמע, אני רוצה שתקשיב לנביחה ותגיד לי האם זה נשמע לך כמו כלבה". "תנבחי!". אני נובחת, אבל אפילו אני מבינה שזה לא היה משכנע במיוחד. גם ניר חשב ככה. "עונש!", אני יורדת לתנוחה ואתה מכה אותי, באמת שהגיע לי. "ארצה, תנבחי!" אני חושבת שהפעם זה היה משכנע אבל ניר דווקא אומר שלא. עוד עונש. אחרי כמה נסיונות אני נובחת בלי לחשוב כמה זה משפיל ומביך. אתה מודה לניר וגם מדגים לו בשיחת הוידאו איך אני מבצעת את הפקודות שלימדת אותי היום. ניר משועשע, מבקש ממך לתת לי כמה מכות גם בשמו. והשיחה מסתיימת.

"את יודעת מה כלבה מאוד אוהבת?", אני שומעת שאתה שואל אבל לא ממש יודעת וגם מפחדת לשאול… "כלבה אוהבת לרחרח נכון?" אני מהנהנת. "לכי תרחרחי לי את הנעליים". אני מצייתת. "אוהבת?" אני מהנהנת. "אז בטח תאהבי גם את זה…". אתה ניגש לעציץ שעומד בפינת החדר. "רגלי!", מבצעת. תוך כדי שאני מלקקת לך את כפות הרגליים בלי הפסקה, אני שומעת שאתה משתין בעציץ שעומד שם. ואז… אתה מצווה עלי לרחרח את השתן. "תרחרחי טוב… קצת ללקק שאריות שתן. כן, זו כלבה אמיתית… תרחרחי יותר…", אתה דוחף את הפרצוף שלי לבוץ שנוצר מהאדמה בעציץ המעורבבת בשתן שלך. כשאני מרימה את הראש – קצת בוץ כזה דבוק לי לפנים. זה מוצא חן בעיניך, אז אתה מביא "חטיפים", מפזר אותם בעציץ ומודיע לי – "בתיאבון". אני צריכה, כמובן בעזרת הפה בלבד, לאכול את חתיכות הבמבה שדבק בהם בוץ-השתן. 

עכשיו כשאתה אומר לי לשתות קצת מהקערה אני עושה את זה בהתלהבות רבה. רק לפני שעה זה היה נראה לי משפיל בצורה בלתי נסבלת… 

"מה כלבה אוהבת לרחרח אפילו יותר מנעל ואפילו יותר משתן?" אתה שואל וגם עונה: "תחת כמובן". הפקודה הבאה שתלמדי היא "גלגול". כשאת שומעת "גלגול", את מיד נשכבת על הגב. אתה מצווה, אני מצייתת, ולפני שאני קולטת בכלל, אתה יושב על הפרצוף שלי, עם הגב אלי ומצווה עלי לרחרח את התחת וללקק את החור. בחלק מהזמן אתה ממש יושב לי עם התחת על הפרצוף. אני מרחרחת, מלקקת, קצת נחנקת, כלבה צייתנית כל כך. לבסוף אתה קם. 

פקודת "ארצה!", גרב נזרקת "להביא!' אני מביאה, וכשאני עם הגרב מתנדנדת לי מהפה, אתה אומר לי שהייתי כלבה טובה וצייתנית ומזיין אותי בדוגי עוצמתי, נעזר ברצועה שמחוברת לצווארי. המתנה של הזין שלך עמוק בתוכי, בכוס הבוער והמגורה, שווה את הכל. מדי פעם אתה עוצר לרגעי כי נופלת לי הגרב מהפה מרוב אנחות, אתה מחכה שאתכופף עם הראש וארים את הגב בעזרת הפה, ושוב – זיון עוצמתי. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי שלא תעצור לרגע, מנסה בכח להחזיק את הגרב בפה אבל מצד שני – חייבת לצעוק! אחחחח כמה שזה טוב…    

אחרי שאתה גומר, אתה מצווה עלי לתת נביחה טובה לסיום.

"כלבה טובה", אתה אומר וטופח על הראש שלי, ואני לא יודעת מה אני יותר: מושפלת, כאובה או… מאושרת.