שפן ניסיונות

“תגיעי למשרד שלי, החבילה הגיעה.”

כעבור כרבע שעה אופק נקשה בדלת, פותחת את הדלת למחצה.
“רצית לראות אותי?” היא שאלה, מוסיפה בהטעמה, “אדוני?”
הרמתי את המבט מהמסך אליה, לבושה בחליפה אפורה צמודה, חצאית קצרה, וחולצה לבנה מכופתרת שמשאירה בקושי מקום לדמיון מה מתחבא מתחת.
“קצת יותר מלראות, כנסי.” אמרתי בקול סמכותי. הצבעתי לעבר הכיסא שמולי, מסמן לה לשבת. אופק צעדה באיטיות עם הרגליים הלא נגמרות שלה, התיישבה ושיכלה אותן אחת על השנייה, פותחת את החלק העליון של החליפה.

היא הרימה מבט ושאלה, “במה מדובר?” בקול תמים.
“ובכן, מחלקת הרכש הפרטית שלי קיבלה היום נכס חדש והגעתי למסקנה שזה עניין דחוף שלא יכול להידחות, נבחרת להיות שפן הניסיונות שלי.” עניתי לה.
“כמובן, הכול לטובת החברה” היא השיבה, חיוך שובב עולה על שפתיה.
נשענתי לאחור בכיסא, מביט מטה בין הכפתורים שעבדו קשה במיוחד בחולצה הלבנה שלה במבט רב משמעות. אופק כבר הכירה את המבטים שלי ושלחה יד לעבר החולצה, פותחת כפתור אחד אחר השני, חושפת חזיית תחרה לבנה מתחת. הושטתי את היד קדימה, פרושה, אופק בתגובה הורידה את החזייה ומסרה לי אותה, פתחתי את המגירה העליונה בשולחן שלי וסגרתי אותה שם.
“תקבלי אותה היום בערב בחזרה.” אמרתי לה.
לפתע דפיקה בדלת, אופק קפצה בכיסאה ושלחה יד אינסטינקטבית לעבר החולצה שלה. הנהנתי לאט לשלילה עם הראש וקראתי לעבר הדלת – “פתוח!”
ירון מהקומה למטה שרבב את הראש, מביט לתוך המשרד, “אוי סליחה, לא ראיתי שאתה בפגישה, פשוט הנתונים שביקשת יהיו מוכנים תוך רבע שעה” הוא אמר במהירות.
אופק ישבה זקוף, מביטה בי ישירות, החזרתי לה מבט ישיר ואמרתי לירון שיביא את המסמכים ברגע שיהיו מוכנים, אופק פלטה את האוויר ברגע שנסגרה הדלת.
“אולי כדאי שננעל את הד.. ” היא התחילה לומר, אך הפסיקה ברגע שראתה את המבט שלי.

נעמדתי, מוציא מהמגירה הראשונה את הקופסה שקיבלתי היום למשרד, דילדו רטט עם שלט, החזקתי אותו ולחצתי על כפתור ההפעלה, הרגשתי את הרטט ביד והרמתי מבט לאופק שהידקה את הרגליים קצת יותר.
התיישבתי על השולחן לידה, מעביר יד מרפרפת על השדיים החשופים שלה, במשרד שלי, באמצע היום, עם דלת לא נעולה וירון הטרחן שיכול להגיע כל רגע. הייתי יכול כמעט לשמוע אותה נרטבת שם למטה, היא נשמה נשימות קצרות ומהירות, עצמה עיניים והתמסרה למגע שלי.
האצבעות טיילו להן במעגלים על השד השמאלי, בסבלנות, בקצב קבוע, בכל סיבוב המעגל קטן עוד ועוד עד שהציפורן שלי פגשה בפטמה שלה, שכבר הייתה זקורה לגמרי, מעביר בה צמרמורת. בהפתעה גמורה הפלקתי לפטמה החצופה שלה, גורם לה לנשוך שפתיים כדי לא לשחרר אנחה שתגיע בקלות למשרדים השכנים. היד השנייה עלתה במעלה הצוואר שלה, אל הסנטר, פותחת את השפתיים שלה ומחדירה אגודל פנימה.
“תמצצי” פקדתי עליה.
אופק התחילה למצוץ את האצבע שלי ביסודיות, בתאווה, ראיתי איך הידיים שלה נחות על החצאית, לוחצות את הבד על המפשעה שלה. הוצאתי את האצבע הרטובה, מעביר אותה בכיוון ההפוך, על הצוואר, על עצמות הבריח, מטה על השד, יורדת אט אט לכיוון הפטמה. עצרתי סנטימטר מהפטמה הקשה, נעמד בהפתעה, גורם לה לפתוח את העיניים ולהתנשם בפה מעט פתוח. היא הסתכלה עליי במבט מגורה, סקרן, מצפה לראות מה יקרה עכשיו.

“תסגרי את החולצה” לחשתי לעברה “ותעברי לכיסא שלי.”
היא מיהרה לרכוס את החולצה, עדיין ניתן היה לראות את הפטמות דרך החולצה הלבנה, דוחפות את הבד המתוח ממילא.
“את התחתונים את יכולה להניח ליד החזייה שלך,” הוספתי “החצאית יכולה להישאר על הרצפה”.
אופק מיהרה למלא אחר ההוראות, שמעתי את החצאית נוחתת על הרצפה וכעבור רגע הופיעו התחתונים שלה, רטובים ללא ספק והצטרפו לחזייה שלה במגירה העליונה.

צעדתי שוב לכיוונה, דוחף מעט את הכיסא שעליו ישבה ומפשק בכוח את רגליה, בלי הרבה הקדמות היד שלי עברה אל המפשעה שלה ובבת אחת החדרתי אצבע עמוק פנימה, מרגיש כמה היא רטובה בכל כך מעט זמן. הפעם היא לא הצליחה לבלום את הגניחה שנפלטה לה. חייכתי לעברה, מוציא את האצבע שלי ומכניס אותה לפה, טועם אותה תוך כדי שאני מביט לה עמוק לעיניים.

ראיתי אותה נואשת לעוד אבל היא ידעה יפה מאוד שהיא לא יכולה לגעת בעצמה בלי אישור מפורש, הסתכלתי עליה עוד כמה רגעים ארוכים ואז הרמתי את הרכישה האחרונה שלי מהשולחן, בוחן אותה באריכות, מודע היטב למבט הרעב שלה כלפי המכשיר הקטן הזה.

“ידיים על השולחן” פקדתי על אופק, בעוד אני רוכן מטה, מחדיר את המכשיר הקטן לתוכה, גורם לה ללפות את השולחן בחוזקה. הסתכלתי על השלט שכלל מלבד כפתור ההפעלה כפתור עוצמה בן 3 שלבים, לחצתי על העוצמה הראשונה וראיתי מיד את ההשפעה, אופק משכה את עצמה קרוב לשולחן, קצב הנשימות שלה גבר והיא התאמצה לשמור על השקט.
“בואי נראה אם תוכלי לשמור על השקט גם עכשיו” אמרתי ומיד לחצתי על העוצמה הבאה, גורם לה לגנוח בשקט, עוצמת את העיניים ומתרכזת חזק בתענוג שמתחולל אצלה למטה.
צעדתי מאחורה, נדמה שהיא לא מודעת לסביבה כלל ורק משקיעה מאמץ לא לפלוט שום קול, תפסתי את השיער שלה ומשכתי אחורה, מושך את הראש שלה לאחור, רכנתי מטה ותפסתי את תנוך אוזנה עם השיניים שלי, היד השנייה מגששת על החולצה שלה, לשה את שדייה, חזק, באגרסיביות.

אופק כבר לא יכלה לשלוט בעצמה, ראיתי איך הרגליים שלה נעות הלוך ושוב, הגניחות שלה נעשו חזקות יותר. “ששש,” לחשתי לתוך אוזנה, “תסתמי את הפה שלך, אני רוצה שקט מוחלט.” בעוד היד שלי עולה לגרון שלה, לוחצת מעט, מיד היא נשמעה ונשכה חזק את השפה התחתונה שלה כדי שאף צליל לא יברח החוצה. קול נקישה הפר את הדממה, גורם לאופק לפתוח את העיניים ולקרב את הכיסא אפילו עוד יותר לעבר השולחן שמסתיר את החלק התחתון שלה. סידרתי את הבליטה שהתפתחה במכנס שלי וקראתי לעבר הדלת – ״כנס״.

ירון פתח את הדלת, מחזיק קלסר עבה תחת בית השחי, הפדחת שלו מבריקה מזיעה, והוא מציץ פנימה.
“בוא תיכנס ירון.” אמרתי לו בעוד אופק מנסה להיראות כרגיל בעוד המכשיר שלי ממשיך לרטוט בתוכה.
“תניח את זה על השולחן,” המשכתי, “אז איך היה הסופ”ש?” שאלתי אותו כאשר באגביות לחצתי על הכפתור האחרון, סוחט מאופק צעקת הפתעה קלה, לאחר מבט קצר ירון חזר להביט בי וסיפר לי על איזה משהו משעמם שעשה עם אשתו בצפון הארץ.
בזווית העין ראיתי את אופק אוחזת בשולחן בחוזקה, קצות האצבעות כבר מלבינות והיא מתנשפת במהירות. סיימתי את השיחה עם ירון, מודה לו וסוגר את הדלת אחריו ומיד מסתובב אל אופק ומביט בה קרובה כל כך.
“עכשיו.” ציוויתי.
אופק מיד התפרקה, עוצרת את נשימתה בעוד היא מסתחררת עם האורגזמה שלה, מחליקה מעט בכיסא למטה ומביטה בי במבט לא ממוקד.

לא נתתי לה יותר מרגע להתאושש, לחצתי על כפתור הכיבוי, מניח את השלט על השולחן,
“זה יהיה הכול לעכשיו, את יכולה לחזור לעבודה.” אמרתי בקול רגיל, צופה בה מוציאה את המכשיר הקטן רטוב לגמרי מתוכה ומניחה אותו על השולחן, מעלה את החצאית במעלה רגליה הארוכות, מסדרת מעט את החולצה ופולטת לעברי בקול חלוש – “תודה, אדוני.”
בעודה צועדת לעבר הדלת בצעדים קטנים ומחושבים, החצאית נצמדת לתחת שלה, מדגישה את המחסור בפריט לבוש ששוכן אצלי במגירה בעודה סוגרת את הדלת אחריה.

הוספה למועדפים שלי