זהו המשך לסיפור הדירה החדשה – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה
הימים הבאים היו רגועים יחסית, הספקתי כבר לסדר את הדירה כמו שאני אוהבת ואת כל הבגדים ושאר הדברים לתוך הארונות. מידי פעם אריאל בדק לשלומי אם זה בשיחה קצרה או בהודעה. בגדול הכל הרגיש כל כך טוב, הרגיש שהכל מסתדר לי בחיים.
כמעט שבוע אחרי המפגש האחרון אני מקבלת הודעה מאריאל “תהיי מוכנה היום בשלוש, הנהג שלי יאסוף אותך. הגיע הזמן למייקאובר קטן”. מייקאובר? מה זה בדיוק? ניסיתי לחשוב לעצמי. גם כששאלתי את אריאל לא קיבלתי תשובה.
קצת לחוצה וקצת מסוקרנת המתנתי עד לשעה שלוש. לבושה בג’ינס וגופיה ירדתי לרכב, לא מחליפה מבט עם הנהג שצפה בי בפעם שעברה. אני נכנסת לרכב ובפנים יושבת בחורה בערך בת ארבעים, בלונדינית, לבושה מהמם. “היי, אני מיכל ואני הסטייליסטית של מר נוימן”.
הנסיעה עוברת רוב הזמן בשתיקה, אני מנסה להבין לאן הולכים ומה התכנון אבל אין יותר מידי שיתוף פעולה.
אנחנו מגיעים לכיכר המדינה והנהג עוצר לנו ליד אחת החנויות. מיכל יוצאת והולכת במהירות לחנות ואני מיד אחריה, מנסה לעמוד בקצב. כשאני נכנסת, מיכל כבר נמצאת בשיחה עם המוכרת ואפשר להבין שהן מכירות לא מהיום. המוכרת בוחנת אותי בכף רגל ועד ראש. מסובבת אותי ואומרת “טוב, אני מאמינה שיש לי כמה דברים שיכולים להתאים” והולכת לחלק הפנימי של החנות, אנחנו מיד אחריה.
אחרי המתנה קצרה, המוכרת חוזרת עם מספר בגדים ומניחה אותם בידיים שלי, “קדימה, לכי למדוד” היא אומרת או יותר נכון נוזפת בי. אני קצת המומה אבל מתקדמת לתוך תא ההלבשה. הבגד הראשון שאני שולפת מתוך הערימה הוא שמלה אדומה, צמודה מאוד עם מחשוף ארוך שמגיע עד אמצע הבטן. אני פותחת את הוילון ושתי הבנות בוחנות אותי מחדש. מסמנות לי להסתובב ואני מבצעת.
בלי לומר מילה הן מסמנות לי לחזור לתא ההלבשה. אני מחליפה עוד בגד ועוד בגד ובכל פעם יוצאת ומציגה את עצמי לפניהן. לבסוף אני מסיימת ומיכל בוחרת כמה בגדים מהערמה ומשלמת עליהם. כשאני שומעת את המחיר אני כמעט מתעלפת. בחיים לא הייתי מסוגלת לקנות חתיכה מהבד של שמלה אחת מכל מה שקנינו. אנחנו חוזרות למכונית ואחרי כמה דקות מגיעות לתחנה הבאה.
אנחנו נכנסות לחנות ואני מבינה שזו חנות להלבשה תחתונה. בחונות יש מוכר שמיד מחייך כשהוא רואה מיכל, אחרי חיבוק ושיחה קצרה בין השניים המוכר נזכר שאני קיימת, “אז.. איזו מידה את?” הוא שואל ומיד ניגש עם מטר לכיוון החזה שלי. אני קופצת אחורה בבהלה, לא הייתי מוכנה למגע שלו.
אני רואה את המבט החודר של מיכל ואני חוזרת חזרה קדימה, נותנת למוכר למדוד אותי. “מהמם, את בערך 80B. יאללה, מדידות!”
אני מקבלת מהמוכר את הסט הראשון ולובשת אותו בתא ההלבשה. כשאני מסיימת אני קוראת למיכל לבוא לראות, מנסה להסתתר מהמוכר. מיכל מגיעה ומיד פותחת את הווילון, רואה את הבהלה שעל פניי. “אין לך מה לדאוג, זה משה”. היא אומרת ואני לא מבינה איך זה אמור להרגיע אותי.
“מהמם” משה מכריז מאחור. מיכל מגישה לי את הסט הבא שכולל ביריות, חזייה ותחתונים בצבע לבן. אני מחליפה במהירות. הפעם אני כבר יוצאת לבד מהתא הלבשה. משה ומיכל עסוקים בשיחה אבל משה נעצר ומיכל מיד מסתובבת.
אני רואה חיוך מרוצה על הפנים של מיכל. אני עושה סיבוב ומסתכלת במראה, אני מבחינה שהסט ממש שקוף ואפשר לראות כמעט הכל דרכו. משה נעמד מאחוריי, מביט ביחד איתי במראה “נו, אוהבת?” אני מחזירה מבט מהסס. “הנה, תני לי לסדר לך” משה מיד מושך את החזיה קצת הצידה, מסדר מחדש את האופן שהשדיים שלי יושבים בה. לאחר מכן הוא תופס את התחתון משני הצדדים ומושך אותו גבוה עד המותן. עכשיו אפשר לראות בצורה הרבה יותר ברורה את האיבר מין שלי. הסיטואציה מוזרה לי ואני רוצה הביתה אבל מצד שני אני מרגישה חמימות בבטן והפטמות שלי הולכות ונהיות קשות יותר ויותר.
“עוד סט?” מיכל שואלת ואני ומשה מסתובבים אליה אחרי שכמעט שכחנו שהיא נמצאת. משה מיד הולך ומביא לי בייבידול. אני נכנסת לתא המדידה וסוגרת את הווילון, מיכל באה מיד אחרי ונכנסת איתי לתא. “מה את עושה?” אני שואלת, “אני אעזור לך ללבוש את זה” היא עונה ושולחת יד שכאילו בלי לשים לב מלטפת לי את החזה, עוברת אחורה ופותחת לי את החזיה.
מיכל מושכת את החזיה ומניחה אותה בצד, כל הזמן מסתכלת עלי במבט חודר. היא מתקרבת אלי, תופסת את התחתון משני צדדיו, מתכופפת לאט בשביל להוריד אותו ועל הדרך מעבירה את השפתיים שלה על החזה שלי. אני מרגישה צמרמורות בגוף. השפתיים לא מנשקות, רק מרחפות על הגוף, יורדות כלפי מטה בזמן שמיכל מפשיטה אותי מהתחתון.
אני עומדת ערומה לגמרי מול בחורה שאני לא מכירה, המחשבות שלי מעורפלות, מרגישה את הנשימות שלה קרובות לאיבר המין שלי. אני לא מסוגלת לזוז, נותנת לאוויר החם שיוצא מהפה של מיכל לחדור לתוכי ולמלא אותי.
מיכל מוציאה את הלשון ומעבירה אותה באיטיות על השפתיים החיצוניות, בוחנת את התגובה שלי. מעבירה אותה עוד פעם אחת ולבסוף נעמדת ויוצאת מהתא הלבשה.
אני עומדת כמה רגעים במקום בלי לזוז. מהופנטת. “את מוכנה שם?” אני שומעת את משה מבחוץ ואני מתעוררת מהחלום. לובשת מהר את הבייבדול ויוצאת מהתא. הפטמות שלי בולטות כל כך מרוב חרמנות. הראש שלי עוד מסוחרר מהמגע שחשתי מקודם. משה מיד רואה וחיוך מרוצה נמרח על פניו. אני שמה לב ליד שלו שהולכת בין הרגלים ומסדרת את הזין שנעמד. בוחן אותי, מלטף לעצמו את הזין מעל המכנס.
מיכל נעמדת מאחוריי, מלטפת את הפנים שלי, את הצוואר. אני מרגישה אותה נצמדת אליי. הידיים שלה מטיילות עליי ומלטפות עכשיו את השדיים שלי, מסובבת אצבעות סביב הפטמות.
משה נשען על השולחן שמאחוריו, פותח באיטיות את המכנס ושולף את איבר מינו.
יד אחת של מיכל ממשיכה ללטף את החזה, נוגעת – לא נוגעת בפטמה. היד השנייה ממשיכה לחקור את הגוף, מתקרבת לאיבר מיני. משה לא מפסיק לאונן כשהוא מסתכל עלינו.
בתזמון מושלם, מיכל עם יד אחת צובטת לי את הפטמה וביד השניה מלטפת את איבר מיני מבעד לבד. אני עוצמת את העיניים והראש שלי נזרק אחורה מרוב עונג. קצב התנועה של היד הולך וגובר ואני מתחילה לגנוח, פותחת את העיניים ורואה את משה מתקרב לגמירה, עוצם עיניים, גונח ויורה זרע לכיוון הריצפה.
מיכל מפסיקה להניע את היד, בתגובה אני מנסה להזיז את האגן על האצבעות שלה אבל מיכל מושכת את הידיים ומתרחקת ממני. “סיימנו פה, תתארגני בזמן שאני משלמת”.
אחרי שאני מתאוששת ומתארגנת על עצמי מחדש, אני יוצאת מתא ההלבשה. רואה את המבט של משה עליי, אני מורידה את הראש והולכת אחרי מיכל לאוטו.
אנחנו נוסעים לעוד חנות, קונים כמה זוגות נעלי עקב ועוד כמה סוגים של מגפיים. העניינים בחנות הזאת הרבה יותר ענייניים ואנחנו מסיימות מהר וחוזרות לאוטו.
מיכל מתיישבת לידי ובזמן שאנחנו נוסעים היא פותחת לי את המכנס, אני מסמנת לה שהנהג רואה אבל היא מניחה לי אצבע על השפתיים, מגלישה אותה עד למטה, מחדירה אותה מתחת לתחתונים שלי, מצרפת עוד אצבע, דוחפת אותן לאט לתוכי. נותנת לי רגע להתרגל ומתחילה להניע אותן למעלה ומטה, בתנועה מעגלית.
בדיוק כשאני מתחילה להרגיש קרובה הרכב עוצר. אני מרגישה את מיכל מושכת את האצבעות ממני. אני מיד תופסת לה את היד, מנסה להשאיר אותן בפנים “בבקשה” אני לוחשת לה. אבל מיכל שולפת את האצבעות, מכניסה אותן לפה שלה ומנקה אותן. “בהזדמנות אחרת” היא אומרת לי ומדביקה לי נשיקה רטובה.
הנהג עוזר לי לעלות לדירה עם כל הקניות החדשות. אני מניחה את השקיות על הרצפה ומתרסקת על הספה.
הטלפון שלי מצפצף ואני רואה הודעה מאריאל.
“תתחדשי״.
חיוך מפגר נמרח לי על הפנים ואני נרדמת על הספה.
ביום שלמחרת אני מרגישה טוב, עוברת על כל הבגדים החדשים, מודדת, מחליפה שילובים. צליל הודעה נשמע בחלל החדר, אני מתיישבת על הספה ופותחת את הטלפון. אני רואה שקיבלתי הודעה מאיתן, בן הזוג שלי בחודש וחצי האחרונים, “הרבה זמן לא דיברנו, אולי ניפגש הערב?” אני מתלבטת. האמת שאין לי בכלל כוח לצאת, חשבתי לשבת מול הטלוויזיה ולא לעשות כלום, אפילו בעבודה הודעתי שאני חולה. מצד שני, עד שדברים מסתדרים לי, מצאתי דירה, אולי גם הזוגיות הזאת יכולה להצליח.
בסוף אני משתכנעת ואנחנו קובעים לצאת לאחד הברים הקבועים שלנו.
בהמשך היום, אני מקבלת הודעה מאריאל שרצה לדעת אם הכל בסדר ואם חסר לי עוד משהו. הודיתי לו על כל הקניות ועל הדאגה, המשכנו להתכתב ובמקרה סיפרתי לו שאני יוצאת היום לדייט עם הבן זוג. “מה תכננת ללבוש?” הוא שואל. “אממ עוד לא ממש חשבתי על זה” אני עונה, “משהו חדש?” הוא ממשיך לחקור “לא לא, רק יוצאים לבר, לא צריך להגזים!”. “אוקי, אז מתחת אני רוצה שתשימי את הסט התכלת החדש” הוא מבקש / דורש. “אני אחשוב על זה” אני עונה. אנחנו ממשיכים להתכתב במשך היום ואני מרגישה יותר ויותר חיבור לאריאל.
כשמגיע הערב אני שולפת מכנס קצר וגופיה ואז אני נזכרת בבקשה של אריאל, אני עוד מתלבטת רגע, נגשת לשקית ושולפת משם את הסט התכלת החדש.
אני לובשת את הסט ומעל את המכנס והגופייה, אומנם אי אפשר לראות את ההלבשה התחתונה, אבל אני מרגישה הרבה יותר סקסית איתו.
אני מסיימת להתארגן ורואה עוד הודעה מאריאל, “אל תשכחי את המתנה מהמסעדה”. אני רגע לא מבינה על מה הוא מדבר ואז נופל לי האסימון. הביצה הסינית. “אני לא יכולה, הוא ישים לב!” אני עונה ומיד מקבלת הודעה חזרה “הוא לא, אל תדאגי” ומיד אחריה עוד הודעה “זה ישמח אותי”. אני מתלבטת מה לעשות, משום מה, זה שהוא כתב שזה ישמח אותו עושה לי נעים בגוף. אני ניגשת למגירה, לוקחת את הביצה, מרטיבה ודוחפת את לאט בין הרגליים. מתענגת על התחושה הנעימה.
אני פוגשת את איתן בבר ואנחנו מתיישבים באחד השולחנות בחלק השקט יותר. הערב מרגיש לי קצת תקוע ולא כל כך זורם. השיחות לא מעניינות, כל הזמן עובר ותלי בראש מחשבות מה אריאל עושה או מה הוא היה אומר. אני אחרי חצי ליטר בירה וממשיכה לשתות, אולי זה יעביר לי יותר מהר את הערב הזה.
רטט חזק ומהיר כמעט ומקפיץ אותי מהכיסא. “מה קרה?” איתן שואל כשרואה את הקפיצה שלי. “לא לא, סתם קפצתי” אני מנסה להסביר בלי לדעת מה לומר. הרטט חוזר, הולך ומתגבר. אני סוגרת חזק את הרגליים אבל הרטט כאילו מחייב אותי לפתוח. אני מנסה להתמקד באיתן אבל כל מה שאני שומעת זה מלמולים. אני תופסת חזק את השולחן. מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. “את מרגישה טוב?” איתן מנסה לברר מה קורה איתי. “שניה, אני חייבת לשירותים” ועוד לפני שאני מסיימת את המשפט אני רצה לשירותים.
מתיישבת על האסלה, מורידה את המכנסיים, מכניסה את היד מתחת לתחתונים ומאוננת ביחד עם הרטט. “אתה לא נורמלי!” אני שולחת לאריאל תוך כדי. “איך הדייט?” הוא שואל כאילו לא מבין מה קורה. “אני לא מצליחה להתרכז!!” אני מנסה לנזוף בו. “את בטוחה שזאת הסיבה?” הוא שואל ונוגע בנקודה רגישה ופתאום הרטט נעלם. “למה?” אני שואלת אבל אין תגובה. “???” מנסה שוב אבל שום דבר. אני מנסה להמשיך לבד אבל יצאתי מריכוז. אני מסדרת מחדש וחוזרת לאיתן שלא מבין מה קרה.
“הכל בסדר?” הוא שואל, “נראה לי קיבלתי איזה קלקול קיבה, אני אחזור הביתה, בסדר?” אנחנו נפרדים ואני ממהרת להגיע הביתה.
איך שאני נכנסת לדירה אני פשוטת את הבגדים, נשארת רק עם החזייה והתחתונים. מוזגת לי עוד כוס יין לבן ויושבת במרפסת ומתבוננת על הים החשוך. פתאום עולה לי מחשבה, למה שרק אני אסבול מההתעללות הזאת, אני גם יכולה להתעלל באריאל. אני פותחת את הטלפון ושולחת הודעה לאריאל, “פתאום חשבתי על זה שלא ראית הבגדים שקניתי, אז הנה מה שביקשתי ממני ללבוש” אני מצלמת את עצמי עם הסט התכלת ושולחת לו את ההודעה.
אני מצפה לתגובה נלהבת אבל מקבלת הודעה אחת קצרה “דייט מחר בשמונה.”
קצת מתאכזבת אבל מצד שני אני מתרגשת להיפגש עם אריאל, פתאום כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה אם אריאל אהב את התמונה ומה אני אלבש מחר. מנסה לדמיין אותו לידי, רק מחכה למחר.
מושלם
הערות והצעות לשיפור, מוזמנים לשלוח הודעה בטוויטר
@MrQ88097418