הדירה החדשה – חלק א

כבר כמה חודשים שאני מחפשת דירה. חורשת את תל אביב מצפון לדרום, רצה לכל דירה ברגע שמפרסמים אותה. כבר ממש אין לי עוד כוחות לחפש. מה כבר ביקשתי? דירה שקטה, מוארת ולא איזה חור שהפכו אותו לדירה בלי חלונות? כמובן גם צריך שלא יהיה שכר דירה משוגע אבל מאמינה שיהיה בסדר. נשארו לי עוד יומיים עד שאני חייבת לפנות את הדירה ונראה שהמעבר יהיה ישירות לפינת הרחוב. הגעתי למצב שאני כבר מוכנה להתפשר ולגור עם שותפים, לא חשבתי שבגיל 30 אני עוד אצטרך לגור עם מישהו שהוא לא הבן זוג שלי.

אם כבר אני מדברת על בן זוג, התחלתי לצאת עם מישהו לפני חודש וחצי, אבל אין שום סיכוי שאני עוברת לגור עם מישהו שרק הכרתי, גם ככה אני מצוינת בלהרוס קשרים אז אני אוותר על ההזדמנות הראשונה שיש לי.

אני גוללת את עמוד הפייסבוק בפעם האלף, מחפשת אחר מודעה חדשה. פעם בכמה שעות עולה עוד דירה ואני רצה לראות רק בשביל לגלות שמישהו שילם עוד כסף בשביל שיסכימו לסגור איתו.

החלטתי שאני חייבת לנקות קצת את הראש, שמתי בגד ים והלכתי לחוף. ים תמיד עוזר לי לנקות את הראש.

אני פורשת סדין על החול החם, שמה אוזניות ועוצמת עיניים, נותנת לשמש החזקה להכות בי. אני חושבת איך זה שאני, המצטיינת בבית ספר, בצבא, בלימודים בכל דבר שרק היה לי בדרך, נתקעת בלי דירה, עם עבודה שבקושי מכניסה משהו. עוברת דירות כל שני וחמישי בעיר שאמורה להיות כל כך טובה לצעירים, ואני? אני רק סובלת בכל דקה.

דמעות זולגות מעיניי ואני מנגבת אבל הן רק הולכות ומתגברות ואני כבר ממש בוכה.

אני מתאפסת על עצמי בחזרה, מציגה כלפי חוץ את הבחורה החזקה שלא אכפת לה מכלום. שיכולה להשיג הכל. השמש כבר שוקעת ואני מבינה שנשאר לי רק עוד יום אחד לחיפושים, אני מתארגנת לחזרה הביתה, שמה את השמלה, מקפלת את המגבת ומתחילה לצעוד חזרה.

אני יוצאת מהחוף ואיך שאני מרימה את העיניים אני רואה מישהו תולה שלט של דירה להשכרה. אני מיד רצה לשם, חוצה את הכביש ועולה במדרגות לקומה השלישית. מתחילה לפנטז על דירה מול הים, לפתוח עם עוגה במרפסת ולסיים את היום עם כוס יין מול השקיעה. אחחח איך בא לי.

אני מסדירה את הנשימה בסיום הריצה והטיפוס. הדלת של הדירה פתוחה. "שלום, יש פה מישהו?" אני דופקת בדלת. לפתע צץ בחור צעיר בלבוש אלגנטי, מופתע שמישהו הגיע לדירה. "היי, ראיתי את השלט מלמטה. אני אשמח לראות את הדירה" מיד הודעתי בשמחה. "אה, וואוו זה היה מהיר. אפילו עוד לא פרסמתי אותה. אבל אני חייב לרוץ עכשיו לדירה אחרת" הוא ענה עם חיוך קטן למראה אכזבתי. "זזנו?" הגיח בחור נוסף, הרבה יותר מבוגר. כשראה אותי הוא הסתכל על הבחור הצעיר עם מבט שואל. "היא ראתה את השלט שתליתי בשבילך ורצתה לראות את הדירה. אין לך מה לדאוג, אני אטפל בכל זה" הבחור הצעיר ענה. "זה בסדר, אני אראה לה עכשיו ואתה בהמשך" הבחור המבוגר אמר בטון לא כל כך נלהב.

"כנראה שאלוהים אוהב אותך, תפסת את בעל הדירה במצב רוח טוב" אמר הבחור הצעיר והתחפף מהדירה כאילו לא היה.

הבחור המבוגר מזמין אותי להיכנס ולעשות סיבוב. אני עוברת בין חדר השינה, הסלון הגדול והמבטח המושלם, שירותים ומקלחת חדשים דנדשים ובנוסף לכל זה גם מרפסת קטנה לסיים בה את היום אל מול השקיעה. לא יכול להיות יותר טוב מזה.

הבחור המבוגר יושב על כורסא, מחכה שאסיים את הסיור שלי. "אז כמה השכר דירה?" אני שואלת כשאני חוזרת לסלון ומתיישבת על ספה ממול האדון. "השכר דירה הוא 7500 לא כולל חשבונות" הוא אומר ואני מנסה לעכל את המחיר "אה, ואני מקווה שיש לך בן זוג, כי אני משכיר את הדירה רק לזוגות" הוא מוסיף. אני שוכחת לרגע מהמחיר ונתפסת לעניין הזוגי "לא הבנתי, למה רק לזוגות?" אני שואלת. "עם בודדים זה תמיד בלאגן, תמיד עזובים פתאום בלי להודיע. בלאגן בלאגן בלאגן" הוא אומר ורואה את האכזבה על הפנים שלי. "אני מבין שאין לך בן זוג?" איך שהוא מסיים את המשפט אני מתחילה לבכות.

הבחור המבוגר נותן לי כמה רגעים לבכות ובסוף שואל "מה העניין? יש עוד מלא דירות". אני מרימה את הראש ועונה "לא, אני מחפשת כבר מלא זמן. נשאר לי עוד יום אחד לפנות את הדירה, אני מתחננת אליך" אני אומרת בזמן שאני קמה מהספה ויורדת על הברכיים ממש לידו.

הבחור המבוגר מרגיש לא בנוח, בקושי מסתכל עלי "תקומי תקומי" הוא קורא אבל אני ממשיכה לבכות לידו "בבקשההה.. תן לי לגור פה" אני אומרת ורואה את גלגלי השיניים בראש שלו זזים. הוא לא אומר כלום אבל מסתכל עלי, בוחן אותי ואת התנועה שלי. אני שמה לב שאני נשענת לו על הברך בזמן שאני בוכה.

מחשבה עוברת בראשי, אני ממהרת לבטל אותה, אבל היא חוזרת. אני יכולה להשתמש ביכולות הנשיות שלי. אולי אם אני.. לא. אין סיכוי. זה רק בסרטים.

הראש שלי נמצא בבלבול מוחלט. שקט בחדר. הוא מסתכל לי בעיניים, עמוק עמוק, אני מחזירה לו מבט חודר.

בלי לחשוב יותר מידי, אני פותחת לו את החגורה באיטיות, לא מזיזה את המבט מהעיניים שלו. אחר כך פותחת את הרוכסן. לא אני ולא הוא מזיזים את המבט.

אני שולפת מתוך התחתון שלו את איבר מינו. הוא עבה מאוד למרות שהוא בכלל לא עומד. אני מכניסה אותו לאט לתוך פי. מנתקת את העיניים בשביל להתרכז במה שאני עושה. מלקקת מסביב. עולה ויורדת, מרגישה אותו מתנפח לי בתוך הפה. אני נעזרת ביד וכשהוא ממשיך לגדול אני עובדת על הזין עם שתי הידיים. מנסה להכניס כמה שיותר לתוך הפה. העיקר שיהיה מרוצה. המוח שלי מנותק, כאילו לא קיים. משחקת עם יד אחת בביצים.

לפתע הוא קם, מסדר את הבגדים וסוגר את המכנסיים. אני חוששת, מה עשיתי לא בסדר. מנגבת את הרוק שמפוזר לי מסביב לפה.

הבחור המבוגר מתקדם לכיוון הדלת, עוצר ליד השולחן ומניח עליו מפתח. "תעבירי את הדברים שלך עד מחר בצהריים. בערב יגיע הנהג שלי לאסוף אותך ונלך לאיזו מסעדה, כדאי שתתלבשי יפה" הוא אומר בלי להביט בי בכלל בזמן שאני עוד על הברכיים ומוסיף בשקט "כדאי לך שאני אהיה מרוצה" הוא יוצא מהדירה ואני נשארת שם לבד, המומה לגמרי.

אני קמה לאט, מסתכלת מסביב. מבינה שמצאתי דירה, כל השאר לא חשוב! אני צועקת משמחה, רצה לחדר השינה ואז לסלון ולמרפסת. צועקת לשמיים. מביטה למטה, רואה את הבחור המבוגר נכנס לאיזה רכב יקר ונוסע משם.

בבוקר התעוררתי בדירה שלי, מנסה לשחזר מה קרה אתמול. כאילו נמחק, בקושי זכרתי שהוא הסכים לי להיכנס לדירה. "שיט!" צעקתי בזמן שאני קופצת מהמיטה. יש לי עד הערב להעביר הכל.

אני תופסת כמה תיקים ומרוקנת את הארונות לתוכם. עוברת על שאר הבית ומסדרת הכל לתוך כמה ארגזים שכבר ארגנתי כמה ימים לפני. אני עוברת על הכל, מוודאת שלא נשאר ומזמינה מונית בשביל להעביר את הציוד.

הנהג החמוד עזר לי להוריד את התיקים והארגזים ולהעמיס לרכב. למרות שהוא קצת חפר השארתי לו טיפ בשביל שיעזור לי לעלות את הציוד גם לדירה החדשה "פששש.. השתדרגת" הוא החמיא בזמן שהכנסנו את הדברים לדירה.

הצלחתי להיפטר ממנו מהר. שוב עשיתי סיבוב בדירה. לא מאמינה שהצלחתי בסוף למצוא מקום לגור. אני עושה אמבטיה ארוכה בשביל להתאושש מכל מה שעבר עלי בימים האחרונים. בלי לשים לב הזמן רץ וכבר חמש בערב. יש לי עוד שעתיים עד שיגיעו לאסוף אותי. אני יוצאת מהאמבטיה עטופה במגבת. עוברת על כל הבגדים שלי, מחפשת משהו שיתאים. אני לא רוצה משהו פשוט מידי אבל גם לא משהו מושקע. אני ממש מקווה שהוא מבין שזה היה חד פעמי ולא הולך להפוך למשהו קבוע. עוברת חצאיות ומכנסיים ועל כל השמלות עד שבסוף אני מוצאת שמלה שחורה, קצת אלגנטית שנשארה לי מאיזה מסיבה שהלכתי אליה. היא מגיעה כמה סנטימטרים מעל הברכיים ויש לה מחשוף קטן.

אני מתאפרת, לא מושקע מידי ובסוף אני שולפת את נעלי העקב שאני אוהבת. מוכנה ומזומנה אני יוצאת למרפסת להתאוורר. עוברות כמה דקות ואני מזהה את הרכב מרחוק. הנהג יוצא ורואה אותי מלמטה, מסמן לי לרדת.

ממהרת למטה, נכנסת לרכב, אני קצת מופתעת שאין אף אחד ברכב חוץ מהנהג. "רק אני?" אני שואלת את הנהג. "מר נוימן יחכה לך כבר במסעדה".

אנחנו נוסעים ומגיעים לאחת המסעדות היקרות בתל אביב. אני יוצאת מהרכב ובכניסה למסעדה מקבלת את פניי המארחת "הזמנת מקום?" היא שואלת. "אני.. אני עם מר נוימן" אני נזכרת שככה הנהג קרא לו. המארחת מובילה אותי לשולחן פינתי "מר נוימן ביקש שתחכי לו. הוא עוד מעט יגיע" המארחת מעדכנת אותי ומיד מגיע מלצר ומוזג לי יין לבן.

עוברות כמה דקות וכבר הספקתי לסיים את כוס היין ולאכול כמה מאכלים שהמלצר דחף לי לצלחת. בשעה טובה אני רואה אותו נכנס למסעדה, הלב שלי קצת דופק בהתרגשות. אני נותנת לו חיוך מאולץ כשהוא מגיע ומתיישב מולי. "סליחה שהיית צריכה לחכות. אני רואה שלפחות מטפלים בך" אמר כשהוא מביט בצלחת ובכוס היין שהמלצר ממלא מחדש. "העברת הכל לדירה?" הוא שואל, "כן, אבל עוד לא סידרתי כלום, הכל בדירה" אמרתי והוא הנהן לאישור.

הוא בוחן אותי "שמלה נחמדה אבל את צריכה קצת מייקאובר" הוא אומר ומיד ממשיך "אז.. תספרי לי קצת מי את".

"אמ.. אז אני שני, בת 30 במקור מירושלים אבל גרה בתל אביב כבר ארבע שנים. אני מתמחה בעריכת דין"

"יש חבר?"

אני מחייכת חיוך נבוך "יש מישהו שרק התחלתי לצאת איתו, משהו כמו חודש".

מיד כשאני מסיימת הוא מציג את עצמו "אני אריאל נוימן, איש עסקים, נדל"ן, הייטק וכדומה. רוב הזמן אני לא בארץ אבל עם הקורונה יוצא לי קצת יותר" אחרי שהוא מסיים לדבר הוא שולף כמה דפים מקופלים מתוך החליפה. "אז את הדירה ראית, הגיע הזמן לחתום על חוזה" הוא מעביר לי את הדפים ושולף עט מכיס נוסף. "אני מניח שבתור עורכת דין את מבינה בחוזים, אז תקראי הכל.

אני עוברת על הסעיפים, חוזה רגיל כמו לא מעט חוזים שכבר ראיתי, עלויות תיקונים, צביעת דירה. אני מסיימת את העמוד הראשון ועוברת לעמוד השני, כאן הדברים כבר היו שונים. בסעיף אחד רשום שבמידה ובעל הנכס אינו מרוצה יותר מהדיירת הוא יכול לפנות אותה בהתראה של יומיים. סעיף נוסף מדבר על תקשורת קבועה של לפחות אחת ליום אל מול בעל הנכס. בסעיף האחרון כתוב שאני צריכה להתחייב לדייט אחד בשבוע ובמידה וארצה יותר בעל הנכס ישקול לפי רצונו. חחח בטח, ממש אני ארצה לבלות איתו. פעם בשבוע מסעדה טובה זה לא נורא אבל מספיק בהחלט.

"תראה, זה לא חוזה רגיל" אמרתי כשסיימתי לקרוא. "אני יודע, את הלכת בכיוון הזה". "כן, בקשר לאתמול. אני לא יודעת מה קרה לי, אני לא כזאת, אני לא יודעת איך להסביר" אמרתי. "אז אל" הוא ענה.

המלצר הגיע עם אוכל שאריאל הזמין. הכל פשוט ברמה הכי גבוה שיכולה להיות. אני אוכלת ושותה ושוכחת שאני בכלל צריכה לחתום על החוזה. כבר מרגישה יותר משוחררת והשיחה מרגישה יותר נעימה.

אחרי שהמלצר מפנה לנו את השולחן אריאל מוציא מהכיס קופסא קטנה ומניח מולי. "בשבילי?" אני שואלת והוא מסמן לי לפתוח. כבר מפנטזת על איזו שרשת יפה. אני פותחת את הקופסא ורואה ביצה סינית ואני ממש בהלם. "את יודעת מה זה?" הוא שואל ואני מסמנת כן עם הראש. "יופי, אז שימי את זה איפה שזה צריך להיות".

"תראה, כמו שאמרתי, אתמול הייתה טעות, אני לא זונה". אריאל נשאר שליו, "אני אמרתי שאת זונה? את חשבת שאת תרדי על הברכיים, קצת תיגעי פה ושם והכל יהיה בסדר? הכל בסדר, לא חייבים כלום. החלטה שלך איך להתקדם".

ישבתי כמה רגעים מביטה רק בקופסא, מריצה את כל התרחישים ובהחלטה של הרגע אני לוקחת את הצעצוע וקמה לכיוון השירותים. "לאן?" אריאל שואל. "אה, רצית שאני אכניס את זה.." אני אומרת מעט עצבנית והרבה לחוצה "תעשי את זה פה". העיניים שלי נפתחות מההלם של הדרישה אבל אריאל מסמן ברוגע לחזור לשבת. אני מגלגלת קצת עיניים וחוזרת לשבת. אני בוחנת את הסביבה. אנחנו יושבים בפינת המסעדה, רואה שאף אחד לא מסתכל. אני מרימה קצת את החצאית ומשכת מעט את התחתונים. אני מעבירה את הביצה על השפתיים החיצוניות, מרגישה שהן מספיק לחות ואני דוחפת את הביצה פנימה. אנחה קטנה בורחת לי מהפה.

"אני חושב שמגיע לנו קינוח" אריאל נותן לי לבחור את הקינוח. אנחנו ממשיכים לדבר ולהכיר. מה שהתחיל כמו ראיון עבודה הפך לשיחה זורמת ונעימה. המלצר הגיע עם מספר קינוחים על המגש. בזמן שהוא מתחיל להניח על השולחן אני מרגישה רטט בין הרגליים שלי. אני מיד לוחצת חזק את הרגליים אחת כלפי השניה. הרטט עולה ויורד ואני קופצת בכיסא. המלצר מסתכל עלי ולא כל כך מבין. הרטט שוב מוגבר ואני נושכת את השפתיים בשביל שלא תברח לי גניחה חזקה מהפה. אני נמרחת בכיסא, הרגליים משוחררות ואני מרגישה את הרטט הולך וגובר. אני כבר ממש בעננים, לא שמה לב שהמלצר כבר המשיך הלאה. העיניים עצומות, מלקקת את השפה, מרגישה כבר קרובה ובמכה אחת הרטט נכבה.

לוקח לי כמה שניות להתאושש, לפתוח את העיניים ולהבין איפה אני בכלל נמצאת. אני כל כך חרמנית, מרגישה שאני חייבת לגמור ועדיף כמה שיותר מהר. "בתיאבון" אריאל מתחיל לאכול כאילו לא קרה כלום.

כשהקינוחים נגמרים אריאל מעביר לי שוב את החוזה והעט. "הגיע הזמן להחליט" הוא רואה שאני קצת לחוצה אז הוא מוסיף "לא יקרה שום דבר שלא תרצי". אני פותחת את הדפים וחותמת במקומות המסומנים.

אריאל לוקח את הדפים וקם "שיהיה לך לילה טוב שני. הנהג שלי ייקח אותך לדירה".

אני נכנסת לרכב, כבר גמורה מעייפות. בדרך אני מביטה החוצה. חושבת על החיים ולאן שהם לוקחים אותי, רחוק מכל מה שרק היה אפשר לחשוב לפני כמה שנים.

אני חושבת שאני מדמיינת אבל לאט לאט אני מבינה שאני באמת מרגישה רטט בין הרגליים. העוצמה משתנה כל כמה שניות. אני עוצמת עיניים, יודעת שאין לי למה להילחם בזה ואני מתמסרת לעונג שמציף אותי. גניחה קטנה ועוד אחת יוצאות לי מהפה. נושכת את השפתיים. מזהה את המבט של הנהג מציץ לכיווני כל כמה רגעים. העיניים שלי חצי פתוחות. מעבירה ליטוף מהיר על החזה, נמרחת במושב האחורי ושוב, הרטט נעלם בבת אחת. אני נשארת עם העיניים עצומות עד שאני מרגישה את הרכב עוצר מתחת לדירה החדשה שלי.

המשך קריאה – חלק ב