הרפתקאות הטקסטיל הסיני בישראל – חלק ב

זהו המשך לסיפור הרפתקאות הטקסטיל הסיני בישראל – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

שוב תפסתי את מבטו והרגשתי כאילו נגע בי. הסתכלתי הצידה מחפשת כל נקודה אחרת להתמקד בה, רק לא הוא, רק לא העיניים השורפות האלה.

״מאמי, הכול בסדר? חם לך? את אדומה״. – מאיר הסתכל עלי במבט מודאג וחפן את הברך שלי מתחת לשולחן.

״באמת?״ – חייכתי אליו והעברתי את השיער הצידה. – ״אולי קצת חנוק כאן״. – הוא נשף לי על הצוואר וידו מתחת לשולחן עלתה גבוה יותר על הרגל, צחקתי והזזתי לו את היד. – ״מאמי, אתה לא עוזר!״ – הוא חייך ומזג לי כוס יין קר.
נשמתי עמוק והתמקדתי בשיחה שהתנהלה סביב השולחן, מישהו בדיוק סיפור משהו מצחיק וצחקתי, זרקתי כמה הערות ושוב צחקנו. סך הכל ערב נחמד עם בן זוגי מאיר, כמה זוגות חברים, הרבה יין… ואיתו – האורח הלא צפוי שמתחילת הערב גרם לדם שלי להיות בקירבה מסוכנת למצב רתיחה.
הרי שום דבר לא הכין אותי לזה שהסטוץ המטורף שהיה לי בחו"ל ישב אצלי בסלון בתצורת רון, החבר הכי טוב של מאיר מהצבא ויחמיא לי על הסלטים. הרמתי את העיניים ושוב המבט הזה. שוב מוזיקת רוק מחרישה אוזניים, קצב, עונג… נהיה לי חם כאילו מישהו הדליק חימום באוגוסט. סגרתי את העיניים, מעיפה מעצמי את הזיכרון.
לעזאזל איתו!! – חשבתי בעצבים ורוקנתי כוס יין.
הערב זרם לו, כמעט הצלחתי להחזיר את הדם בגוף למצב צבירה נוזלי ולהתעלם בנימוס מקיומו עד ש…

״את נראית לי מוכרת, יצא לנו להיפגש בעבר?״ – הוא זרק לעברי עם חיוך נחמד שלא היה מבייש אף שד מהגיהנום, הבן זונה לא יעשה לי חיים קלים.

״האמת שלא עולה לי כלום״. – אמרתי בטון רגוע והחזרתי לו את אותו החיוך. אין לי מושג איך הוא לא התלקח במקום מהמבט שלי. – ״אולי ראית אותי באיזה אירוע עם מאיר או משהו״.

״לא מאמי אין מצב, הוא כבר כמה שנים גר בהונגריה. רגע! היית בבודפשט שנה שעברה! בפסטיבל הרוק הזה… נו איך קוראים לו?״ – מאיר הקיש באצבעות בניסיון להיזכר. – ״מיגט… ליגט… נו… זה על קצה הלשון!״

״זיגט!״ – אמרנו ביחד וניצלתי את ההזדמנות לבעוט בחוצפן הזה מתחת לשולחן.

״זיגט! נכון!״ – מאיר נראה מרוצה מהסיטואציה. – ״איזה קטע אם הייתם מכירים שם ופתאום נפגשים בארוחה בבאר שבע.״

״באמת יכל להיות קטע״. – הוא חייך אלינו. – ״אבל דווקא שנה שעברה לא הייתי שם, נראה לי שאת פשוט ממש דומה לאיזו בריטית שפעם הכרתי״.

״טוב, מקווה שזאת מחמאה…״ – חייכתי. – ״אומרים שלכל אחד מאיתנו יש תאום אי שם מסתובב בעולם״. – כולם שקעו בשיחה על תאוריות הזויות. שלפתי מהמגירה קופסת סיגריות ששמרתי למקרה שסוף העולם יגיע ויצאתי למרפסת.
האמת שבכלל לא רציתי לעשן, רק להתקרר ולהיות קצת לבד. הנחתי את הקופסה בצד ונשענתי על המעקה. כאילו מה הסיכוי שזה יקרה? חשבתי לעצמי, מנסה לשאוב שקט מהכוכבים הקרים, מה הסיכוי שאפגוש אותו בתוך החיים האמיתיים שלי? נכון המדינה הזאת קטנה, אבל עדיין מדובר במיליונים… הייתי צריכה למלא לוטו!
דלת המרפסת נפתחה וקטעה את חוט המחשבה שלי. רון סגר אחריו את הדלת ונשען על המעקה עם הפנים אלי.

״קטע אה?״ – הוא הדליק ג'וינט ובחן אותי במבט ארוך, הרגשתי שאני שוב טובעת בתוך העיניים השחורות האלה.

״קטע…״ – חייכתי.

״את יודעת מה הכי קטע?״ – הוא העביר לי את הסיגריה ולקחתי אותה מסכימה להפסקת אש. – ״שאפילו לא ידעתי שאת ישראלית״.

״טוב, החזרת לי על זה בשולחן!״ – הוא גיחך והמשכתי. – ״אבל תודה שהיה בזה משהו מדליק. גם צריך מידי פעם לעשות שימוש במבטא הבריטי שלי״. – צחקתי והחזרתי לו את הג'וינט, מנסה להתעלם מהתכווצות מתוקה בבטן כשנגעתי בידו. – ״מצד שני… אם אז היינו מדברים יותר, היית עולה על זה תוך דקה״. – המשפט האחרון לא יצא בטון קליל כמו שרציתי. פתאום מה שניסיתי להדחיק כל הערב פשוט צף.
הסתובבתי ובאתי ללכת, יותר נכון לברוח אבל הוא תפס אותי ביד ותוך שנייה הייתי צמודה לקיר, טובעת בתוך נשיקה אינסופית שמטריפה את הגוף והופכת את המוח לשלולית. עצמתי את העיניים, לא מסוגלת להזיז את היד החוקרת את גופי, עוברת על הבטן, נכנסת בין רגלי. כל כך רטובה… הרגשתי את האצבעות שלו חודרות לתוכי ונשכתי אותו בכתף, בקושי מצליחה לעצור גניחה.

״פאק ילדה את בוערת!״ – הוא לחש מגביר את תנועת האצבעות בתוכי. – ״חבר שלך יודע איזה זונה את?״ – לא עניתי, פשוט ניצמדתי אליו עם כל הגוף, מתפתלת בידיו, חסרת אונים מול העונג המתפשט בגופי. – ״תעני לי! הוא יודע כמה את זונה?!״

״הוא יודע מה שהוא צריך לדעת…״ – לחשתי. וגם אתה, את זה כבר השארתי לעצמי. אם היה בעולם מישהו שידע איזה זונה אני, זה היה מאיר. היינו רחוקים ממונוגמיה ועשינו דברים די מטורפים ביחד, אבל היו לנו גם גבולות ברורים – לא בבית שלנו ולא עם חברים. גבולות שהשאירו מחוץ לתחום חברים חתיכים מהצבא שפעם הזדיינתי איתם בבודפשט.

״לינההה? את כאן?״ – שמעתי את קולו של מאיר מתקרב למרפסת והוא שחרר אותי מיד. לקחתי נשימה עמוקה, סידרתי את השמלה, הדבקתי חיוך של קלאס באפס מאמץ ונכנסתי לבית. – ״לא עמדת בפיתוי, אה?״ – הלב שלי החסיר פעימה אבל הוא רק חיבק אותי והצביע על קופסת הסיגריות שהחזקתי ביד.

״אתה מכיר אותי, אפס בדחיית סיפוקים״. – חייכתי חיוך נבוך ומשכתי כתפיים.

״מכיר מאמי, באמת מכיר…״ – הוא הסתכל עלי במבט ארוך וחייך לרון שנכנס אחרי. – ״אצטרך עוד איזה חצי שעה להקפיץ כמה אנשים כי אין מוניות. אה וגם הצעתי לרון להישאר לישון אצלנו על הספה אם לא אכפת לך, כבד לנסוע למרכז עכשיו״.
מה להישאר?! איך הוא לא רואה מה קורה איתי???! אבל רק חייכתי. – ״הכי בכיף, יעזור לי לסדר״.

40 דקות
הערב לקראת סיום, אני מסדרת את השולחן עם הבנות, צוחקת, מפטפטת, הכול על טייס אוטומטי הראש שלי רחוק שנות אור.

15 דקות
פרידות, נשיקות, הבטחות להיפגש יותר… נראה לי התחייבתי לטיול באירופה, לא אכפת לי.
אני לא כאן.

8 דקות
מחפשים עגיל ואז טלפון שהלך לאיבוד… אני אקנה לך טלפון חדש! רק לכו כבר!!!!

30 שניות
הלב פועם כל כך חזק, סופר גרגיר גרגיר בשעון החול, הבטן מתהפכת.

5 שניות
נעלתי את הדלת ושנייה אחרי כבר הייתי צמודה לקיר, גונחת, מתחרפנת מהידיים שלו על גופי, בתוכי… נשרפת כאילו אין לי עור.

״שששששש ילדה… תירגעי, אני יודע… אני גם מרגיש את זה״. – הוא לחש, מושך את השמלה שלי מטה ומכסה את שדיי בנשיקות, מוצץ, נושך את הפטמות ואני רק תופסת לו את השיער, מצמידה אלי… כל כך מעט זמן!

״מאמי בבקשה…״ – לחשתי בקול שכבר לא היה שלי, נצמדת אליו עם כל הגוף, כבר לא עומדת בתחושת הריקנות שמתעצמת בגופי. – ״תזיין אותי!!!״
הוא תפס אותי חזק בישבן, הרים וחדר לתוכי בתנועה אחת חזקה, צרחתי. תפסתי אותו בכתפיים ונעלתי את רגליי סביבו, מתמסרת לקצב… מקבלת אותו הכי עמוק שאפשר. מאמי אני מצטערת! אני לא רציתי לבגוד! אבל מה הסיכוי של בת אנוש להתנגד לצונאמי? וגם אם היה סיכוי כזה… איך אפשר לעצור!? זאת המחשבה האחרונה שפקדה את מוחי המעורפל לפני שהעולם התנפץ למיליון רסיסים קטנים ופשוט נהיה כל כך טובבבבבבב.
הוא שחרר אותי וגלשתי לרצפה עוד רועדת מזרמי הנאה השוטפים את גופי. הזין המהמם שלו היה מולי, כמה עונג הוא נתן לי. בתנועה אימפולסיבית תפסתי אותו עם השפתיים, מלקקת ממנו את הנוזלים שלנו… מתמסרת לגבר הזה כאילו יש רק אותו ואותי בעולם.
כשמאיר נכנס ישבנו במטבח, לפנינו עמדו שתי כוסות קפה ריקות שהספקתי לשים על השולחן בשנייה אחרונה. התחתונים שלי היו בתוך החזייה והרגשתי איך הזרע שלו נוזל לי על הרגל.

״היי, למה אתם נראים כאילו קברתם גופה ביחד?״ – הוא צחק מהבדיחה של עצמו ונישק אותי בלחי.
״אנחנו עוד בשלב התכנון…״ – חייכתי.
״טוב, אני חייב להתקלח״. – הוא קרץ לנו ובא ללכת, כמעט נשמתי לרווחה.
״ומאמי״ – הוא הסתובב אליי עם חיוך ממזרי שהכרתי כל כך טוב.

״כן…״ – פאאאאאאק!
״יש לך קצת שפיך על הסנטר.״

מה לי ולגבולות באמת?
אני עוברת אותם גם כשקובעת אותם בעצמי.