הכוכבים נופלים

מתארגנת למסיבת עובדים, נושא הערב שנות ה-30, לובשת חליפת פסים רחבה ועניבה שחורה מחרוזים. אני אל פאצ'נו בייבי. לא מתכוונת לשתות הערב, אפשר לקחת את האוטו. תוך חצי שעה מגיעה למקום, בכניסה לאולם שלט גדול עם סלוגן "אנחנו לא מחפשים דרכים קצרות" מחייכת לעצמי, אני מחפשת דרכים קצרות למציאת דרכים קצרות.
בין מאות העובדים מזהה אותך, אתה מנפנף לי עם היד ומצביע על מקום פנוי לידך, אני באמת שמחה שאתה כאן. אנחנו מכירים מזמן, לשנינו יש מישהו שמשלים אותנו ואנחנו פשוט ידידים בלי לחשוב על משהו מעבר. אתה כל הזמן מביא לי יין לבן, הוא קר ונורא טעים, אני מאוד נהנית מהערב איתך ואיכשהו כרגיל שוכחת שבכלל לא תכננתי לשתות, מבינה שאין מצב שאני נוהגת חזרה ואצטרך לאסוף את האוטו מחר. כמובן שבתור האשם הבלעדי למצבי אתה זה שמקפיץ אותי הביתה, אתה לא מתנגד.

אתה מדליק את הרדיו, קולה של אדל ממלא את החלל. קריין הרדיו משמיע Skyfall ומדבר על מטר המטאורים השנתי שמתרחש היום, ממליץ לנסוע למקום הכי חשוך במדבר, אתה מכיר תצפית הכי טובה בנגב, מציע לקחת בירות ולנסוע לשם, אני זורמת. הערב עוד צעיר ובכלל לא בא לי לישון, תמרור עצור נדלק בראש אבל אני מתעלמת, אנחנו הרי רק ידידים.

אנחנו במדבר, אורות העיר מאוד רחוקים. יושבים על מכסה המנוע ושותים בירה בהמתנה למופע המרכזי, נראה שהכוכבים לא קיבלו שום עדכון לגבי תפקידם הערב והם פשוט תלויים שם באדישות אינסופית, בלי שום כוונה ליפול. אתה מספר לי משהו מצחיק וצוחק מהבדיחות של עצמך, אני פשוט מסתכלת על הפנים שלך, חושבת על זה שאף פעם באמת לא ראיתי אותך, כמו שאני רואה אותך עכשיו. אתה משתתק בחצי מילה, אינטואטיבית מבין שמשהו השתנה, נהיה רציני ברגע, כאילו הורדת מסכה שכבר אין בה צורך. הסצנה האילמת נמשכת כמה שניות ואני מבינה שהלך עליי. תמרור עצור מופיעה שוב ומתנפץ לרסיסים כשאתה מושך אותי אליך. החיבור בינינו מטורף! בתודעה המשתנה, כל הערב נראה כהקדמה לזה ואולי ככה זה היה. הידיים שלך כבר בכל מקום, חודרות לגופי בלי בושה, לא עוצרות לרגע… לא מאפשרות להתפקח, לחשב מחדש. מוחי המעורפל עושה ניסיון נואש להחזיר את השליטה. אני מבקשת שתעצור, ״מאמי אנחנו עושים טעות! אנחנו נצטער על זה מחר.״ אבל אתה לא מקשיב לי… פאאאק, אפילו אני לא מקשיבה לי, לא יכולה להפסיק לנשק אותך, אני לא רוצה לעצור!! יד מורמת בשביל להדוף רק מצמידה אותך יותר. אני שלך הלילה ומחר יגיע בעוד אלפי שנים.

אני שוכבת על מכסה מנוע, לבושה רק עניבת החרוזים ואור ירח, גופת התחתונים זרוקה איפשהו ליד האוטו. רגליי פתוחות לרווחה ואני חשופה מולך לגמרי. אתה עושה לי משהו מטורף עם הלשון, מחדיר לי אצבעות, מוצא את הנקודה ולוחץ… הגוף שלי נטרף, אני צועקת.. אתה מניח לי יד על הבטן, מקבע במקום, ממשיך ללחוץ במקום בו העונג נוצר ומתפשט בכל הגוף…
והכוכבים נופלים.

אני מסתכלת בפליאה על השמיים הסגולים, עדיין רועדת ומעורפלת מאורגזמה, אתה מנשק אותי, מרגישה את הטעם שלי על שפתייך. בנשיקה שלנו אין רכות, רק תשוקה ורצון ראשוני. אתה הופך אותי על הבטן וחודר, מהר, חזק… אני עוצמת את העיניים, מתמסרת לקצב הקדום ביותר בעולם, מרגישה שייכת לך בכל תא בגופי. זכר ונקבה ברא אותם… כאילו המדבר החזיר אותנו להגדרות יצרן. מרגיש שהזמן נעצר ושום דבר אחר כבר לא קיים יותר, רק תנועה, קצב…עונג.
והכוכבים עוד נופלים.

אני לא מצטערת על כלום, חוץ מזה שאנחנו כבר לא ידידים.