ענבים וקצפת

ענבים וקצפת, זה מה שאני אוהבת, תותים עושים לי צרבת.
אמרתי לו את זה כשנפגשנו במקרה ליד דוכן הפרי-שייקים במתחם הבורסה ברמת גן.
הסיפור הרגיל, קונה פרי שייק בהפסקת הצהריים, בדיוק שיחה נכנסת, מסתבכת עם התיק, הפרי שייק והפלאפון, משהו מבין השלושה חייב ליפול, ארבעה יותר נכון, לרוב אני לא שוכחת לעקם גם את הקרסול ולשבור את העקב. הפעמים בהם הפרי שייק נשפך על הקרקע והפעמים בהם על החולצה הלבנה מתחלקים בערך ״פיפטי פיפטי״. הפעם הזאת ניצלתי מכתם אבל העקב נשבר.
״תמיד היית מבולגנת״ הוא אמר לי, הוא זכר שגם בכיתה ט׳ בהפסקת הצהריים הפיתה תמיד הייתה נפתחת לי מלמטה וכל השוקולד מטפטף על החולצה. קבוע הייתה לי עוד אחת להחלפה, קבוע הייתי מחליפה. דיברנו על המי והמה בזמן שליווה אותי חזרה לבניין המשרדים שבו אני עובדת. לקח לנו כמה דקות יותר להגיע בזכות העקב השבור. החלפנו טלפונים והבטחנו לשמור על קשר. היום לא התעכבתי במשרד, החלטתי לחזור הביתה מוקדם יותר, לקחתי איתי את שני התיקים הנותרים של לקוחות דחופים לטיפול, אלה עם המדבקה ״דחופים״. הפרטנרים במשרד יודעים שאני מבולגנת, מזמינים בשבילי מדבקות וכותבים על כל תיק בנפרד כותרת. כן, כולם יודעים שאני מבולגנת, אבל אני יודעת שאני עושה את העבודה שלי בצורה מושלמת, זאת כנראה הסיבה היחידה שעדיין מחזיקים אותי במשרד בעל שם עולמי.
הספקתי לצאת מהמקלחת ובעוד שאני מייבשת את השיער צלצל הטלפון, שמרתי את המספר שלו, בחיוך ממתין עניתי. דיברנו על שטויות שתי דקות עד שהזמנתי אותו אלי. ביקש שאסמס לו את הכתובת ״10 קטנות אני אצלך״. ניתקתי את הטלפון והסתכלתי סביבי, הבית הפוך! התרוצצתי שבע דקות ודחסתי את הבגדים מתחת לספה, מאחורי המקרר ומתחת למיטה, הספקתי להעביר טיטוא זריז ואפילו כמעט לסיים לייבש את השיער.
צלצול בדלת, ״באה״ פתחתי את הדלת והוא עומד שם עם שישיית בירה ״היינקן״ קטן, וורד. לרגע התפשט לי האודם לכיון הלחיים והרגשתי את הפנים שלי לוהטות. כמו תמיד עוד מתקופת בית הספר הוא ידע להפיג את הבושה, בשיעורים היה הליצן החכם, המורים אהבו אותו וכל הציונים שלו מעל תשעים. תמיד היה מסודר ואחראי. נשיקה קטנה בלחי עם עקצוץ קל של זיפים והוא נכנס.
הזמנו אוכל סיני ופתחנו את הבירות, הדלקנו סרט בvod ובקושי הצלחנו לראות אותו. הוא סיפר על הלימודים בחו״ל, על בת הזוג שנטשה והלכה עם אחר, על העסק שפתח בארץ ומפתח עכשיו גם קטן באל-איי, סיפר על אחותו, התחתנה לפני חמש שנים, אחיין, בית בקיסריה ועוד פרטים שלא זכרתי אח״כ, אני מבולגנת ולא רק פיזית.
השישייה נגמרה, קצת איטריות נשארו בקופסא והרבה רוטב על השולחן והרצפה מהצד שלי. בחיוך חרמן ומוכן הוא קם למטבח והביא את הסמרטוט, ניגב וחזר למטבח. קמתי אחריו במילים שכל אחד ואחת היה אומר, :״ די עזוב את זה, מחר אנקה״. -״אני שונא בלאגן, זה מטריף אותי! שתי דקות והכל נקי.״ הטון שלו היה נשמע מעט שונה אבל הבירות והאווירה ביחד עם הדבר הסקסי הזה שעומד אצלי במטבח ושוטף את הכלים הפיג את המחשבה. הוצאתי שקית זבל חדשה וזרקתי לתוכה את בקבוקי הבירה הריקות. מכאן הסיפור הרגיל, חיבק אותי מאחורה, ליטף את פני, משך קלות בשערי, מה שגרם לי להוציא אנחת רווחה וסימן להסכמה ברורה שהיום המיטה שלי תחזור לחרוק, מה שמזמן לא קרה.
הלילה היה לילה לבן, הזדיינו שעות, דיברנו מעט ונרדמנו בכפיות. בבוקר התעוררתי כשמכתב מונח על הכרית שבלילה ראשו היה מונח עליה. ״היה לי לילה מדהים, ניקיתי קצת את הדירה, ארוחת הבוקר על המיקרו, בתאבון. נ.ב: אם חיפשת את החזיה השחורה שלך היא בכביסה, משום מה היא הייתה מתחת לספה שלך, אצלצל בערב.״ עוד מתיחה קטנה וחיוך שמרוח על הפרצוף הדבילי שלי, הצצתי בשעון שעל השידה. ״שיט, פאק! ״ אני מאחרת! ניתרתי מהמיטה, דוש זריז ולא הספקתי אפילו לייבש את השיער. אני חושבת שלראשונה יראו את התלתלים שלי.
יום רגיל בעבודה, תיקים, לקוחות, ארוחת צהריים, חולצה מלוכלכת ועוד פרי שייק ענבים וקצפת שמרוח על המדרכה. בערב טלפון.
״10 קטנות אני אצלך״.
בירות, פיצה, סקס מטורף, כפיות. הבוקר התעוררתי לפניו. אפילו בשינה הוא מסודר, ישן כמו מת ולא זז. אפילו וידאתי נשימה בתקווה שלא הרגתי אותו הלילה. שוב, דוש, ארוחת בוקר, תיקים, לקוחות, פרי שייק על המדרכה, טלפון, הייניקן, מקדונלדס, סקס, בוקר. חמישה חודשים מאושרים רוויי סקס, אהבה, זכרונות, הרבה צחוק, אפילו ריב או שניים והרבה בלאגן ולאחר הסדר. היום בהפסקת הצהריים קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר, כמובן הפרי שייק מרוח בחלקו על חולצת ה״zara״ החדשה שלי, קללה קטנה ועניתי. זאת הייתה כרמית, פעם אחרונה שדיברנו הייתה בטקס סיום י״ב, אמרה לי שכמה בנות מהשכבה ארגנו פגישת מחזור קטנה, רק של הבנות. להזכר, לצחוק, כמובן להסתכל על כל אחת ולראות במה האחת יותר טובה מהשנייה, במה היא הצליחה והאחרת לא. שיחת חולין קצרה וקבענו.
הערב התארגנתי מראש, אמרתי לו שלא יבוא היום שאני מפוצצת בעבודה ושהדירה מאוד מבולגנת שניפגש מחר, נשיקה דרך הטלפון והתנתקנו. בערב נפגשנו כל בנות השכבה פרט ליאור שהייתה בנסיעת עסקים בסין, איזה תערוכה חשובה של מעצבים חדשים וקניית סחורה חדשה לחנות הקטנה בפינת אלנבי. צחקנו, בכינו, נזכרנו ובעיקר התפעלנו בצביעות יתרה אחת על השנייה. חיוכים מזויפים לכל עבר. דיברנו על רונן זכרונו לברכה שנפל בשירות הסדיר שלו, גולנצ׳יק בדם! עוד מכיתה ו׳ לא הפסיק לדבר על הצבא, ידע מה הוא רוצה, הלך בדרך אביו וסבו רק הלך ולא חזר, נשאר אותו רונן בעל העיניים השחורות והגוף המעוצב בן ה-19 שזכרנו אותו. על גיל, שהתחתן עם בת של איש עסקים גדול בחו״ל וירד מהארץ, עלה שלושים קילו וגידל כרס, אבל חי טוב, זורק כסף על זונות ואלכוהול משובח. דיברנו גם עליו, על זה שרוב הלילות נרדם אצלי במיטה, מחבק אותי, אומר לי 10 קטנות אצלך ותוך 10 דקות הוא אצלי, על זה שהכניס לי סדר בתוך כל הבלאגן.

הבנות התחילו לגמגם ואמרו לי : ״לא שמעת?, דיייי לא שמעת מה קרה לו מסכן?!״ ואז סיפרו לי עליך הכל, על איך יום אחד חזרת הביתה ומצאת את אמא שלך ואת אבא שלך שוכבים מדממים על הריצפה, על איך אחיין שלך שהיה אז רק בן שנה ישב ליד אבא שלך ובכה, על אחותך שדיממה בחדר הסמוך על הקירות מלאי הדם שראית. ומה שעשית היה סדר בבלאגן. ניקית, לא הכנסת כלום מתחת לספה, רק את הלב שלך. אותו לב שנתת לי לשמור עליו, שלאט לאט הוצאת את הבלאגן אצלי בבית ונתת לי אותו כל לילה במשך חמישה חודשים מלאי אהבה. את אחותך הצלת, הזמנת את האמבולנס מהר. נעלמת לחצי שנה, לא לחו״ל כמו שאמרת, היית במוסד, יצאת בדיוק באותו היום שנפגשנו בהפסקת הצהריים שלי, אמרת לי שרק היום חזרת מטיסה, אמרת שהיית שם חצי שנה כי היה הרבה בלאגן בלעדייך ואתה שונא בלאגן.

אז סיימנו את ערב הבנות וחזרתי הביתה והבית נקי, שלישיית הייניקן במקרר והמים בדוש חמים, אתה במיטה בצד שלך והשעון מכוון ל-7:00 בבוקר, כדי שלא אאחר, כי אתה שונא בלאגן ואוהב סדר. ואני מבולגנת ואתה מסודר וביחד אנחנו נוציא את הלבבות שלנו מתחת לספה. אפילו למדת לאהוב ענבים וקצפת למרות שתותים לא עושים לך צרבת.