את יודעת

את יודעת.

את יודעת שתשמעי את פעמון הדלת, שתפתחי אותה כשאת בחלוק אחרי מקלחת חמה, את יודעת שהוא יעמוד בפתחה ספוג מים מכף רגל ועד ראש.
בלי מילים תכניסי אותו לדירה הקטנה שלך בדרום תל אביב ותדליקי לו שוב את הדוד, סתם שלא ייגמרו לו המים באמצע, למרות שאת יודעת שלא חסר.
את יודעת שכשהוא ייכנס פנימה ללא מילים, רק העיניים ייפגשו, את תפשטי ממנו את הבגדים הרטובים ותחלצי את נעליו הספוגות, תזרקי לכביסה וכבר מחר בבוקר כל הבגדים והנעליים יהיו נקיים, מגוהצים ומבריקים.

הוא מפשיט אותך בעיניים ואת מפשיטה אותו פיזית, מורידה שכבה אחר שכבה.
והוא, הוא לא מפסיק לבהות, להתבונן, להסתכל ופשוט להתגעגע.
כבר הרבה זמן עבר מאז, ההרגשה עדין קיימת, את לא אומרת לו אבל את עוד חולמת, את חולמת שבלילה הוא מגיע אלייך, ספוג במים ואת מפשיטה אותו.

הוא נכנס להתקלח ואת בינתיים מחממת לו את הממולאים מאתמול, אחחחחח כמה שהוא אוהב את הממולאים שלך, פעם גם אמר שחסר לו שאמא שלו תשמע מזה, אבל הממולאים שלך הרבה יותר טעימים.

בסוף שיצא מהמקלחת, יתיישב ליד שולחן האוכל, יאכל וישתוק.
את תביאי לו את המלח כי את יודעת שתמיד חסר לו.

בסוף הארוחה, אחרי שתפני את הכלים הוא יתחיל להאכיל אותך, בסיפורים חדשים, בשקרים חדשים, בידע שצבר במהלך הזמן שלא היית ליד.

ואת תאכלי ותשבעי.

מאוחר יותר תעברו לקינוח שנמצא בחדר הסמוך ובו מיטה זוגית.
הצד שלו קר, אף אחד לא דאג לחמם לך את המיטה החורף.
ואת עדיין חולמת, חולמת שהוא יגיע, ספוג במים, עייף, ומתגעגע.

השעה קצת אחרי חצות, פעמון הדלת מצלצל, נבהלת מעט, למרות שהתרגלת לאזור שבו את מתגוררת כבר שלוש שנים, את קמה לכיוונה, מביטה בעינית ומחייכת.