"אפשר ללחוש לך לכל הגוף?" הוא שואל אותי ואני מאבדת את המילים שלי.
הוא מבטיח לי שהשפתיים שלו ירפרפו על גופי, יגעו לא יגעו בגופי החם והרעב אליו.
במחשבות שלי שפתיו כבר שם, לוחשות לגופי את כל המילים שאני זקוקה להן כדי למצוא בהן פורקן.
"אני רוצה כל בוקר ללחוש לפנים שלך בוקר טוב" הוא ממשיך וכותב לי.
אני עונה לו "תלחש להן" ואז אני עוצמת את עיניי ומדמיינת את שפתיו שם.
"גם לירכיים שלך….בוקר טובבב" הוא כותב ואני נשבעת שאני מרגישה אותן למרות הקילומטרים הרבים שמפרידים בינינו.
"אני אנוע בתוכך והלחישות שלי תהיינה תואמות לתנועת האגן שלי, אני אחדור ואלחש את שמך…תמרררררר."
"כן אני אוהבת את הצליל של השם שלי על השפתיים שלך" אני עונה מהר, מחסירה פעימה או שתיים.
"אלחש אותו הרבה" הוא עונה לי מהר יותר ממה שהאצבעות שלי נעות לעבר המקום הפועם והתובעני שלי.
"קרוב אליי, בתוכי" אני מקלידה והדמיון שלי כבר רץ לכל עבר.
"הזקפה שלי לוחשת לך בתוך גופך, לוחשת על המקום המופלא שם בין רגלייך" הוא כותב ואצבעותיי מוצאות את דרכן בדיוק למקום ההוא שמחפש אחר ביצוע מושלם למילים שלו, כדי להעניק תשובה ללחץ שנוצר בין רגליי בעקבות ההתכתבות הזו, מלאת התשוקה. תשוקה אסורה, תשוקה מותרת, תלוי את מי שואלים, אם בכלל שואלים.
"תגמרי בלחישה היום" הוא מורה לי, יודע כבר שאני במקום ההוא, כמו תמיד.
"תתפרצי בלחישה" המילים אמנם מוקלדות, אבל בדמיוני אני יכולה ממש לשמוע אותן באוזני ולחוש אותן על גופי הבוער.
"תני לי את כל התשוקה שלך – היא שלי, את שלי. אני מזיין אותך, אשה שלי" הוא מסיים להקליד את מילותיו ואני במקום שלי, גומרת מהן, מהמילים שלו שכל פעם מחדש מעוררות אותי וגומרות עליי. אני שוכבת במיטתי, מסופקת, נרגשת ומתאוששת מגלי האורגזמה ששטפה אותי ומחכה למילים הבאות שלו. הן מגיעות בזמן כמו תמיד.
"אני מלטף אותך", "אני מחבק אותך" ו"אני מנשק אותך", לאחרים אלו מילים רגילות אולי, אבל עבורי הן מסמלות כל כך הרבה ואין הרבה שמסוגלים להפיח בהן חיים כמוהו.
אנחנו מרגשים אחד את השני במילים שנוגעות, אבל רק במחשבות ורק בראש שלנו. הן נתקעות בקירות זכוכית חלקים ושקופים, דרכם אנחנו אולי רואים אחד את השני, אבל לא באמת נוגעים לחי ללחי, שפתיים לשפתיים וירך לירך.
חלומות שנרקמים בשעות, בימים ובלילות רבים, אינם מגיעים לידי מימוש, אולי גם לא יגיעו לעולם, אולי טוב שכך ואולי לא טוב שכך בכלל. תאוות בשרים שרק הידיים שלנו בעצמנו מסוגלות לממש עד הסוף, לספק אותנו ולהביא אותנו למקום המאושר והנעים שלנו. הלחישות הופכות את המילים שלו להרבה יותר חושניות ואמיתיות והן צועקות את שמי, גופי ותשוקתי, בדיוק כפי שהן צועקות את תשוקתו שלו.
"האם אראה אותך יום אחד גבר שלי? "אני שואלת בלחישה לעצמי ולא מעיזה לשאול אותו, גם לא במילים שמוקלדות מהר ונמחקות באותה מהירות אחר כך, פן יתגלו.
"אולי יום אחד", אני עונה לעצמי ותוהה אם אני שוב מרמה את עצמי ומכינה את עצמי לאכזבה הגדולה שתגיע, בדיוק כמו האחרות שהגיעו לפניה ואלו שיגיעו אחריה.
אני כבר לא מוחה את דמעות האכזבה, אין טעם, הן יוחלפו מספיק מהר בחיוך ממילים שימחקו אותן במקום אצבעות מנחמות.
"את שם אשה שלי?" הוא כותב שוב, נרגש, מוקסם, אבל הוא רחוק, רחוק מדי כדי לשמוע לחישות אמיתיות.
שוב פורטת במיומנות על מיתרי הדמיון והמחשבות שלי, על חוויות שחוויתי, כותבת (:
פעם מזמן לפני ההפסקה שהיתה כאן בסליזי דיברנו בכמה משפטים אחד עם השניה, בתגובות על שנים מהסיפורים האחרים שלך…. אני שמח על ההדזמנות לכתוב לך שאני נהנה כמו פעם מהכתיבה שלך. אולי אפילו יותר.
אני אשמח ממש לדבר איתך יותר, אם ניתן ואם תרצי
את הצעד ההוא שהירהרתי אז אם לצעוד – צעדתי….
אוי זה מעולה. תודה לך
אז יש לי ידידה או יותר נכון שתיים שלוש ידידות קבועות שאיתן אני משוחח ברשת וכן אנח ו מאוננים ביחד במצלמה פתוחה וזה סוג של אושר.
כשאנחנו מדברים אנחנו מדברים בצורה הכי פתוחה על הכל וכן גם נהנים להחשף אחד בפני השניה בעירום ולאונן אחד מול השני .
ולפני הכל ממש ממש לפני הכל את כותבת מקסים , פשוט כף לקרוא ואתך להתגרות ולאונן 🙂
אני ובן הזוג שלי הכרנו ככה .
אני גרה בדרום הארץ והוא בצפון 3 שעות נסיעה בינינו , אז בהתחלה היינו נפגשים דרך מסכים אבל עכשיו פעם בשבועיים לפחות אנחנו נפגשים וממשים את אהבתינו כמה שיותרררר
מקסים. תהנו