כמו אבן לתמיד

"אני מבין שהרופאים לא יודעים להסביר את התופעה ושלחו אותך אליי להסתכלות פסיכיאטרית?" שאל ד"ר שפירא בקול סמכותי.
"נכון" עניתי בקול מבוייש.
"תאמר לי , כמה זמן אתה סובל מהתופעה הזו?"
"בסביבות שנה פחות או יותר" עניתי, מתיישר בכיסאי, "מאז שחזרתי מיפן".
"אתה סובל מכאבים? סחרחורות? אי נוחות מסויימת? שינויים בהרגלי האכילה או השינה?"
"כאבים אין בכלל, אני גם ישן טוב ואוכל מצויין, הכל בסדר למעט העניין הזה שלא נותן לי מנוח, זה לא פשוט לחיות ככה."
"אני מבין" הוא השיב, הסיר את משקפיו והוסיף "אני חייב לומר שבכל שנותיי כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים לא נתקלתי בתופעה כזו, הייתי מאד מעוניין, ברשותך כמובן, להמשיך ולחקור את העניין עד שנמצא תשובה למה שקורה לך ובתקווה גם נוכל לפתור את הנושא ולהשיב אותך למסלול חיים נורמאלי".
"אני מאד שמח לשמוע את זה ד"ר וכמובן שיש לך את רשותי המלאה לחקור כאוות נפשך, אני לא יכול להמשיך כך יותר".
"מצויין" השיב הדוקטור, " כהערה צדדית, אני חייב לומר שבאופן אישי אני מאד מקנא בך, הלוואי עליי" הוסיף בחיוך.
"מקנא בי? אתה צוחק עליי?? יש לך מושג איך זה להסתובב כבר למעלה משנה עם זיקפה תמידית? לא משנה מה אני עושה, כמה פעמים אני גומר, משפשף, מזיין, שם קרח, כלום לא עוזר! הוא פשוט נשאר זקוף! אתה מסוגל לתאר לעצמך איך זה לחיות ככה? עם חרמנות תמידית שלא עוברת?" "אני מתנצל" הוא מיהר להשיב, "לא התכוונתי חלילה לזלזל בחומרת המצב או לרמוז לשום דבר, פשוט אתה יודע… הרבה גברים היו מחליפים איתך בשניה, זהו בהחלט מצב מאד ייחודי אך נסה להסתכל על כך מזוית קצת אחרת."
"איזו זוית?" שאלתי וכעס בקולי.
"ובכן, התופעה שאתה מתאר בהחלט מעוררת תהיות רבות לגבי הדברים שאתה מסוגל לעשות, אתה יודע, לא סתם אני ראש המחלקה כבר 25 שנה, שיטות הטיפול שלי ידועות כשנויות במחלוקת אך לרוב אני משיג תוצאות מהפכניות ולכן מקבל יד חופשית ממנהל בית החולים וממשרד הבריאות. אני מציע שתגיע אליי מחר בבוקר לקליניקה הפרטית ונתחיל בטיפול". הוא הגיש לי כרטיס ביקור, לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום.

כשיצאתי לרחוב הסואן, מכסה את זיקפתי עם המעיל, לא יכלתי שלא לתהות לגבי הד"ר המוזר ולמה התכוון ב'שיטות טיפול שנויות במחלוקת' אך התעוררה בי תקווה, סוף סוף מישהו שטוען שהוא יכול לעזור לי עם הזקפה הזו שלא עוזבת אותי.

בביקורי האחרון ביפן באחת מנסיעות העסקים הרבות שלי מטעם העבודה בשנה שעברה נקלעתי למסעדה קטנה ואפלה באחת הסימטאות הנידחות של טוקיו. נשלחתי לשם על ידי החברה המארחת אותה נסעתי לבחון בשביל הבוס שלי, הובטח לי שזהו מקום שלא אשכח לעולם ושאקפיד לא לפספס את הקינוח המפורסם שלהם.
הארוחה אכן היתה משובחת ונמשכה למעלה משלוש שעות כשהשולחן עמוס במטעמים נפלאים שלא טעמתי מימיי. בתום הארוחה ניגשה אלי המלצרית שליוותה אותי במהלך כל הערב ושאלה אם הכל היה לשביעות רצוני. עניתי לה שהארוחה היתה נפלאה ואשמח לטעום מהקינוח המפורסם שלהם, תיארתי לעצמי שזה בטוח משהו אקזוטי וטעים שודאי לא אזכה לטעום בשום מקום אחר. במקום להסתובב היא נשארה עומדת במקומה, מבט רציני בעיניה השחורות, הישירה אליי מבט ושאלה, "האם אדוני בטוח שהוא מעוניין בקינוח המפורסם שלנו?" חשבתי שהיא לא שמעה אותי טוב או שלא הבינה אותי בגלל המבטא הישראלי שלי ואמרתי שוב "כן, בהחלט אשמח לטעום מעט מהקינוח". היא נשארה עדיין במקומה, מביטה עמוק אל תוך עיניי, ידיה צמודות לגופה, היא קדה קידה קלה, הסתובבה לאחור ותוך כמה שניות חזרה אל השולחן כשבידה צלוחית קטנה המכוסה במפית ונעמדה מולי. "כמיטב מסורת המקום, אדוני ירשה לי לכסות את עיניו ורק אז אאכיל אותו בקינוח".
הייתי משועשע מהמנהגים המוזרים של המקום הזה אך הבדלי התרבות כל כך גדולים שלא הופתעתי, הנהנתי בהסכמה.
היא סימנה בעיניה למלצרית אחרת שמיהרה להגיע ובידה פיסת בד ארוכה איתה היא קשרה את עיניי היטב כך שלא יכלתי לראות דבר.
"האם אדוני מוכן לקינוח?" היא שאלה כמעט בלחישה.
"מוכן" עניתי.
"פתח בבקשה את הפה".
פתחתי את פי והרגשתי אותה מניחה משהו על לשוני, זה היה מעט קר, אולי סוג של פרי? או שוקולד מיוחד? לא הצלחתי לזהות.
"סגור בבקשה את הפה ולעס היטב ובאיטיות אדוני, חמש לעיסות בצד ימין וחמש לעיסות בצד שמאל, בתום הלעיסות תוכל לבלוע, חשוב שתבצע בדיוק כפי שהסברתי אדוני. סגרתי את פי ולעסתי כפי שביקשה, חמש לעיסות בכל צד, הטעם היה מתוק מאד עם מעט חמיצות וסוג של תסיסה כמו של הסוכריות הקופצות שהיינו אוכלים כשהיינו ילדים. בתום הלעיסות בלעתי.

התעוררתי בבוקר במיטתי בבית המלון מנסה נואשות להיזכר איך הגעתי לכאן. הזיכרון האחרון שלי היה טקס הקינוח המוזר אך לא זכרתי את עצמי חוזר למלון. זיקפת הבוקר שלי היתה קשה מאי פעם, נכנסתי להתקלח ועשיתי ביד בזריזות כדי לא לפספס את הטיסה חזרה לארץ.
חצי שעה אחר כך כבר הייתי במטוס והתחלתי להבין שיש בעיה, הזין שלי עדיין קשה. שייכתי את זה לג'ט לג מהנסיעות והעייפות המצטברת, עשיתי דרכי לשירותים במטוס, שמתי מעט סבון ביד ופרקתי עול בכיור הקטן והמגוחך של השירותים, חזרתי לכיסאי ונרדמתי.
במהלך החודשים הבאים התחלתי להפנים שהזיקפה שלי היא עניין של קבע. לא רק שהיא לא יורדת אף פעם, אני מסוגל לזיין שעות על גבי שעות, גומר תוך כדי וזה לא משנה לי בכלל, לא מפריע לי להמשיך. חשבתי שזה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי אך מהר מאד הבנתי כמה קשה לחיות עם זין שלא מוכן להיות רפוי אפילו לשניה וחרמנות שלא יודעת שובע.

נכנסתי לקליניקה של ד"ר שפירא, ניתן לראות שהוא טוב במה שהוא עושה, המקום היה מפואר ומעוצב היטב, במרכז החדר שולחן גדול ומולו ספת עור מרווחת שנראית יקרה מאד.
"שמח לראותך שוב" פתח הד"ר בחיוך, "שב בבקשה" אמר והצביע בידו על הספה.
התיישבתי וכהרגלי בשנה האחרונה הסתרתי את מפשעתי בידיי.
"כאן אין לך מה להסתיר, לבושה אין מקום אצלי בקליניקה, הרגש חופשי. למעשה, חלק גדול מהטיפול ייעשה בעירום".
הזזתי את ידיי לצדדים, נותן חופש לזיקפתי הגדולה היוצרת אוהל במכנסיי.
"יופי, אנא התפשט וחזור לשבת על הספה, אני מעוניין להתחיל בבדיקה פשוטה".
התפשטתי והתיישבתי על הספה הנעימה. ד"ר שפירא לחץ על כפתור על הטלפון שעל שולחנו ואמר "מירי, הכניסי בבקשה את מספר שבע".
הדלת נפתחה ודרכה נכנסה אישה צעירה וסקסית, היה לה גוף משגע שניתן היה לראות אפילו מבעד החלוק שלבשה לגופה.
"מה שיקרה עכשיו הוא מאד פשוט, יעל תתיישב עליך ותשגל אותך עד שתגמור, אני חייב לראות את התופעה הזו שלך בפעולה בשביל שאתאים לך את שיטת הטיפול המתאימה".
לא היתה בכוונתי שום כוונה להתנגד אך לא הצלחתי להוציא מילה.
הוא סימן לה בראשו ויעל פתחה את החלוק ונתנה לו להחליק מגופה אל הריצפה.
הגוף שלה היה מדהים. שדיים עסיסיים בעלי פיטמות גדולות וכהות, בטן שטוחה, טוסיק זקוף ומפשעה חלקה ללא טיפת שיער.
היא ניגשה באיטיות לספה שעליה ישבתי, מסתכלת אליי בחיוך ומישירה מבט אל הזיקפה שלי ובלי להתבלבל התמקמה מעליי והורידה את עצמה על הזין שלי בבת אחת עד שכולי הייתי בתוכה עד הסוף. היא נשארה כך מספר שניות, סובבה את ראשה אל הדוקטור כמבקשת אישור, הוא הנהן והיא החלה לדהור.
שדיה הנהדרים קיפצו באויר, ידיה נשענות על כתפיי והיא רוכבת עליי במלוא המרץ, גונחת ומחייכת אליי, הרגשתי את זה עולה לי, הסתכלתי על הד"ר והוא הנהן ופלט "הרגש חופשי לגמור בתוכה". ללא כל אזהרה תפסתי חזק במתניה וננעצתי בה עד הסוף, משחרר אל תוכה כמויות זרע אדירות וגונח בפראות.
"קומי בבקשה" ביקש הד"ר מיעל, היא צייתה וקמה ממני, מטפטפת זרע על הריצפה.
הד"ר הביט בזיקפתי שלא הראתה סימנים של עייפות ורשם משהו לעצמו במחברת שעל שולחנו.
"שוב" הוא אמר ליעל.
ללא שהייה היא שבה אל הספה והשתפדה עליי בשנית. הפעם דוהרת קצת יותר לאט, בחושניות וברכות, נותנת לי להרגיש את כל המסלול של הזין שלי אל תוכה פעם אחר פעם. תוך כדי שמעתי את הד"ר אומר לה, "כשהוא גומר את לא מפסיקה, עלייך להמשיך עד אשר אעצור אותך". היא הנהנה בראשה.
הוא לקח כיסא וקירב אותו אל הספה, התיישב מולנו והחל לדבר איתי.
"יעל שלנו היא מדריכת כושר ושחיינית אולימפית, יש לה סיבולת לב ריאה כמו שיש לאצנים באוליפמיאדה והיא מסוגלת לרכב עלייך שעות". בעוד הוא מדבר אני מרגיש אורגזמה נוספת מתקרבת. "התופעה שלך מאד מעניינת, גמרת לפני פחות מדקה, האיבר שלך לא התרכך אפילו במעט והנה אני רואה שאתה כבר בדרך לעוד אורגזמה" הוא לא סיים את דבריו ואני כבר פלטתי אנחה ארוכה ושיחררתי מטח זרע נוסף עמוק אל תוך יעל שחייכה אליי אך לא הפסיקה ולו לשניה ברכיבה. "אתה רוצה לשתות משהו?" הוא קם וניגש לשולחן ומזג לי משקה, הניח את הכוס בידי וחזר להתיישב בכיסאו.
שתיתי הכל בשקיקה ויעל לא הראתה שום סימני עייפות, הדהירה המשיכה כאילו היא עושה את זה כל יום במשך שנים.
"לצערי אני צריך לצאת למסור כדורים למטופל אחר, יעל תטפל בך היטב, אשוב עוד כמה שעות ואני מבקש לא להפריע ליעל בטיפול", אמר הד"ר ויצא.

כששב הד"ר כשלוש או ארבע שעות לאחר מכן יעל עדיין היתה משופדת עליי ורוכבת במרץ, בתחתית הזין שלי ועל הספה הצטברה שלולית זרע אדירה, יעל נאלצה להיעזר בחומרי סיכה בכדי להקל על השפשוף האיטנסיבי הממושך של הזין שלי בתוכה, אני הייתי אחרי 12 או 13 אורגזמות, כבר הפסקתי לספור והזקפה שלי היתה קשה ונחרצת כמו של ילד בן 13 שגילה מגזין למבוגרים בלבד לראשונה בחייו.
"מרתק" אמר הדוקטור וביקש מיעל לקום.
היא קמה בקושי, צולעת באיטיות לכיוון החלוק שלה, רגליה רועדות ומלאות זרע המטפטף ממנה, "תודה יעל, זה הכל להיום". מבט של הקלה עלה על פניה והיא התלבשה ויצאה מהחדר בצליעה קלה. הד"ר התקרב אליי עם המחברת שלו ובחן את הזין הקשה שלי בקפידה, רושם וממלמל לעצמו דברים שלא הצלחתי להבין.
"הטיפול הבא יהיה מעט שונה מהיום, מחר באותה השעה בכתובת הזו" הוא אמר והגיש לי פיסת נייר.

למזלי ישנתי היטב בלילה, הייתי מותש מכמויות הזרע האדירות שיצאו ממני ומהזיון הבלתי פוסק של יעל במשך חצי יום.
למחרת כשהגעתי למקום הייתי בטוח שטעיתי בכתובת, ההאנגר הענק שנכנסתי אליו נראה מוזנח מבחוץ אך בפנים המצב היה שונה. במרכזו עמדה מיטה ענקית שמסביבה פרוג'קטורים המופנים אליה. הקירות היו לבנים והריצפה היתה מכוסה שטיח צמרירי.
"בוקר טוב!" קרא אליי הד"ר מהפינה הרחוקה, התפשט בבקשה ושכב על המיטה, מיד נתחיל בטיפול.
התפשטתי והנחתי את בגדיי לצד המיטה, זיקפתי האדירה לא הראתה שום סימנים למאורעות אמש, נשכבתי על המיטה והמתנתי.
הד"ר ניגש אל המיטה כשבידיו מחברתו הנאמנה ושלף רצועות עור מהצדדים, הוא החל קושר את ידיי ורגליי תוך שהוא מסביר לי מה הולך לקרות. "אל חשש, אני קושר אותך אל המיטה כי היום אני מעוניין לבצע בדיקה קצת יותר אינטנסיבית ממה שבדקנו אתמול", הוא וידא שאני קשור היטב למיטה ולא יכול לזוז והמשיך "בעוד דקות אחדות יכנסו לכאן 27 נשים שיבעלו אותך בזו אחר זו וההוראות שנתתי להן הן שעל כל אחת לבעול אותך לפחות שלוש פעמים. זה אומר כמובן שתהיה פה יום או יומיים, הן יאכילו אותך, ישקו אותך ואולי גם יתנו לך לישון אך זה לא בראש סדרי העדיפויות".
הסתכלתי עליו המום, "ד"ר אני לא חושב שזה רעיון טוב, אני מבקש שתשחרר אותי, איזה מין דוקטור אתה? מה זה כל הטיפולים המוזרים האלה? איך בכלל מאשרים לך כאלה דברים?..", הוא קטע אותי, "אל תטריד את עצמך בשאלות מהסוג הזה, ֿלשחרר אותך לא בא בחשבון בשום אופן, הבדיקה הזו מאד חשובה, שיהיה בהצלחה" הוא הסתובב ועזב את המקום.
נשארתי לבדי, ידיי ורגליי קשורות למיטה, זיקפתי מאיימת להתפקע.
אני לא יודע כמה זמן שכבתי כך אך כנראה שנרדמתי קצת כי כשפקחתי את עיניי עמדו מסביב למיטה 27 הנשים שעליהן דיבר הדוקטור, עירומות לחלוטין. כולן צעירות ונראות בכושר מצויין, היו שם מכל הסוגים, הצבעים והמינים וכולן היו מדהימות ביופיין.
מובך מאד מהסיטואציה אמרתי "שלום?.." בחצי חיוך דבילי.

את מה שעבר עליי ביומיים האלה כמעט ואי אפשר לתאר במילים.
הן זיינו אותי אחת אחרי השניה, חלקן בקצב מטורף, חלקן בקצב איטי וחושני, כל אחת וההעדפות שלה, חלקן נישקו אותי בלהט וליטפו את גופי וחלקן אפילו לא הסתכלו עליי, חלקן דיברו עם הסובבות תוך כדי וחלקן הסתכלו עמוק לתוך עיניי בריכוז, חלקן מצצו לי בתאווה לפני שהתיישבו עליי וחלקן פשוט ניגשו ישירות לעבודה, חלקן חוו אורגזמות קולניות וחלקן אפילו לא גנחו, המשותף לכולן היה שאף אחת מהן לא קמה ממני עד שסחטה ממני זרע חם. כל אחת בתורה גרמה לי לגמור עמוק בתוכה, קמה ממני והבאה בתור תפסה את מקומה. בזמן שאחת רכבה כל השאר עמדו סביבנו והסתכלו. תוך כדי הן השקו אותי והאכילו אותי אך ללא הפסקה בזיונים, אפילו לא לשניה.
והזיקפה? כאילו כלום, הזין שלי נשאר זקוף וקשה לחלוטין, מוכן לעבודה ורעב מתמיד.

זה לקח כמעט יומיים עד שכל אחת מ27 הנשים רכבו עליי וסחטו ממני 3 השפרצות של זרע אל תוכן.
כשאחרונת הנשים היתה בסוף הסיבוב השלישי שלה, בלונדינית גבוהה עם חזה קטן וטוסיק משגע, ניגש אליי הדוקטור ובידיו המחברת, הוא בחן את זיקפתי הקשיחה, הזין שלי נצץ מכל המיצים שעברו עליו, הביצים שלי היו נפולות וכבדות.
"מדהים, פשוט מדהים!" קרא הדוקטור בהתפעלות. "בוא ויקטור, אתה חייב לראות את זה!"
ויקטור?! הבוס שלי? מה לעזאזל הוא עושה פה??
ויקטור, כמו תמיד בחליפה המחוייטת שלו ניגש אל המיטה והביט בזיקפה שלי בשביעות רצון.
"נפלא!" הוא אמר, "הם אולי יקרנים אבל הם לא חירטטו אותנו".
לא יכלתי יותר וצעקתי "מישהו מוכן לשחרר אותי ולהסביר לי מה פאקינג קורה פה?!"
"תירגע" אמר לי ויקטור בקול המרגיע הזה שלו, זה שהוא סוגר איתו עיסקאות של מיליארדים.
הוא שיחרר אותי מרצועות העור, הגיש לי כוס מים, הוציא מכיסו מעטפה והגיש לי אותה.
"מיד תבין הכל", הוא הדליק לי סיגריה, הגיש לי אותה והמשיך, " 'גושימאקי תעשיות', החברה שבדקת בשבילי ביפן בשנה שעברה פיתחה מוצר המעניק לגברים זיקפה תמידית. כששמעתי על זה במעגל אנשי העסקים איתם אני נפגש בקביעות מיד הבנתי שאני חייב להניח את ידיי על המוצר הזה. אתה חייב להבין שלא יכלתי לסמוך על המילה שלהם שהמוצר עובד, הייתי חייב מישהו שאני סומך עליו שינסה בשבילי".
"אז עבדת עליי ונתת לי לעבור את הגיהנום הזה בשביל כסף?!" הזדעקתי.
"גיהנום? כל מה שאני רואה פה זה נשים יפיפיות שזיינו אותך זו אחר זו וגרמו לך לאין ספור אורגזמות".
עם זה לא יכלתי להתווכח, החוויה היתה אדירה, זה נכון, מימיי לא הייתי כל כך מסופק אך הכעס החל מבעבע בי.
"למה לעזאזל לא אמרת לי שאתה רוצה שאבדוק את המוצר?!" צרחתי אל ויקטור, מרגיש איך פניי מאדימים.
"לא יכלתי לומר לך מפני שהמוצר הזה הוא סודי ומחתרתי ויש המון אנשים המנסים להניח עליו את ידיהם, חלקם לא ממש אנשים שאתה רוצה להתעסק איתם. לא רציתי לסכן אותך אז החלטתי לארגן לך את סצינת המסעדה כך שלא תחשוד ולא תוכל לקשר בין הדברים. תבין, סיסמת המוצר של 'גושימאקי תעשיות' בתרגום חופשי מיפנית היא 'כמו אבן לתמיד', אתה מבין, הייתי חייב לבדוק שזה נכון. עזוב את זה, הדבר הכי חשוב עכשיו זה שהמוצר עובד, אנחנו עוקבים אחריך מהרגע שחזרת מיפן ושמחים מאד לגלות שאפילו אחרי שנה אתה עדיין עומד זקוף וקשה, מוכן לפעילות כאילו לא עברו עלייך יומיים של זיונים נון-סטופ".
"ומה אני אומר לעשות עם הזיקפה המזדיינת הזאת עכשיו כל החיים?! אתה לא מבין ש.."
"תהיה רגוע" הוא אמר בנינוחות ושלף גלולה קטנה מכיסו, "הגלולה הזו מבטלת את השפעת הגלולה הקודמת אבל תחשוב טוב, את הנעשה אין להשיב, ברגע שאתה מחליט לקחת את זה כבר לא תוכל לחזור למצב הקודם לעולם, זה מסוכן מדי לגוף. הבחירה בידיך כמובן".
"אה ועוד דבר, כהוקרה על תרומתך האדירה לחברה יש במעטפה שנתתי לך קודם בונוס קטן, שתדע שאני מאד מעריך את מה שעשית".
הוא קם מהמיטה, לחץ את ידו של הדוקטור והלך.

כשהגעתי הביתה הייתי מפורק מעייפות, הזיקפה לא הניחה לי אך העייפות גברה ונפלתי לשינה של 12 שעות רצוף.
כשהתעוררתי, כהרגלי הלכתי לחדר האמבטיה ועשיתי ביד, נזכר בכל אחת מ27 הנשים שזיינו לי את הצורה וגם ביעל שדהרה עליי על הספה של ד"ר שפירא, גמרתי תוך שניות. אחרי מקלחת קצרה התיישבתי במטבח ופתחתי את המעטפה שויקטור נתן לי, לא הצלחתי לנשום לכמה שניות. ויקטור כנראה מאד העריך את מה שעשיתי בשבילו כי עם הצ'ק הזה הוא סידר לי את החיים, לא אצטרך לעבוד שוב לעולם.

בדקתי את הסלולרי שלי שם חיכה לי סמס מיעל.
"היי, זו יעל מהקליניקה של ד"ר שפירא, אני יודעת שזה לא שיגרתי אבל מימיי לא חוויתי זיון כל כך טוב, אתה חושב שנוכל לעשות זאת שוב?"
ניגשתי למכנסיים שלבשתי אתמול, שלפתי מהכיס את הגלולה שויקטור נתן לי וזרקתי אותה לפח.