במעמקי השעבוד

אני מסיימת ללקק את החלב מתוך הקערה, שמונחת על הרצפה. הייתי צריכה לדחוף את הפרצוף עמוק פנימה בשביל להגיע לקצת שנשאר ונזכרתי איך פעם עוד הייתי מתפתה פשוט להרים את הקערה בשתי ידי אל הפה שלי ולשתות. אמרתי לעצמי שזה מסוכן, שהיא עלולה להיכנס בכל רגע ולתפוס אותי, אבל עמוק בפנים ידעתי שאלו שטויות. גם כשידעתי בוודאות שהיא לא בבית, לא העזתי להרים את הקערה, זה פשוט שהציות העיוור עינג אותי כל כך. בזמן האחרון אני כבר בכלל לא חושבת על זה – פשוט עומדת על ארבע, מרכינה ראש ומלקקת כמו כלבה. כנראה שבלי לשים לב, כבר הפכתי לכלבה.
אני מתחילה ללכת משם על ארבע, אבל אז נזכרת שאני קשורה בשרשרת. כאב חד ופתאומי בין הרגליים שלי מזכיר לי את העובדה הזאת. אני תוהה אם באמת שכחתי מהשרשרת או שרציתי להתענג קצת על הכאב… אני משתרעת על הרצפה ומרגישה איך הפטמה הימנית שלי מתקשחת כשהיא נוגעת באבן הקרה. שוב אני שוקעת בזיכרונות, זיכרונות מהתקופה שלי כאישה חופשייה ואיך היה לי הכל, ואיך איבדתי את הכל, ואיך הגעתי ל… לזה. אני אוהבת את הזיכרונות האלה, זה כמו לחיות מחדש את הנפילה האיומה שלי. וכל פעם מחדש זה עושה אותי רטובה, כל כך רטובה.

באמת היה לי הכל. בגיל 26 כבר הייתי מודל לחיקוי בעולם ההיי-טק. הייתי המנכ"לית והבעלים הבלעדית של הסטרט-אפ הכי חם בשוק. הקמתי את החברה בשתי ידי והנהגתי בה משמעת קשוחה – העובדים שלי ידעו שהכל חייב להיעשות מהר וחלק ובלי ויכוחים – לא פעם העמדתי עובד במקום בפני כולם ולא פעם גם פיטרתי אנשים, שלא עמדו בקצב. הייתי מקשיבה לתחנונים שלהם בסבלנות, לבקשות
להזדמנות שנייה, לסיפורים על המצב הקשה בבית, אבל אף פעם זה לא היה עוזר להם. בפנים חתומות, מתאפקת לא לחייך בהנאה, הייתי שולחת אותם לרחוב. מה לעשות, בשוק הזה היית דורך על אחרים, או שהיו דורכים עליך.

הייתה לי וילה ענקית בסביון, ב-אמ-וו ספורטיבית, חברים מכל צמרת הכלכלה, גברים עשירים היו מחזרים אחרי יום ולילה. את הכי שווים מהם הייתי מזיינת קצת וזורקת אחרי שבועיים. היה לי הכל והכל הלך פשוט נהדר, עד אותו יום שבו הכל התחיל.

שהיא הופיעה פתאום בחיי.

זה התחיל כמו עוד בוקר רגיל. מיהרתי לעבודה, היו לי ראיונות לערוך לתפקיד מזכירה אישית במקום המזכירה הקודמת, שפיטרתי אחרי
שהעזה לבקש העלאה במשכורת. לפני שיצאתי, שלחתי מבט מלא בוז בעוזרת שלי, מיה, שרכנה על המרצפות וקרצפה אותן במאמץ. מיה הייתה פעם חברת ילדות שלי. היא הייתה בחורה שמנמנה ובלונדינית עם מראה ילדותי, עיניים תכולות, גדולות ותמימות. כל הילדות חייתה בצילי, ראתה איך אני הופכת למקובלת ואיך אני משיגה את כל הבחורים הכי שווים. אני הייתי מלכת הכיתה והיא הייתה סתם ילדה שמנמנה, שהשתעשעתי בה והשפלתי אותה לעיני בני הכיתה שלנו. אבל היא תמיד נגררה אחרי, כנראה שהייתי הדבר הקרוב ביותר לחברה שהיה לה. לפני שנתיים היא הופיעה פתאום במשרד שלי וסיפרה לי שהסתבכה ונקלעה לחובות אדירים, ואז התחננה שאקבל אותה לעבודה בחברה. דחיתי אותה בגסות, אלא שאז חשבתי פתאום שזה יהיה רעיון לא רע להחזיק בה שוב כשעשוע, כמישהו לפרוק עליו עצבים, ממש כמו שהייתה פעם. הצעתי לה להיות עוזרת בבית שלי. היא נעלבה עד עמקי נשמתה, אך הייתה מרוששת לגמרי ונאלצה להסכים. ומאז אני ממררת את חייה ומעבידה אותה בפרך.
לפני חצי שנה הפסקתי גם לשלם לה את משכורת הרעב שהייתה מקבלת – יום אחד תפסה אותה אחת מהמצלמות שלי גונבת מהמגירות. זה בדיוק מה שהייתי צריכה – איימתי עליה שאם תעז לעזוב, הקלטת הזאת הולכת ישר למשטרה. מיה הייתה שייכת לי מאותו רגע – היא הפסיקה לקבל שכר והפכה הלכה למעשה לשפחה הקטנה והפרטית שלי.
"יש לך שם עוד כתם גדול, שלא ראית, נקי אותו מייד!" צעקתי עליה. אין כמו משרתת קטנה וכנועה להוציא עליה את העצבים פה ושם. "כן, גברת רוטמן…" ענתה מיה במבט מושפל והמשיכה לקרצף. דהרתי למשרד בב-אמ-וו והרגשתי על גג העולם.

מאוחר יותר, בצהריים, כבר הייתי מותשת לגמרי. ראיינתי שש מועמדות לתפקיד המזכירה – כולן נערות מתוקות, תמימות וכנועות, שרעדו מפחד מפני ונשבעו לעשות כל מה שאגיד בכל תנאי. נאנחתי והודעתי לפקידת הקבלה, שתכניס את המועמדת האחרונה לאותו היום. ציפיתי לעוד נערה כעורה וכנועה, שאאלץ לראיין. ואז נכנסה לחדר, מי שעתידה לשנות את חיי, ונשארתי פעורת פה.

היא הייתה בחורה כבת 20 והיא הייתה מהממת – גבוהה, רזה, שיער חום אסוף לאחור, חזה גדול וזקוף. שפתיים חדות, גאות, אף ישר,
והעיניים… הן היו חומות וגדולות והקרינו ביטחון עצמי כזה, שלא ראיתי אף פעם קודם. הן ריתקו אותי, הפנטו אותי… מוזר, אני מוכנה להישבע, שכבר באותן שניות ראשונות להיכרותי איתה, כבר הרגשתי הערצה עיוורת כלפיה ורצון שמעולם לא חשתי קודם – רצון לציית למישהו אחר. המבט שלי ירד למטה, דרך חצאית קצרצרה וזוג רגליים ארוכות ומשגעות עד שתי כפות רגליים בנעלי עקב. הן היו שזופות ומטופחות והסתיימו באצבעות ארוכות צבועות בלק אדום כהה. פתאום מצאתי את עצמי משתוקקת ללקק בתאווה את האצבעות הנהדרות האלה ולא האמנתי שאני מסוגלת לחשוב דבר כזה. ואז נהייתי מודעת לראשונה לאיזו הרגשה מטרידה ונעימה בין רגלי והסמקתי לרגע, כשהבנתי שאני מתרטבת. כל אותו רגע, שנראה כנצח, נמשך למעשה רק שניות ספורות. היא חייכה אלי, ובלי שנתבקשה, התיישבה בכסא שמולי. במקום להבליג על החוצפה גמגמתי בטמטום "ככן… שבי בבקשה", בקול שנשמע לי קצת רועד. במבט לאחור, אני חושבת שזה היה המבחן הראשון שלה בשבילי – אולי קראה את מה שעבר לי בראש באותן שניות ראשונות ורצתה לבדוק אם אכן צדקה. כשלא הגבתי על חוסר הכבוד שהפגינה כלפיי כשהתיישבה מולי, היא רשמה את הניצחון הראשון שלה עלי.
ואז ניסיתי להתעשת ולמצוא בעצמי שוב את דמות המנהלת קרת הרוח.
"מה השם שלך?" יריתי לעברה בתקיפות מזויפת.
"נוגה" חייכה אלי האלילה בזוית פיה. "ואת?"
"דורין רוטמן" אמרתי בקול, שהתאפק לא לרעוד.
"אז, דורין… על איזו עבודה בדיוק אנחנו מדברות?"
בלעתי את רוקי. מצאתי את עצמי מבליגה גם על השימוש בשמי הפרטי. ניצחון שני של נוגה. הרגשתי שמשום מה הרטיבות המטרידה באיבר המין שלי מתגברת וכעסתי על עצמי, שאני לא מצליחה להשתלט על זה.
הסברתי לה על העבודה וכל הזמן הרגשתי אי נעימות, כאילו העבודה הזאת לא מספיק מכובדת בשבילה. דיברתי בעצבנות וכל אותו הזמן היא ישבה רגועה ומחייכת, כאילו כל זה לא באמת נוגע לה.
"ומה, אה… התוכניות שלך לעתיד?" שאלתי לבסוף.
"התוכניות לעתיד?" חיוכה של נוגה התרחב "להתקדם במהירות בחברה שלך."
"באמת?" חייכתי בעצבנות "איזה תפקיד מעניין אותך, לדוגמא?"
נוגה רכנה קצת קדימה ואמרה, עדיין מחייכת "התפקיד שלך נראה לי די מעניין."
צחקקתי בעצבנות, למרות שידעתי שהיא רצינית לגמרי.
"בחורה שאפתנית, אני אוהבת את זה בעובדים שלי" שיקרתי. הרגשתי שהרטיבות שלי הגיעה עכשיו לתחתונים ויוצרת שם כתם מביך ולפתע חשתי צורך דחוף ומטריד לשפשף את הדגדגן המגורה שלי. משהו בי זעק לי באותו רגע להעיף את הבחורה הזאת משם לכל הרוחות, שהיא תביא עלי צרות צרורות. פחדתי מהמשיכה האפלה הזאת שלי אליה, מאובדן השליטה, שהיא גרמה לי להרגיש, לראשונה בחיי. אבל אז החלטתי – אני לא אברח, אני אתמודד עם הנערה החצופה הזאת, אני אעמיד אותה במקומה, ואני אוכיח לה ובעיקר לעצמי שהיא בסך הכל מזכירה מושתנת ושאני בשליטה מלאה עליה, כמו על כל אחד אחר בחיי.
ואז אמרתי בהחלטיות "את מתחילה לעבוד מחר בשמונה בבוקר, אני אראה לך את החדר שלך."

אחרי שיצאה, מצאתי את עצמי רצה לשירותים הפרטיים שלי ונועלת את הדלת. הפשלתי בתנועה זריזה את התחתונים הלחים שלי לגובה הברכיים, הרמתי את החצאית והתחלתי לשפשף בפראות את הדגדגן שלי, שהיה מגורה ותפוח מאוד בעזרת הנוזל, שיצא בשפע מהכוס שלי. לראשונה בחיי, הרגשתי חוסר שליטה מוחלט על מעשי, כאילו נכנעתי לאיזה יצר אפל ומתוק, שאי אפשר לעמוד בו. אוי, כמה הייתי מגורה… הבטתי בבבואה שלי במראה, עומדת מול הכיור סמוקה, מזיעה ופרועת שיער בתחתונים מופשלים, ומאוננת בטירוף כמו בהמה. זה רק הטריף אותי יותר והגברתי את הקצב עד שהתפוצצתי, מתאפקת לא לצרוח.

אותו ערב חזרתי הביתה אישה שונה מזו שהייתי כשיצאתי לעבודה – הרגשתי פגיעה, שברירית, חסרת ביטחון ועצבנית. אפילו רעדו לי
קצת הידיים. מעולם לא הרגשתי כך והתחלתי לפחד, שלא אמצא יותר את הבטחון העצמי האבוד שלי. כשנכנסתי לווילה שלי, ראיתי את גופה השמנמן של מיה רוכן על הרצפה בתנוחה אופיינית. הייתי כל כך עצבנית, שפשוט צרחתי עליה בלי אזהרה "אוף, שמנה מטומטמת! כמה זמן לוקח לך לנקות את הרצפה המזדיינת הזאת?!"
היא הזדקפה בבהלה ותוך כך פגע ישבנה באגרטל הסיני שלי, שישב על המדף, וזה נפל והתנפץ על הרצפה. מיה האדימה כמו סלק.
"אוי, אלוהים, גברת רוטמן, אני… אני… מצטערת… אני לא ראיתי…"
"שקט!" צרחתי, והרגשתי שמץ מהביטחון שלי חוזר אלי "את תשלמי ביוקר על האגרטל הזה!"
כל כך רתחתי, שממש דמיינתי באותו רגע איך אני נותנת לה מכות בישבן השמן שלה, כמו לילדה סוררת. ופתאום חשבתי לעצמי – רגע, בעצם למה לא? היא הרי שייכת לי… ואז גם התחת שלה שייך לי, לא? כן, להשפיל מישהו ולהכאיב לו תהיה דרך נפלאה להוציא את העצבים והתסכול מהמשרד ולהחזיר לי את הביטחון העצמי, שנעלם לי… על פני הופיע חיוך מרושע.
התיישבתי על כורסת העור השחור ואמרתי למיה לבוא אלי. הבחורה המבוהלת התקרבה בחשש, עדיין מחזיקה את הסמרטוט המטונף ביד רועדת.
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה ומגיע לך שיתנהגו איתך כמו ילדה קטנה! תפשילי את המכנסיים והתחתונים, מהר!"
"מ…מה?" שאלה מיה בקול רועד.
"מייד, או שאת עפה מכאן ישר לכלא תרצה!" צרחתי. התחלתי להרגיש שוב בשליטה ואהבתי את זה.
מיה היססה לרגע, אך אז פתחה את הרוכסן של הג'ינס הקצר שלה והפשילה אותו לברכיה, מסמיקה. היא הרימה את ראשה הסמוק ונתקלה במבטי המקפיא, וללא דחיות הפשילה גם את תחתוני התחרה הלבנים שלה. לרגע נחשף גוש השיער הצהבהב והמדובלל שבין רגליה, אך היא הזדרזה להסתיר אותו בשתי ידיה. חייכתי ברשעות והוריתי לה להתכופף קדימה, שבטנה תישען על ברכי. היא צייתה במבוכה ועברה לתנוחה שדמיינתי, התחת השמן והלבן שלה על הברכיים שלי. זה יכל באמת להיות ישבן של ילדה סוררת, אילולא השפתיים הגדולות והשעירות שלה שהציצו בין רגליה מאחור. לא טרחתי להביא מקל או סרגל, רציתי להרגיש את מגע הבשר המוכה שלה בידיי. כן… התחת המסכן הזה ישלם את המחיר על הביטחון, שאבד לי… התחלתי להרביץ במרץ, סוטרת בכוח לעכוזים השמנמנים שלה בעוד היא מחניקה את צעקותיה. בשלב מסוים נשברה והחלה לבכות בשקט. "מספיק עם היללות!" צרחתי והמשכתי בכוח גדול עוד יותר. הרגשתי סמוקה ומזיעה, אחוזת טירוף. מהר מאד הפך הישבן האומלל אדום לגמרי. לבסוף התעייפתי והרשיתי לה לקום. היא קמה בכבדות, משכה מהר את התחתונים והמכנסיים למקומם ונמלטה לחדרה בבכי. מחיתי את הזיעה ממצחי. גיליתי שבמקום להחזיר לעצמי את השליטה, שוב איבדתי אותה. הייתי מאוכזבת מאוד – ההכאה של מיה לא גרמה לי להרגיש יותר טוב, היא רק גרמה לי להרגיש שפלה ומרושעת וגיליתי למבוכתי, שלא רק שלא פטרה אותי מפחדיי, אלא גם הוסיפה להם פחד חדש – הפחד מהיום שמיה תנקום בי על מה שעוללתי לה.

בימים הבאים עבדתי לצידה של נוגה וניסיתי להסוות כמיטב יכולתי את אי הנוחות, שגרמה לי להרגיש. היא הייתה חרוצה ומוכשרת מאוד וגרמה לי להרגיש כל הזמן אכולת אשמה, שאני גורמת לבחורה מבריקה שכמותה לעבוד בעבודה פקידותית בזויה ושאני בכלל אומרת לה מה לעשות. השתדלתי לחמוק ממבטה, מהעיניים הגדולות והחודרות שלה. הן גרמו לי להרגיש קטנה ועלובה, כל פעם שפגשו בשלי. מצאתי את עצמי שוב ושוב מדמיינת את עצמי מורידה את הסנדלים מכפות הרגליים השזופות והנהדרות האלה ומוצצת במרץ את אצבעותיה. שוב ושוב ניסיתי לגרש את המחשבות האלה ושוב ושוב נכשלתי. בשלב מסוים התחלתי לנסות ולדמיין מה מסתתר מתחת לחצאית המיני שלה, איך נראה הכוס הצעיר שלה. דמיינתי אותו מגולח, עם זוג שפתיים פנימיות בולטות וארוכות… וכמה שניסיתי להתאפק, מצאתי את עצמי רצה שוב ושוב לשירותים, מפשילה את התחתונים ומאבדת שם שליטה לגמרי, כמו ביום הראשון.

ואז החלטתי שזהו, אני חייבת לשים לזה סוף. אני חייבת לפטר אותה, לפני שיהיה מאוחר. צעדתי בצעד נחוש לחדרה הקטן של נוגה. היא ישבה מאחורי השולחן והרימה את מבטה אלי. "כן, רצית משהו?" היא שאלה במבט מרוחק וקצת מזלזל. אוף, העיניים האלה, הן כאילו קראו אותי, ראו דרכי, ומעט הביטחון, שאספתי בדרכי לכאן, הלך והתפוגג… היא לא הציעה לי לשבת ומשום מה לא העזתי לקחת לי כיסא ונשארתי לעמוד מולה בטמטום. הרגשתי שהיא המנהלת ואני הקטנה, שבעובדות שלה, וזה איכשהו הרגיש טבעי ונכון. "כ… כן, לגבי העבודה שלך כאן…" גמגמתי והרגשתי איך אני מסמיקה ומזיעה והלב שלי דפק כמו משוגע. הרגשתי שהרגליים שלי מתחילות לרעוד.
"כן, דורין, אני יודעת על מה רצית לדבר איתי."
"א…את יודעת?" גמגמתי בטמטום.
"כן" חייכה נוגה "ראיתי איך את מרוצה מהעבודה שלי ואיך לא נעים לך לתת לי עבודות פקידותיות. יש לי הרגשה שאת רוצה לקדם אותי. ניחשתי נכון, לא?" וחיוכה התרחב וכבש אותי לגמרי. ואז הבנתי שאני לא מסוגלת לפטר אותה.
"כן" אילצתי חיוך עצבני "איך הרגשת? אני מקדמת אותך לתפקיד העוזרת האישית שלי, והשכר שלך יעלה בהתאם. את תעבדי איתי בחדר, מה דעתך?"
הייתי נבוכה לגלות איזה עונג הרגשתי באותו רגע, כשנתתי לנוגה את מה שרצתה. זה היה עונג אדיר, ששטף את כולי כגל נעים עד שהתמקם כחמימות נעימה ורטובה באיבר המין שלי. זה היה עונג שלא ידעתי שהיה בי – העונג לרצות אדם אחר. רעדתי לרגע. זה עשה לי כל כך טוב והפחיד אותי כהוגן, כי ידעתי שארצה מעתה להרגיש את ההרגשה הנפלאה הזאת שוב ושוב.
ואז התנצלתי ואמרתי שיש לי איזו עבודה דחופה לעשות ועזבתי בזריזות את החדר של נוגה. העובדים שלי הביטו בי בהפתעה.
כשהלכתי בצעד מהיר מאוד ועצבני בחזרה למשרד שלי, כמעט רצתי. כשהפשלתי הפעם את התחתונים, הרגליים שלי החלו לרעוד בלי שליטה ולא הצליחו להחזיק אותי. קרסתי על רצפת השירותים שלי ובעמידה על הברכיים שפשפתי את הדגדגן שלי בפראות רבה כל כך, עד שהחל לכאוב ממש. הרגשתי שהכוס שלי עולה על גדותיו וזרם דק החל לנזול מטה במורד פנים הירך שלי. סמוקה ונוטפת זיעה, שפשפתי ושפשפתי עד שנפלתי על ארבע וגמרתי ביללה חנוקה, ממש כמו איזו כלבה מיוחמת.
כשיצאתי לבסוף מהשירותים, הרגשתי נכלמת ומובסת, אבל אז חשבתי שאולי זה דווקא לא היה רעיון כל כך רע לקדם אותה לתפקיד עוזרת אישית – תמיד לימדו אותי שעדיף להחזיק את האויב קרוב אליך, וזה בדיוק מה שעשיתי. מעכשיו אני אשגיח עליה טוב טוב – כל מעידה קטנה שלה תיתן לי את קמצוץ הביטחון העצמי שדרוש לי כדי לעמוד מולה ולהעיף אותה מחיי לכל הרוחות, אחת ולתמיד. כן… אני עוד אראה לה מאיפה משתין הדג.

אבל כמה שחיכיתי, ההזדמנות שלי לא באה – נוגה הייתה פשוט מדהימה. תוך יומיים בתפקיד, היא למדה איך עובדת החברה, ואפילו
שלא היה לה ידע קודם בנושא, היא הבינה את כל הדקויות הקטנות של שוק ההיי-טק, ואיך אפשר להרוויח ממנו הכי הרבה כסף לחברה. העובדים שלי העריצו אותה מייד -היא הביאה רווחים נאים לחברה ובניגוד לעצתי, העלתה את משכורותיהם של כל העובדים. אבל הם חיבבו אותה לא רק בגלל הכסף – היא פשוט הייתה נחמדה ואנושית כלפיהם, כמו שאני אף פעם לא הצלחתי ולא ניסיתי להיות. היה בה איזה כוח של מנהיגה טבעית, מלידה, היא לא נדרשה להפגין רוע וזלזול ולזרוע פחד כמוני – אנשים פשוט צייתו לה בגלל מי שהיא… ואני הרגשתי שאני הולכת ונדחקת הצידה, שהיא הופכת המנהלת האמיתית ואני הולכת והופכת למיותרת ובגלל הרעיון הרה האסון שלי לקדם אותה גבוה כל כך, נאלצתי לראות אותה עולה ופורחת ממש לידי, במשרד שלי. לראות את הגוף המשגע הזה כל היום, את העיניים החומות והגדולות, את הרגליים השזופות והמדהימות שלה… זה שיגע אותי כהוגן, אבל היה בזה משהו נעים באופן מטריד, משהו מן העונג ההוא שהרגשתי, כשנתתי לה לראשונה את התפקיד.

כמה שניסיתי להתאפק, הריצות שלי לשירותים הפכו ליותר ויותר תכופות. בגלל שעכשיו ראתה אותי נוגה רצה לשירותים, כל הזמן נאלצתי לשקר ולהמציא איזו בעיית מעיים מסתורית, שמחייבת אותי לרוץ ולשלשל מדי פעם. ידעתי שאני הולכת ומאבדת שליטה על חיי. ההכאות בישבן של מיה הפכו עכשיו להיות על בסיס יומי – כבר לא נזקקתי לתירוץ – פשוט הייתי קוראת לה, מתיישבת על הכורסא, והיא, כמו ילדה טובה, הייתה מפשילה מכנסיים ותחתונים ורוכנת על ברכי. את כל הפחד שלי בגלל נוגה ואת כל התסכול מההתדרדרות שלי ניסיתי להוציא במכות האיומות האלה, אבל בסוף פשוט הייתי מותשת, מזיעה ומתנשפת ומרגישה כל פעם בזויה ופחדנית יותר ויותר.

עד שיום אחד עלה בי רעיון שטני איך להחזיר לעצמי את השליטה בחיי – הרעיון היה פשוט להשפיל את מיה כל כך ולהכאיב לה במידה כזאת, שלא אוכל שלא להרגיש רעה וכוחנית, כמו שהרגשתי פעם. זה יהיה בדיוק מה שאצטרך כדי להתייצב מול נוגה ולהפסיק את שורת הניצחונות שלה.
בימים הקרובים הלכתי לכל חנות סקס בעיר ונאלצתי להסביר שוב ושוב במבוכה מה אני מחפשת. הבעיה הייתה שבכל בכל החנויות, המכשירים שמצאתי היו קטנים בהרבה ממה שדמיינתי… עד שמישהו הפנה אותי לחנות מיוחדת של סאדו מאזו. המוכר, בחור גדול ומפחיד, גיחך ואמר שאם אסביר לו בדיוק על מה חשבתי, הוא יוכל להכין לי את זה תוך כמה ימים. "רתמה לאגן, עשויה מעור שחור" אמרתי, מתגברת על המבוכה "מהצד של המשתמשת נכנס דילדו גדול לאבר המין שלה ומהצד השני, בולט החוצה, דילדו ענק, באורך כזה, ובעובי כזה…" וסימנתי בידיי את הגודל, שדמיינתי.
הבחור היה מעט בהלם "ומה את מצפה מכל אחד מהדילדואים האלה?"
הפעם, עניתי בלי היסוס. "מהפנימי – לענג בטירוף את הגברת שלובשת את הרתמה, ומהחיצוני – להיכנס עמוק וחזק לתחת של מישהי, להטריף אותה, להשפיל אותה, להכאיב לה…"
"אוף! מישהי כנראה ממש ממש עצבנה אותך" חייך המוכר.
"כן" עניתי בחיוך מרושע "מישהי ממש ממש עצבנה אותי…"

בימים הבאים רחש המשרד פעילות. ביוזמתה של נוגה ויתרתי על אחוזים רבים מהמניות שלי לטובת הנפקה גדולה בבורסה. בדרך זו, אמרה נוגה, נוכל לפרוץ לשוק הגדול ולהגדיל בהרבה את רווחי החברה. מה שזה אמר למעשה מבחינתי, זה שהשליטה שלי בחברה ירדה מ-80% ל-40% בלבד. לא אהבתי את הירידה החדה הזאת, אבל האמנתי לנוגה שהסבירה לי, שהויתור מבחינתי הוא זמני בלבד, רק עד שנעלה על המסלול הנכון. הרגשתי שמשהו גדול באמת מתקרב, כאילו מתקרבת שעת ההכרעה… זה גרם לי לשקשק מפחד, אבל גם להתרגשות אדירה.

בוקר אחד, כשנכנסתי למשרד שלי, זה קרה. על כסא העור המפואר שלי ישבה נוגה, כאילו השולחן היה שייך לה מאז ומעולם.
"מ… מה את עושה שם?" גמגמתי, מסמיקה מכעס.
נוגה חייכה חיוך רחב "תכירי את הבעלים החדשים של החברה, דורין."
נשארתי לעמוד בפה פעור "א… אבל איך?"
"פשוט מאוד, מתוקה" אמרה נוגה במבט משועשע "עשיתי לך תרגיל קטן. כל המניות, שויתרת עליהן, נרכשו אוטומטית על ידי. כל המשרד היה לצידי בעניין, בלי שהרגשת. לעזאזל, אפילו את עזרת לי במרץ בלי להבין מה את עושה." והיא צחקה בהנאה בעודי מביטה בה בטמטום, עדיין לא מבינה.
"אז… אז זה אומר ש…"
"כן, דורין, זה אומר שיש לי עכשיו 60% שליטה בחברה, מה שהופך אותי לבעלים בפועל. את זוכרת שאמרתי לך בריאיון, שאני מתכוונת
לקחת את התפקיד שלך? היית צריכה להקשיב לי אז…"
הרגשתי כאילו כל העולם התהפך. הרגליים שלי רעדו והייתי צריכה להשתדל לא ליפול. ופתאום שמתי לב שוב לעונג הארור הזה, עוטף אותי, סוחף אותי, ולרטיבות קשה ומטרידה בכוס שלי. נלחמתי בדחף אדיר להפשיל כאן ועכשיו את החצאית ותחתונים, ליפול על ברכי ולאונן כמו מטורפת בפני המנהלת החדשה שלי. הסמקתי עד שורשי שערותיי.
"מעכשיו את העוזרת שלי, ואת עושה כל מה שאני אומרת לך" אמרה נוגה בחיוך, נועצת בי את העיניים החודרות שלה. "בתור התחלה,
תתיישבי ליד השולחן החדש שלך." והיא הצביעה על השולחן הקטן בצד, שהיה שלה עד אתמול. זה היה יותר מדי בשבילי.
"לא!" צעקתי "בשום אופן לא. את לא תעזי לקחת לי את החברה, שבניתי במו ידי! קומי מהשולחן שלי, עכשיו!" סוף סוף העזתי להגיד לה משהו, אבל ידעתי שזה מעט מדי ומאוחר מדי, שהיא בעצם כבר ניצחה.
"אל תעזי להרים עלי את קולך, כלבה, לעולם!" אמרה נוגה בקרירות מפחידה. זו הייתה הפעם הראשונה, שקראה לי כך, ואני פערתי את פי בתדהמה ועלבון. אבל גם התרגשתי מאוד וקיללתי את עצמי על התחושות שבאו מהדגדגן הארור שלי, שפשוט התחנן למגע. לא יכולתי לשאת את זה יותר ופשוט הסתובבתי והתחלתי לצאת מהחדר.
"עצרי!" אמרה נוגה.
עצרתי והסתובבתי אליה בפחד.
"כן, אני יודעת שאת מתה כבר ליפול על הברכיים ולאונן כמו בהמה…" האדמתי מבושה ונוגה צחקה בהנאה. "מה חשבת, שאני מטומטמת? שאני לא יודעת למה את רצה כל היום לשירותים?"
השפלתי את המבט לרצפה, שבאותו רגע התפללתי שתבלע אותי.
"אני מזהירה אותך, דורין" אמרה נוגה והחיוך נמחק מפניה. "אם תצאי מכאן עכשיו, בפעם הבאה שתראי אותי לא אהיה כזאת סלחנית…
אני אקח ממך את הכל, ואת יודעת את זה! עכשיו תושיבי את התחת שלך על הכיסא הזה ומייד!"
"לעולם לא!" צעקתי וברחתי משם בבכי.
האירוניה הייתה שצדקתי אז – באמת לא ישבתי מעולם על הכיסא הזה… או על אף כיסא אחר.

חזרתי הביתה בנהיגה פרועה. הייתי כל כך נסערת, שכמעט התנגשתי במישהו בדרך. כל הדרך קיללתי את עצמי על איזו טיפשה הייתי ואיך נתתי לזה לקרות – איך נתתי למזכירה מחורבנת לקחת לי את החברה. הייתי נחושה לשים לזה סוף – להתעשת, להשיב מלחמה ולהחזיר לעצמי את השליטה בחברה – המנוולת הקטנה הזאת עוד תשלם ביוקר על מה שעשתה. אבל באותו רגע הייתי חייבת להוציא איכשהו את הכעס האדיר שהרגשתי וידעתי בדיוק איך. איך שהגעתי הביתה, רצתי לחדר השינה ופתחתי את הארון. מהמדף העליון הוצאתי חבילה גדולה ופתחתי אותה. זה היה הדילדו האכזרי שקניתי, רק אתמול לקחתי אותו מהחנות ועוד לא הספקתי להביט בו כמו שצריך. רתמת העור דמוית התחתונים הייתה שחורה ומבריקה. שני החלקים הבולטים היו בצורת איבר מין גברי – הפנימי נראה מתאים בצורה מושלמת לנרתיק נשי – הוא היה בולט בכל המקומות הנכונים ונראה מענג במיוחד. החלק החיצוני היה גדול בצורה חריגה, אולי משהו כמו איבר זקוף של פיל. ליטפתי אותו ביראת קודש. כשקיבלתי את המכשיר, התקשיתי להאמין שהחלק הזה יכול באמת להיכנס לפי-טבעת אנושי. המוכר צחק והבטיח לי שעם שכבה נדיבה מאוד של וזלין, הוא יצליח להיכנס. הוא הבטיח לי גם ש-'קורבן' החדירה הזאת לא כל כך תיהנה מהעניין, בלשון המעטה, ותרגיש עוד יומיים אחרי זה כאב תחת לא קטן.
עכשיו, יותר מתמיד, הייתי צריכה את התחת של מיה – התחת הזה הולך לשלם בגדול על כל מה שקרה לי… הרגשתי פרץ של רטיבות למטה והלכתי למצוא את מיה. אחרי שאזיין אותה בתחת עם הדבר המפלצתי הזה, אני אגש ישר לנוגה, מחוזקת ואכזרית כמו פעם… זה פשוט לא יכול להיכשל.
אבל זה נכשל. מיה פשוט לא הייתה בבית. צעקתי לה וקיללתי אותה, ומשלא ענתה, חיפשתי אותה בכל החדרים. החפצים שלה נשארו בחדר השינה העלוב שלה, אבל לה עצמה לא היה זכר. קיללתי בקול רם. הזונה הזאת עוד תשלם ביוקר על ההעלמות הזאת, דווקא ברגע הקריטי ביותר.

הבנתי שאין ברירה, אני אאלץ להתמודד עם נוגה איך שאני – עכשיו או לעולם לא. ידעתי שזה הולך להיות קרב על כל הקופה – או שאצא מנצחת וארוויח את החברה שלי בחזרה, או ש… לא רציתי לחשוב על מה שיקרה אם אפסיד, אבל זכרתי יפה את האיום של נוגה, כשיצאתי מהמשרד. צמרמורת עברה לרגע בכל הגוף שלי.

בדרך למשרד דמיינתי את עצמי נכנסת לשם וסוף סוף מעמידה את הזנזונת הזאת במקומה הטבעי. אני אגיד לה בדיוק מה אני חושבת עליה והיא תבין, שאיתי לא כדאי להתעסק… המחשבות האלה עודדו אותי והרגשתי איך חוזר אלי לאט לאט הביטחון העצמי. האמנתי שאני מסוגלת לעשות את זה הפעם.

היה כבר ערב והבניין היה ריק, אבל ידעתי שנוגה עוד תהיה במשרד שלי, עובדת כהרגלה עד מאוחר. פתחתי את הדלת, והיא אכן ישבה מאחורי השולחן, שהיה שלי עד אתמול. לעזאזל, לא זכרתי אותה כל כך יפה… הפנים האלוהיים האלה, השדיים הזקורים, חצאית קצרצרה, רגליים שזופות וארוכות ובתוך זוג סנדלים כפות רגליים מושלמות. שוב הייתי צריכה להתגבר על הדחף המוזר ליפול ולחוש את מגע כפות הרגליים האלה בלשוני.

כל זה נמשך רק שבריר שנייה ועדיין הייתי נחושה לנצח במאבק הזה. עמדתי להתחיל בנאום התקיף, ששיננתי בדרך.
"חיכיתי לך." אמרה נוגה בשלווה והרימה את עיניה מהשולחן.
"תנעלי את הדלת."
לעזאזל, היא לא נתנה לי להשחיל מילה. מצאתי את עצמי מצייתת לה. הסתובבתי, נעלתי את הדלת וחזרתי לעמוד מולה. שוב היא רשמה ניצחון קטן, אבל עכשיו היא תחטוף ממני מה שמגיע לה… התחלתי לדבר, והקול הארור שלי שוב בגד בי ורעד.
"תשמעי, נוגה… באתי לכאן כדי… כדי, אחת ולתמיד…"
"תסתמי, כלבה!" אמרה נוגה ואני הסמקתי ונותרתי בפה פעור. "אני יודעת טוב מאוד למה באת לכאן, ואני חושבת שגם את יודעת."
"תקשיבי עכשיו…" ניסיתי למחות.
"אמרתי לך לסתום!" צעקה נוגה. זאת הייתה הפעם הראשונה, שהרימה עלי את קולה, ורעד עבר בכל הגוף שלי. אני לא בטוחה אם זה היה פחד או תחילתה של התרגשות גדולה. מה שבטוח זה, שלא העזתי לדבר יותר.
"את באת לכאן כדי לתת לי הכל ואת יודעת את זה. נתת לי את החברה שלך, אבל זה לא הספיק לך, נכון? לא הספיק לך להפסיד – רצית להיות מובסת לגמרי, עד עפר. ועכשיו את הולכת לתת לי את השאר – את הבית שלך, את המכונית שלך, את הכסף שלך, את הבגדים שלך… את הכבוד העצמי שלך."
עמדתי שם נכלמת ולא העזתי לפצות פה. בחלק מסוים ממוחי כבר ידעתי, שהיא צודקת, אבל עדיין לא נשברתי… עוד הייתי יכולה להתנגד.
"עכשיו, כלבה," אמרה נוגה בחיוך "תורידי את החצאית".
הרגשתי לחץ אדיר בראש, העולם התחיל להסתחרר כמעט. זה ממש לא הלך איך שדמיינתי… רציתי להתנצל, להתחנן שתסלח לי ושאני מוכנה להיות העוזרת שלה… שרק לא תעשה לי את זה. אבל ידעתי שזה מאוחר מדי. בידיים רועדות פתחתי את הרוכסן של החצאית ונתתי לה ליפול לרצפה.
נוגה זרקה את ראשה לאחור בצחוק מתגלגל. "אלוהים אדירים, ידעתי שאת כלבה מיוחמת, אבל עד כדי כך?"
השפלתי את ראשי למטה והסמקתי עד שורשי שערותיי. במרכז תחתוני הבד הלבנים שלי היה כתם גדול של רטיבות. רק אז הבנתי בתדהמה כמה אני מגורה מכל המעמד הזה.
"תיפטרי מהתחתונים המטונפים האלה, מהר!" ציוותה נוגה.
עכשיו כבר לא היססתי לשנייה. רציתי להפטר במהירות האפשרית מהתחתונים המוכתמים שלי, ובתנועה אחת מהירה, הפשלתי אותם ובעטתי אותם ממני. מייד כשהזדקפתי שוב, הזדרזתי לכסות על ערוותי בשתי כפות ידי, וכך עמדתי מולה בראש מורכן ממבוכה,
המומה ומושפלת. הבטתי בציפורני אצבעות רגליי המשוכות בלק אדום, שבצבצו מתוך סנדלי העקב שלי. לאט לאט התחלתי לתפוס מה גדולה התבוסה שלי. במהלך הפתיחה המהיר והאכזרי של נוגה היא בעצם כבר ניצחה, בלי להשאיר לי שום סיכוי נגדה – מרגע שאיבדתי את התחתונים שלי, אני כבר לא עומדת מולה כיריבה שווה, אני עומדת מולה כאישה עלובה, שפלה וגלוית ערווה. מעולם לא הרגשתי עירומה כל כך, וקיללתי את עצמי על הקלות, שבה וויתרתי על התחתונים. הרגע הזה נמשך כנצח. לא העזתי להסתכל בעיניה של נוגה, אבל ידעתי שהיא מחייכת, מתענגת על הניצחון. לאט לאט התחלתי להרים את מבטי מכפות רגליי לאורך השטיח הפרסי שלי, עד שנעצר בכפות רגליה של נוגה, מתחת לשולחן. כמה עוצמה הייתה בכפות הרגליים השזופות האלה, הורידים הבולטים, האצבעות הארוכות והמשגעות, שהסתיימו בציפורניים משוכות בלק אדום כהה. ושוב הדחף הארור הזה… דחף אדיר להפיל את עצמי לרגליה ולהתמסר להן בלשוני… ואז שברה נוגה את השתיקה.

"קדימה, כלבה, שתינו יודעות בדיוק מה את מתה לעשות עכשיו… אז תפסיקי להתאפק ותעשי את זה!"
הפקודה ההחלטית הזאת שברה את הפחד וההיסוס שבי. נפלתי על ארבע לרגליה ואז, בפראות חייתית, תפסתי את כף רגלה השמאלית, פתחתי בזריזות את הסנדל שלה והעפתי אותו לכל הרוחות. איבדתי לגמרי שליטה על מעשיי, אבל לא היה לי אכפת יותר. קירבתי את כף הרגל הנהדרת לפי והחלטתי להתענג קודם על הזרת החמודה שלה. מצצתי אותה בתאווה והתפלאתי לגלות כמה המגע רך ונעים על הלשון שלי וכמה אצבע קטנה כל כך יכולה להטריף אותי ולעשות אותי רטובה. ידעתי שאני עושה משהו אסור וסוטה, שאני מאבדת שליטה ושאני משפילה את עצמי עכשיו עד עפר, וכל אלה ריגשו אותי בטירוף. עברתי אצבע אחרי אצבע, מעניקה עיסוי יסודי בלשוני לכל אחת מהן ולרווחים שביניהן. לא היה שום טעם של זיעה, רק טעם מתוק של ניקיון וקצת ריח של עור, שעבר מהסנדל שלה. הרחק מעלי נוגה השמיעה גניחות קטנות של עונג וזה הטריף אותי עוד יותר. ואז עברתי לכף הרגל השנייה והענקתי לה טיפול דומה.
ואז זה קרה. בדיוק כשעמדתי לסיים ללקק גם את כף הרגל הימנית, הרגשתי פתאום מין ליטוף על הראש שלי. לקח לי עוד שנייה להבין שהליטוף הוא זרם חמים של נוזל. הרמתי את הראש שלי בהפתעה והדבר הראשון שנגלה לעיני היה איבר מין נשי. נוגה לא לבשה תחתונים מתחת לחצאית והתפלאתי לגלות שהכוס הצעיר שלה היה בדיוק כמו שדמיינתי – ערווה מגולחת לגמרי, שפתיים ורודות, חלקות וארוכות… הזרם החמים נפל עכשיו על המצח שלי ומצמצתי במהירות כשהחל להיכנס לעיניי. לקח לי שנייה נוספת להבין שמקור הזרם הוא הכוס שמול הפרצוף שלי.
נוגה פשוט השתינה לי על הפרצוף.
מוזר, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא לא לתת לשטיח הפרסי היקר שלי להירטב ובלי לחשוב פעמיים פתחתי את הפה, כיוונתי את פניי כך שהזרם ייכנס בדיוק לשם וניסיתי לשתות בגמיעות גדולות את השתן. אבל הזרם היה חזק מדי, וכמה שלא בלעתי, זרמים דקים זלגו מזוויות פי לסנטר ומשם לצוואר ונספגו בצווארון החולצה שלי, שהלכה והתרטבה. פתאום תפסתי מה אני עושה ואיזו השפלה איומה אני עוברת. אלוהים אדירים… אני עומדת על ארבע, עירומה מהמותניים ומטה, והיריבה שלי יושבת בנוחות מעליי ומשתינה לתוך הפה שלי.
זה היה הרגע שבו הרגשתי שההתנגדות שלי נשברה סופית, רגע הכניעה שלי, וההבנה הזאת גרמה לכוס החשוף שלי להתרטב כהוגן. הזרם הפסיק סוף סוף, ואני בלעתי בגמיעה גדולה את השתן שנשאר לי בפה והבטתי מוקסמת בכוס הנהדר של נוגה. השפתיים הארוכות שלה השתרבבו החוצה, וטיפות מנצנצות של שתן עוד נשארו תלויות עליהן.

ואז נוגה החטיפה לי סטירה.
המכה הפתאומית הפתיעה אותי ושפשפתי בעלבון את הלחי הכואבת שלי, מביטה בפחד למעלה, לפניה של נוגה. הן היו כעוסות מאוד.
"איך את מעזה להשאיר את הכוס שלי מטונף, כלבה? נקי אותו מייד!"
בלי לחשוב פעמיים, הוצאתי לשון ארוכה וליקקתי את טיפות השתן מהשפתיים הגדולות של נוגה. הן היו רכות מאוד למגע. ואז ראיתי לראשונה מקרוב מאוד את הדגדגן הנהדר שלה ולא עמדתי בפיתוי. הייתי חייבת לחוש את המגע שלו בלשוני, רציתי להוציא ממנה עוד אנחה של עונג… אבל כשכמעט הגעתי אליו, חטפתי שוב סטירה מצלצלת, שהייתה הפעם חזקה במיוחד והפילה אותי על הרצפה. הלחי שלי האדימה וכאבה מאוד והרגשתי זרם דקיק של דם מטפטף מזווית השפה שלי.
נוגה הביטה בי מלמעלה בקרירות "את עוד רחוקה מלהיות ראויה לזכות להתקרב לדגדגן שלי עם הלשון המטונפת שלך, כלבה! תצטרכי
לעבוד קשה מאוד בשביל זה… ועכשיו, קומי על הרגליים. יש כאן מסמך שבו את מצהירה על וויתור על כל הנכסים שלך לטובתי – כל המניות שנשארו לך בחברה, הווילה שלך, המכונית, הרהיטים, הבגדים… הכל! עכשיו תחתמי על זה, כלבה עלובה שכמותך, מייד!"
קמתי בכבדות מהשטיח, כאובה, ספוגה בשתן ומובסת. ניגשתי בפחד לשולחן ושם חיכה לי מסמך הכניעה ועט לידו. עברה בי התרגשות
גדולה מהרגע הזה, שידעתי שהוא הרגע המכריע בחיי. שוב עלה בי רצון עז ליפול על הברכיים ולשפשף את הדגדגן המגורה שלי, אבל לא העזתי. ידעתי שמעכשיו אוכל לאונן רק בפקודה שלה. זה רק גירה אותי יותר.
רציתי שזה ייגמר כבר. ביד רועדת, חתמתי על המסמך.

"מעכשיו את שייכת לי, כלבה" אמרה נוגה בחיוך והכניסה את המסמך למגירה.
"מעכשיו את לא ראויה להחזיק ברכוש משלך לעולם, את לא ראויה להסתובב בין בני אדם או ללבוש בגדים של בני אדם. הדבר היחיד שאת ראויה לו זה רק לציית לכל פקודה, שאתן לך. מעכשיו את לא מדברת ללא רשות ואת קוראת לי 'הגבירה', זה ברור, כלבה?"
"כן, הגבירה" עניתי מייד בהתרגשות.
ואז הסבירה לי בפירוט מה עליי לעשות עד מחר, ואני הקשבתי בראש מורכן.
חיי העבדות שלי החלו.

מכאן הכל התקדם מהר מאוד.
לא היה לי זמן לחשוב על המפלה שלי, או לשאול את עצמי איך כל זה קרה לי, פשוט מיהרתי כדי להספיק כל מה שהגבירה ציוותה עליי לעשות. הרגשתי רק הקלה גדולה – מרגע שהובסתי, התפוגג כל המתח הנורא, שבו הייתי שרויה בשבועות האחרונים. אהבתי את הפשטות של זה – לא צריך יותר להתלבט, להתחבט, לקוות, לפחד – צריך רק לציית.

עוד באותו ערב מיהרתי למכון פירסינג, וארגנתי לי טבעות בשתי הפטמות ובדגדגן, כמו שצוויתי.
למחרת בבוקר התעוררתי בבית, שכבר לא היה שלי. לרגע עמדתי להתלבש כדי לצאת לעבודה, אך אז נזכרתי וצחקתי על עצמי – אין יותר עבודה… עכשיו התחלתי לנקות ולהבריק את כל הבית בשבילה, כדי שתקבל אותו לידיה מושלם. מזמן לא עבדתי בעבודה פיזית, ומהר מאוד כאב לי הגב, הידיים שלי התמלאו יבלות, וכולי נטפתי זיעה. ידעתי שמעכשיו, כדאי שאתחיל להתרגל לזה.

ואז הגיע החלק המרגש ביותר – להכין את עצמי בשבילה.
נכנסתי לחדר האמבטיה והבטתי בעצמי במראה הגדולה שעל הקיר. עוד נראיתי אישה חופשייה. רציתי להתענג על הסרת הבגדים שלי – זו הפעם האחרונה, שאעשה זאת בחיי. נפטרתי בזריזות מן המכנסיים הקצרים והחולצה, ונשארתי בחזייה ותחתונים. הורדתי לאט לאט את החזייה וראיתי איך השדיים הלבנים והגדולים שלי נופלים למטה בכבדות, טבעות הברזל החדשות מיטלטלות בעדינות מהפטמות שלי, שבלטו מהתרגשות. בהתרגשות אדירה, נפרדתי מהתחתונים שלי. שיער הערווה שלי עוד היה מסודר במשולש קטן וסבוך, אבל על השפתיים הגדולות ובמפשעות צצו כבר קוצים של שיער חדש שהחל לגדול. הגבירה אסרה עלי לגלח את הערווה – היא רצתה את הכוס שלי טבעי לגמרי. פישקתי בשתי אצבעות את השפתיים הפנימיות והסתכלתי בגאווה על הטבעת החדשה שלי, שתלתה מהעור העוטף את הדגדגן. הבטתי בעירום הלבן שלי, בבטן הקטנה שלא אהבתי, ברגליים הדקות שלי ובכפות הרגליים הלבנות שלי. הלק האדום הטריד אותי – הבנתי שלא ראוי ששפחה תסתובב כך, והזדרזתי להסיר את הלק, מוחה כך את סימן הזיהוי האחרון שלי כאישה חופשייה.
נכנסתי לאמבטיה החמה, שהכנתי, והתחלתי לקרצף בסבון כל סנטימטר בגוף שלי, כמו שהגבירה ציוותה עליי לעשות. הגעתי לכל מקום, בין אצבעות הרגליים, בתוך הכוס, אפילו סיבנתי אצבע, דחפתי אותה לפי הטבעת עמוק ככל שיכולתי וסובבתי אותה שם כמה פעמים – עד כדי כך רציתי להיות נקייה בשבילה.
כשסיימתי להתנגב, התחשק לי פתאום לעשות עוד משהו – לקחתי כמות מכובדת של שמן תינוקות ומרחתי בהנאה על הכוס, על פי הטבעת ועל כל האזור שביניהם – רציתי שהמקומות הכי אינטימיים שלי יהיו הכי מבריקים וחלקים בשבילה.
ראיתי שהשעה מתקרבת ורצתי למטה, מתרגשת מההרגשה הלא מוכרת של להסתובב עירומה כביום היוולדי בבית.

פתחתי את דלת הבית לרווחה ועמדתי מולה על הברכיים, רועדת מציפייה ומהתרגשות. לא עברה דקה והגבירה נכנסה. היא עמדה שם כפי שמעולם לא ראיתי אותה – לבושה בחליפה ומכנסיים מעור שחור ומבריק ונועלת מגפיים גבוהים, גם הם מעור שחור. השיער החלק שלה היה מתוח לאחור בקוקו, והשפתיים המתוקות שלה צבועות בשפתון אדום. היא הקרינה עוצמה כזאת, שהתפלאתי איך חשבתי בכלל לעמוד מולה מלכתחילה.
אלוהים… היא הייתה מושלמת.
הגבירה בחנה את ביתה החדש בחיוך רחב ואז השליכה לעברי תיק עור גדול.
"תוציאי את השרשרת שלך, כלבה, ותקשרי את עצמך."
פתחתי את התיק בידיים רועדות וחוץ משרשרת הברזל הספקתי לראות שם הרבה חפצים שונים ומשונים, שלא הכרתי, חוץ מאחד שזיהיתי בבירור – זה היה שוט עבה מעור, שנראה מכאיב במיוחד. הוצאתי את השרשרת הכבדה וציפיתי למצוא קולר בקצה שלה. במקום זה, התפלאתי לגלות בקצה תפס מיוחד, שאמור להתברג ולהינעל על טבעת נוספת.
ואז הבנתי, והסמקתי עד שורשי שערותיי. פישקתי את שפתי הכוס שלי, מצאתי את הטבעת וחיברתי בזריזות את השרשרת, מבריגה את התפס היטב, שלא ישתחרר בטעות. את לולאת העור, שהייתה מחוברת לקצה השני של השרשרת, הגשתי בראש מורכן לגבירה.
היא הורתה לי לקום על רגלי ואז התחילה את הסיור בביתה החדש, מושכת אותי אחריה בשרשרת. הרגשתי שזו הדרך המשפילה ביותר, שאפשר להעלות על הדעת להוביל מישהו – אפילו העלובה שבבהמות אינה מובלת קשורה בשרשרת לאיבר המין שלה… מצאתי את המשיכה בדגדגן שלי מענגת רוב הזמן, הבעיה הייתה שכל פעם שהאטתי מעט, או שהגבירה הגבירה את הקצב, העונג בדגדגן הפך לכאב חד ובלתי נסבל – הבנתי שבמשך הזמן אצטרך ללמוד להתאים את עצמי בצורה מושלמת לתנועות של הגבירה. הובלתי כך במעלה המדרגות ובין חדר לחדר בווילה שלי, שהייתה עכשיו שלה.

לבסוף חזרנו לסלון והגבירה החלה לבדוק ביסודיות את השפחה החדשה שלה. עמדתי דום מנותקת שוב מהשרשרת, בקושי מעזה לנשום, בעוד היא מסתובבת סביבי, בוחנת וממששת כל חלק בגוף שלי. המישוש היה גס וכואב, במיוחד בשדיים ובישבן, אבל אני התענגתי עליו.
"או.קיי, כלבה, בואי נראה את הכוס שלך."
לרגע הזה חיכיתי. נשכבתי על הגב על השולחן במרכז הסלון, ואז הרמתי את הרגליים לאחור, גבוה מעל הראש. את שתי הידיים שלחתי
קדימה, משני צידי האגן, ופישקתי רחב ככל שיכולתי את שפתי הכוס שלי, בתנוחה החושפנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
היא בחנה בחיוך את הכוס שלי והחלה למשש, מושכת בשפתיים ובטבעת הדגדגן שלי בעוד אני נושכת את השפתיים מרוב עונג. אבל פתאום החיוך שלה נמחה והיא האדימה מכעס.
"מה, לעזאזל, מרחת על הכוס שלך, כלבה? לא הבנת, שהכוס שלך שייך לי עכשיו? איך העזת לעשות את זה בלי פקודה מפורשת ממני?!"
"א…אבל רק רציתי ל…" גמגמתי.
"שקט!" צעקה הגבירה "אני אראה לך מה את ראויה למרוח על הכוס המטונף שלך!"
הרגשתי כמו מטומטמת וייחלתי לקבל כל עונש, שתעלה על דעתה. הרגשתי שזה מגיע לי. הגבירה פתחה רוכסן ארוך במכנסי העור שלה, שלא ראיתי קודם, והורידה כך מהמכנסיים יריעת עור צרה וארוכה מאזור החלציים. תוך כמה שניות נחשף כך מלפנים הכוס הנהדר שלה ואזור צר משני צדדיו שנמשך גם לאחור, חושף את החריץ במרכז הישבן שלה. זה היה כמו חוטיני, רק הפוך – כל הגוף שלה נשאר עטוף בעור שחור, ואילו האזורים האינטימיים ביותר היו עכשיו גלויים לחלוטין.
ואז היא עשתה לי את זה. היא עמדה מעל הכוס החשוף שלי, שעדיין פתחתי רחב בשתי ידיי, ואז הסתובבה, מפנה אלי את גבה, התכופפה קדימה ופישקה בשתי ידיה את העכוזים שלה. החריץ שלה, שנחשף דרך הפתח הארוך במכנסיים, התרחב עכשיו, וגילה לי לראשונה את פי הטבעת המתוק שלה.
ואז, לעיני הנדהמות, התכווץ החור הקטן במאמץ והתרחב שוב, מגלה גוש חום וגדול שהחל לבלוט החוצה יותר ויותר. אלוהים אדירים, קלטתי בהתרגשות, היא הולכת לחרבן לי על הכוס… לא ניסיתי להתחמק מהגוש שהלך והתקרב, להיפך – פישקתי את השפתיים שלי בכוח ככל שיכולתי, חושפת את הכוס שלי באופן מרבי לעונש המגיע לו. הגוש הרך נחת בצליל מביך על הכוס שלי, והרגשתי טוב את החום שלו על העור הרגיש ששם. בלי לחשוב הרבה, שלחתי יד אחת, והתחלתי למרוח את החרא טוב טוב על כל הכוס שלי, רציתי שהעונש יהיה קשה ככל שניתן, הייתי חייבת לנסות ולכפר על הטעות הנוראית שלי אבל אז חטפתי בעיטה חזקה מהגבירה – קצה המגף שלה פגע בעוצמה בדיוק באיבר המין המטונף שלי, מעיף הצידה את היד שלי. גלי כאב התפשטו מהחלציים שלי לכל הגוף.
"מה נראה לך שאת עושה, כלבה עלובה שכמוך?" צעקה הגבירה. "זו כבר פעם שנייה, שאת משאירה את הגבירה שלך מטונפת, בעוד שאת מתעסקת בקקה…!"
מה חשבתי לעצמי? אסור היה לי להשאיר את פי הטבעת שלה מלוכלך אפילו לשנייה… מייד ירדתי על ברכיי, פישקתי את העכוזים שלה
בידי הנקייה והתחלתי ללקק במרץ את פי הטבעת המכווץ. הטעם החזק לא הגעיל אותי, רק ריגש אותי מאוד, ואני הוספתי עוד ועוד רוק
כדי לא להשאיר אפילו טיפה של חרא… לבסוף, הקשחתי את הלשון שלי ודחפתי אותה עמוק ככל שיכולתי, ואז ליקקתי אותה מבפנים דקה ארוכה, בעוד היא גונחת מעונג. כשסיימתי, לא שכחתי אפילו להשתטח על הרצפה וללקק את מעט החרא, שהיה מרוח בקצה המגף שלה כתוצאה מהבעיטה.

נראה שהכעס שלה שכך לעת עתה, כששלחה אותי להתנקות שוב באמבטיה במהירות. קרצפתי שוב ושוב את הכוס שלי, שיהיה שוב נקי ומצוחצח בשבילה, ובלי שום שמן הפעם… כשסיימתי, נשלחתי להביא את הדברים שלה מהמכונית ולסדר אותם בחדר השינה. כשיצאתי עירומה לגינה, הודיתי לאלוהים שבחרתי בית מבודד עם גדר חיה גבוהה. היה מוזר לסדר את הבגדים שלה בארון חדר השינה שלי. חוץ מהחזיות והתחתונים שלי, אותם צוויתי להשליך לאשפה, הגבירה קיבלה את כל הבגדים שלי ואת כל זוגות הנעליים. הסתכלתי על המיטה הרחבה שלי לשעבר ואז תהיתי לרגע איפה בעצם אני אמורה לישון הלילה… כשסיימתי, ירדתי לסלון, נכונה לכל פקודה. הגבירה ישבה בנוחות על הספה וציוותה עלי לקשור את עצמי שוב בשרשרת. ירדתי על ברכי ועשיתי זאת, ורק כשהרמתי שוב את עיניי, ראיתי את מיה שישבה על כורסא בצד, מחייכת.

מיה!
שכחתי ממנה לגמרי בסערת האירועים האחרונים. היא ישבה שם עכשיו, לבושה באותה חליפת עור שחורה כמו של הגבירה, מביטה בי בתדהמה ובהנאה גלויה. איך הגבירה מצאה אותה, לכל הרוחות?! הרגשתי איך אני מסמיקה בכל גופי והסתרתי אינסטינקטיבית את מבושיי בשתי ידיי.
"תעיפי את הידיים לצדדים, כלבה, מייד! נראה לי שהאורחת שלי דווקא נהנית מהשיח הקטן שלך…" אמרה הגברת וצחקה בהנאה.
צייתתי מייד, והידיים שלי נפלו שוב לצידי גופי. עמדתי על ברכיי בראש מורכן, עדיין סמוקה כולי מבושה. יותר מכל, הביכה אותי דווקא שרשרת הברזל, שהשתלשלה מהכוס שלי לרצפה.
"חשבתי, שתשמחי לפגוש ידידה וותיקה שלך…" אמרה הגבירה בזדוניות.
"לדעתי אין דבר יותר מגרה מסגירת חשבונות כואבים, לא? לכן כרגע אני חולקת עם מיה את כל הסמכויות שיש לי עלייך ואת תצייתי לכל פקודה שלה, ברור?"
"כן, הגבירה" עניתי בקול רועד.
"דרך אגב, כלבה…" הוסיפה הגבירה בחיוך "משרת העוזרת האישית, שויתרת עליה? מיה לא חשבה פעמיים ולקחה את התפקיד… יש לי הרגשה שהיא תהיה עוזרת מצויינת." ואז העבירה את ידה על שערה של מיה ונישקה אותה ברכות על שפתיה.
מיה חייכה אליה בהכרת תודה ואז קמה ממקומה והתקרבה, בוחנת את העירום שלי מכף רגל ועד ראש כלא מאמינה… הגוף השמנמן של המשרתת שלי לשעבר התאים בקושי לחליפת העור, והשיער הבלונדיני שלה נמשך לאחור בקוקו, כמו זה של הגבירה.
"אז מה, דורין?" היא אמרה בחיוך "כבר לא ממש בעלת הבית הקשוחה, מה?"
"לא ה… הגבירה" עניתי בראש מורכן "כבר לא…"
"טוב מאוד." חייכה הגבירה שלי ממקום מושבה על הספה "בזמן שאתן מעלות זיכרונות, אני אסתכל עליכן מהצד ואשפשף את עצמי קצת. יש לי הרגשה שזה הולך להיות משהו מיוחד…" ואז היא התרווחה לאחור ופישקה את הרגליים. ראיתי ששוב חסרה לה יריעת העור הצרה במכנסיים, והשפתיים הארוכות שלה נראו לחות מתמיד.

מיה הרימה מהרצפה את הקצה החופשי של השרשרת שלי ומשכה לאט לאט בסקרנות, מנסה להבין לאן היא מתחברת. לבסוף נמתחה השרשרת, והדגדגן שלי נמשך בכאב ובלט החוצה מבין השפתיים שלי. "אלוהים אדירים…" אמרה מיה בתדהמה "תראו איך קשרו אותך כמו בהמה."
היא ניגבה את הזיעה מהמצח וליקקה את השפתיים בעצבנות. הרגשתי שהיא מתחילה לתפוס כמה אני חסרת אונים וכמה כוח יש לה עליי עכשיו ואיך שהיא מתחילה להיות מגורה מזה… גם אני התחלתי להתרטב כהוגן, כשהבנתי כמה אני הולכת להיענש על כל מה שעשיתי לה.
ואכן, חיוך קטן ומרושע החל לבצבץ מזווית פיה, כשהביטה בי מלמעלה.
"אוי, את הולכת לחטוף עכשיו, כלבה מרושעת שכמותך!"
והיא משכה את השרשרת בפראות כזאת, שהכאב הנורא שנגרם לי פשוט הכריח אותי לקפוץ על הרגליים כדי לא לאבד את הדגדגן שלי… היא משכה אותי אחריה בכוח ואני הבנתי שכנראה לא אזכה לטיפול העדין, יחסית, שקיבלתי עד עכשיו מהגבירה שלי.
היא התיישבה על הכורסא, ואני לא חיכיתי לפקודה – ידעתי בדיוק מה היא רוצה שאעשה – נפלתי קדימה בזריזות על הברכיים הכפופות
שלה, מבליטה את הישבן שלי למעלה, בדיוק כמו שגרמתי לה לעשות בתקופה האחרונ.. הרגשתי איך השדיים הכבדים שלי תלויים למטה ואיך כל הדם בגוף זורם לראש שלי, שכמעט הגיע לגובה הרצפה. היא לא חיכתה הרבה והנחיתה את המכה הראשונה על העכוז שלי. פלטתי צעקה והבנתי כמה כאב גרמתי לה תמיד. ואז היא הכתה שוב ושוב, הרגשתי איך היא מאדימה ומזיעה כפי שאני הייתי בזמנו. כל אותו זמן ישבה הגבירה על הספה ואוננה בהנאה.
עם כל מכה פלטה מיה אנחה מאומצת ואני צרחתי בלי שליטה. גיליתי, למרבה המבוכה, שהישבן הכאוב שלי גורם לי עונג בכל מכה, כאילו הפחד החבוי מנקמתה של מיה, שתמיד חשתי כשסיימתי להכות אותה, הולך ומתפוגג עכשיו ומתחלף בהקלה גדולה. הרגשתי גם שמיה, שפרקה את כל התסכול שלה על הישבן האומלל שלי, נהנית כפי שלא נהנתה מעולם, שלא כמוני, שהרגשתי שפלה ומרושעת כשהכיתי אותה. זה כאילו היה המצב הטבעי של הדברים מאז ומעולם – היא מכה ואני מוכה – איכשהו זה הרגיש הרבה יותר נכון… בסוף היא הניחה לי. "אוי, זה היה טוב" היא אמרה בחיוך, אדומה ומתנשפת.
אני חזרתי לעמוד על הברכיים לרגליה, משפשפת את הישבן הכואב והאדום שלי. ופתאום, אולי בגלל הכאב מאחור, נזכרתי בדילדו הענק שקניתי ובמה שתכננתי לעשות בו והסמקתי מכף רגל ועד ראש – אלוהים אדירים, אסור שהיא תדע על זה, אחרת… הרגשתי איזה
עקצוץ מוזר בפי הטבעת שלי. מיה כנראה ראתה איך אני מסמיקה פתאום. "מה קרה, כלבה?" היא שאלה בתיעוב.
"כ… כלום, הגבירה… בחיי…" אמרתי בבהלה, חיוורת מפחד.
"שקרנית!" צעקה מיה וסטרה לי בחוזקה "מה את מסתירה ממני?"
"לא, בבקשה, אני לא יכולה להגיד…" אמרתי בקול רועד. התחלתי להתרחק ממנה בלי להרגיש, אבל היא משכה בחוזקה בשרשרת והכאב החד בדגדגן האומלל שלי אילץ אותי להתקרב שוב במהירות בהליכה על ברכיי רק כדי לחטוף שוב סטירה אדירה, שהפילה אותי הפעם לרצפה. ואז פרצתי בבכי וסיפרתי לה הכל בפרטי פרטים. היא הקשיבה כלא מאמינה, כשסיפרתי על הדבר האיום, שתכננתי לעשות לה אז.
"ה… דילדו הזה. הוא כאן בבית?"
הנהנתי בפנים נפוחות מבכי, וסיפרתי לה על המחבוא בארון.
"אז למה את מחכה, כלבה? רוצי מייד ותביאי אותו לכאן!"
רצתי לארון חדר השינה והוצאתי בידיים רועדות את המכשיר הגדול החוצה, ביחד עם השפופרת הגדולה של הווזלין, שקיבלתי יחד איתו מהחנות.
"אלוהים אדירים – את כל זה תכננת לדחוף לתחת שלי, כלבה סדיסטית שכמוך?" שאלה מיה בפה פעור כשחזרתי לסלון.
הנהנתי, מסמיקה.
"את יודעת למה זאת הייתה טעות, נכון?"
הנהנתי.
"אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה!" חייכה מיה חיוך רחב.
"כי בסוף התחת שיקבל את הדילדו הענק הזה, הוא שלי…" שמעתי את עצמי אומרת והרגשתי פתאום איך אני מתרטבת מהתרגשות.
"לעזאזל, זה הולך להיות הרבה יותר טוב ממה שדמיינתי…" אמרה הגבירה שלי בתדהמה והגבירה את הקצב בו עיסתה את איבר המין
שלה.
עמדתי על ברכיי לרגלי מיה, וביד רועדת פתחתי את הרוכסן הארוך במכנסי העור שלה, והנחתי בצד את רצועת העור הארוכה, שהוסרה. היה לה הרבה שיער ערווה צהוב, שגדל פרא, ומתחתיו הכוס שלה היה גדול ובשרני, והשפתיים הוורודות שלה היו מגורות ונפוחות. עכשיו היו כל הנשים בחדר חשופות ערווה. ואז הלבשתי את מיה ברתמת העור דמוית התחתונים, קושרת בקפידה את כל הרצועות למקום. עכשיו פישקתי באצבעותיי את שפתי הכוס שלה והחדרתי לאט ובעדינות את הדילדו הפנימי, זה בעל הגודל האידיאלי, הבנוי להנאה מושלמת. מיה הייתה רטובה מאוד, ופלטה אנחה ארוכה כשהמכשיר חדר בחלקלקות פנימה. היא עמדה רגע מוקסמת, מתפעלת מאיבר המין האדיר, שהזדקר לה פתאום מחלציה. אני ניצלתי את הרגע כדי לרוקן בזריזות את שפופרת הווזלין לידי ומרחתי את הדילדו הענק בשכבה נדיבה – חשבתי שאולי כך זה יהיה פחות כואב…
"עלי על השולחן ותפלי על ארבע, כלבה!" ציוותה מיה בקול רועד מהתרגשות.
צייתתי במהירות והיא עברה לעמוד מאחורי, אוחזת בידה את הבליטה הגדולה החדשה שלה.
"רגע אחד, מתוקה" אמרה הגבירה שלי "אם את רוצה לרכוב כמו שצריך, את צריכה מושכות". ואז היא פתחה את התיק הגדול שלה והוציאה החוצה שתי רצועות ארוכות מעור שחור. היא זרקה אותן לעברי וחזרה לשבת בפישוק על הספה, מחכה לאקשן.
שוב מצאתי את עצמי תוהה לרגע למה המושכות האלה אמורות להתחבר, ושוב הסמקתי, כשהבנתי. בסוף כל רצועה היה תפס זהה לזה, שהיה בשרשרת הדגדגן שלי – חיברתי את התפסים לשתי הטבעות, שהתנדנדו מהשדיים התלויים שלי, ומסרתי למיה את הקצוות החופשיים של הרצועות.

אני חושבת שעד אותו רגע הדחקתי את מה שעומד לקרות ורק שקעתי בציות לפקודות משתי הגבירות. רק כשהרגשתי את הקצה הרחב של הדילדו מנסה להידחף מאחור לחור התחת שלי, הבנתי באימה וכיווצתי בכל הכוח את פי הטבעת שלי. מיה חיכתה בסבלנות, עד שהתעייפתי ונאלצתי להרפות את השריר, ואז דחפה פנימה בכוח. ניסיתי לכווץ שוב את פי הטבעת שלי בכל כוחי, אבל המכשיר העצום, שהיה מרוח בשכבה נדיבה מאוד של ווזלין, החליק פנימה בלי בעיה. הבנתי איזו טעות עשיתי – אילולא הווזלין, מיה פשוט לא הייתה מצליחה להחדיר את הדבר האדיר הזה לחור הצר שלי, ודווקא בגלל שהיה משומן כל כך הוא חדר דרך פי הטבעת האומלל שלי והרחיב אותו לגודל, שלא האמנתי שאפשרי. "פאאאאק" נאנקתי. הרגשתי כאילו תקוע לי גוש חרא אדיר בתחת, שאני מתה לחרבן החוצה, אבל לא יכולה. הרגשה מטרידה, מטריפה.

פתאום קלטתי, שזאת לא הייתה טעות לקנות את המכשיר האיום הזה – בתת מודע כנראה כבר ידעתי אז שהתחת שהולך לחטוף את זה הוא שלי ושזה יגיע לי.
מיה מתחה את המושכות בשתי ידיה, והרגשתי איך ממצב תלוי השדיים שלי נמתחים למעלה והפטמות הכואבות שלי מגיעות בערך לגובה הכתפיים… ואז מיה התחילה לרכב עלי.
היא רכבה עלי בפראות, הדילדו הענק יוצא ונכנס בכוח לרקטום האומלל שלי, ואני מצאתי את עצמי אסירת תודה על הכאב החד בפטמות, שנמתחו בחוזקה – הוא הסיח את דעתי, לפחות בחלק מהזמן, מהכאב העמום, הבלתי נסבל, בתחת שלי. מיה הייתה מרוכזת ושקועה כולה ברכיבה, כמו באיזו תפילה דתית, היא משכה במושכות והניעה את הישבן השמן שלה קדימה ואחורה בתנועות חדות ומהירות, כאילו היה לה כשרון טבעי לזיון מאחור. בכל תנועה קדימה של האגן שלה היא פלטה אנחה גרונית ארוכה ואני פלטתי צעקת כאב. ידעתי שהיא משתגעת מעונג ממה שעושה לה בכוס הרטוב הדילדו שלה, שהחליק עם התנועות שלה פנימה והחוצה, ושהיא לא חושבת בכלל על הסבל הנורא, שנגרם לי בינתיים.
מהצד, שמעתי גם את אנחות העונג של הגבירה שלי, שהביטה מרותקת במחזה, מעסה במרץ את הכוס שלה. הרגשתי איך מיה לא סתם מזיינת אותי בתחת – דרך תנועות האגן שלה, היא פרקה את כל התסכול שלה עליי, כל התסכול שהצטבר אצלה מכל השנים בהן התעללתי בה, מכל השנים בהן הייתי יפה ממנה, מקובלת ממנה… הרגשתי איזה רגע חזק זה בשבילה, איזה תיקון עוול היסטורי. למרות הכאב וההשפלה האיומים שלי, חשתי אפילו שימחה גדולה והתרגשות בשבילה – מעכשיו היא החזקה ואני המושפלת חסרת האונים.

אחרי מה שנראה כנצח, שמעתי את מיה מתנשמת בכבדות. היא עזבה את המושכות ותפסה אותי משני צידי הישבן. התנועות האחרונות שלה היו חזקות מאוד ומהירות, הרגשתי את המכשיר הארוך ננעץ לי עמוק מאוד במעיים, אבל ידעתי שעוד רגע הכאב ייגמר. מיה צרחה באורגזמה אדירה, רועדת כולה.
שתינו פשוט התמוטטנו, אדומות, מזיעות ומתנשפות – אני על השולחן ומיה על הספה מולי, לצד הגבירה. הגבירה ליטפה אותה ברכות "חמודה, זה היה הזיון הכי חזק, שראיתי בחיים… תזכרי שאם בא לך, את תמיד יכולה לקפוץ לביקור ולזיין שוב את הכלבה שלי…"
"ואת" אמרה לי הגבירה, מגחכת מצחוק "תראי לנו את חור התחת החדש שלך"
חזרתי לעמוד על ארבע על השולחן, התכופפתי קדימה, ופישקתי בידיי רחב את העכוזים הכואבים שלי. מייד שמעתי מאחורי רעמי צחוק
מתגלגל.
"אלוהים, מה עשית לחור האומלל הזה…"
"אני לא בטוחה, שהיא תצליח לחרבן בתקופה הקרובה…"
ובזמן שהתגלגלו מצחוק, העזתי לשלוח אצבע לפי הטבעת שלי וגיליתי שהיא נעלמת לה פתאום באיזה חלל – הבנתי שכנראה פי הטבעת שלי רחב עכשיו הרבה יותר ממה שזכרתי אותו.

אחרי שמיה הלכה וסיימתי לסדר את כל הבלגן, שנשאר בסלון כתוצאה מההתעללות בי, התייצבתי על ברכיי מול הגבירה, שישבה עדיין פשוקת רגליים על הספה. הערב כבר ירד ואני הייתי עייפה וכאובה מכל מה שעברתי באותו יום. איזה יום זה היה… איבדתי את כל רכושי, איבדתי את חירותי, השתינו עלי, חירבנו עלי, היכו אותי, זיינו אותי בתחת, ובעיקר השפילו אותי לדרגה כזו שמעולם לא תיארתי לי שקיימת… אבל מה שריתק את תשומת ליבי באותו רגע היה רק דבר אחד – שפתי הכוס של הגבירה שלי, שבלטו בין רגליה הפשוקות מבעד לפתח הצר במכסי העור שלה. השתוקקתי יותר מכל לפשק את השפתיים האלה ולמצוא שם את הבליטה הקטנה והאלוהית.
אבל ידעתי שאני לא ראויה לזה.
"נו, כלבה" אמרה הגבירה בחיוך, מביטה בי מלמעלה "איך את מרגישה אחרי היום הראשון לשעבוד שלך?"
חשבתי לשנייה. הרגשתי הרבה מאוד דברים בבת אחת ורציתי לתאר לה בדיוק מה הרגשתי, לא להסתיר כלום.
"אני מרגישה כמו האישה המושפלת והעלובה ביותר בעולם, הגבירה. אני מרגישה כעס גדול על עצמי, שנתתי לכל זה לקרות, אני מרגישה עדיין כאבים חזקים ב… עמוק בישבן שלי, הגבירה. אני מרגישה גם גירוי אדיר מ… מאיבר המין שלך, הגבירה. ואני מרגישה בעיקר… עונג… מין הרגשה של התעלות, שלא הכרתי…"
הגבירה צחקה בעונג, ואני התמוגגתי מאושר על העובדה, שנהנתה מדבריי.
"אולי את לא סתם כלבה עלובה כמו שחשבתי… אולי עוד אפשר יהיה לעשות ממך שפחה מושלמת… היית רוצה בזה, נכון?"
"כן, הגבירה" אמרתי בהתרגשות.
"אם ככה, כלבה, יש עוד דבר אחד שתצטרכי לעשות בשבילי – תצטרכי לבחור. אני נותנת לך עכשיו הזדמנות חד פעמית לבקש ממני כל מה שתרצי ואני מתחייבת לתת לך את זה."
הקשבתי בפה פעור, כלא מאמינה למשמע אוזניי.
"כן, כלבה" המשיכה הגבירה בחיוך "אני רצינית לגמרי – את יכולה לבחור לקבל את החיים הקודמים שלך בחזרה – את החברה, את הכסף, את הבית… את החירות שלך. עכשיו, אחרי שטעמת קצת מחיי העבדות, יש לך בטח מושג לא רע לאיזה חיים מצפים לך כשפחה שלי… את יכולה להפסיק את זה, כאן ועכשיו… תחשבי טוב, כלבה… זאת ההזדמנות הראשונה והאחרונה שלך להתחרט, שתקבלי ממני בחייך…"

עמדתי שם על הברכיים, מסוחררת מדבריה. חשבתי על החיים, שמחכים לי כשפחה… חיים שיהיו רצף אחד מתמשך של עינויים, השפלות איומות, התעללות מינית… ועכשיו כל מה שאני צריכה זה רק לבקש, ואקבל שוב את חירותי, את החיים הקודמים שלי בחזרה… ואז ניסיתי להבין מה אני מרגישה, מה זה ה… העונג המטריד הזה, שהרגשתי כל התקופה האחרונה.
ואז הבנתי – זאת הייתה הרגשה של כוח. קיבלתי כוח אדיר, כוח משכר – הכוח שבחוסר השליטה, שבהתמסרות הטוטאלית לידיה של מישהי אחרת, הכוח שבוויתור על הכול, הכוח שבציות העיוור… מעולם לא חוויתי משהו בעוצמה כזאת.
אמרתי לה בלי להסס מהו הדבר שאני מבקשת, שתיתן לי.
הגבירה הקשיבה בריכוז ולרגע השתררה דממה בחדר.
היא צחקה את הצחוק המצלצל הנפלא שלה. "מהרגע הראשון שראיתי אותך, ידעתי שאת שפחה נרצעת – שנועדת לחיי עבדות."
ואז היא הזיזה את האגן קדימה, כך שהייתה ישובה על קצה הספה, הרימה את רגליה גבוה לצדדים, אוחזת אותן מתחת לברכיים ומפשקת רחב ככל שיכלה, ונשענה לאחור, מבליטה כך את איבר מינה החשוף לפנים.
"קדימה כלבה, בואי לקבל את מה שביקשת!" ציוותה בחדות.
ואני נפלתי על ארבע והסתערתי קדימה, גוררת אחרי את השרשרת, שהשתלשלה בין רגליי. פישקתי את הכוס הנהדר שלה בשתי ידיי והבטתי בפרס שלי. רציתי לעשות את זה לאט, להתענג על זה, לענג אותה, רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח. התחלתי מהשפתיים הגדולות שלה, התפוחות והמגולחות, המשכתי לשפתיים הקטנות הרכות והעדינות, שהיו עכשיו גדושות ואדמדמות מגירוי. דחפתי את הלשון עמוק לנרתיק הרחב שלה, מרגישה את כל הפיתולים שבפנים, טועמת את המיצים הנהדרים שלה, שנשפכו בשפע. היא התחילה להשמיע אנחות עמוקות של עונג והרגשתי איך גם אצלי, שם למטה, מתחילים הנוזלים לעלות על גדותיהם. עליתי עוד וליקקתי את השופכה הקטנה שלה, נזכרת בעונג בזרם, שנבע משם אתמול על פניי… ואז הבטתי בפרס הגדול שלי. הרגשתי שהיא מטורפת לגמרי מגירוי, שכל שריר בגוף שלה מתחנן שהלשון שלי תגיע כבר לבליטה הקטנה הזאת.
הדגדגן שלה היה זקור ותפוח והגוון שלו היה כמעט אדום – נראה היה כאילו הוא מאיים להתפקע עוד רגע. ואז, לאט לאט, ניגשתי אל הפרס שלי. נגעתי בו בקצה לשוני והגבירה פלטה צעקה בלתי נשלטת. ואז ליקקתי וליקקתי ומצצתי, גורמת לגבירה שלי להשתולל מהנאה, ובזמן שליקקתי הבנתי בבהירות שכל חיי עד עכשיו היו חיי שקר – כל הצגת הכוח המזויפת שלי… כל אותם אנשים שהתעללתי בהם… הכל נבע מתוך חוסר ביטחון משווע, מתוך חיים בטעות… הבנתי שכל חיי רק חיכיתי למישהו, שיעמיד אותי במקומי הטבעי… הוצאתי את כל העוצמה החדשה, שהרגשתי כשפחה נרצעת, על הדגדגן התפוח הזה… חשתי שכל העוצמה האדירה של הגבירה שלי נובעת מכאן, מהבליטה הקטנה והזקופה הזאת… החלטתי בליבי לסגוד לדגדגן הזה מעתה ועד עולם.
הגבירה השמיעה יללות גבוהות ומסביבי הכול נרטב במיץ האלוהי שלה – הסנטר והלחיים שלי, הירכיים הפנימיות שלה.
ואז היא גמרה בצרחה דקה וארוכה, והבליטה התפוחה התכווצה שוב ושוב בתוך הפה שלי.
כשסיימתי ללקק ממנה ביסודיות את כל ההפרשות, שלחתי אליה מבט מתחנן, והיא הביטה בי בפנים סמוקות ומזיעות, כמעט מעולפת, והנהנה. רציתי שהיא תראה הכל – נפלתי לאחור על גבי, שלחתי את הרגליים לאחור ופישקתי רחב, ואז משכתי למעלה ביד אחת את השרשרת שלי, מרימה כך את העור הרפוי שמעל הדגדגן, מה שהבליט החוצה את הבליטה התפוחה והמגורה שלי. שפשפתי בפראות כמה פעמים, והסתבר שלא נדרש הרבה יותר מזה. לעומת הגבירה שלי, שהגיעה לאורגזמה שמימית, נשגבת, אני גמרתי כמו בהמה – אדומה, נוטפת זיעה, פולטת נהמות גרוניות חזקות ואז התמוטטתי לרגליה באפיסת כוחות.

וכך, באותו לילה, על רצפת הסלון, שהיה פעם שלי, החלו חיי החדשים.