פגישה, חצי פגישה

ואז ראיתי אותה. שערה היה שחור ומתולתל, בדיוק כפי שזכרתי. החזה הקטן שלה עלה וירד מתחת לחולצתה והיא מחתה אגל זעה סורר ממצחה, באמת חם מאוד היום.

חמש דקות לפני, כל זה לא היה עולה אפילו בדימיוני.
אני לא מהמשתמשים בתחבורה הציבורית ותחנת אוטובוס זרה לי כבר לא מעט שנים. אלא שבאותו היום נסעתי עם עמית לעבודה לפגישה חשובה ואחריה תכננתי לפרוש הביתה. לשם כך, נזקקתי לשירותי האוטובוס וכך הגעתי לתחנה. התחלתי לבחון את סביבתי ואז ראיתי אותה.
לרגע לא האמנתי, עברו בערך חמש שנים מאז נפרדנו.

רומי היתה אמנית בנפשה, ציירת מחוננת עם ראש על הכתפיים. גרנו במרחק כמה רחובות בתל אביב ונפגשנו לראשונה אצל מכרה משותפת שחשבה שאם כבר עומדים מולה שני רווקים, הם בטוח יתאימו. הפעם היא צדקה. במשך שנה וחצי אי אפשר היה להפריד בינינו. האהבה פרחה, ההתרגשות גאתה ובמיטה בערה בינינו אש תמידית. כל זה התנפץ כשהצעתי לה נישואין – והיא היממה אותי ואמרה לי לא. אחרי כמה ימים היא ביקשה להיפרד. הייתי שבור במשך הרבה זמן. כל ניסיון לברר איתה את הסירוב והפרידה, היה מתסכל עוד יותר, באיזשהו שלב פשוט הנחתי לזה לשקוע.

עכשיו הכל צף ועלה, רומי יושבת בתחנת האוטובוס. אני בוהה בה לכמה רגעים ואז מסובב את גבי. רק זה חסר לי עכשיו. מצד אחד רוצה להביט בה, אבל מצד שני, כל מבט עלול לדקור לי את הלב חזק יותר. אני צועד כמה צעדים ואז מרגיש יד על כתפי.

‘גדי?’, אני שומע את קולה. ‘אני לא מאמינה’.
לו היתה מבינה כמה אני הוא זה שבהלם…אבל היא ממשיכה, ‘מאיפה באת לי פתאום?’
טוב זה כבר לא מנומס. אני מסתובב, בראש רצים כל מיני תסריטים, האם לעשות הצגה שאני לא מכיר אותה? לספר לה כמה אימללה אותי הפרידה? כל זה לוקח בערך שניה וחצי של מחשבה.

‘רומי? וואו. עברו כמה שנים ואת רק יותר יפה’.
משפט דבילי, אני חושב לעצמי – ומנסה לתקן, ‘מה איתך?’.
‘עדיין מציירת. יש לי תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב שמוצגת עכשיו. עדיין לבד, באותה דירה. ואתה?’.

ושוב שניה של מחשבה. מה אומרת התשובה שלה.
‘באותו מקום, באותה עבודה’, אני אומר ומתלבט עד שזה פשוט יוצא – ‘גם אני לבד’.
אוטובוס מספר 57 מתקרב, אם היא גרה באותו מקום שנינו נצטרך לעלות עליו. אני מזיע. חם מאוד ובעיקר, מביך מאוד.
‘האוטובוס’, אני אומר.
‘כן, האוטובוס’, היא עונה.
שנינו עולים עליו. אני משלם ראשון ומתיישב באחד הספסלים, היא נכנסת אחריי ומתיישבת מולי.
שתיקה.
אחרי כמה שניות היא אומרת את הדבר שהכי פחות דמיינתי שאשמע. ‘אני מצטערת גדי’.

היא מצטערת. שנה של בכי ואבל על הקשר המיסטי הזה שאבד באחת, חוסר אמון כללי במין הנשי שלא איפשר לי לפתח קשרים, והיא מצטערת. אני לא מוצא את המלים הנכונות. אני פשוט קם ועובר ספסל. היא מביטה בי ונשארת במקומה. כנראה שכל זה לא היה צריך לקרות. התחנה שלי מתקרבת. אני מעיף מבט אחרון לכיוונה. העיניים שלה דומעות וזה מרסק אותי עוד יותר. אני חייב לברוח מהאוטובוס הזה ומהר.
חמש דקות מאוחר יותר אני פותח את הדלת ונכנס לדירה השקטה שלי. אין לי מושג איך להתחיל להתמודד עם מה שהתרחש לפני כמה דקות. דפיקה בדלת מנערת אותי. אני יודע שזו היא.

היא עומדת בדלת ומתייפחת. אני רוצה לחבק אותה, לאמץ אותה אלי אבל לא מסוגל.
‘תיכנסי’, אני אומר בקול הכי סמכותי שאני מצליח לגייס.
רומי קורסת אל הספה, אני מתיישב בכורסא הרחוקה.
‘אתה לא תבין אותי’, היא בוכה, ‘איך לעזאזל באת דווקא היום’.

אין לי מושג מה קרה דווקא היום, אבל אני מחליט באופן אמיץ לחתוך את העניין.
‘מה שהיה היה. הכל בסדר רומי, המשכנו הלאה’.
היא מרימה אלי עיניים מלאות בדמעות. ‘בוא תנשק אותי ואז תגיד שהמשכת הלאה’.

בום. מה עושים עכשיו? אין דבר שאני רוצה יותר מלנשק את האשה הזו שלפרק זמן היתה כל החיים שלי. אבל מצד שני היא גם פירקה אותם בהבל פיה. היא לא מחכה לי. תמיד היא היתה היוזמת. היא עומדת מולי, נמוכה ממני בחצי ראש בערך, מצמידה את השפתיים שלה לשלי, ועושה את השטיק שלה – הלשון שלה מתחילה לרדוף אחרי שלי – והנשיקה מתארכת ומתארכת, כמו פעם. אנחנו מתנתקים לשנייה ושוב נסחפים לעוד נשיקה כזו, כשלשון מתערבלת בלשון.

בשלב הזה אין לי מושג מה אני רוצה. בעצם אני יודע. אני רוצה את רומי ערומה, כששנינו מתערבלים זה בזה כמו הלשונות שלנו.
כבר במהלך הנשיקות היד שלה נשלחת אל תוך המכנסיים שלי, ממששת את האיבר הזקור והמגורה שלי. היא שולפת אותו מהרוכסן והודפת אותי לכורסא. היא מפשילה מעט את החצאית הקצרה שלה ומזיזה את התחתונים. זה מה שאני מספיק לראות לפני שהשפתיים שלנו נפגשות שוב. היא מתיישבת עלי ומתכווננת ואז אני מרגיש אותה. רטובה, הדוקה, מחליקה על הזקפה שנכנסת עמוק לתוכה. היא עולה ויורדת כשאנחנו ממשיכים להיות מחוברים בשפתינו. זה לוקח דקה וחצי בערך. אני לא עומד בהתרגשות ובסיטואציה הזו. אני רועד בתוכה, יורה מטח אחרי מטח של זרע חם. היא מביטה בי במבט חודר. אני רק מחכה שהיא תאמר משהו.

זיק שובב ניצת בעיניה. אני מכיר את הזיק הזה. אני הודף אותה לספה ומרים את החולצה שלה. החזיה הקטנה בעלת הפתיחה הקדמית לא מהווה מחסום. השדיים האגסיים והקטנים שלה תמיד הטריפו אותי – ועכשיו, לפי הפטמה הקשה והורודה שלה, היא גם מגורה מאוד. אני יונק מפטמותיה, יודע שכל נגיעה בהן מגרה אותה. שהיא יכולה לגמור מזה. היא מתנשפת. ידי שנשלחת אל בין רגליה מגלה שהרטיבות בתוכה כבר עולה על גדותיה. היא מענגת את עצמה ואני ממשיך לטפל בחזה הקטן שלה עד שאני שומע אנקה קטנה והגוף שלה מתכווץ.
אנחנו כבר ערומים לגמרי. היא יורדת אל האיבר הרפוי שלה ומכניסה אותו לפיה. היא היחידה שיודעת איך להוציא אותי מדעתי במציצה. הזקפה הולכת וגדלה בפיה והתלתלים שלה שנעים בקצב המציצה גורמים לגירוי להיות חזק יותר. רומי מסובבת אלי את הגב ונשכבת על בטנה. יודעת בדיוק מה מדליק אותי. הישבנים הלבנים שלה מתרוממים מעט, מאפשרים לי לחדור אל ערוותה. היא נאנקת כשאני בתוכה, צמוד אליה…מגביר את הקצב לאט לאט.

אני מתרומם מעט, נהנה מהמראה של האיבר הזקוף עם הכיפה האדומה ממאמץ וריגוש, נכנס ויוצא מתוכה, כשישבניה נמעכים תחתי. היא מפנה את שפתיה אלי ואני חש אותה יונקת את שפתי. הקצב מתגבר, היא מתנשפת במהירות ומתרוממת מעט. אני שולח שתי ידיים ומועך את החזה הקטן שלה, מרגיש איך ערוותה מתכווצת על איברי, ואיך שנינו מאבדים שליטה. הגוף שלה מזדעזע מכל תנועה של האיבר שלי שרוטט בתוכה ושופך את זרעי. אני נשכב עליה, שנינו מזיעים, מנסים להסדיר את הנשימה.

ואז היא מפנה אלי את המבט ואומרת, ‘גדי, אני מסכימה’.