מה שקורה בהרצליה – נשאר בהרצליה

באתי לנופש.
זה המשפט ששיננתי לעצמי מהרגע שנכנסתי למלון המפואר על חוף ימה של הרצליה.
כנס של סוכני ביטוח זה לא ממש נופש, אבל שלושה ימים של שקט נותנים גם למשפחה להתגעגע אליך וגם לך להתגעגע אליה.
נכנסתי לחדר והתמקמתי בו. הוא רוהט בפאר מוגזם, כיאה למלונות מסוג זה. בדקתי את מצב המיני בר וגיליתי שמדובר במקרר ריק. מזל שהבאתי את הקוניאק האהוב עלי מהבית.
מזגתי לעצמי כוסית ראשונה והתרווחתי על המיטה שהיתה כמובן גדולה מדי לאדם אחד – ועוד אחד כמוני – גבוה ורזה.
הצצתי בשעון ובתוכנייה וגיליתי שיש לי קבוצת חשיבה בעוד עשרים דקות. נכנסתי להתקלח, התלבשתי ברשמיות וירדתי למטה.
מהר מאוד מצאתי את מקומי. אף אחד מהשמות של הסוכנים לא נראה לי מוכר והבנתי שזו בעיקר הולכת להיות שעה של העברת זמן וקשקושים מקצועיים.
אט אט השולחן התמלא ואז היא התיישבה במרחק קטן ממני. אמנם לא נפגשנו איזה 20 שנים, אבל יש אנשים שלא משתנים.

העפתי בה מבט סקרן. היא היתה עסוקה בענייניה ובמחשב הנייד שלה. כשהתחיל הדיון הרימה את ראשה. בזוית העין ראיתי שהיא קלטה אותי ושיערתי שהיא מנסה לחבר פנים לשם. בכל זאת לא נפגשנו פחות או יותר מאז ימי תנועת בני עקיבא העליזים.

כשמבטינו הצטלבו לרגע היא חייכה ועשתה שלום קטן ומבוייש עם ידה הצמודה לשולחן, השתמשתי במחווה דומה.

העפתי מבט ברשימת הנוכחים. פעם קראו לה נוגה דולב. היא היתה בחורה די גבוהה (1.72), גוון עורה היה כהה מאוד, עדות לאב אשכנזי שכנראה לא תרם הרבה למפת הגנים ואם מדרום אפריקה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, אי שם בגיל 18 היה בה יופי שמשך אותי אליה כמו מגנט. היום, מסתבר, קוראים לה נוגה אזולאי והיא רו"ח נשואה עם שני ילדים. זה היה התיאור היבש בדף המשתתפים בקבוצה.

שנינו כנראה איבדנו עניין בשולחן העגול הזה. אחרי 45 דקות קמתי באלגנטיות ועזבתי את המקום בדרכי לשוב לחדר. להפתעתי נוגה באה אחריי.

'אז זה אתה מודי?'.
'אני בכבודי ובעוצמה, רו"ח נוגה אזולאי'.
היא חייכה. 'כן הגענו למשהו בחיים. אתה פה לבד?'
'ודאי. אשתי לא רוצה להשתעמם כמונו, היא מעדיפה לשלוח אותי לבד'.
היא ציחקקה. 'התכוונתי אם אתה חולק חדר עם סוכן אחר'.
'ממש לא. גם לנוח וגם עם עוד גבר? לא בשבילי'.
קשקשנו עוד דקה או שתיים ואז היא שאלה, 'זוכר את מיכל זלץ?'

מיכל זלץ היתה, בפעם האחרונה שראיתי אותה נמוכה, עם תספורת קצוצה וחזה קטן. כמו נערה שסירבה להתבגר. היה לי קראש עליה בבית הספר היסודי. היא לא ממש שמה עלי ושם זה נגמר. אגב, נוגה בגילאים האלה היתה במה שקוראים הילדים 'מקובלים' ולכן אני, שלא הייתי בתוך הקליקה הזו – הכרתי אותה – אבל קרבתה לא היה נעימה במיוחד. ככה זה אצל נערים ונערות שמחפשים את מעמדם בחברה.

'מיכל חולקת איתי חדר. גם היא רו"ח".

טוב, אז משעמם לא יהיה פה. 'רוצה שנשב בערב לקפה?', שאלה.
'ודאי, תזמיני גם את מיכל. יהיה נחמד להיזכר בעבר'.
נוגה לקחה את הנייד שלי, אפילו בלי לשאול ורשמה את המספר שלה והוסיפה אותו לאנשי הקשר. ניפגש בעשר אחרי כל הבלאגן פה. נשב בלובי.

מעולה. יש לי תוכניות לערב וכבר אוכל להעביר יום אחד של שיעמום. שמחתי במיוחד. בדרך כלל הכנסים האלה גורמים לי לרצות לחזור לעבודה כמה שיותר מהר ולעזאזל החופש.

בערב ירדתי ללובי וראיתי אותן יושבות יחד. שתיהן בחצאיות ארוכות וחולצות שמכסות את השרוול עד המרפק. רק נוגה היתה עם מטפחת לראשה. אני השתחררתי מהחליפה, אבל עדיין באתי לבוש אלגנטי.

מבט חטוף הבהיר לי שהשוני היחיד אצל מיכל זלץ היה גודל החזה. הוא היה גדול, בודאי בפרופורציות לגוף שלה. תהיתי אם הטבע הוא זה שהעניק לה מאוחר את המתנה הזו או שמא מנתח מצליח, אבל כאן נסתיימו התהיות. בכל זאת זה היה מבט חטוף.

נזכרנו באירועים שונים בילדות והחלפנו חוויות. מתברר שמיכל התחתנה והתגרשה לאחר שגילתה שבעלה אוהב את בני מינו בעיקר. הם לא נגעו זה בזה כמעט לפני החתונה והיא מעולם לא תהתה למה שבחור לא ירצה לגעת בה לפני.

היא סיפרה שניסו להסתדר אבל הבינו שזה לא ילך.
'לפחות לך יש את נוגה', חייכתי לעברה, 'אני כאן לבד'.
בחיי שלא התכוונתי שהמשפט הזה יישמע אחרת, מצורתו הפשוטה.
'אתה רומז שאתה מעוניין בחברה?' גיחכה מיכל. אני שמעתי בדימיוני משהו כמו: 'חנון כמוך לא ממש זקוק לחברה ממישהי כמוני' – אולי בהשפעת העבר.
'אני מסתדר מצוין, תודה', עניתי.

הן שאלו באיזה חדר אני מתאכסן וסיפרו לי שהן מתאכסנות באותה קומה, אבל ממש בצד השני שלה. אחרי שעתיים של שיחה נפרדנו. לא עליתי מיד לחדר. התיישבתי על הבר של המלון והזמנתי לי בקבוק בירה. אחרי שסיימתי לעבור על המיילים בנייד, עליתי לחדר.

מהרגע שנכנסתי אליו הרגשתי שמשהו שונה. מישהו חיטט לי בדברים. הם היו מסודרים, אבל בסדר שונה. שחררתי קללה עסיסית ואמרתי לעצמי 'מלון מחורבן. נרד לעשות בלאגן בקבלה'.

ואז שמעתי את רעש הורדת המים בשירותים. זה כבר היה מטריד. מי נכנס לחדר שלי בהיעדרי? עם איזה מפתח בדיוק? ובעיקר, למה הוא משתין באסלה שלי?
הדלת נפתחה במהירות כך שאפילו לא הספקתי לחשוב מה לעשות עם מי שיצא מהדלת. זו היתה מיכל זלץ.
'אני בטוח שיש לך הסבר הגיוני איך נכנסת לחדר שלי ולמה חיטטת לי בחפצים, לפני שאני מזמין את האבטחה של המלון', אמרתי וניגשתי למכשיר הטלפון שנח ליד המיטה.
'בבקשה לא. תן לי להסביר'. הסתכלתי בה. משהו בי החליט לתת עוד צ'אנס. 'קדימה'.
'אני לא רואת חשבון. באתי לפה כחברה של נוגה, סתם בשביל לנפוש. רמזת שאתה לבד, וגם אני אז חשבתי ש…'.
'שמה? שנתנחם אחד בזרועותיו של השניה? היא לא סיפרה לך שאני נשוי?', אמרתי בכעס.
'אל תכעס', ביקשה. 'אם זה מה שאתה רוצה אני אעזוב מיד'. ואז היא החלה לבכות.
כל מנגנוני הכעס הושתקו באחת ופינו את מקומם לחמלה. קיוותי שלא אשלם על זה בהמשך.

'בסך הכל אני זקוקה למישהו שיחבק אותי. שיאמר לי שאני נחשקת. לא הולך לי עם גברים. ארבעת הבחורים האחרונים שיצאתי איתם עברו אחרי לחפש את המין הגברי. שניים מהם לא הצליחו להגיע בנוכחותי לזה ש…', כבר הבנתי.
'ואיפה אני בכל הסיפור הזה?'.
'אני רק רוצה לראות גבר בלתי משוחד שיגיד לי באמת מה הוא חושב על איך שאני נראית. שיחבק אותי ויאמץ אותי אל לבו. שיגיד לי מילה טובה. אני כל כך בודדה', היא ממש בכתה.

'את מבינה שאת מדיחה גבר נשוי?' אמרתי כדי לסגור את הפינה.
'תמיד היה לך לב טוב. כשהיינו צעירים בזתי לגברים רגישים וכנראה שהמזל שלי לא זימן לי כאלה. מה שיקרה כאן ואין לי מושג אם יקרה יותר מדי, יישאר כאן'.

האמת, שבאותו רגע רק רציתי להיות אחרי הסיטואציה המוזרה הזו. ניגשתי אליה ועטפתי אותה בחיבוק. היא היתה נמוכה ממני ביותר מראש. החזה שלה היה בדיוק בגובה של האיבר שלי והתחכך בו. ידעתי שכשאאבד את השליטה בו, אאבד את הראש.

'אז מספיק שאסתכל עליך מכף רגל ועד ראש ואומר את דעתי?' שאלתי כשהחיבוק הארוך הזה הסתיים.

'לא. תסתובב'.
'זה מן משחק?'.
'תסתובב'. הסתובבתי, מה כבר יש להפסיד.
היא קראה לי להסתובב שוב.

הלסת שלי נשמטה בהשתאות. זכרתי בימי התנועה שאף אחד לא ממש פינטז עליה. היא היתה אמנם נמוכה, אבל מבנה גופה היה חטוב מאוד. הציצים שפעם בקושי נראו עליה התפתחו כנראה באופן טבעי. כוח המשיכה כמובן עשה את שלו אבל היא התהדרה בשתי פטמות שמסביבן עטרה חומה שהיתה גדולה מאוד והקיפה את כל קוטר השד כמעט. היא היתה חלקה בין רגליה ופשוט נראתה כמו נערה מאוד מפותחת.

'ממממדהים', גמגמתי.

ראיתי שהיא שמעה אבל המבט שלה היה נתון בתחתונים שלי. מן הסתם לא נשארתי אדיש.
'תוציא אותו', ביקשה במבט מתחנן. 'אני לא רוצה שנתדרדר מכאן. אני איש משפחה', השבתי, נלחם ברצון להוציא אותו ולהצליף בו על שדיה.

היא התקרבה ותפסה בידה בחוזקה במבושי ואז פתחה את כפתור המכנסיים והרוכסן. האיבר שלי יצא משם. רגיל מאוד. ראיתי גדולים ממנו וקטנים ממנו. היא התכופפה מעט ובלי לשאול שאבה אותו אל פיה הקטן.

זה היה טוב. החלטתי לבדוק גבולות. עצרתי אותה והתחלתי להצליף עם איברי על השד הימני שלה. חפנתי בידי השד השמאלי, את העטרה המדהימה ואת הפיטמה הקשה. החזה שלה גירה אותי. היא שמה לב שנעצרתי לרגע וחזרה למצוץ.

הפה הקטן שלה שיגע אותי. 'אני גומר…', נאנחתי. היא עצרה לרגע ואמרה, 'בבקשה' והכניסה אותי שוב לפיה. תפסתי בשערה הקצר וגמרתי לה בפה כשאני עוקב אחרי קולות הבליעה.

היא פנתה לכיוון הבגדים שלה שהיו מונחים על השולחן. 'עוד לא סיימנו', אמרתי כשאני משפשף את איברי ומביט בישבן הקטן והמטריף שלה. האיבר שלי הזדקף בזריזות. אחזתי בידה והדפתי אותה אל המיטה. היא לא אמרה מילה, אבל נאנקה כששיחקתי בה עם האצבעות כדי לבדוק את מידת הרטיבות שלה.

היא לחשה 'הוא יפה? הכוס שלי יפה'? הייתי בהלם מעצמי כשבדקתי. שיחקתי בשפתי איברה, ליקקתי ובחנתי ושמעתי את האנחות המתגברות. עליתי במהירות ושיחקתי עם איברי בכניסה אליה. היא ניסתה להידחף לעומתו כדי שייכנס. 'סבלנות', אמרתי, אבל גם לי כבר לא נותר מהמצרך. חדרתי אליה וחיבקתי אותה, כשהמשגל הופך להיות מהיר – ואז, בתנועה מהירה מצאתי את עצמי למטה ואותה למעלה. היא התיישבה באחת על האיבר שלי ושנינו שחררנו גניחה. זה היה קצר. שתי דקות אחר כך גמרתי. היא כנראה טרם הגיעה לשיא.

'זה היה טוב', היא לחשה, אבל לא מספיק. היא התחככה בי עד שהזדקרתי שוב. 'איך אתה אוהב את זה?', שאלה. 'על ארבע'. כאן אבדו לשנינו הבלמים. היא התכווצה עלי, כשאני חודר אליה בכוח ובעוצמה. הגניחות שלה התעצמו ואז היא גמרה ונשכבה על המיטה כשאני נעוץ בתוכה. 'ימשיך כבודו', לחשה. המשכתי לחדור אליה כשהגוף הקטן והמטריף שלה מתחתי ואז נצמדתי אליה בכוח. היא נאנקה כשהשפרצתי בתוכה.

הפעם היא ניצלה את זה שגם לי נגמר הכוח. היא התלבשה במהירות. 'תודה', הפטירה ונעלמה מאחורי הדלת.
הסיום הזה היה צורם, אבל כיוון שכל הסיטואציה היתה נראית כמו חלום תחת השפעת אדי אלכוהול נשכבתי במיטה ונרדמתי.

שבע בבוקר. דפיקה בדלת. לעזאזל, איזה מן חופש זה חשבתי לעצמי. טוב, לפחות אוכל להתפלל. שוב דפיקה בדלת. נזכרתי שאני עירום לגמרי. אלתרתי משהו מהבגדים של אתמול וניגשתי לפתוח.
מיכל עמדה שם. טוב זה לא היה מפתיע במיוחד. רציתי לצעוק עליה אבל היא פשוט נכנסה. לא לבד. אחריה נכנסה גם נוגה אזולאי.
'כן, מה כל כך דחוף בשבע בבוקר, גבירותיי?'
נוגה עמדה שם במבט מושפל. מיכל דיברה. 'היא רוצה שתזיין אותה. גם היא רוצה להכיר משהו שונה מבעלה, היחידי שביקר אצלה עד היום'.
'זה נכון?', שאלתי את נוגה. היא הנהנה בחיוב, משפילה שוב את מבטה.

'טוב, אז אני אשאר לדבר עם נוגה ואת תלכי', אמרתי למיכל בתקיפות.
'אין סיכוי שזה יקרה'.
ואז נוגה הרימה את הראש ואת הקול. 'מיכל, לכי. עכשיו'.
מיכל הביטה בה ובי – ויצאה בטריקת דלת.

נוגה הביטה בי. היא הסירה את המטפחת שלה וחשפה שיער חום ארוך. 'אני לא יודעת מה עשית למיכל אתמול אבל היה לי ברור שקרה משהו. היא חזרה לחדר ואחרי שהתקלחה נצמדה אלי במיטה. אני לא יודעת מה היא סיפרה לך אבל כבר מאותן שנים שהכרנו בבני עקיבא אנחנו הרבה יותר מחברות טובות. ניחמתי אותה אחרי הגירושין שלה בהרבה יותר ממובן אחד'.

'ועכשיו הגיע תורי. אני אתפשט ואתה תרגיש חופשי לעשות לי כל מה שבא לך'.
'הכל כולל הכל'? תהיתי.
'כל מה שיגרום לי קושי ללכת מרוב שרירים תפוסים. לא תשמע אותי אומרת מלים בוטות. רוצה, אבל זה לא יוצא'.

היא ביקשה שאתפשט ראשון ואז הסירה את השמלה שאיתה הגיע. הגוף שלה היה בצבע מוקה מטריף. הישבן שלה היה גדול ומגרה. היא היתה שעירה מאוד בין הרגליים ושנעצתי מבט הצטדקה, 'ככה בעלי אוהב'.

השדיים שלה היו בינוניים ונפולים מעט, זכר להריונות ולהנקות כנראה. הפטמה שלה היתה קטנה וכהה מאוד.

באתי מאחוריה וחיבקתי אותה. היא חיככה את הישבן באיבר הזקוף שלי ואני שיחקתי בערוותה עם אצבעותי, בודק שהיא רטובה. כופפתי אותה מעט וחדרתי בתנועה אחת פנימה. הקול שהיא השמיעה היה מטריף. אנחה שקטה. הישבן הכהה שלה נדפק עכשיו על ידי, בשילוב מהפנט של לבן ומוקה.

היא היתה רטובה מאוד. יצאתי והפכתי אותה על המיטה. לא יצא לי להיות עם הרבה בחורות בגובה כזה. חדרתי אליה כשהיא שוכבת על המיטה וכל גופה פרוש תחתי, כשאני עומד. השדיים הכהים שקיפצו תחתי שיגעו אותי. האנקות שלה גברו. היא לחשה מלים לא ברורות. הסקתי שהיא בדרך לשיא והגברתי את הקצב. בקושי החזקתי את עצמי. הרגשתי אותה רוטטת ומרטיבה ונצמדתי אליה בכוח – מרוקן את הזרע בפעם הראשונה בתוכה.

היא הסתובבה ושפשפה לי את האיבר. הוא גם ביקר בפה שלה אבל לזמן מועט. ברגע שהזדקף היא רצתה עוד. באתי מאחוריה והצמדתי אותה לקיר. האיבר שלה חדר אליה הפעם לאט לאט, משגע אותה. האנחות החלשות שלה גורמות לי להגביר קצב ולהצליף לה בישבנים בחזקה. היא לא מתלוננת. רק כשהיא סופגת הצלפה מכף היד שלי האנחה שלה נעשית קצת יותר קולנית. אני מגביר את הקצב ואז משהו בתיאום שלנו משתבש ואני מוצא את עצמי בחוץ. אני מנסה לדחוף אותו בחזרה ומרגיש פתח. שומע ומרגיש את הידיים שלה תופסות את שלי ומשלבות אצבעות בכוח. אני בישבנה. יודע שאני הראשון לבקר שם. האיבר שלי כל כך רטוב שהוא מצליח לפלס דרך.

זה כואב לה, אבל יש לה שליטה עצמית מדהימה. אשתי, אם היתה מסכימה לדבר כזה, היתה מתלוננת מהרגע הראשון. אני בתוכה. לא מרחם. עם כל כניסה אגרסיבית אני מרגיש את האשכים שלו מצליפים גם הם על קצה ישבנה. אני מאבד שליטה. זו הופכת להיות בעילה כואבת לשנינו אבל אף אחד לא רוצה שהיא תיפסק. לבסוף אני משחרר בתוך ישבנה מטען נוסף של זרע.

כואב לה, היא מתיישבת. 'המטרה הושגה חלקית. שריר אחד כבר ממש כואב', היא מחייכת בקושי. אני מועך את השדיים שלה, ממולל את הפטמות הקטנות וזה מוציא אותה מדעתה. האיבר שלי כבר נעמד מעצמו. היא יורדת על ארבע. הקצב של הזיון הבא מטריף. היא מזיזה את הישבן הכהה והגדול לכיווני ואני את אגני לכיוונה. בין לבין אני מצליף על ישבניה שכבר ניכרים בהם סימני הידיים שלי. היא מצמידה אלי את האגן שלה. טווח התנועה כאן, אבל טווח התחושה רק עמוק יותר. שנינו מרגישים שהמרתון הזה עומד להסתיים ואז מגיע אקט הסיום. אני שולף אותו ומכניס לפיה. 'תבלעי'. היא בולעת. הכל.

'תודה. בשם שתינו', היא אומרת תוך כדי שהיא מתלבשת בחיפזון ולוחשת בקריצה רגע לפני שהיא נעלמת, 'מה שקורה בהרצליה נשאר בהרצליה'.