את אביגיל אני מכיר מהצד כבר לא מעט שנים. מעגל שלישי, אני קורא לזה. חברה של ידידה של חבר. אותו שבט בסניף בני-עקיבא היישובי, מעגל חברים די חופף, שלום כשנפגשים במקום שהוא לא היישוב, שום דבר מעבר.
במהלך שנות התיכון שלי הייתי קשור מאוד לפעילות הנוער ביישוב. הייתי מדריך בבני עקיבא, ארגנתי פעילויות בכל קיץ ובתמורה זכיתי לתשומת לב לא מבוטלת מהבנות, הכל, כמובן, בגבולות המקובל, שיחות שנמשכו עד לא מאוחר מדי בלילה ובדרך כלל כללו יותר משני משתתפים, לבוש מהוגן, על נגיעה כמובן שלא היה מה לדבר. לעומתי, אביגיל לא מצאה את עצמה במסגרת היישובית, בתיכון היא למדה באולפנא עם פנימיה מחוץ ליישוב והדריכה בסניף של עולים חדשים, כך שבעצם מלבד השם והפנים שלה, לא ידעתי עליה יותר מדי.
הסיפור שלנו התרחש בשנה שאחרי התיכון. אני עברתי ללמוד בישיבה רחוקה מהיישוב ואביגיל שרתה, במקרה לכאורה, כרכזת הנוער ביישוב בו הייתה הישיבה שלי.
אולי זה הזמן לעצור ולתאר את שנינו. אני תמיד הייתי בחור בנוי טוב, אהבתי לעבוד בשיפוצים ותיקונים בזמני הפנוי (עובדה שהולכת להועיל מאוד בעוד מספר פסקאות) ובתמורה קבלתי זרועות חטובות, מצולקות ושזופות. גוון העור שלי כהה, ואני חלק מאוד.
אביגיל הייתה בנויה כמו ציור עדין. גובה של משהו כמו מאה שישים וחמישה סנטימטרים, היא הכילה זוג עיניים כחולות ומהממות, עור שנהבי כמעט ושיער שהיא אהבה לצבוע בגוון אדמדם. היה לה גוף קטן ומרתק שהיא הזיזה בקלילות ודיוק של שדה.
המתח בינינו התחיל להבנות במוצאי שבת סטנדרטית אחת, בו יצאתי לריצה מסביב ליישוב. אחרי משהו כמו חמישה קילומטרים נעצרתי למנוחה כדי לעבור לתרגילי הכח האהובים עלי. הלכתי קצת בפאתי היישוב כדי למתוח את השרירים, כשפתאום שמעתי התנשפות. בצד השביל ראיתי את אביגיל. לצדה הייתה מונחת ערימה. כנראה ערימת בגדים, והיא הייתה לבושה בבגדי ספורט. חזיית ספורט ומכנסונים שלא הסתירו את הגוף שלה שגעש מתחת. היא הייתה בגבה אלי ותרגלה שכיבות סמיכה שרק הבליטו את חריץ הישבן העדין שנעטף במכנסוני הספורט המינימליים, כל כך מינימליים שרמזים לפלחים שלה הציצו מתוכם.
עמדתי שם משהו כמו נצח בפה יבש ואיבר הולך ומתקשה. נצח שלאחריו נתקפתי בהלה ורצתי משם.
מאז היא חזרה אליי כמעט בכל ערב. כמעט בכל ערב לפני השינה מצאתי עצמי מתייחד עם איבר זקוף וגועש, מתמלא דם, כשאני לוחש את שמה בשפתיים נשוכות כשזרמי זרע מתיזים ממני. כך זה נמשך עד לחודש ארגון.
חודש ארגון הוא חודש השיא של בני עקיבא. כל השבטים עובדים ולומדים לכבוד אירוע המסמל את מעברה של השנה ועליית השלב של כל אחד מהשבטים. כאמור, אני אוהב מאוד עבודות שיפוצים, ויום אחד קבלתי הודעה ממספר לא מוכר: "היי דוד, כאן אביגיל רענן, יש לנו סתימה בכיור של הסניף והבנתי שאתה מבין בזה… יש מצב שתבוא לעזור לנו?? זה ממש חשוב…"
הלב שלי, יחד עם חלקים אחרים, פעם במרץ. כמובן שנעניתי בחיוב. אחרי הפעולה הראשונה הזאת הזמנות מאביגיל לתמיכה טכנית בסניף הפכו כמעט לשגרה. כך גם הריח שלה באפי, שהקפדתי לגנוב כמה שיותר ממנו, וכך גם חיכוכים דו-צדדיים בין נער לנערה שלא יכלו להסתיר את החרמנות שלהם מעצמם.
לילה אחד נכנסתי לסניף, התירוץ הפעם היה כיסא שבור. הסניף היה ריק וחשוך ובאוויר עמד ריח מוזר. על הספה מצאתי את אביגיל ישובה, מולה בקבוק מוכר. עראק.
"את שיכורה?"
"לא," היא גחכה, "חיכיתי לך."
היא פתחה את הבקבוק ומזגה כוסיות לשנינו ואני שתיתי כמהופנט. שתיים, שלוש, ארבע. דברים נעשו איטיים, כמו בהילוך איטי. אביגיל נעמדת מולי, ספק-לוחשת ספק-גונחת, "קח אותי כבר". הידיים שלי, רועדות מתשוקה, מתירות את השרוך מקדמת חולצת-התנועה הלבנה שלה. מושכות את החולצה מעליה. מתחת לחולצה יש גופיה שאני מוריד כמעט בכח. אביגיל נאנקת. הידיים שלה אוחזות בכח בזרוע שלי. החזייה שלה נעלמת ברגע.
אני סוחט את זוג השדיים היפיפיים שזקורים מולי, הפטמות הורודות קשויות כבר מזמן ואביגיל נמתחת אחורה כשאני צובט אותן. אני נצמד אליה ודוחף אותה על הספה, היא נופלת באיטיות ואני מביט בה כהוזה כשהיא מורידה את התחתונים מתחת לחצאית שלה.
אני מחליק מחוץ למכנסיים, שולף מהבוקסר את האיבר שלי, שראה רק אותי עד עכשיו. אביגיל שלי פותחת את זוג רגלי הבהט שלה לפני, ביניהן קובץ שיערות חום-בהיר. אני מניח את הזין שלי על שפתי איברה, והיא לוחשת את השם שלי בקול עצור, הציפורניים שלה שורטות את גבי ומושכות אותי פנימה, פנימה פנימה.
אביגיל צועקת כשאני נדחף לתוך הלהט הרטוב שלה. היא נמתחת מתחתי אבל אני שיכור מכדי שזה יעצור אותי. אני זז בתוכה מהר יותר ויותר והיא מתנשפת וגונחת אל האוזן שלי. הידיים שלי בשיערה ובשדיה, והלחץ בתוך איברי הולך וגובר, גובר והולך עד ש…
זה לא בסדר שאתם לא מפרסמים תחת הקטגוריה "דתיים". אני דתי ומחפש רק שם ומפסיד את הסיפורים הנפלאים האלה
גם אני