הסיפור של אסתר – על הספה – חלק ראשון

"והוא פשוט לא הסכים להקשיב, אתה מבין? זה לא הגיוני לקבוע את המגן שלי על סמך מבחן מפגר אחד!" לפעמים אני תוהה אם נעם משתעמם ממני. כלומר, אני יודעת שזאת העבודה שלו, ושהוא כנראה אוהב בני אדם מספיק כדי שהוא יהנה ממנה, אבל הבעיות שלי כאלה נורמליות, כל כך משעממות. הוא בטח מתגעגע לטיפול שלו באנשים מעניינים, כאלה שעשו דברים בחיים או שלפחות אבדו את זה לגמרי. אני? סתם עוד אחת מבית מפורק שאבא שלה יושב בכלא קצת לפני שהיא נולדה.

אבל נדב מקשיב, הוא יודע את כל הסודות שלי, והאמת היא ששלוש שנות הטיפול אצלו באמת הפכו את החיים שלי לטובים יותר, ליותר נורמלים. אני פורקת אצל נדב את כל הפחדים של גיל ההתבגרות – הגוף שמשתנה, המחזור שמאחר, החברות שמבלבלות אותי נורא, הבנים בסניף… גם הלימודים. כן. אני לא חכמה במיוחד, אני מסתדרת בגדול. מניחה שאסיים בסוף כמזכירה של מישהו, אולי מורה. לפעמים אני חולמת להיות אחות. רק לא עובדת סוציאלית.

אז אני מספרת לנעם על הבעיה עם הרב אורי, המורה שלנו לתושב"ע. אני מספרת לו שאני מרגישה שהוא מחפש אותי, שהוא עוקב אחרי בשיעור, שהוא מעניש אותי יותר מכולן. אני מספרת לו על זה שהוא מזמין אותי פעם אחר פעם לשיחה אישית אחרי שיעורי בית לא מוצלחים. על מה אני לא מספרת לו? אני לא מספרת לנעם על העיניים של אורי, שמשתהות רגע אחד יותר מדי על המחשוף שלי. על המנהג שלו לרכון מעלי במבחנים, ולהזכיר לי לא לפשל שוב פעם. אני לא מספרת לו שאני היחידה שהוא עושה לה את זה.

כלומר, היחידה שהוא עושה לה את מה שתארתי. אני בהחלט לא היחידה שהוא עושה לה *את זה*. הרב אורי הוא הקראש של חצי מהשכבה שלנו. הייטסקיסט שעשה אקזיט אחרי שירות ב8200 והפך להיות מורה, נשוי לסגנית מנהלת האולפנה (זה חוקי בכלל?). כמובן שהוא בכושר מעולה, כמובן שיש לו כיפה שטוחה וחולצות פולו במידה אחת קטנה מדי. כמובן שהוא הרב היחיד שלובש (לפעמים) ג'ינס, ושיודע איך לסדר את הזקן נורמלי. כמובן שחברות שלי מתות עליו. הן מריירות עליו בטיולים, מחפשות בפייסבוק שלו תמונות בבגדי ריצה או במדים, מתפללות שהוא יבוא שוב עם הג'ינס הצמוד או שישכח לסגור כפתור בחולצה. אני קצת מגזימה, נכון, אבל לא הרבה.

אני? אני לא מכחישה שהוא חתיך, אבל יש לי רתיעה מובנית ממבוגרים. ככה זה כשגדלת בלי אבא, וכשאבא שלך בכלא על… טוב, זה לפעם אחרת. אז למה מכולן הוא מסתכל עלי ככה? למה הוא מעיר רק לי על חולצה שחושפת כתף?
אני לא מספרת את זה לנעם. אני מספרת לו שבפגישה האחרונה שלנו הרב אורי אמר שמבחינתו אני ניגשת על 50, ושהוא לא יכול פשוט לסכן את הממוצע ואת האפשרות שהמגן ייפול בגללי. הוא משך את המילה הזו, בגללך, ונעץ בי, כלומר במרווח שבין הבטן לחזה שלי, מבט חודר במיוחד.

אני לא מספרת לנעם שכשהבנתי שהוא לוקח ממני את הבגרות, ראיתי את אמא שלי מעבירה מוצרים בסופר, ואותי במקומה. אני לא מספרת לו שברגע הזה החלטתי את ההחלטה הכי מטופשת בחיים שלי.

אני חושבת על כל זה כשאני עומדת בכניסה לחדר של המנהלת. האולפנה חשוכה לגמרי, והאור היחיד מגיע מבחוץ ומהרווח שבין הדלת לרצפה. אני דופקת בהיסוס, והרחש מתוך החדר נעצר. הדלת נפתחת, אורי עומד שם והעיניים שלו חדות כמו שהפה שלי יבש. הוא לא אומר הרבה, אמרנו הכל כבר. הוא רק מניח את היד החמה שלו על הלחי שלי, והוא הגבר הראשון שנגע בי מעולם.

אני מצטמררת, נושמת עמוק וצועדת פנימה אחריו. הידיים שלו מערסלות אותי אליו, ואני שמה את הראש על החזה המוצק שלו. אני מרגישה אותו מלטף לי את התלתלים לאט, ונע איתי כאילו לקול של מנגינה שאי אפשר לשמוע. היד שלו יורדת למטה, לגב שלי ועוד קצת למטה. מוודאות שעמדתי בכללי ההסכם. שאני לובשת חולצה וחצאית ושום דבר חוץ מזה.

הוא מרים את הפנים והוא הגבר הראשון שאני מנשקת. השפתיים שלו חמות והלשון שלו רטובה בפה שלי וטועמת מקפה. הוא עוצר לרגע, מתרחק ממני ואני רואה בעיניים שלו תשוקה ופחד וחרטה. הוא מצביע על השולחן, על בקבוק ערק פתוח. אני מוזגת, ושוב, ועוד פעם. הפה שלי יבש וחם לי בין הרגליים כשאורי נצמד אלי שוב. הידיים שלו פחות עדינות הפעם, והן אוחזות בחזה שלי בכח. אני צועקת בהפתעה והוא מושך אותי אליו. "הגיע הזמן אסתר", הוא מסנן בשיניים חשוקות "הגיע הזמן לתת לי את מה שמגיע לי."

אני נושמת עמוק ומורידה את החולצה. הוא מושיב אותי עליו, ואני מרגישה את האיבר קשה בתוך הג'ינס שלו. החצאית שלי מתרוממת והידיים שלו מלטפות לי את הירכיים פנימה והחוצה. הבטן שלי מתחילה לבעור, והבערה מתגברת כשהשפתיים שלו נסגרות על הפטמה השמאלית שלי. הוא ממלמל מילים שאני לא מבינה ומפריד באיטיות את הירכיים שלי. הוא נוגע בי במקום שאף אחד לא נגע בו, ואני מבינה שאני רטובה כל כך. הנגיעות שלו איטיות, מתענגות על העובדה הזו ועל זה שאני שלו סוף סוף.

הוא מרים אותי ומניח אותי על השולחן במשרד של אשתו. הוא מתפשט ומפריד את הרגליים, טועם את הנוזלים שלי בלשון חמה. אני גונחת והוא צוחק בגסות וממשיך בליקוק מתגבר. הרגליים שלי נפתחות יותר ויותר ואני מרגישה שמשהו שלא קרה מעולם עולה בי. אני לא בחרתי בזה, אני לא רוצה את זה, אבל הלחץ הנעים ממלא אותי עד לרגע שבו אני מרגישה אותו הופך אותי לאוויר. אני רועדת, מתקמרת ודוחפת את האיבר שלי על הפנים של אורי. הוא צוחק בקול רם ולא עוצר את הלשון הדורשת שלו. אני צועקת בלי מילים וצונחת.

הוא עולה מעלי, בלי טקס חגיגי. הוא קצת כועס עלי, אני חושבת, לא נראה לי שהוא עשה את זה אי פעם. הוא עולה מעלי והאיבר שלו חם ונוטף על הירך שלי. אני מפחדת נורא, עוצמת עיניים בכוח כשאני מרגישה אותו עובר על השפתיים התפוחות שלי, מסתבך בשיערות הבהירות, המתולתלות. הוא אוחז במותניים שלי ונחדף לאט. וזה כואב.

ההתנשמות שלו מתגברת כשהוא בפנים, ואני מרגישה מלאה כל כך. החצאית שלי אסופה בגובה המותניים שלי, ואני מחזיקה אותה. העיניים שלנו נפגשות והוא תופס בסנטר שלי ובועל אותי במהירות. אני רואה דם על הירכיים שלי, אבל גם הרבה רטיבות. אני רואה דם על הזין שלו, ומרגישה את האשכים שלו נפגשים בחלק שבין הישבן לאיבר שלי. השדיים שלי נעים מעלה ומטה כשהוא מגביר קצב, והתפיסה שלו על המותניים שלי צובטת, משאירה סימן.

הוא רוכן ונצמד אלי, השיניים שלו נסגרות על תנוך האוזן והאיבר שלו זז יותר ויותר מהר. אני לא יודעת למה אבל אני סוגרת את הירכיים שלי סביבו בכוח, דוחפת אותו עמוק יותר לתוכי. הוא בועל אותי בכוח ואני גונחת ובוכה, מתענגת ואבודה. גומרת שוב כשהוא דופק אותי על השולחן.

פתאום הוא נדחף ממני בכוח. מביט בי בשילוב שבין הערצה לשנאה, ויוצא מתוכי. אני מנסה להבין למה, ואז אני רואה שהוא מחזיק את האיבר שלו מעל הבטן שלי וגומר. הזרע החם מכה בי והוא גונח אותו עלי, על החזה שלי וגם קצת על הפנים והשיער. אני אפופה בריח שלו כשאני מתלבשת והולכת משם בלי לומר מילה, האיבר שלי עדיין פועם, העור עדיין לח.

אני לא מספרת את כל זה לנעם. גם לא על ההודעה שקיבלתי ממנו למחרת, עם שלוש מילים "זה לא נגמר".