ליל כלולות

הפכתי את השקית הקטנה בקדחתנות, תרה ללא תכלית אחר הסיכוי שאולי בכל זאת ארזתי הלבשה תחתונה מבעוד מועד. לא עשיתי זאת, כמובן, ועלי להשלים עם העובדה כי לגופי אין אלא חזייה אשר האפירה מרוב כביסות ותחתונים גדולים ומשמימים. זה עתה נחלצתי, קרס אחר קרס, משמלת הכלה הפשוטה ששכרתי מגמ"ח שמלות הכלה בשכונה. עוד השבוע איאלץ להחזיר אותה לאחר ניקוי יבש (ודאי אנער אותה קלות, זה יספיק) לחדר המואר מידי, שם תיטמן לצד אחיותיה המבאישות מנפטלין.

ליל כלולותיי הלילה, ואך אמש תם הפרק האחרון בסדרת מפגשי הדרכת הכלות. אמנם הנהנתי בשעה שציינה המדריכה חיוורת הפנים כי קודם המעשה עלי להתעטף במיטב המחלצות ובכך לעורר עלי את יצריו של בעלי הטרי- אך זעתי באי נוחות מעורבת בבהלה בידיעה כי אין לבני תחרה מגוהצים הממתינים בחדר הכלולות. מעולם לא עלה בדעתי לרכוש פריטים מביכים כגון אלו, אשר עשויים היו להלום נערת ליווי נוצצת, אולי. לא אותי, בוגרת מוסד חרדי-לאומי מפואר, אשר סגל המורים התגאה מאז ומתמיד בתלמידותיו הצנועות, החסודות, הממהרות להינשא וזאת בטרם מלאו להן שמונה עשרה.

"הכל בסדר?" קולו המעומעם של בעלי קטע באחת את קו המחשבה המיוסר שלי.
"כן," עניתי חלושות. "מתארגנת כאן," הוספתי ומיד התחרטתי. ודאי עוררתי את ציפיותיו, ועתה הוא מדמיין אשת פיתוי כהלכה אשר תטופף לקראתו במחווה עגבנית. אין הוא מצפה לכלה הנבוכה וצרת הירכיים המדשדשת בכותנת מקומטת. אל אלוהים, הלא לימדו אותו כי עוד רגע קט ואפעיל את קסמיי הנשיים אשר רכשתי לא מכבר בהדרכת הכלות…!

שמואל איננו אלא נער בעצמו. בן 19 שנים וכבר נישא לי, הצעירה ממנו בשנתיים.
זה עתה מלאו חמישה חודשים להיכרותנו. גדלנו באותה השכונה אמנם, אך מעולם לא העפנו מבט שני זה בזו. גיסתי ודודתו הן שזממו את השידוך, בין טאטוא גזרי נייר לשטיפת כוסות פלסטיק בגן בו עבדו יחד. אני אוהבת אותו, אני מניחה. רחב כתפיים, זקן מסודר ופאות ארוכות, כפות ידיים זרועות כתמי סיד מעסקי השיפוצים של אביו, אך בו בזמן עדינות דיין לדפדף בספר גמרא. או ללטף אישה, הבליח הרהור עוועים מידי פעם.

מעולם לא נגענו זה בזו, הקפדנו על צניעות מוחלטת. למעשה, מעולם לא הנחתי לו להיחשף לכפות רגליי, אשר היו נתונות בגרביים תחת חצאית מלחכת רצפה. בחדר הייחוד נכח הצלם כל העת, ולא ניתן לנו רגע דל ללחיצת יד או חיבוק.

וכעת הוא עומד לחדור אלי, כפי שציינה מדריכת הכלות ללא כל רגש.

התחלתי לחכך את ירכיי זו בזו מבלי משים. בהחלטה של רגע שלפתי טוניקה פרחונית צמודה שנהגתי ללבוש בשילוב חצאית וחולצת בסיס שחורות תחתיה. היא תראה בסדר גמור בלעדיהן, חשבתי בשובבות.

פתחתי את הדלת בזהירות, והאומץ שאחז בי רגע לפני כן התפוגג כלא היה. שמואל התרווח על הספה (זולה וקלה לניקוי, כפי שציינה חמותי) ועלעל בספר הבישול שהעניקה לי אמו בפקפוק מסוים. הוא טרם פשט את בגדי החתן, הבחנתי. הרגשתי מגוחכת, והתקדמתי בצעדים קטנים ובראש מושפל. שמואל הרים את עיניו, והעביר עלי מבט איטי, מלמטה למעלה. פניו היו סמוקים, ונראה שעיניו יוצאות מחוריהן.
חייכתי בהיסוס.
הוא טפח על הספה ללא אומר. הבנתי את המסר והתיישבתי לידו.
"אני בסדר?" שאלתי בחשש. איזו שאלה מטופשת.
"את… מדהימה," הוא לחש ושוב העביר עלי את מבטו אשר ננעץ במחשוף העמוק, אותו מיהרתי למשוך מעלה בבושה. "את כוסית, לא הייתי מאמין," הוסיף ואני נרתעתי קלות בשל השימוש במילה הבוטה. בלי להתיק את עיניו הניח כף יד על ירכי. הרגשתי שהעור שלי נשרף, ולחלוחית החלה מתפשטת בין רגליי. ידו החלה ללטף את ירכי והזדחלה לעבר תחתוניי, אשר היו מוכתמים כהוגן. בידו השניה חפן את שדי באחת ולחץ.
"איי," פלטתי.
"זה בסדר," ענה, מתנשף. "איזה ציצי, אני מת," סינן. "כל כך… מוצק. כמו של דוגמנית." מנין לו השפה המלוכלכת הזו? תהיתי בצער כבוש, ובו בזמן חשתי ערפול משונה ונעים.
כפות ידיו הגדולות המשיכו, מעסות ומלטפות, צובטות לעתים ומטופפות קלות על עורי. נדמה היה שאצבעותיו פזורות על עשרות איברים בגופי במקביל.
"תיגעי בי," דרש, ואני הרמתי את ידי בהיסוס.
"תיגעי," חזר, הפעם בתקיפות.
"איפה?"
"כאן!" הרים את קולו והניח את ידי בחבטה על הבליטה הגדולה בקדמת מכנסיו. ידעתי מה זה, אך מעולם לא הרגשתי את זה לפני כן. ידעתי איך זה נראה, בקווים כללים, אך לא תיארתי לעצמי את הגזע העבה והקשה, הרוטט בחוסר מנוחה תחת חגורתו.
"כן," נאנק וזרק ראשו לאחור. "תפתחי, תמצצי לי קצת."
למצוץ? נחרדתי. למה הוא מתכוון? זה הרי לא יעלה על הדעת. זהו מעשה סדום, זה אסור! או שמא הפוך? האם איברה של האישה, "זה המקום" לדברי המדריכה, הוא שאסור לשפתיו? אינני זוכרת.
לא היה מקום למבוכה. נדמה ששמואל ידע בדיוק מה הוא עושה וציפה שאעמוד בקצב. אני מוכרחה לרצות אותו, נזכרתי בדבריה של חיוורת הפנים, אשר נופפה לעברי באצבע בעלת ציפורן גזוזה היטב וחפה מצבע.

"אל תאכזבי אותי" ולפתע לפת את ערפי בחוזקה והחל מכופף אותו, חרף ההתנגדות הקלה שהפעלתי בתחילה.
"רגע," ניסיתי לעצור בעדו. לא כך זה אמור להיות. מה עם הנשיקה העדינה, ליטוף הלחי? האם הרב לא סיפר לו על הצעדים הראשונים הללו? האם המדריכה לא עדכנה את הרב? הם אמורים להיות מתואמים!

אבזם החגורה הוטח הצידה, מילימטרים ספורים מעיני. ידו הפנויה (האחת עוד אחזה כמלחציים בראשי) מיששה בקוצר רוח אחר מגוף הרוכסן. פני הוצבו בין ירכיו הפתוחות קמעה, ושאפתי את הניחוח החם והמלוח העולה מהן. רטט של פחד והתרגשות גם יחד הרעיד את גווי.
הרוכסן נפתח לרווחה, ותחתוניו הדקים והבהירים חשפו במלוא הדרם. יכולתי להבחין בקווי המתאר של האיבר המוצק ובצבעו הוורדרד.
"רוצה קצת זין, ילדה?" התיז מעלי. "הגיע הזמן לשחק קצת," גיחך. חשתי מושפלת כפי שלא חשתי מעולם. איה הגבר השקט והמסוגר, אשר בקושי הביט בעיניי עד לפני ימים אחדים?
אצבע מסוקסת נתחבה לפי עד הענבל ופערה אותו. בד התחתונים הוסט. עצמתי את עיני.