לאהוב אותך זה לשלם בכאב – חלק א

לא חלמתי מעולם שאהיה אי פעם בסיטואציות כאלה. אולי זה השילוב בין הסקרנות, ההרפתקנות והרגשיות שבי, בכל מקרה זה לא משהו שחזיתי אי פעם שיקרה.

אני אמור להציג את עצמי בשלב הזה, אבל אתן לכם להכיר אותי בין השורות הבאות. נעשה את זה פחות רשמי.

יש לי זכרון, כשהייתי ילד קטן אהבתי לכסות את עצמי בפוך, רגע לפני השינה, בלילה. בתוך הפוך הייתי בעולם הזה שלי ואהבתי לדמיין לעצמי סיפורי אהבה, בכל פעם היתה זו עלילה אחרת ובכל פעם זה הסתיים בפרידה כואבת. לפעמים הייתי מכניס איתי למיטה את בובות הברבי של אחותי ומנהל ביניהם דו שיח כואב של פרידה ואהבה בוערת… הדמיונות על אהבה היו ממכרים וכך גם התחושה שבאה איתם. חלמתי על העולם האוטופי הזה, של אהבה ובכל מאודי חיפשתי אחריה בכל מקום.

אבל האהבות בחיי לימדו אותי דבר אחד, אהבה תמיד מסתיימת בכאב.

כאב מייסר, כאב פיזי, כאב שבצידו האחר מסתתר כוח כזה שממלא את החיים שלך בעוצמה, אבל בצידו הכואב הוא מרוקן ומשבית. בין הכאב לאהבה יש תחושה כזו, שאליה אני מכור. לפעמים מצאתי את עצמי מחכה לאיזה משבר, כעס, שמצית את הכאב הזה בין אנשים, ויוצר אחריו את האהבה שבפיוס והוידוי.

אספר לכם על אהבה אחת כזו, ואולי בהמשך על השאר.

כשהגעתי לעבודתי החדשה, ידעתי שהמנכ"ל יצמיד לי עוזרת. בכל זאת, הייתי רגיל לכמה וכמה עוזרות ולא הייתה לו כוונה לגרום לי להרגיש ירידה במעמד אז הוא גייס את הטובה ביותר, כלשונו.

"שמע לי" הוא אמר "לא תמצא אחת כמוה היום, היא כולה בתפקיד"

שבוע לאחר שנכנסתי, קבענו אני והיא שנפגש להכרות אצלי במשרד ביום שני בבוקר. לא היה לי מושג מי עומדת לחכות לי במשרד, קיוויתי שזו תהיה מישהי נחמדה, כזו שיהיה כיף לעבוד איתה במהלך השנה. בבוקר אותו היום התקלחתי והתארגנתי בצורה יסודית. היה בזה משהו מרגש מעט, כמו בליינדייט.

כשנכנסתי למבנה, הרמתי עיניים לכיוון המשרד שלי. הדלת היתה פתוחה ועל הכיסא ישבה בחורה. לא יכולתי להתרשם הרבה כי הגב שלה היה מופנה אליי, אבל כן הבחנתי ש…

סטופ. הנה משהו שלא סיפרתי.
אני דתי. וגם היא.
דתיים מאוד אפילו.

אה. ועוד משהו.
שנינו נשואים.

נחזור למשרד.

אני מתקדם ומזהה שהיא לובשת בגדים לעניין, צבעים אופנתיים עם גזרה צמודה. חצאית ג'ינס עם מגפיים חומות שמטפסות במעלה הרגל הארוכה שלה, חולצה לבנה ומעליה ג'קט ג'ינס שמשאיר את האזור החשוב פתוח לקהל הרחב. על ראשה היא קשרה מטפחת חרדל באופן שהגביה את קומתה הגבוהה גם כך. מהמטפחת, בצורה אופנתית מאוד, הציצו כאילו במקרה קווצות שיער, שהעידו על שיער מטופח ומוחלק שמסתתר מאחורי המטפחת.

נכנסתי למשרד והשארתי את הדלת מעט פתוחה, כמנהג הידוע שלא יהיה 'ייחוד'. היא הרימה ראשה אלי ולראשונה ראיתי את פניה.

יש משהו במפגש הראשוני, כשאתה בוחן את המפגשים הראשוניים שלך עם בנאדם, אתה יכול לחלק אותם לשלושה, אלה שידעת מראש שלא תסבול אותם, אלה שידעת מראש שתאהב אותם ואלה שהיית מת לחזור לנקודה ההיא כדי לעשות אותה טוב יותר.

בנקודה ההיא, ראיתי מולי בחורה נאה, נחמדה למראה, אבל שום דבר לא נדלק אצלי, לא החסרתי פעימה. אני זוכר שהמחשבה הראשונה שצצה בראשי היתה "יופי, עברנו את נקודת המבחן ואין שום קליק, איתה יהיו לי יחסי עבודה תקינים וטובים". ישבנו, הצגתי את עצמי והיא את עצמה, קשקשנו מעט על החיים שלה ושלי, על נקודות שאולי יש השקה בסיפורי החיים שלנו ואז עברנו למהות התפקיד שלנו ותיאום ציפיות הדדי מהעבודה המשותפת. היתה שיחה סבירה, יחסית לשני זרים, נפרדנו וביום למחרת התחלנו שנינו לעבוד יחד.

עד מהרה הבנו אחד את השני מצויין. היא ידעה איזה דברים אני לא אוהב לעשות ולקחה אותם ממני, אני ידעתי להוריד ממנה לחץ ודרישות כשהיה צריך. שיתוף הפעולה שלנו הלך והתחזק וההבנה הטכנית בינינו היתה מהמעולות שידעתי. בתוך כמה חודשי עבודה הצלחתי להביא להישגים מעולים את החברה, כאשר בעבר, עם כמה וכמה עוזרות, לא הגעתי להספקים כאלה.

הערכתי אותה מאוד על המסירות שלה לתפקיד והנכונות לעזור בכל דבר. היא היתה מאלו שלא מתלוננות, לקחה כל משימה בלי לחשוב פעמיים, שמרה על הגב שלי כשהיה צריך ותמיד היתה שם. היא הסכימה לא אחת לעזוב את בעלה והילדים ולצאת לפגישות או שליחויות גם בשעות מאוחרות. לפעמים הרגשתי לא נעים, שאני 'מנצל' את המסירות שלה, אבל היא תמיד לקחה את זה בקלילות ולא הותירה מקום לרחמים.

ברמה האישית היה ביננו פער, בכל זאת אני בן 31 והיא בת 22, גם האופי שלנו לא בדיוק אותו הדבר, אבל אף פעם לא נזקקנו לזה, כי ברמה הטכנית היינו שילוב מנצח. האמת שגם אף פעם לא הרגשתי שהקשר הזה יורד לרמה האישית, תמיד הרגשתי שהוא הכי טכני בעולם, אף פעם לא חשבתי עליה בקונוטציות אחרות. היינו זמינים אחד לשני בכל שעה, עזרנו אחד לשני במה שאפשר תמיד. גם כשאשתי התעוררה באמצע הלילה וראתה אותי כותב הודעה בווצאפ ושאלה 'מי זאת עכשיו שאתה כותב לה??', לא הרגשתי שאני עושה משהו לא תקין. מה גם שאשתי והיא נפגשו בכמה הזדמנויות, באירועים משותפים ופטפטו יחד בשמחה ובידידות רבה. גם אני ובעלה ידענו כמה שיחות והקשר שלנו היה טוב וחיובי.

הכל זרם, ודומה היה לי שהעבודה שלנו עוד תגיע רחוק מאוד, עד אותו היום.

האויר הקריר של הגליל הכה בפני והנוף שסבב אותי היה כמו יד מלטפת לכאב. אהבתי לשבת ככה ולהביט שעות בנחל המפכה. לשמוע את קול זרימת המים ולא להביט לרגע בשעון, לשכוח מהכל.

חשבתי על הנחל הזה. מעניין כמה מאות שנים הוא זורם ככה, בלא הפרעה. והסלעים שבתוכו, מעניין מתי הם תפסו את מקומם בתוך האפיק השליו הזה והשתלבו בנוף. כל מעיין זורם בשקט ובטבעיות עד שמגיע סלע ומשנה את צורת זרימת המים. ועדיין, אחרי זמן מה, הסלע משתלב בנחל והופך לחלק ממנו. גם הלב שלי מתמלא בסלעים. סלעים שעם הזמן הופכים להיות חלק ממנו, לומדים לחיות איתם, אבל אלה עדיין סלעים. הרהרתי אם כך יקרה לסלע שנחת בתוך הנחל שלי ביום חמישי האחרון.

כשנכנסתי למשרד הרגשתי שמשהו אינו כשורה, כולם שתקו והביטו במחשבים שמולם בלי לומר דבר.

"בוקר טוב" אמרתי בעליצות, אבל דממה קידמה אותי.
ניגשתי למשרד שלי, התיישבתי לי שם והתכוונתי להמשיך את העבודה מהנקודה שבה נעצרתי ביום האתמול, אבל משהו היה חסר. היא לא באה היום לעבודה.

שלחתי לה הודעה.
"הכל בסדר?"
חיכיתי לקבל ממנה תגובה כלשהי. ראיתי את סימני ה'וי' שמעידים כי היא ראתה את הודעתי, אך טרם קיבלתי התייחסות. ייחסתי את זה למחשבה שאולי היא לא חשה בטוב, או מי מילדיה.

בפינת הקפה פגשתי את המנכ"ל, הוא הביט בי במבט חמור סבר.
"בוקר טוב, מה קורה"? שאלתי.
שתיקה.
"הכל טוב?" ניסיתי שוב.
"תגיד לי אתה" הוא הרים ראש לכיווני.
"אמממ… רוצה לחדש לי מה קורה פה הבוקר?"
"רוצה א-ת-ה לחדש לי מה קרה פה עד עכשיו?"
"על מה אתה מדבר?!" עכשיו כבר באמת לא הבנתי.
"תקשיב, אחי, לא יודע מה עשית ואני גם לא בדיוק מעוניין להכנס לזה. אבל תדע שלדעתי טעית בגדול וירית לעצמך ברגל. אני מקווה שאשתך עוד בסדר איתך"

פאק. מה אשתי קשורה עכשיו? מה לעזאזל קורה פה? המילים נעתקו מפי והמנכ"ל פסע למשרדו בכעס אצור.

הבנתי שזה קשור לעובדה שהיא לא באה למשרד היום והחלטתי להתקשר. יצאתי לחצר ומצאתי ספסל שקט שאיש לא תפס, התקשרתי למספר שהייתי רגיל כל כך לחייג אליו עשרות פעמים ביום, יותר מאשר לאשתי ופתאום משהו בלב שלי נצבט כשראיתי את השם שלה על הצג. לעזאזל, מה קורה פה?

היא לא ענתה, גם לא בפעם השישית.

בלי שהראש שלי חשב, מצאתי את עצמי יושב ברכב ונוהג לכיוון הבית שלה. במוחי חלפו כמה תרחישים, אחד מהם אפילו היה שעושים לי מתיחה גדולה…  אבל בלב הרגשתי מועקה מכל העניין. החניתי את הרכב מחוץ לביתה ודילגתי במדרגות הבניין עד לקומה החמישית. נעמדתי מול הדלת, סידרתי את החולצה ודפקתי.

הדלת נפתחה באיטיות.
"מה.."
ראיתי את פניה מוכות הלם.
"מה אתה עושה פה?"
"היי… מצטער שככה נפלתי עלייך… הכל טוב? למה לא באת היום?" שאלתי.
"יכולת פשוט לשלוח הודעה, אתה יודע…" היא השיבה
"שלחתי, האמת, אבל נראה שלא היית בקטע לענות.."
"אז אתה בא עד לבית שלי?! ממתי זה ככה?" היא אמרה בנימה כעוסה.
"טוב… טוב… לא חשבתי שככה תגיבי… אם אני לא רצוי אלך מפה".
שתיקה. עמדתי להסתובב וללכת. לא יאמן, איזה אנשים! פתאום כולם החליטו לכעוס עלי?

אבל לא הייתי מסוגל, רציתי תשובות. שוב הפניתי את המבט אליה, אל הבחורה שלבושה בגדי בית, עם חולצת טי שירט של סיירת אגוז, זכר לימים המפוארים של בעלה, שתלויה עליה ברפיון, הנערה שחשבתי שהכרתי שעונה כולה על ידית הדלת, כאילו אין בכוחה לעמוד לבדה.

"את רוצה לספר לי מה קורה?" גייסתי את הטון הכי נעים שלי.
"הודעתי שאני עוזבת את העבודה" היא אמרה בלחש.
בום. את המכה שקיבלתי בלב אני חושב שאפילו היא שמעה.
"מה… ממ…. אבל למה?" גימגמתי.
היא לא ענתה, היא הסתובבה לאחוריה והחלה לדחוף לאט את הדלת כדי לסגור אותה, שמתי את הרגל בין הדלת והמזוזה.

"אני רוצה לדעת מה קורה פה לעזאזל! למה כולם מסתכלים עלי כאילו עשיתי משהו רע?! ולמה את עוזבת את העבודה פתאום?? היה לנו כל כך טוב! לא?"
"תלך. כדאי שתלך" היא אמרה, וסגרה את הדלת.

נשארתי עומד במקום, המום. קיוויתי שבצד השני של הדלת היא עומדת גם כן, מצטערת לפחות כמוני. בעצם למה שהיא תצטער? המזדיינת הזאת, מה היא עוזבת את העבודה פתאום? ולגרש אותי ככה?

זחלתי לכיוון האוטו ונסעתי כמו זקן עד המשרד. כשנכנסתי כבר לא היה אכפת לי מהפרצופים של כולם. התיישבתי בכיסא שלי, מנסה לעכל את הסיטואציה שקרתה פתאום. הייתי חסר כוחות לחלוטין. בהיתי בשולחן שלה ובכסאה הריק. פתאום המשרד נראה כל כך חסר. פתאום החיים היו נראים לי כל כך חסרים. בבת אחת החלו לעלות בראשי קטעי זכרונות, הבדיחות יחד, הפגישות מחוץ למשרד, העקיצות שלה, הבגדים שהיתה לובשת. פאק. אני לא יכול לתת לה להיעלם ככה. אין מצב.

החולשה התחלפה בדם חדש שזרם בעורקיי, דם של כעס. נכנסתי למשרד של המנכ"ל וסגרתי אחרי את הדלת.
"אני רוצה שתספר לי בדיוק מה קורה כאן" אמרתי בלי להסס, "במה אני מואשם שאני מקבל יחס כזה מכולם? מה אתם יודעים שאני לא יודע?"
"אתה באמת לא יודע, דון ז'ואן?" הוא אמר בטון מזלזל שלא אהבתי בכלל.
"לא".
"אז אספר לך, למקרה שהאלצהיימר החל להכות בך. הבוקר הגיע לכאן בעלה של האישה שעובדת איתך ווסר מכתב התפטרות בשמה. שאלתי אותו מה קרה פתאום, אז הוא אומר לי – תשאל את העובד היקר שלך שמנסה לפתות את אשתי! אני לא מוכן שהיא תמשיך לעבוד עם המנאייק הזה עוד!"

החוורתי, ואז בבת אחת האדמתי שוב.

"בן זונה! על מה הוא מזיין את השכל?" צעקתי בשפה שאני לא רגיל לדבר בה "מי מפתה את אשתו?! מה הוא דפוק הבנאדם? יש ביננו יחסי עבודה הכי טבעיים ובריאים שיש".

המנכ"ל זרק לי מבט.

"אל תבלבל ת׳מוח. אני סולד מאנשים כמוך" והגיש לי את הפלאפון שלו. בפנים היו צילומי מסך של התכתבויות שלנו שהיו מעבר לשעות העבודה, עקיצות, הומור, מסרים שאני פירשתי כתמימים לחלוטין.

"אתם התחרפנתם לגמרי!" אמרתי "לא חצינו שום גבול, הכל במסגרת העבודה! זה נקרא לפתות?!"
"אתה חושב שאשתך תאהב את ההודעות האלה אם אשלח לה את צילומי המסך?" שאל המנכ"ל.

שתקתי.

אף פעם לא הראיתי לאשתי את ההתכתבויות שלנו, כמו שאף פעם לא הצצתי לה להתכתבויות שלה בעבודה, לא ראיתי צורך בזה. יכול להיות שטעיתי? אולי ההתכתבויות האלה שהתגלגלו והתגלגלו היו לא במקום? תכל'ס, אני לא אשקר, כיף להתכתב איתה, יש לה הומור שנון וחד… והאמת היא שאני משתף אותה יותר מכל החברים שלי, כמו בפעם הזו שנשרף לי המנוע של הרכב והייתי תקוע בכביש צר שמחבר בין בית קברות למושב בשפלה וצחקנו על זה כל הלילה עד שהגיע הגרר באיזה שעה כלשהי, אבל זה הכי טבעי שאשתף, כי הרי אנחנו כל היום ביחד, עובדים בלי סוף, אחד עם השני, כמו מחלקה בצבא. לקרוא לזה פיתוי?

שלחתי לה הודעה "אני מצטער אם פגעתי בך. יש לי גם מה לומר בנושא, ואני חושב שמגיעה לי הזכות".
הפעם היא הגיבה.
"עזוב, פשוט תניח לזה, אבוא להפרד מהמשרד מחר ולקחת את החפצים שלי וזהו".
מחר?!
הרגשתי שהיא רומזת, שהיא מספרת לי שהיא תבוא מחר. כאילו היא רוצה שאדע מזה, שאהיה שם.

הקפה גלש מהפינג'ן והחזיר אותי מהשחזורים של אתמול לנחל הקסום בגליל. מזגתי לעצמי קפה שחור לכוס הזכוכית ושאפתי פנימה את הריח החזק והטוב שלו. כן, הבוקר היא בטח היתה במשרד, היא בטח לקחה את החפצים שלה, בטח זרקה מבט על הכסא שלי הריק, אולי משכה עוד דקה ועוד דקה בשיחה עם המזכירה ועם ההוא מהגרפיקה, שוב התקווה שאכנס בסוף התבדתה לה.

אני עכשיו די בטוח שהיא רמזה לי שאהיה שם, אבל יש גבול למשחקים. מאשימים אותי, נגעלים ממני, כועסים עלי והכל בגללה ובגלל הבעל המסכן שלה. קמתי בבוקר והודעתי לאשתי שאני יוצא מוקדם היום למשרד ושיש לי סבב פגישות כך שאגיע מאוחר, נכנסתי לרכב והתחלתי להתגלגל צפונה, לשקט הקסום שבין הרי הגליל הירוקים, גם את הפלאפון השארתי ברכב, כבוי.

אכלתי צהרים במסעדה קטנה על הדרך ואחרי זה החלטתי לחטוף תנומה ברכב הממוזג. אני לא יודע כמה זמן ישנתי כך אבל כשהתעוררתי השמש נטתה לשקוע. הדלקתי את הפלאפון וקיוויתי שבין כל ההודעות הרבות והמיילים שאקבל עכשיו, תהיה הודעה ממנה…

ואכן היתה.
"איפה אתה?" זו היתה הודעה מהבוקר, בטח בשעה שהיתה במשרד.
"אנחנו חייבים לדבר" היא שלחה לי בשעת אחר הצהרים.

רציתי להתעלם, לא לענות, להיות החזק, אולי המחוזר כאן בכל הסיפור, אולי אגו, אולי גאוה… בכל מקרה לא באמת עמדתי בזה. הייתי חייב לראות עוד ממנה.

"אפשר עכשיו?" הקלדתי, התשובה לא אחרה לבוא.
"איפה אתה?" היא שלחה שוב.
"אני בגליל" עניתי במיסתוריות, מנסה לגרות את סקרנותה.
"בגליל? מה הקשר?"
"הייתי צריך להתאורר ממה שקרה לי" שיחקתי על המצפון שלה.
"אתה חוזר היום הביתה?" היא שאלה.
"אם תהיה לי סיבה טובה".
"נו די, אנחנו צריכים לדבר" שלחה לי.
"מתי תוכלי?" שאלתי.
"בשמונה, זה עוד שעתיים, תספיק?"
"נראה" אמרתי ביובש וידעתי שאני לא אוריד את הרגל מהגז כדי להספיק.

עשיתי את הדרך החשוכה של כביש שש מוקף במחשבות וקצת בהתרגשות. כן, ההתרגשות הזו שבאה בתפר שבין הכאב והאהבה… אהבה? זו פעם ראשונה שאני מעלה את המילה הזו במחשבותי עליה… ושוב התחלתי להרהר בה, בבגדים שלבשה, התגעגעתי לשמוע את הצחוק שלה, את העיניים שלה כשהיא מביטה בי כשאני מתדרך את הצוות, התגעגעתי לריח שלה, לזמן שלנו יחד, לנוכחות שלה.

הייתי כל כך שקוע שלא שמתי לב שפתאום אני במחלף בן שמן, עוד עשרים דקות אני מגיע, שלחתי לה הודעה לאן להגיע.
"אחכה לך בתחנת האטובוס שמתחת למשרד, מכיר אותה?"
"כן" עניתי והפעלתי ווייז.

ברמזור שלפני התחנה, כבר ראיתי אותה מרחוק. דמות אישה חטובה, נאה, עומדת בחושך לבדה. תהיתי לעצמי כמה גברים כבר עצרו להציע לה טרמפ וכמה בהו בה ברמזור האדום הזה שלפני התחנה. יש בה משהו מושך ועוד יותר כשהיא לבושה בבגדים הצנועים וכיסוי הראש שלה שתמיד קשור בצורה מושלמת. אני זוכר שפעם נכנס חבר שלי לבקר אותי במשרד והוא נתקל בה, דופק לה מבט שקשה לפספס. כשחזרתי מהשירותים ראיתי אותו מפטפט איתה בלי סוף, כאילו אנחנו באיזו פעולה בבני עקיבא ולא שני אנשים נשואים ומבוגרים יותר.  גערתי בו, בצורה חברית, אבל משהו בלב שלי כעס כשהיא חייכה לו בחזרה.

נעצרתי לידה ופתחתי חלון. היא קלטה אותי. זה לקח שניה עד שהיא ניגשה אלי אבל תאמינו לי שזו היתה שניה כל כך חזקה, עוצמתית, מרגשת והיא היתה רק הסיפתח לערב הזה.

"היי" היא חייכה "אפשר?"

"כנסי, בטח" עניתי וזרקתי מבט לבגדים שהיא לבשה. שמלה סגולה צמודה עם שסע קטן עד הברך, כיסוי ראש שחור וגבוה כהרגלה, ז'קט תואם. הריח שלה מילא את הרכב. הרגשתי שהיא התקלחה והתארגנה לפני שבאה, אי אפשר היה לפספס, למעשה.

המשכתי בנסיעה, לא באמת ידעתי לאן, אבל הריכוז בנהיגה היווה לי תירוץ לשתיקה המביכה.
"לאן נוסעים?" היא שאלה.
"לאן שתגידי" עניתי.
"סע לכיוון הים… אולי נמצא מקום עם נוף בסוף".
השתיקה הזו המשיכה להביך.

"אז הגליל, מה? יש משהו שאני צריכה לדעת?" היא שאלה בהתעלמות מוחלטת מכל מה שקרה פה בימים האחרונים, כאילו אנחנו שוב עובדים יחד במשרד, כאילו הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לצחוק על הכל.

"הייתי צריך את השקט" עניתי.

שקט. ברקע עברי לידר שר שיר סתמי בגלגלצ. התלבטתי אם לכבות את הרדיו או להגביר. היה מתח גדול מדי, אבל הלב, אוי הלב, כמה שהוא דפק… ושוב ההרגשה הזו… של הלב. כמה פעמים ביום יוצא לנו להרגיש את הלב? בכלל, כמה פעמים בחיים יוצא לנו להרגיש את הלב?

"תקשיב… אני…. שתבין…. זה ממש לא בא ממני כל זה…" היא קטעה את הדממה אחרי כמה דקות.
"לא בא ממך?! איזה מן תירוץ זה? את מפיצה פה בכל המשרד ש…"
"בעלי, לא אני" היא קטעה אותי.
"בעלך! אז מה?! ולך אין מה לומר?! לא יכולת לסגור את הפרשייה הזאת? ולמה להתפטר? מה לעזאזל.."
"אני לא רציתי את זה" היא אמרה והכאב ניכר בקולה "אתה חושב שלא היה לי טוב בעבודה? אתה חושב שאם היה לי משהו לומר לך לא הייתי אומרת? באמת, אנחנו מכירים כבר מספיק…"

"אני לא מכיר אותך כבר" אמרתי.

שתיקה.

"למה סגרת לי את הדלת באותו יום כשבאתי, למה זה מגיע לי?" שאלתי.
"אתה חושב שזה היה לי קל? תאמין לי שרציתי שתכנס ונשב ונדבר על הכל, אתה אחד האנשים החשובים לי, שיש לי באמת תקשורת טובה איתו… אבל הכל היה כל כך טרי, ולא רציתי להגביר את הלהבות".

"אני מצטער… אני פשוט לא מבין מאיפה זה נחת עלי".

"עזוב… זה כבר הרבה זמן שביני לבין בעלי יש אוירה לא טובה… אתה חושב שהוא חף מפשע? יש לו את האקסית שלו, עוד מתקופת התיכון, שעובדת איתו בבית ספר וראיתי אותו לא פעם מדבר איתה עם כזה חיוך… תאמין לי…"

"אל תעזבי" אמרתי, מדהים גם את עצמי.
"אני לא רוצה לעזוב… אבל כנראה שאין ברירה, הוא הציב את זה כתנאי, אני מצטערת.."

הגענו לים. ממש מעל חוף שהיה סגור בשעה מאוחרת, החניתי במקום שהיה גבוה מספיק בשביל לתת תצפית יפה לכיוון הים השחור של הלילה. הבטתי לעבר האין סוף של הים וקיוויתי שגם לסיפור שלנו לא יהיה סוף ובטח לא פה היום.

שנינו הבטנו אל הים, דוממים. אף פעם לא יצא לנו להיות לבד במקום מרוחק כל כך, תמיד היינו בחברת אנשים או בנסיעה מפגישה לפגישה, זו היתה סיטואציה חדשה, מרגשת.

התרתי את חגורת הבטיחות שלי והסתובבתי מעט לכיוונה. העיניים שלה נצצו בחושך, היא ישבה קפואה לגמרי, אני מניח שהלב שלה פעם לא פחות חזק משלי.

הבחנתי בדמעות שעומדות לפרוץ מעיניה.
"מה קרה?" שאלתי ברוך.
"סתם… כלום…. לא משנה…" היא התביישה ומחתה את עיניה בטישו.
"אני מצטער. לא הייתי צריך לתקוף אותך ככה".
"זה לא אתה.. אתה ממש בסדר."

הרגשתי שאנחנו עושים משהו לא בסדר
"את רוצה שאסתובב ואסע חזרה לעיר?" הצעתי.
"לא… טוב לי כאן"
"אני לא יודע איך להמשיך מכאן אחרי שתעזבי… העבודה איתך היתה מושלמת…"
"מה נעשה?" היא שאלה, כאילו יש לי say בעניין הזה…
"אני מניח שפשוט נמשיך בחיינו ונשכח מכל זה" עניתי תשובה גברית מפגרת.
"אתה רוצה לשכוח?"
"לפחות זה ימיס את הכאב" אמרתי והבטתי בפניה היפות והעדינות, אני כל כך אתגעגע לראות את הפנים האלה.
"כאב?"
"כן… כאב… לא קל לי להפרד ממך."
"גם לי לא…"

שתקנו והבטנו בעיניים אחד של השני. הירח האיר על פניה בהילה קסומה וחשבתי שאין דבר יפה יותר ממנה. היא היתה מאוד קפואה, חייכה חיוך נבוך וניכר היה שמשהו מתחולל בתוכה בעצמה רבה.

"אל תלכי" לחשתי שוב.
"אני פה" היא לחשה.
התקרבתי אליה, אך עדיין שמרתי על מרחק.
"ביום שלא היית במשרד, שמתי לב פתאום כמה שהוא ריק לי בלעדייך" אמרתי לה.
"גם אני… כשבאתי ולא היית… הרגשתי כל כך רע… הלואי וכל זה לא היה קורה".

היא עצמה את עיניה, אולי כדי לעצור שטף של דמעות מלהתפרץ. אני ניצלתי את ההזדמנות להתקרב אליה עוד ובלי שהיא תשים לב, לסקור בפעם הראשונה את גופה מקרוב באופן יסודי. אני מניח שהיא הרגישה, גם בעיניים עצומות, את הסקירה הזו שלי… ונראה שהיא היתה נעימה לה

הכל היה כל כך חזק, מרגש, עוצמתי, כל שניה, כל סנטימטר ממנה…

"הלואי והערב הזה לא יסתיים" אמרתי משפט הוליוודי משהו, אבל נראה לי שהוא היה קולע להרגשה של שנינו.
"הלואי…" היא לחשה.

הבטנו זה בעיניים שלו זו והפעם היינו קרובים כל כך, שיכול הייתי להרגיש את נשימותיה בנשימותיי. האויר של שנינו התנגש והתערבב זה בזה וכל מה שרציתי היה להרגיש אותה.

שאפתי את הריח המתוק שלה, התקרבתי עוד עד שהרגשתי את חום גופה מקרין על לחיי. החושך בלע את שנינו לתוכו והרגשתי כמה הדופק שלה מאיץ… הייתי כולי שאוב בתוך זה, לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד עיניה היפות ושפתיה הרכות. גם זכרותי התעוררה לה במקביל, לא יכולה להשאר אדיש מול המשיכה האדירה שהיתה באויר.

"אני אוהב אותך" נפלט לי.
היא נאנחה, ואמרה "גם אני… מהיום הראשון יחד…"

הופתעתי מהגילוי הזה, אבל הכל קרה כל כך מהר ששפתינו התנגשו והתנשקו. המגע של שפתיה היה כל כך נעים ועדין, הן היו רכות ומלאות, טעימות כל כך שיכולת לטעום מהן בלי להפסיק. נישקתי אותה בעדינות, היא בתחילה היתה פאסיבית מעט, אך אט אט היא החלה לנשק בחזרה והנשיקה הפכה למלאת תשוקה יותר יותר. נישקנו אחד את השני וחיפשנו אחר כל פינה בשפתיים של השני, לטעום עוד, להרגיש עוד. שלחתי את יד ימיני ואחזתי בלחייה כדי להצמיד את פיה אלי. היא הגיבה והושיטה את ידה לצוארי. המגע הראשוני הזה באישה שאינה שלך, אך שאתה אוהב כולך, הוא דבר שקשה לתאר. קשה לי עד היום לשכוח את הרגע הקסום הזה.

התנתקנו והבטנו זה בזו. חייכנו. לא היו לנו לבטים או ייסורי מצפון. שנינו הרגשנו שזה צריך לקרות ולא רצינו לעצור את זה בכלל. שוב חזרנו להתנשק והידיים החלו לרדת מעבר לגבולות שבהן היו לפני כן. ידי הימנית ירדה מלחיה אל הצואר שלה ואחזה בה בעדינות-קשיחות שכזו, מצמיד אותה כמה שניתן אלי. ידה ירדה מצוארי אל גבי והיא משכה אותי אליה, בתחילה בעדינות ואחר כך בחזקה, כאילו רוצה שאצמד אליה. ברכב היה קשה קצת ליצור את הקרבה עם כל המכשולים, אך אני עברתי מעל הכסא שלי אל הכסא שלה, כופפתי את משענת הכיסא שלה לשכיבה ורכנתי מעליה. הנה היא, האישה היפיפייה הזו, שוכבת לרגליי, הגזרה המושלמת הזו. רציתי כל כך לטרוף אותה אבל ידעתי שהחפזון מהשטן, בייחוד שאנחנו לא אנשים שעושים דבר כזה בכל יום…

רכנתי אל צוארה המתוק והרך והתחלתי לנשק אותו בעדינות. עוד נשיקה ועוד, הוספתי ליקוק פה וליקוק שם, עד מהרה התחלתי לאכול את הצואר המדהים הזה…. היא נאנחה, בתחילה התביישה ופלטה אנחה פה ושם ועם הזמן היא הרגישה בנוח והחלה גונחת בקצב קבוע…

"אה….אההה…. כן…. זה כל כך טוב…. איפה היית כל הזמן הזה…"
"את כל כך טעימה…. אני כל כך…."
"תמשיך!" היא קטעה אותי והצמידה אותי אל צוארה "אההה…. אל תפסיק…. אני אוהבת את זה.."

התחלתי ללטף את גופה במקביל לנשיקות החמות שהרעפתי עליה… היד השמאלית מתחת לגבה, מצמידה אותה אלי והימנית עוברת על גופה העדין. מן הצואר ירדתי אט אט אל שדיה שהיו נתונים בתוך חזיה מתחת לשמלתה הסגולה והצמודה. כמה רציתי להרגיש בשדיה, מדי פעם הייתי מגניב במשרד מבט אל ישבנה כשהיתה מסתובבת ואל שדיה כשלא היתה שמה לב. היו לה שדיים צעירים, לא גדולים מאוד, אבל זקופים, מתוחים, כאלה שרצית כל הזמן רק לגלות איך הם מאחורי הבגדים האלה…

מחצתי ומעכתי את שדיה, מה שהגביר את קצב הנשימות והאנחות שלה. האיבר שלי בשלב הזה היה כל כך זקוף וראיתי שכתם קטן מבצבץ לו על מכנסיי הבהירים. הצמדתי אותו אליה, רוצה להרגיש כמה שניתן בתוך כל הבגדים האלה..

ההיצמדות והאיבר המתוח שלי, הדליקו אותה כל כך.
"אויש… אני מתה להרגיש מה שמסתתר שם… זה נראה כל כך…"
היא שלחה את ידה אל מבושי, וליטפה, מגששת וממששת,  מנסה להבין איפה הוא מתחיל ואיפה נגמר..
"הוא כל כך גדול… ואוו…." היא נדלקה…

היד שלי ירדה גם היא, משדיה אל בטנה החטובה, כל כך נעימה, והחלה לגלוש אל האזור שבין רגליה… הרמתי את שמלתה, עוד רגע, אני עולה במעלה ירכיה הרכות והנעימות ומגיע אל תחתוניה… כבר מרחוק הרגשתי כמה שהיא רטובה, כאשר הרטיבות שלה גלשה אל רגליה… הייתי כל כך דלוק, כל כך רוצה להיות עכשיו בתוכה, להרגיש אותה עד הסוף, את כל הרכות והחום שלה, לתת מזור לרטיבותה…

"אני כל כך רוצה אותך… מעולם לא רציתי כך גבר…" היא נאנחה לי.
רציתי להתיר את חגורתי ולשלוף את איברי שעמד להתפוצץ שלפתע צלצול פלאפון גדע את העולם הקסום שהיינו בו.

"אני חייבת לענות…" היא מילמלה "הבטחתי לו שאחזור בתשע וחצי".
הבטתי בשעון. השעה היתה עשר וחצי.

"כן כן… אני מצטערת… אל תשאל איזה בלאגן היה לי בחנות…." היא התנצלה בטלפון ואני חזרתי אל מושבי והתנעתי את הרכב, מואכזב ומאוהב, כואב וטועם את הרגעים הקסומים האלה… ומתחיל לגלגל את הרכב חזרה לכביש הראשי

.