מלחמתה של לילית – הדים מן העבר – חלק א

פולין, המאה ה-18
עיירה קטנה בדרום המדינה

דלת בית הכנסת חורקת. אור מציף את חלל המבנה האפל מן הפתח, אורו המהבהב של נר. יחזקאל מגיח מן הדלת, צועד בבטחה פנימה, מבטו נחוש. הוא יודע מה בכוונתו לעשות. אין לו עוד ברירה, המקובל המעצבן הזה לא השאיר לו עוד שום אפשרות אחרת. הוא ניגש למגירות לצד ארון הספרים ומניח על שולחן ליד את הנר. הוא משתמש במפתחות לפתוח את הארון, ואז מזיז כמה מהספרים כדי להוציא ספר עתיק במיוחד, דהוי ומתפורר. העתקה של העתקה של העתקה, הספר הוא צל קלוש של מה שהיה בימי בראשית. אך גם היום יש בו סודות שמוטב יהיה לעולם לו יישמרו תחת מחסה הדממה. יחזקאל מדפדף בספר במהירות מרוכזת, מבטו המאומץ נעוץ בדפים.
לפתע הדפדוף נקטע ובניגוד לרצונו גניחה קטנה של רתיעה נעקרת מגרונו. הרבה הוא שמע מאביו הצדיק בזמנו על הפרק האסור, ומעולם לא הושמע הפקפוק הקטן ביותר בכך שהחומרים בהם הוא עומד להתעסק כעת הם מסוכנים מאוד, מסוכנים במיוחד; מסוכנים בהרבה מעבר לכל דבר אחר שצדיק כלשהו עשה במאות השנים האחרונות, מאז שהקבלה המעשית נטשה את הניסים והנפלאות ועברה לפלאים מקומיים וזניחים בכפרים עלובים. הוא בוהה בדף, פניו חיוורות, אך עיניו נחושות. השבתאי לא הותיר לו ברירה, הוא מזכיר לעצמו – בכיר ההולכים בדרכו של שבתאי צבי, הוא משתמש כמוהו בכוחות עזים של טומאה, כאלה שלא נראו כדוגמתם עשרות שנים. הוא מתגרה בשדים ומאיים להפר את האיזון העדין אותו שמרו המקובלים עם הסטרא אחרא באלפי השנים האחרונות. ובכן, לכח יש לענות בכח, פוסק לעצמו יחזקאל וניגש לארון הקטן בצד ארון הקודש. משם הוא שולף כמה נרות וקופסה נעולה בשני מנעולים. הוא שולף מכיסו מפתח שחוק ועתיק ופותח את הקופסה, וממנה מוציא אבן חמר אדומה שמראה זר לאדמותיה הדשנות של פולין. אדמומיותה מזכירה דם, מזכירה אש: להרף עין משתקף בה עבר עתיק ואפל, אלף ואחד טקסים אפלים שבוצעו באמצעותה- אך יחזקאל שב ומטמין אותה בתוך הקופסה במהרה, כשצמרמורת עוברת בגבו.
הוא ניגש לדלת ויוצא שוב.
בדרך המתפתלת לבית הקברות מחשבות של ספק שבות ועולות במוחו: שמא לא מאוחר מדי לנסות גישות אחרות לניצחון? שמא ייתכן ואפשר עוד להימנע מן השימוש באופל ההרסני שהוא עומד להמיט על השבתאי? לא, הוא חוזר לעצמו בשקט. משנן את הסיבות בגללן יש להשמיד את האיום השבתאי הזה, החדש, כמה שיותר מהר. כמה רבנים כבר הטה הנוכל הרשע לצידו בשנים האחרונות? כמה עגלונים ופשוטי עם באים להתברך מידיו ולקבל ממנו קמיעות טמאים? כמה התסיס את מחנות הרקיע אלה נגד אלה?
אין מנוס.
הוא מגיע לבית הקברות בדיוק בזמן: הירח רק עכשיו עולה מדרום-מזרח, גדול ומלא ואדום; אדום כמעט כמו ידיו של יחזקאל, שבעיני רוחו כבר רואה אותן מלאות בדם הקרבנות של מעשהו. אומרים שאדמומיותו של הירח היא תוצאה של חרונם הנצחי של איתני הטומאה על כליאתם העתיקה. הוא תוהה בעגמומיות אם אחרי הלילה הזה הירח יחדל מלהיות אדום, לתמיד.
הוא ניגש לאמצע בית הקברות ומעמיד את הנרות במעגל, מצייר משושה עתיק ונורא באמצעות האבן האדומה, שחורקת כמו סלע שיש כשהוא חורט איתה את האדמה. לסיום הוא נעמד באמצע המעגל ועוצם את עיניו. לכמה דקות הוא דומם, מכוון כוונות מדויקות להחריד, וכשהוא פוקח את עיניו שוב הרי הן אדומות כדם ומבריקות כיהלום.
"הו לילית", מרעים קולו, מעוות ומשובש לבלי היכר. "פילגשו של אדם הראשון, אם כל השדים ומלכתם, טומאת הטומאות, נקודת האפלה המרקיבה את פרי גן העדן. את הכלואה בעטיו של דויד מלכנו, האזיני לי, יחזקאל בן שמחה, שכן אני גוזר עלייך בכוחי…"

——

בקעת לבנון, המאה העשירית לפני הספירה
כפר מרכזי וגדול יחסית במרכז הבקעה

שפוף, נכנס אבירומם למקדש הכפר. מסתבר ששד כלשהו מצא את מקומו במקדש והחליט להכריז על המחוז כולו כהקדש למענו, ועל עצמו כאלוה מקומי. כראש הכפר וכוהנו הגדול לא היו לו הרבה ברירות במקרים כאלה, והוא היה חייב לטפל בזה. עדיין, הוא שנא לעשות את זה. למה אין להם כהונה גדולה הנפרדת מן השלטון המקומי? מאז ימיו כפרח כהונה בציון ובשילה שאף ליישור קו של אופי הכהונה המקומית עם זו היהודאית – כמה טוב יהיה להשתחרר מטרדות הכהונה! למלך דוד הצעיר לא היו טרדות כאלה. כמה חכם מצידו.
הוא ניער את ראשו. התמרמרויות לא יעזרו לאיש. בינתיים שווה אולי לחשוב על העניין בהקשר הרחב יותר שלו. כמות הפעמים ששדים הצליחו לגייס את העוצמה הטמאה ואת החוצפה להכריז על עצמם אלוהויות מקומיות בשנים האחרונות הייתה גבוהה במידה מדאיגה, ורק הלכה והתגברה. היו כמה כפרים שאפילו התחילו לדבר על להגיע למשא ומתן עם השדים במקום ללחום בהם או לקרוא לנביאים-לוחמים ממסדרי הנבואה של הרי הגליל שיחסלו אותם. אבל הפתרון הזה הלך והשתקף כמוגבל – הנביאים היו קפדנים, צדקנים ויקרנים, ואיש לא אהב אותם.
אבירומם נכנס לחדר המרכזי של המקדש והזדקף למלוא קומתו. אחרי הכל, חשוב להיראות ייצוגי כשאתה בא לבעוט שדים החוצה.
"הו אתה, שהינך צאצא טינופת ותועבה, הו שד, הסתלק ממעוננו מיד. ולא, נקרא בשם אלוהינו וישמידך!". סיסמת פתיחה משעממת, אבל אלה הנהלים. הוא עמד להמשיך אבל המשך המשפט גווע על שפתיו כשהתמקדו עיניו בדמותו המחייכת של השד- דמות חריגה מאוד. מאוד. מיד נכנס מוחו לכוננות שיא. הוא ידע שיש ליצור קשר במהירות האפשרית עם מסדרי הכהונה המקומיים או עם מסדרי הנבואה הגליליים ולהעביר הודעה דחופה לציון. למיטב הבנתו, אין שום מנוס מגיוס מלא של מסדרי הנביאים בצפון הממלכה כולה, אולי אפילו התערבות ישירה של הכהן הגדול. כבר מאות – לא, אולי אלפי שנים שלא נראה מחזה שכזה.
שכן השד- לא, השדה- שעמדה מולו הייתה בבירור אחת מאדירי השדים עצמם. בשמות רבים קראו להם – איתני הטומאה הקדמונים, אבות השטנה, עתיקי התוהו, אך ככל ששמותיהם היו רבים, כך היה מספרם האמיתי זעום. היו לכל היותר חמישה שדים עליונים באמת, והיו דרכים בדוקות לזהות אותם. והנה מולו, בנוכחות מלאה, הייתה מי שלא הייתה יכולה להיות אחרת מלילית, אם השדים, פילגשו של אדם הראשון. היא ניצבה עירומה למולו, גופה שואג בדממה את יופיו המהמם, החייזרי, והוא חש את הגנותיו המנטאליות קורסות למול מראה בלבד. הוא ניצב משותק כשהתרוממה באוויר והחלה לרחף לעברו, כנפיה נעות בעצלתיים וחיוך קל על שפתיה.
היא הקיפה אותו בדממה, מעריכה אותו, חודרת לתודעתו בקלות ורואה את חייו ונפשו פרושים לנגד עיניה. היא נעצרה למולו, רוחפת, והקישה באצבע צרידה. גלימתו הטקסית התפוררה והייתה לאבק, וכן בגדיו התחתונים, הוא ניצב עירום. היא העבירה מבט ביקורתי על מבנהו, אך נראה היה שהעריכה את איבר מינו ואת צלקות הקרב שהקיפו את כתפו השמאלית. לבסוף הישירה אליו את עיניה.
בעת שבחנה אותו הוא ניצב, משותק, לא מסוגל לנוע. לא מסוגל אפילו להבין אם הוא יכול לנוע אלא שהוא מפוחד למוות, או שבאמת הטילה עליו כשף מדומם כלשהו. בכל מקרה הוא ידע שהוא חייב לרוץ החוצה, לצאת מן המקדש, להתריע ולהזהיר – לעשות הכל כדי שכהני ציון ידעו – אך הנה היא הישירה אליו את עיניה והוא שכח הכל, בקלות, בן רגע.
בעיניה הוא ראה עוצמה מתערבלת, מתנחשלת, אשר אין לה גבול ואין לה קץ ותכלה. הוא ראה אלפי אלפים של שנים עוברות בחטף, כיום בחייו של אדם רגיל. הוא ראה ישות עמוקה, אדירה, בלתי נתפשת לחלוטין. והוא ראה רעב. רעב איום ונורא, רעב עצום: רעב לתשוקות הבשר, לפריון, למשכב. להתגפפויות דביקות ופרועות בלילות קיץ, למשגלים נוקשים אך מנחמים בצפידות החורף, לטראנסים בלתי נגמרים של בשר המכה בבשר ומפרה בשר על מנת לברוא בתוכו בשר חדש, למרוצם האינסופי של החיים החייתיים, המופלאים, שבטקס הפרו ורבו האנושי.
עוצמת התשוקה והרעב שבה איימו למחוק אותו כליל, עד כדי כך היו חזקים. הוא חש את עצמו מתערער למולם, מסוגל לעשות הכל – אלים ככל שיהיה, מתועב ככל שיהיה, העיקר להגיע לרגע המימוש האלוהי של התאווה. ובהסתכלו במבט זה, של מספר שניות בלבד, בעיניה, ידע כי הוא כפסע מלהקדיש את עצמו לעד למענה. לשירותה. עד כדי כך.
היא ראתה את אשר חווה בתוכו, מסתבר, שכן היא פערה את פיה וצחקה קלות. הוא היה מהופנט – שפתיה היו ורודות כשושן, עורה צח וקטיפתי אך כהה קמעה. עיניה נראו שחורות במבט ראשון, אך במבט ממושך יותר החליפו צבעים במהירות. כאשר צחקה, חשפו שפתיה שיניים לבנות ומבהיקות. הוא היה אבוד בתוך פניה.
היא הושיטה את ידה לעבר איברו, שעמד, נפוח, כבר רגעים ארוכים, ואמרה דבר מה בשפה טמאה כלשהי שאוזניו לא הצליחו לקלוט. עם זאת, בתוכו הוא ידע שהתשובה לשאלה היא כן, בהכרח כן, ולא יכולה להיות אחרת מאשר כן. הוא היה מוכן להמר את חייו על כך.
הוא אמר "כן".
היא נעצה בו את עיניה, מבטה רציני, ונגעה באיברו שלוש פעמים. ברגע המגע הוא חש לפתע כאילו אלף נמרי הלבנון יצאו פרא לשעוט בתוך חזהו, בתוך בטנו, עמוק בחלציו. כל גופו הזדעזע, והוא נמלא בהתעלות שכמותה לא היה מסוגל לדמיין לפני כן. היה זה כאילו נמחק היקום וכל אשר בו, והוא שרוי באגם עצום של אושר נצחי. אין עבר, אין עתיד, אין זמן ומרחב, רק חדווה בראשיתית, עמוקה מני שאול, עד בלי סוף. הוא איבד את עצמו לחלוטין. אך למרבה תסכולו, כבר לאחר כמה רגעים הוא התחיל לחזור לחושיו. הוא השפיל את מבטו וראה כי גמר בתוך ידה של השדה. מימיו לא גמר כל כך הרבה – מדובר היה בתעלומה מדאיגה מבחינתו אלמלא היה נתון במצב בו אין כל דבר במוחו מלבד הצימאון החורך לעוד מעט מן האור האינסופי הזה, אורה של אם השדים לילית.
לילית הרימה את אצבעה לפיה וליקקה טיפה אחת של זרעו. מיד הוא ידע שבכך נחתם חוזה עבדותו: ברגע שזרעו נכנס לגופה של המלכה, הרי הוא נתון בידה לטוב ולמוטב כבובת משחק. אך ברגע זה לא יכול היה להיות לו פחות אכפת. הוא הרים את עיניו לעיניה של המלכה והתחנן במילים מהוססות לעוד מעט מן האור. מלכת השדים הביטה בו במבט חתום, וציוותה עליו באותה השפה הבלתי מובנת ובה בעת מובנת כמו מקודם לכן. היא ציוותה שיאסוף את כל בני הכפר ויביאם אליה, גברים, נשים וילדים. לאחר שתגייס את כולם תוכל לחשוב על מתן מעט מעוצמתה לצרכו. אך למען הסר ספק, אם יצליח בכיבושיו הראשוניים – תעשה היא אותו הכהן הגדול הראשון שלה, ותשכב איתו פעם אחת בכל שנה. היא נגעה באצבעה במצחו וחיזיון מן העתיד הופיע בתודעתו מייד: הוא מתגולל על מיטת ענק תוך כדי משגל סוער עם לילית, פניו לוהבות וחושיו שרים תהילה לאלת התשוקה. הוא תופס בישבנה וחודרו באצבעו בעודו בועל אותה כשהיא יושבת עליו; הוא מוצץ את שדיה בעודה מקפצת על איברו, והוא שוכב; היא חונקת אותו ומוצצת את איברו בפיה היפהפה בעודו מלקק בלהט את תוך ערוותה. הוא אפילו ראה את עצמו בועל אותה מאחור בחדירה לישבנה, כפי ששמע שעושים הימאים המושחתים מאיי הצפון גבר לגבר, פניה מכווצות בעונג חייתי ופניו מוארות באושר טהור.
היא הסירה את אצבעה והחיזיון הופסק. היא לא הייתה צריכה לפרט מה יקרה אם ימרה את פיה, שני הצדדים פה ידעו היטב שאינו עוד מסוגל לכך. לנצח יהיה מכור לחסדיה. לעד ולעולמי עולמים.
הוא נשק לידה והיא חייכה. פטמותיה הוורודות והזקורות זהרו באור השמש שהשתקף מן המרפסת, וערוותה האדמדמה הייתה תפוחה קלות. הוא חתם את המראה בזכרונו לעד ויצא את המקדש בצעדים נחושים.
יש לנו ארץ לכבוש, מסדרים להכניע, ובסוף בסוף – אולי גם אלוהים להפיל.

——

לאחר קרבות איומים, ניצחה ציון את אויביה במלחמה ההיא. גדודיה של מלכת השדים היו חסרי פחד וחסרי רחמים, והורכבו מבני אדם מכל העמים, המינים והגילאים בשווה. רק באמצעות התגייסות חירום של כל כהונת הממלכה הצליח המלך דויד להכניע את לילית, וגם זאת רק משום ששלושה מלאכים שרפים מן הדרג הגבוה ביותר הסכימו לשתף פעולה ולכלוא אותה בצינוק נצחי עמוק בארצות הגיהנום והצלמוות. היו אלה סנוי, סנסנוי, וסמנגלף, והם עתידים היו להושיט יד מסייעת לאנשי ממלכות ישראל במלחמות החורמה שנאלצו לנהל בדורות שלאחר מכן כנגד אבות השדים. רק בעזרתם הצליח שלמה להכניע את אשמדאי מלך השדים (לאחר שהלה חטף את מקומו ואילץ אותו לצאת לגלות של כמה שנים) ולהעלות לשלטון במקומו את סמאל המתון והמחושב.
אך מחיר המלחמה היה נורא. ארצות הצפון חרבו, והזעזוע הנורא שהותירו המלחמות גרם במישרין להתפצלות הממלכה המאוחדת ליהודה וישראל. מאז ולנצח לא נשכח מחירה של התרשלות בפיקוח על השדים – מאז ידעו כל אדם מישראל כי עדיף יהיה כי ייחרב העולם ולא ייקרא שמם של איתני הטומאה מעל פני האדמה שנית. את הידע שמרו איתם היהודים לאורך אלפי שנים, ממתינים לנצח ליום בו יגאלם אלוהים ויביא לידיהם את המשיח, שיכול יהיה להתמודד עם עתיקי התוהו שווה מול שווים.

אך אין מסורת מושלמת ואין מסר שיוכל לשמר את הדחיפות שבו לאורך הדורות. ועם עבור מאות ואלפי השנים נחלשה תחושת הסכנה ומסורת הפיקוח על העתיקים כמעט וננטשה, ויש שהופקדה בידי צדיקים ומקובלים חסרי הבנה אמיתית. וכך הגיע המצב לכך שלילה אחד, בעיירה בדרום פולין במאה ה18…

המשך קריאה – חלק ב