מלחמתה של לילית – קרב אבוד מראש – חלק ב

זהו המשך לסיפור מלחמתה של לילית – הדים מן העבר – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

פולין, המאה ה18
עיירה קטנה במזרח המדינה

חיים שכב במיטתו, נם קלות. איפה שהוא בתודעתו היה מודע חלקית לכך שבעוד כמחצית השעה עליו לקום לתיקון חצות – העיירה עליה הוא מגן לא תשרוד לילה ללא הגנותיו הרוחניות מפני המזיקים. אך בינתיים הוא ישן, והוא חש שהרוויח זאת.
עם זאת, כבר כמה דקות שהוא חש תחושה משונה, כאילו דבר מה מביט בו, כאילו רוח צוננת עוברת על לחיו, צורבת את עיניו העצומות. הוא מכווץ את גבותיו אך לא יודע מה בכך.
לפתע הוא חש תחושה שלא חש כבר חודשים, מאז יצא למסע המסוכן הזה להפיץ את תורתו של שבתאי המשיח והותיר את רעייתו באמסטרדם. הוא חש את מגעו של עור זר בכתפו – עור נשי, חלק, בלתי ניתן לבלבול. הוא מתרומם בזעקה ופונה לנזוף במקומית המשוגעת שכנראה באה להטריד אותו בשנתו – אך מוצא את עצמו בוהה היישר לתוך עיניה של ישות גדולה ומאסיבית, תמירה אך עגלגלה, אצילית וגבוהה ובעלת קרניים וכנפיים אך ללא ספק נשית – וללא שמץ של ספק, ערומה כליל. מבטו התוהה עובר עליה מהר – ירכיים רכות וחלקות, אחוריים מלאים, בטן חזקה וישרה, שדיים מוצקים ועגולים. נראית כמו שדת זנונים מיוחמת במיוחד, הוא חושב בשמץ הביקורתיות שנותר בו לפני שהוא מישיר מבט מבולבל לעיניה. בהן הוא מנסה לקרוא את נפשה ברוח הקודש, כשם שהוא עושה לכל מי שהוא פוגש, אך העוצמות שהוא רואה בהן מבלבלות אותו לחלוטין. הוא תר בזכרונו אחרי דוגמה כלשהי לשדה שגופה מפתה באופן מסוכן כל כך – אך לא מוצא, והוא ממצמץ בבהלה.
"מי…" הוא בולע. "אני, חיים מלאך, גוזר עלייך לגלות לי את שמך ואת מהותך! חי שבתאי הקדוש, סורי ממני והיי לאין!"
השדה מחייכת, וחיוכה פוגע בו כמו סוס דוהר. עוצמה עתיקה ואיומה יש בו, וסכנה – סכנה שאין כמוה ושלא הייתה כמותה בעולם כבר אלפי שנים.
"אני היא שהייתי מימי אביך הקדום, בנו של אדם", קולה המחוספס גורס. הוא נשמע כמו אלף אבנים הנשחקות בברזל חלוד בבת אחת. "אני היא שנטעה בו את זרע הפורענות בכך שפיתיתיו לנטוע בי את זרעו ולהוליד לי בכך עממים של חושך. הלא תדע מי אני ומה אני?"
נשימתו של חיים נעתקת באימה צרופה, והוא מישיר את מבטו לעיניה הלועגות ומחפש בפאניקה עוד פעם אחת, עד שהוא מוצא את האמת אותה פספס מקודם. זיכרון הוא רואה, זיכרון עתיק יומין ובלוי של פרי זוהר אשר בתוכו נעוצה טיפה אחת של ארס אפל. וזכרונו של אדם גדול, רב עוצמה כשמיים עצמם, נוגס בפרי ומורעל. הוא שואב את עצמו מתוך הזיכרון ומביט בה בחרדה, זעם ושנאה יוקדים. כעת הוא יודע.
"לילית".

היא מחייכת ומלפפת סביבו את זרועותיה. הוא נאבק אינסטינקטיבית, על אף שהוא יודע שהיא חזקה ממנו פי עשרת אלפים; כוחה כרוח סערות הצפון והיא איומה כתנין. כמובן שזרועותיו נהדפות, אם כי בעדינות, והיא תופסת בגלימת השינה שלו ומפשיטה אותה בכח, מגלה את עירומו. ערוותו גלויה ואיברו מזדקר כפי שלא עשה כבר שבועות ארוכים. חיוכה של לילית מתרחב והיא מושיטה את כפה ומחליקה את אצבעה בעדינות לאורך איברו, שמגיב בפעימה עמוקה וחזקה שהוא מרגיש שמגיעה כל הדרך עד עמקי נשמתו, מטמאת אותו יותר מכפי שהוא יכול לשאת. בסוף איברו מתנוצצת טיפת נוזל, וציפורנה של לילית גורפת אותה בדייקנות. לילית מלקקת אותה ועיניה זוהרות קמעה.
הוא מתקשה לנוע. היא הפתיעה אותו לחלוטין – הגנותיו היו חזקות מספיק כדי להדוף מתקפות לילה של שדות אינקובוס נוצריות חלשות, או שדות זנונים נורמטיביות, אך לא ידועים אף כישוף, השבעה או שם קודש בעולם שיכולים להגן מפני אחד מאיתני הטומאה העתיקים כאשר הם באמת רוצים משהו. והפעם המשהו הזה הוא הנשמה שלו, הוא יודע. הוא יכול לקרוא זאת בעיניה ברוח הקודש שלו. הוא יודע כי אם תשיג את זרעו, היא תשלוט בו שליטה מוחלטת מהיום ועד עולם. ואז חסל סדר קדושה וטהרה, אין עוד מלחמת חורמה בשדים. תורתו של שבתאי המשיח תיפול והאפילה תשתלט על העולם.
הוא עושה מאמץ כביר ומגייס את קולו הקדוש העוצמתי ביותר. "בת החושך ואם האפלה, הריני מדבר אלייך כבנו של אברהם אבינו, שחיבר את האלוה לעולמו; בנו של דוד המלך שניצחך בעבר; בנו של שלמה שהכניע את אשמדאי, בנו של רבי שמעון הגדול, תלמידו של שבתאי המשיח – הריני מצווה אותך בשם אדוניי להסתלק!"
לילית צוחקת, וצחוקה כקול אלף פעמוני נחושת שנופלים מן המגדל בבת אחת. "מאז שהשמידו צבאות הגיהנום את סנוי, סנסנוי וסמנגלף לא ראיתי התנגדות כה חזקה", היא מלחששת. ידה נשלחת ומלטפת את לחיו, את כתפו, את חזהו. הוא חש איך שערותיו סומרות ואיך איברו מתנפח. הוא מרגיש איך היא מוצצת את הקדושה שעמל לנסוך באיבריו הפנימיים בצומותיו המרובים, איך היא מחליפה קודש בטומאה. הוא חש את האנרגיה האפלה שלה זורמת בגופו, גורמת לביציו להתכווץ ולכאוב, לחזהו להתכווץ, לפיו לגנוח בקול. במהירות הוא מתנער ובוחן את מצבו. הוא עוד הוא, תודעתו עודנה שלו, עדיין לא הוכנע. אך רק בקושי שרד את המתקפה הזו, אין מצב שיישאר בו מספיק כח לעוד אחת. הוא דחוק לפינה, ומוחו תר בפראות אחרי שמות קודש מתאימים. אך כולם נראים עלובים, חלשים, דלים… נואש, הוא מחליט לבצע ניסיון אחרון ומנפיק את שם הקודש הראשון שלמד אי פעם – החזק ביותר, האיום ביותר. זה שדחף אותו לחיים של ניסיון לתקן את מה שאירע.
"מטטרון", הוא גונח, ומיד מוחו מתמלא בזכרונות מאושרים ושלווים של לימוד תורה, של עצים מלבלבים, של שבתאי הקדוש מביט בו בחיבה באחת משיחותיהם בחלום. במעומעם הוא רואה את פניה של לילית מתמלאים בפליאה כועסת, והיא מתחילה להניע את ידיה ושפתיה בתבניות מורכבות כדי לארוג שם טומאה חזק מספיק כדי לשבור את ההגנה שהשם המלאכי האולטימטיבי נתן לו.
הוא בונה את הגנותיו בפאניקה אך אין לו זמן, אין לו זמן. הוא מצליח לקום מן המיטה ולהתרחק מספר צעדים, ולקחת ביד רועדת את הנר מן השידה. "נוריאל", הוא לוחש בכוונה עצומה, ונחשול של אש זוהרת בצבעי זהב וכסף יוצא מלהבת הנר לכיוונה של לילית. היא לא מספיקה להתחמק ומלחששת בזעם כאשר האש שורפת כמה נוצות מכנפיה השחורות כלילה.
הוא מצליח להטיח בה עוד כמה שמות, אך הוא יודע שזמנו כמעט ותם, והייאוש מציף אותו. אין תקווה, אין מה לעשות, אין… הוא מנסה דבר אחד אחרון, נואש שאין כמוהו, ושולף סכין מן השידה. ידו רועדת כשהוא מכוון את הלהב לאיבר מינו – אם אין איבר, אין משגל. ואין תבוסה.
אך היא מבחינה בו ומבט תאוותני עולה על פניה. היא מתחילה לרחף ולזמר בקצב איטי שיר זר ומוזר, ומילות השיר נכנסות לאוזניו בעל כורחו, בניגוד לרצונו. בכאב. נדחפות בכח פנימה ולופתות את מוחו, מכריחות אותו להישיר מבט לדמותה של מלכת השדים. עיניו מתמלאות בדמעות אך הוא נאלץ לחזות בה כשהיא מתחילה להתנועע בתנודות עתיקות, מכשפות. ידו רועדת והוא מטיל את כל כח רצונו כנגדה, אבל הוא פשוט לא מסוגל. אגנה של לילית מתנועע באיטיות, בחושניות, היא פוערת קלות את שפתיה ומלקקת אותן בקצה לשונה. ירכיה מתחככות זו בזו והיא מעבירה אצבע אחת על גופה, משפת פיה התחתונה אט אט עד לנקודת האופל מעל איבר מינה. כל גופו רועד כשאצבעה יורדת, וככל שהיא מתקרבת למקור טומאתה כך עולים בו כצונאמי כוחות חייתיים, עמוקים, עתיקים, שאין בכוחו לרסנם. היא מצחקקת בחדווה למראה פניו הקרועים בין עינוי לתענוג חייתי. "מקובלים שוטים… הבאמת חשבתם כי תוכלו להכחיד את האפלה שנטענו בכם בימי בראשית על ידי צומות ומצוות?" שואלת בלעג, קולה קטיפתי ומלחשש. בתוכו פנימה הוא מוחה זעקה אחת אחרונה של מרדות, ויפחה אחת של בכי נפלטת עמוק בתוכו כששרידי תודעתו האחרונים טובעים תחת תהומותיה האפלים של הטומאה שמגיחה מתוכו ונוטלת שליטה על איבריו.
ידו מפילה את הסכין. היא מבחינה בשינוי ומצווחת בעונג. "בוא, בוא! הקרב הזה גירה אותי יותר מכפי שהייתי מגורה בחמש מאות השנים האחרונות. סוף כל סוף יריב אנושי ראוי… אתה תהיה משרת מופלא, אני יודעת", היא קוראת. מבטה נראה באמת ובתמים מאושר. אושר מלא בתאווה קשה.
הוא מתחיל לפסוע לכיוונה, פסיעה שעד מהרה הופכת לריצה. היא צוהלת כשהוא מגיע אליה ומפיל אותה על המיטה, שריריו ברזל ועיניו חושך. חיוך גדול עולה על פניה כשהוא מושיט את ידו ונוגע לראשונה בנקודת טומאתה אשר בערווה, מרקד שם בליטופים ודגדוגים בעודו מנשק את פיה הרך בעוצמה, כאילו מנסה להטביע בה חותם בשפתיו. לשונו מחוללת בתוך פיה, והוא חש כאילו היא מוקפת בשלוש לשונות שונות. בעוד לשונו ולשונה מתגוששות בקרב עמוס זימה, ידו השנייה מלטפת את אוזנה בעדינות, שורטת את עורפה. היא נאנחת בסיפוק, פיה מלא בו. הוא מתנתק ויורד לצווארה ולשקע שבינו לכתפה, ונושך אותו קלות. היא מהמהמת בשמחה כשהוא יורד לשדיה ולוקק אותם בתנועות מהירות, ממושכות, חטופות, נושך קלות ומוצץ ארוכות, יונק ממנה. נשימתה כבדה והיא מצמידה אותו אליה, הוא נושק לעפעפי עיניה העמוקות עד בלי קץ.
הוא יורד לערוותה ומנשף על מקום טומאתה, שכעת במקום חושך נראה מואר יותר ויותר. הוא מרפרף עליו בשפתיו והיא מתחילה לגנוח, גניחותיה כאילו בוקעות ממקום ריק ועמום מבעד לחלל ולזמן. הוא מרפרף בלשונו סביב התהום הגדולה שהיא פתח ערוותה, וחודר קלות. ועוד פעם. ועוד. הוא משמן אותה מבפנים, נותן ממי חייו במרץ כדי להביא את חללה הפנימי להיות מזמין יותר, חלקלק ולח. גניחותיה נעשות כבדות יותר ויותר עד אשר בבת אחת היא מרימה את עיניה ונועצת אותן בו, והוא מבין שהגיע תורו. היא הופכת אותו, משכיבה אותו וגוהרת מעליו. כנפיה נפתחות למחצה והיא אוחזת את אשכיו בכפה, מלטפת קלילות, בעודה נושפת על איברו הרעב. שפתיה עוטפות אותו והוא עוצם את עיניו ונכנס לתוך ממלכה של חושך לח וחמים. היא מניעה את פיה בתנועות מסובכות, סיבוביות וקטועות, ובו בזמן ידה מלטפת מסביב, נוגעת בבסיס האיבר, עוטפת את בסיס הביצים. ציפורניה של טורפת הן, אך היא שלווה כפתן ושולטת בעצמה כנמר, הוא חש כי הוא נתון בידיה של כוהנת גדולה המכינה אותו לקראת קרבנה הגדול – קרבן אדם.
לאחר כמה דקות (שמרגישות בו זמנית ארוכות וקצרות יותר מכפי שהיו באמת) היא מתרוממת, ונשכבת לצידו. הוא מביט לתוך עיניה, אבוד אך שליו. "האם אתה מעוניין להמשיך?" היא שואלת. "את יודעת שאין טעם לשאול את השאלה הזו כרגע", הוא אומר – או לפחות זה מה ששאריות הנפש שלו היו רוצות שיאמר, אך למעשה הוא משיב בנהמה עמוקה ורעבה. היא מחייכת. הוא מצליח למלמל "אני שלך, גבירה".
פניה מרצינות והיא מניחה את ידו על בטנה החלקה והחמימה. "האם אתה מוכן לנטוע בי חיים ובכך לנטוע בעצמך מוות? מוות שהוא חיים חדשים לחלוטין?"
"הן", הוא אומר בבירור. "אם המוות הוא מחיר בעילתך, כן יהי". היא נראית מרוצה ומברישה את איברו בקצות אצבעותיה. האופל שוב עולה בו במהירות שיא, עיניו מתלקחות בכוחה של תשוקה עמוקה. הוא נוהם והופך אותה על גבה, ניצב מעליה כצילו של נשר. היא מביטה, מחייכת מאוד, כאשר הוא מחדיר את איברו המשומן אל ערוותה וחודר אותה באחת, במכה פראית, בעוצמה גדולה, כאיל ניגוח בשיאו. לרגע הוא נותר בתוכה, אבוד כנקודה קטנה של אור במבוך חשוך, אך עד מהרה נפשו מסתגלת לנפשה וגופו לגופה והוא מתחיל להוציא את איברו ולהחדירו מחדש, פעם ועוד פעם ועוד פעם במהירות הולכת וגדלה. חיוכה הולך והופך פראי ככל שהוא מתקדם, ידיה אוחזות את גבו בחצי חיבוק. רגליה עוטפות אותו מצידיו והוא חש איך הוא צולל לתוך מעמקיה, מוקף על ידיה, לכוד כזבוב בקורי עכביש. הוא מתחיל לנהום בקצב, והיא משיבה לו בגניחות מהדהדות. קולותיהם משתלבים למעלה ויוצרים סבך עמוק של תשוקה שמקיף אותם – והם מתחילים לרחף באוויר כשנפשותיהם מתחילות לקיים מגע ישיר, מחשמל. חושך מתערבב בחושך, מתפצח, מתנפצץ. כנפיה של לילית מכות באוויר בקצב הטקס המיני, ופניה לובשות לרגע ארשת זכה, תמה, רכה כנערה. הוא חומל עליה באותו הרגע, אך אז עיניה ניצתות בצבע החושך והיא מראה לו פנים של גירוי – לסת חשוקה, שפתיים נסוגות, אף מתקמט, והוא חש איך התשוקה מתערבלת בו ביתר שאת – פועמת, מענגת, דוחפת, מביאה אותו לחדור את השדה הגדולה, לכבוש אותה, להזריע אותה בזרע של חיים. זרע שהוא פרי הטומאה ואביה, זרע שהוא הטהרה עצמה והקדושה הגדולה מכל. העולם נעלם סביבם כשהוא חש את טיפות האור מתחילות לנוע בתוכו, והוא חש את הדחף הגדול נבנה בתוכו לקראת התפרצות. לילית נוהמת בקצב הולך וגובר, ומתחילה להתפתל. גופותיהם המתמרנים, כרוכים זה בזה באוויר, מחוללים סדרות של תבניות תנועה מופלאות, אשר כמוהן לא נראו על פני האדמה מזה שתי מילניה לפחות. הוא חש איך הוא יוצא מעצמו, מגופו, ונבלע בתוך התנועה, בתוך הלחץ, בתוך העונג. כמו לטבוע בדבש, משהו מנותק בו מציין. דבש שחור, חריף ומפולפל. זוהר באפילתו.
גופה של לילית רועד ומתכווץ כשהיא מתחילה להגיע לשיא שלה. היא גונחת בקול גבוה יותר ויותר, עד שהגניחות הופכות לנהמות רמות. הנהמות מתחלפות בצעקות קטנות, מהוסות, כאשר הוא מתחיל להתקרב ונועץ את עצמו עמוק עמוק בתוכה. ידיו חופנות את ישבנה מחד ומלטפות את גבה מאידך. היא יודעת כי הוא קרוב, והיא מתחילה להגיע לשיאה בעצמה – בטנה מתכווצת, פטמותיה קשות, שרירי ירכיה ננעלים סביבו והיא מקמרת את גבה תוך כדי יללה חייתית של ניצחון. הוא רואה את חייו עוברים לנגדו, את ההישגים וההצלחות והכישלונות, הכל היה ואיננו עוד. הוא מסתכל על חיים מלאים אשר עד לפני כמה רגעים היו חשובים לו כל כך, והנה הם תפלים וריקים בעיניו. כל מה שמשנה הוא להיות כאן ועכשיו עם לילית, לחדור אותה בעוצמה ולחוש אותה רועדת במתיחות חמימה מסביבו, להתבונן בעיניה הרעבות והצמאות ולדעת שהוא בועל אותה, נועץ את היתד של קיומו עמוק בתוכה; לחוש אותה נוהמת ורועדת בפראות טמאה מאלפת, להמיט עליה את עונש הכניעה, לרכב בה ולהעניק לה את תמציתו.
נטיעה של חיים ושל מוות, עולה בראשו המשפט כשהוא מטיח את עצמו עמוק בתוכה בטירוף הרגעים האחרונים שלפני גמירה. הריני נוטע בך את החיים, לילית – הוא גונח, וחושב – ואם זהו המחיר, יהי כן: הריני נוטע בעצמי את המוות.

ואז הוא מתחיל לגמור, ואור חזק מתנוצץ מתוך החושך; שוטף אותו ומתפוצץ מתוך עיניו, מתוך פיו הדבוק לאוזנה, בוקע אותו מכל הכיוונים וזוהר החוצה. לילית פוקחת את עיניה, מבולבלת, אך התענוג עוד שולט בה ומונע ממנה להבין מה קורה או להגיב בזמן. הוא גומר וגומר וגומר לתוכה, יורה מטחים אדירים של אור נוזלי היישר אל תוך לב האפלה, ממטיר עוצמה טהורה אל מצולותיה, ולהבה אדירה מתפוצצת עמוק בתוכה. מלכת השדים צורחת מעונג שאין לו תקדים, חסרת שליטה, וציפורניה שורטות את גבו בפראות. כנפיה חובטות באוויר בעוצמה אך ללא סדר, והיא כולה נתונה לכיבוש פנימי, רוכבת על גל האש הזוהר היישר אל הרקיע. הוא נדחף וממלא אותה עוד ועוד בחיים, והחיים משדרים מתוכה גלים-גלים של חדווה אלוהית, העוברים בה ומטלטלים אותה כנוצה בסופת אש.
בסוף הוא מסיים, אבל איברו לא מתרפה בתוכה, ולילית עודנה רועדת ונאחזת בו בכל הכח כאילו כדי לשרוד סופה עמוקה, איומה. לכן הוא מישיר אליה את עיניו ומרים את סנטרה באצבעו. "לעיתים גומל לנו האלוהים חסד", אומר קול אחר מתוכו, מהדהד וזר, אך מוכר מאוד, "ומניח לנו להיפגש שנית. ובכן, לילית, אני מניח שזו הפתעה נעימה למצוא אותך פה בערב זה עם הגלגול הנוכחי שלי. הייתי ממליץ לך לנוס על נפשך, אלא שנראה שזה כבר מאוחר מדי בשבילך – ובשביל הסטרא אחרא כולה!"
לילית פולטת השתנקות מלאת אימה.
"שבתאי?…"