טבחו של הסולטאן

הסיפור דימיוני וכך גם השמות, כל קשר בין הסיפור/שמות ובין מקרים/שמות אמיתיים הרי הוא מקרי בלבד. 

עבדול-אבן-סלמן כרע על ברכיו בקצה החדר הגדול והמפואר, מתבונן באדונו הסולטאן היושב ליד השולחן העמוס בשלל המאכלים עליהם טרח ועמל מהשעות הקטנות של הלילה, שלושת הנשים שבחר הסולטאן מתוך ים נשותיו ופילגשיו יושבות לצידו, אוכלות גם הן, אוכלות ודואגות לכל מחסורו של אדונם. עבדול שמע אותם מדברים ומצחקקים אבל לא הצליח להבין על מה ולאט לאט הרגיש איך ברכיו מתחילות לכאוב…

למעלה מ-1,500 עובדים במטבחו של הסולטאן ועל כולם מנצח עבדול, הטבח הראשי של ארמון הסולטאן, איש גדול ושמן עם אצבעות קצרות שידוע בכל הממלכה באיכות תבשיליו, ששמו של השיש-קבב שהוא מכין הגיע עד ארמונות מוסקווה הרחוקה, שטעם הרחת-לוקום שהוא רוקח במתכון הסודי המוכר רק לו הפך לשיחת היום בטרקליני לונדון המהודרים.

שני דברים אהב עבדול, זאת אומרת היו עוד אבל שני דברים הוא אהב במיוחד, הראשון לבשל לסולטאן, להפתיע אותו במאכל חדש או קינוח מפנק, כזה שמצליח להוציא מהסולטאן חמור הסבר חיוך של הנאה, גרעפס חזק וקולני שמודיע לכל עד כמה הוא נהנה מהארוחה שעבדול הכין עבורו והשני את התשורה שהיה זוכה מהסולטאן אחרי ארוחה כזאת, המתנה שכל השבוע חיכה לה… לתקוע בישבן!
כן, הזכות הזאת לתקוע את הזין שלו לישבן שהסולטן הגיש לו כתשורה, רצוי בתולי ומכווץ, היה שווה בשבילו כל מאמץ, להרגיש את פי הטבעת נמתח ומתהדק סביב הזין שלו, החיכוך הנעים הזה כשהיה מפמפם במהירות עד שלא יכול יותר והיה משפריץ וממלא את אותו העכוז בשפעת זרמתו החמה היה עושה לו את היום, מה יום? שבוע! היה מספק לו את כל האנרגיה שהיה צריך כדי להמשיך ולבשל לסולטאן את שפעת מאכליו הטעימים.

יום שישי היה היום הגדול של עבדול, מאמצע הלילה היה טורח על ארוחת יום השישי של אדונו הסולטאן, עוקב אחר קריאות המואזין ודוחק בהם, בשפעת עוזריו, להשלים ולהעמיס על שולחן הסולטאן את מבחר המטעמים שהכין עבורו לפני שתסתיים התפילה, מכה בהם בחוזקה במקל הבמבוק הדק עד שהיה מרוצה ורק אז, רגע לפני שנכנסו הסולטאן ונשותיו הנבחרות, כרע על ברכיו בקצה החדר וחיכה, עוקב אחר הסולטאן שאוכל ומחכה בדריכות לרגע הגדול שלו, שהסולטאן יסיים, יתייעץ כמו תמיד עם נשותיו ויקרא לחכים הגדול, משרתו האישי שעומד מעליו, ילחש דבר מה לאוזנו וזה ימהר ויקרא לשנים מארבעת השומרים החסונים שליד הדלת וילחש גם הוא דבר מה לאוזנם ו…אלה ימהרו ויצאו והוא, עבדול, משלב אצבעותיו ועוצם את עיניו ומתפלל לבורא עולם, שליחיו ונביאיו שיהיו לצידו.
ההמתנה הזאת, לשומרים שיחזרו ואתם התשורה שבחר עבורו הסולטאן, היתה הורגת את עבדול בכל פעם מחדש, גם הגרעפס שתקע הסולטאן, קולני ככל שיהיה, לא היה מרגיע אותו, את מי יביאו לו הפעם? ישבן בתול, כזה שעוד לא ידע גבר בתוכו, סימן ברור לכך שהסולטאן היה מרוצה מעל ומעבר מהארוחה שהכין לו, או אשה זקנה ובלה שכל קציני החצר וחיליהם כבר מתחו את כל חוריה, סימן ברור שהפעם לא הצליח לו והסולטאן ונשותיו לא נהנו מהארוחה, או היה גם באמצע, כשהאוכל היה בסדר, טעים אבל לא יותר מזה, ואז היו מביאים לו גבר או אשה שכבר לא בתולים אבל עדיין שווים תקיעה.

שלושה היו מביאים לו, תמיד, בין אם בתולים או בלים, מעמידים אותם מולו בשורה, עירומים, מחכים עד שעבדול יגש ויבחר לו מהם אחד או אחת והוא עובר ובוחן, דוחף אצבעות ובודק, תופס בפטמה וצובט, עד שהצביע על זה או זאת שבחר ומייד שני השומרים החסונים היו אוחזים בו, בנבחר, ומכופפים אותו על הדרגש המיוחד שעמד בצד החדר, בטנו לחוצה על הדרגש וישבנו החשוף גלוי ומורם, אוחזים בו בחוזקה שלא יברח חלילה וקושרים אותו ברצועות העור המוצמדות לדרגש, קודם ידיים, אחר כך רגליים ובסוף רצועה אחת רחבה על הגב שלא יוכל חלילה לזוז, ואז, אל מול הסולטאן ונשותיו ששותים מהתה השחור והחם, נוגסים ברחת הלוקום המתוקה או בבקלווה העמוסה בפיסטוק חלבי וטובלת במי ורדים שהכין עבורם, היה עבדול נעמד מאחורי האומלל או האומללה, משלשל בהנאה את מכנסיו הרחבים ושולף את אברו שהיה עומד כבר זקוף ומוכן, משומן בשמן זית משובח שהיה מורח לעצמו במיוחד עוד קודם לארוחה, מצמיד אותו אל חריץ הישבן הפתוח בפניו, מכוון בידו את העטרה המתוחה אל פי הטבעת המכווץ, מצמיד חזק עד שזה מתרחב קצת, אוחז במותניו של זה המכופף… ותוקע!

עבדול אהב לשמוע את זעקת הכאב של האומלל או האומללה כשחדר לישבנם, תוקע עצמו בתוכם במכת אגן חזקה שנועצת את כל הזין שלו בעכוז שלפניו, דוחף חזק, עמוק, לוחץ ומחכה לגניחת כאב נוספת שתבוא ורק אז מתחיל לפמפם, לטחון ולזיין במהירות, מכה חזק באגנו ומרגיש את פי הטבעת המתחכך סביב אברו החוגג, החיכוך שהוא כל כך אוהב, מזיע וממשיך, לא מפסיק עד שגומר ומשפריץ את כל המטען שאגר בחלציו, מרוקן את זרמתו החמה כשחיוך גדול של אושר על פניו, עומד כך רגע, תקוע, עד שאברו מתחיל להתכווץ ולצאת ורק אז היה מרים במהירות את מכנסיו ומשתחווה לסולטאן "תודה אדוני" מגמגם ביראת כבוד כשהוא הולך לאחור, חלילה שיפנה את אחוריו אל עבר השולחן הנכבד, "תודה אדוני… תודה"

ברכיו של עבדול כאבו, הפעם הארוחה נמשכה יותר מהרגיל, כורע בקצה החדר הגדול ומתבונן בליילה, האשה החדשה שהתפרסמה בארמון בזכות סיפורי האגדות שהיתה מספרת לסולטאן ערב אחר ערב בכשרון רב כל כך עד שכבשה את לבו, פחות מחודש בארמון וכבר הפכה לאשתו האהובה.
עבדול עקב אחריה, רואה אותה יושבת ליד הסולטאן ומפטמת אותו בקציצות השיש-קבב שהכין במו ידיו, בעצמו קצץ הפעם את בשר הכבש המובחר בסכין הגדולה ולא סמך על עוזריו, מלקקת את אצבעותיה שאחזו בבשר ולוחשת משהו לאוזנו של הסולטאן ושניהם מצחקקים בקול, והוא, עבדול, מזיע כמו שלא הזיע מעולם.
שבועיים היא יושבת שם לצידו, האשה החדשה הזאת, יושבת ולוחשת לו בשקט באוזן, ושבועיים שהסולטאן מגיש לו כתשורה על הארוחה שהכין להם רק ישבן זקן ומשומש של איזה זקנה בלה ששדיה המצומקים תלויים כשתי שקיות מדולדלות ומגיעים עד ברכיה, שפי הטבעת שלה מורחב ומתוח כפתח מערות הדובים שבהרים, כזאת שאפילו החיילים הפשוטים שחזרו עכשיו מהמדבר לא מביטים לעברה, שבועים שלא הרגיש את השפשוף הנעים של פי הטבעת הנמתח על אברו ומעביר בו את הרטט האהוב עליו כל כך.
עבדול הרגיש את הזיעה נוטפת מגופו השמן ולא זז, מתפלל בלי קול, את כל מה שידע השקיע באוכל שבישל היום, הכין את אותם תבשילים שהסולטאן הכי אוהב, הכל טרי, כל נתח בשר נבדק על ידו, כל חציל עבר תחת עינו הבוחנת, אפילו התבלינים חדשים, לא מאלה שהשתמש בשבועות הקודמים, סגולה ידועה בין טבחים… נשם עמוק, עצם שוב עיניים והתפלל.

שמע את הגרעפס החזק ולא נרגע, גם בשבועים שלפני שמע אותו ובסוף זכה בישבן משומש וזקן, פתח עיניים והסתכל בחכים הגדול המתכופף אל אדונו ומקשיב קשב רב, שואל משהו וזוכה לתשובה מהירה, מתרומם כשחיוך גדול על פניו וכמו תמיד קורא לשני השומרים החסונים ואלה ממהרים ונעמדים לידו, זקופים ומתוחים, קשובים למצוותו.
משהו נראה לו מוזר, לעבדול, שני השומרים החסונים לא הלכו הפעם לכיוון הדלת, כמו בכל שבוע, אלא לעברו, תופסים אותו בידיהם החסונות ומושכים אותו לעבר הדרגש המיוחד העומד מוכן בצד.
עבדול הרגיש איך ליבו נעצר, איך פניו הופכים לבנים כחלב, איך זקפתו המכובדת נעלמה כלא היתה, רצה לצעוק להם שהם טועים אבל קולו בגד בו, לא יצא, כאילו כל גופו קפא, כאילו הפך משותק.
עבדול שכב על הדרגש קשור באותן חגורות עור, לא זז, רק בטנו נמחצת למשטח המרופד. מרחוק ראה את ליילה ניגשת אליו, מעכסת בישבניה המוצקים כרקדנית בטן מופלאה, שדיה המפוארים המוחזקים בחזית המשי שרק הבליטה את יופיים קופצים בקצב הליכתה, נעמדת לידו והוא מצליח להבחין מבעד לרעלה העדינה המכסה את פניה בחיוך הגדול שלה.
"עבדול" התכופפה לעברו, נותנת לו להשקיף לעמק הקסום שבין שדיה, "שמעתי שאתה אוהב מאחור" לחשה לו באוזן כשקולה הענוג מכה בו בחוזקה "שמעתי שאין בעינך פרס גדול יותר מתקיעה טובה בישבן" המשיכה באותו קול פעמונים זך, כאילו היתה מספרת עכשיו את אחד מסיפוריה המופלאים לסולטאן, ורעד עבר בגופו "מעולם לא אכלתי שיש-קבב טעים כל כך" החמיאה לו "הלחמג'ון… מעדן והאיצ' פילאף שהכנת… שפתיים ישקו!" הוסיפה כשהיא מלקקת את קצות אצבעותיה במצמוץ קולני ומחייכת, "אז אמרתי לסולטאן אדוננו שעל אוכל כל כך משובח כמו שהכנת לנו היום מגיע לך הפרס הכי גדול" שמע אותה וליבו דופק במהירות, רוצה לענות, לעצור, וקולו שוב בוגד בו, לא נשמע, "המלצתי והסולטאן ירום הודו הסכים איתי" המשיכה ללחוש לעברו ועבדול הרגיש איך חכים הגדול העומד מאחוריו מושך ומוריד ממנו את מכנסיו "מגיע לך ואתה תקבל את הפרס הכי גדול בממלכה" עצרה לרגע, מלטפת בידה העדינה על ישבנו שנחשף, צוחקת בקול והשלימה "הסולטאן החליט ש…חכים הגדול יתקע אותך!"

עבדול חשב שהוא מת, צמרמורת עברה בגופו, לחכים הגדול לא קראו סתם הגדול, נכון שהוא היה גדול וחזק אבל היו עוד כאלה רבים בארמון הסולטאן, אפילו גבוהים וגדולים ממנו, את כינויו קיבל בגלל האוצר המוחבא דרך קבע במכנסיו הרחבים, "הגדול מכולם" היו מספרים המאושרים שזכו לראות את חכים בפעולה, "חדק של פיל" היו מקוננות אותן שחטפו את השטרונגול האדיר כדרך הטבע או אותם אומללים שאכלו אותו בישבנם.
"בהצלחה" טפחה ליילה על ישבנו של עבדול ההמום ופנתה לחכים, "אתה יכול להתחיל, תן לו את הפרס המגיע לטבח הטוב בממלכה" ציחקקה וזה משך והוריד את מכנסיו, חושף בגאווה בפני כל הנוכחים את האיבר המפורסם שלו, זין ענק, ארוך ועבה כצריח המסגד הגדול, עומד זקור ומוכן לתקיעה.

עבדול הרגיש את ידיו החזקות של חכים אוחזות ומפשקות את פלחי ישבנו המפוטם, את עטרת הזין הנוקשה שנצמדה לפי הטבעת שלו שנמתח ונחשף, עדיין המום ולא מצליח להוציא מילה מפיו הרגיש איך חכים מסדר בידו את הזין וממקם אותו בדיוק בפתח הצר והמכווץ, יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי שיכאב לו פחות, להרפות את שריריו, ולא מצליח, הרגיש את חכים אוחז במותניו וידע שהנה זה בא…

הכאב החד פילח את גופו של עבדול כאילו נעצו בו חרב גדולה, "לא!" החרידה צעקת הכאב שלו את חלל החדר כשחכים הגדול נעץ את הזין האדיר שלו בישבנו, קורע בכוח את דרכו, מבקיע את פי הטבעת המכווץ וחודר למעמקיי עכוזו.
זאת לא הפעם הראשונה שזיינו אותו בתחת, הוא לא נולד הטבח הראשי של הסולטאן, עוד כחייל פשוט בצבא הסולטאן הקודם היה הקצין קורא לו בתורו לאוהל שלו ושם, בדיוק כמו שציווה עליהם הסמל הקשוח, היה עבדול משלשל את מכנסיו, עומד בפישוק ומתכופף קדימה, יודע שיכאב לו אבל הפאלקות שהסמל היה מצליף בו בכפות רגליו כשלא הסכים היו כואבות יותר, מפשק את פלחי ישבנו בשתי ידיו וצועק בקול גדול "לרשותך המפקד" ומחכה בסבלנות עד שהקצין היה בא ותוקע אותו מאחור, עושה מה שעושה בישבנו, גומר ושולח אותו חזרה… וגם אחר כך, כשוליית טבחים במסעדת אברהים-פשה המפורסמת, היה הטבח הראשי תוקע אותו גם הוא, מלמד אותו את תורת הבישול וגובה ממנו תשלום בישבן…
"א-י-י-י!" המשיך וצעק כשחכים נעץ את אברו עמוק יותר, דוחף בכוח עד שכל המפלצת הנוראית היתה שקועה עמוק בישבן הדואב.
נכון, זיינו אותו כבר בתחת אבל אף פעם הוא לא הרגיש כאב כזה, "למה?" לחש לליילה שעדיין עמדה לידו והדמעות זולגות מעיניו אפילו שלא רצה, "תגידי לי למה? גברתי, למה??"
ליילה התכופפה שוב לעברו, מצמידה את פיה לאוזנו, "נקמה!" לחשה לו בסוד בקול שנשמע לו כנשיפת הנחש, "עין תחת עין" חזרה כשהיא מנגבת במטפחת שבידה את הזיעה ממצחו והוא מבחין בשמחת הניצחון בקולה "או אולי ישבן תחת ישבן" עצרה לרגע והסבירה "אתה אולי לא יודע אבל אבא שלי עבד פה בארמון, במטבח שלך, יום אחד תפסו והפשיטו אותו, נתנו לך את ישבנו הבתול כפרס על ארוחה טובה שהכנת וזה בדיוק מה שעשית לו, תקעת אותו ככה מאחור ונעצת בישבנו את הזין השמן שלך, אבא שלי בכה, ביקש רחמים ולך זה לא היה אכפת, זיינת אותו בכיף… קרעת את אחוריו!"

חכים טחן אותו, אוחז במותניו בשתי ידיו החזקות ומפמפם בכוח, שולף את אברו הענק עד הסוף, נותן לפי הטבעת להתכווץ ונועץ מחדש במכה חזקה, כואבת יותר, מוציא… ושוב נועץ וכל נעיצה כזאת סוחטת מעבדול אנחת כאב חזקה ומחכים גניחת הנאה.
"רק שיגמור כבר" חשב עבדול, מרגיש כאילו פי הטבעת המתוח שלו בוער וחכים לא מפסיק, מפמפם במהירות "כן, זה טוב" תקע בכוח וצליל אגנו הפוגע בישבן השמן מצלצל בחלל החדר "כן, זה טוב" המשיך כשהוא שולף את הזין ונועץ אותו חזרה בדחיפה חזקה "כן" צעק בהנאה והגביר את הקצב "כן, כן, קח" דפק במהירות והכה בחוזקה בשתי ידיו על פלחי הישבן הגדולים שלפניו "קח!" נמתח כולו כשהוא יורה את מטענו הרותח וממלא את ישבנו של עבדול "ק-ח-ח-ח !!" נמתח שוב והבעת ההנאה על פניו אמרה הכל.

כשקם עבדול מהדרגש עליו שכב ליילה כבר ישבה חזרה ליד הסולטאן, נצמדת אליו כששדיה הגדולים מרוחים על זרועו ופטמותיה הנוקשות בולטות מבעד לבד הדק שלגופה, מגישה לו לפה ענב שחור וגדול מהאשכול שהוא, עבדול, בחר במו ידיו.
עבדול הרים באיטיות את מכנסיו, שומע את צחקוקי הנשים ומסמיק, כל תנועה מעבירה זרם של כאב באחוריו, בהכנעה השתחווה לסולטאן "תודה אדוני" גמגם ביראת כבוד כשהוא הולך לאיטו לאחור, הולך צעד ושוב משתחווה, מקפיד שלא להפנות את אחוריו הכואבים אל עבר אדונו, "תודה ירום הודו הסולטאן" מלמל ודמעות כאב ועלבון חונקות את גרונו "תודה…"