זכות הלילה הראשון

אזהרה! הסיפור מכיל תאורי מין כוחניים ומין עם חיות.

קוראים לי אנה ועד החתונה הייתי עדיין בתולה, אבא שלי דאג לכך, שמר עליי מכל משמר, עניין כלכלי נטו, לא משהו אחר, ככה זה אצלנו בכפר, עבור אשה בתולה משלמים יותר.

נולדתי למשפחה ענייה בכפר קטן על גדת הנהר הגדול, כפר מוקף שדות ירוקים ויערות עבותים, נוף פסטורלי אבל חיים לא קלים, הייתי קמה מוקדם בבוקר וממהרת לחלוב את הפרות, אחר כך רצה לבית הספר במנזר הסמוך שם הייתי עסוקה בעיקר בעבודות ניקיון עבור הנזירות הבכירות, הרבה תפילות ועונשים ומעט מאד ללמוד, בערב חוזרת הביתה וישר הולכת לשאוב מים, אחר כך עוזרת לאמא שלי לשרת את אבא שחזר עייף מהשדה ובסוף הייתי נופלת שדודה על ערימת הקש ששימשה לי כמיטה ונרדמת.

הייתי יפה, כולם אמרו לי את זה, יפה וחזקה במיוחד, בחורה גבוהה עם רגלים ארוכות ומותניים צרות, פנים עדינות, שדים גדולים וזקופים שהיו מקפצים בכל תנועה שעשיתי ושיער בלונדיני ארוך שהיה אסוף ומגולגל כמנהג בנות המקום. לא שזה עזר לי שאני יפה, להפך, בגלל זה הנזירות היו מענישות אותי עוד יותר, כאילו שאני אשמה שנולדתי יפה ואני צריכה לשלם על זה.

“בקרוב נחתן אותך!” הודיע לי אבא ערב אחד ורעד עבר בגופי, ידעתי שזה יגיע, שמעתי אותם מתווכחים על זה כבר הרבה זמן, אבא רצה ואמא התנגדה, בקשה לדחות את רוע הגזרה, רצתה שאני אשאר עוד קצת לעזור לפחות שעד שנטשה, אחותי הקטנה, תגדל ותוכל להחליף אותי בעזרה.

חתונה אצלנו זה לא בדיוק חתונה! זכרתי את זה מגלינה אחותי הגדולה, חתונה אצלנו זה יותר מכירה פומבית, בדיוק כמו שאבא קונה או מוכר סוס או פרה.

זכרתי את גלינה עומדת שם על הבמה הקטנה שאבי בנה במיוחד באסם שלנו, מסביבה החתנים המיועדים, או אם תרצו הקונים, חלקם מבוגרים שעומדים לבד וחלקם צעירים שעומדים עם ההורים וכולם יחד בוחנים אותה, מסתכלים עליה, ויש כאלה שאפילו ניגשים וממששים אותה.

התחבאתי אז בפינה, יודעת שאם יתפסו אותי אבי יצליף בי קשות באותו קנה נחל טרי ששלח אותי לקטוף, קנה דק וגמיש שהחזיק עכשיו בידו, איום ברור לגלינה אחותי להיות צייתנית, להתנהג בדיוק כמו שציווה עליה. הצצתי ממקום מחבואי וראיתי איך ולדימיר, הכרוז הקבוע משוק הסוסים והפרות, מנהל גם את המכירה הזאת.

“התשלום במזומן” הכריז ולדימיר בקול גבוהה “מחיר ראשון 100 רובל, מי מוסיף?”

המחיר עלה באיטיות וולדימיר ביקש מאחותי להוריד את החולצה, סרוב קטן, איום בקנה הנחל שבידי אבי ואחותי הורידה, עומדת ופלג גופה העליון עירום, שדיה הגדולים חשופים בפני כל, קודם ולדימיר הציג את שרירי ידה, מפאר את כוחה, אחר כך שיחק בשדיה, מציג ומשבח את גודלם, מאיץ בקונים, דואג שהמחיר יעלה כי חשוב גם לו, הוא מקבל אחוזים.

אחרי החולצה ירדה החצאית, חושפת את שרירי רגליה, ואחרי החצאית ירדו התחתונים, מגלה את שלא גילתה עד כה, את השפתים הבשרניות שמכסות את ערוותה, את פלומת השיער שצימחה, לרגע ניסתה להסתיר את אוצרותיה בכפות ידיה אבל הצלפה קטנה של אבי קטעה אותה.

“ידים אחרי הראש!” ציווה ולדימיר והיא צייתה, כמו ילדה טובה, מפחדת, עומדת חשופה בפני כול, מוצגת לראווה כפרה בשוק וכולה מסמיקה, אדומה מבושה.

220 רובל, זה המחיר שאבי קיבל עבורה, ועוד 30 רובל אם הילוד הראשון יהיה בן זכר. אחר כך הלכנו לכומר שערך חופה מהירה והוסיף ברכה, משם בעלה נשא אותה על כפיים אל העגלה “נוסעים לפריץ” הודיע לה בעלה “לקבל את ברכתו לחתונה” ואני לא ידעתי, לא הבנתי למה אמא שלי בוכה, ככה זה, אף אחד לא סיפר לי על זכות הלילה הראשון.

אחר כך פגשתי אותה עוד פעם אחת, אחרי שילדה, בדיוק תשעה חודשים אחרי נולד לה בן. נסעתי עם אבא שלי לבקר אותה, לראות ולקבל את 30 הרובלים הנוספים שהבטיחו לו. ישבנו במטבח והיא סיפרה לי על החיים שלה, על בעלה, על הימים ובעיקר על הלילות, איך הוא רוכב עליה, נועץ בה את זקפתו המתוחה ועושה בה מעשיי גבר באשתו, איך לפעמים, כשהוא חוזר שיכור, מפספס בחור, תוקע בישבנה והיא מפחדת להעיר לו שלא יצליף בה, סיפרה כמעט על הכל, מה ששאלתי, רק על דבר אחד לא רצתה, על ברכתו של הפריץ, “את זה בעלך כבר יספר לך” אמרה ולפי קולה הבנתי שזאת לא הייתה בדיוק חוויה שהיא רוצה לנצור בליבה.

חודש לפני החתונה עברתי סדרת חינוך מיוחדת, קודם אבי שלח אותי לנחל לקטוף לו קנה טרי ואני, התמימה, לא הבנתי למה.
אחר כך הפשיט אותי וקשר אותי לספסל הגדול בחצר, שוכבת במלוא אורכי, ערומה, ישבני וגבי למעלה, אחותי ואחי הקטן עומדים לידי ואני בוכה.

אימי נתנה לי נאום ארוך, הכינה אותי למכירה, משננת לי מצוות עשי ואל תעשי, היא אומרת ואבי מצליף, חורץ בקנה הנחל הגמיש פסים אדומים על ישבני הלבן, דואג שחס וחלילה לא תהיה אי הבנה. הם עומדים מעליי, מרביצים בי תורה, אחי ואחותי עומדים בצד ובוכים ואני שוכבת וצועקת, מבטיחה להיות בסדר, מתחננת שיפסיקו, בוכה.

היום הגדול הגיע, אם אפשר לקרוא לכך היום הגדול, עמדתי על הבמה הקטנה שאבי בנה באסם, ולדימיר הכרוז מימיני ואבי, שקנה נחל רענן שנטשה אחותי קטפה לו בידו, עומד משמאלי דואג שהקנה יגע בי, שלא אשכח לרגע את סדרת החינוך שעברתי.

ולדימיר הפליג ביתרונותיי, מדגיש את יופיי, “אשה יפה ובתולה” הדגיש בקולו את הבתולה, שידעו, שלא תהיה אי הבנה, “150 רובל מחיר פתיחה, מי מוסיף?” הכריז ולדימיר בקול, מתבונן בקהל, רואה יד מורמת ומכריז “160, מי עוד” עוד יד התרוממה, ואחריה עוד יד, 170, ועוד יד, 180 ומייד 190, תחרות בין ארבעה… עולים במחיר עד שב-250 נעצרו וולדימיר הורה לי להוריד את החולצה, הסמקתי והורדתי במהירות, יודעת מה יהיה אם לא.

וולדימיר הציג את שדיי לראווה, נוגע בהם מושך בפטמות, מקפיץ אותם ואת המחיר שלי ל-300 רובל ואני ראיתי את החיוך עולה על פניו של אבי.

“עכשיו תורידי את החצאית!” ציווה ולדימיר ואני מהרתי והורדתי, לא מתוכחת והמחיר שוב עלה.
“עכשיו התחתונים!”

הורדתי, לא שוכחת את מה שאימי ציוותה, נעמדת בפישוק קל, כמו אוטומט, משלבת כפות ידים אחרי הראש, מושכת מרפקים לאחור, מבליטה קדימה את השדיים.

“תראו איזו אשה ציתנית יש לנו פה” שיבח אותי ולדימיר והמחיר שוב עלה. ב-340 נשארו רק שנים, שניהם צעירים, המבוגרים פרשו, האמהות עלו לבמה לבדיקה אחרונה, בדקו לי את השינים, הכו בישבן, הקפיצו את השדיים, צובטות בפטמות ובודקות שלא צבעתי אותן, שלא רימינו, הסתובבו סביבי ותקעו אצבע בכוס, קודם אחת אחר כך השניה, בודקות שאני באמת בתולה.

בסוף קנו אותי ב-400 רובל, מחיר עגול ואבי שפשף את ידיו, לא מאמין.

עמדנו מול הכומר, אני לבושה בשמלה הלבנה שאמא תפרה לי והוא בחליפה הדורה. קודם הכומר דיבר בלטינית ואני לא הבנתי אף מילה אחר כך פנה אליי “האם את, אנה, לוקחת את יאצ’ק לבעלך?”

“כן” עניתי אוטומטית.
“והאם אתה, יאצ’ק, לוקח את אנה לאשה” המשיך.
“כן” ענה גם הוא.

“בתוקף סמכותי אני מכריז עליכם כבעל ואשה!” הודיע, משלים עוד כמה תפילות וברכות ובסיומם הוסיף “ועכשיו, אחרי ברכת אדונינו” הביט לשמים, שחלילה לא נתבלבל לאיזה אדון הוא מתכוון, “לכו קבלו את ברכתו של הפריץ”  ואמא שלי שוב בכתה.

נסענו לכפר של בעלי כל הלילה בעגלה המטלטלת, לא עוצרים, בצהרים  הגענו והמשכנו ישר לטירת הפריץ.

כל הדרך אמא של בעלי לא הפסיקה לדבר, תעשי ככה ואל תעשי ככה “ואל תעשי לנו בושות!” עשתה לעברי תנועה מאיימת בידה “תעשי כל מה שהפריץ רוצה, כל מה שהפריץ אומר לך, חס וחלילה אל תגידי לפריץ לא!” והפחד נשמע מקולה, “ואתה…” פנתה ליאצ’ק בעלי הטרי  “אל תשכח את כל מה שהסברתי לך, זה כבוד בשבילך, כבוד גדול בשבילנו!”

המראה שקיבל את פנינו בכניסה לחצר הטירה של הפריץ היה של בחורה צעירה קשורה לעמוד, חולצתה קרועה וגבה החשוף חרוץ בפסים אדומים, גבר שעמד לידה הצליף בה בשוט גדול, היא צועקת, בוכה, מבקשת רחמים והוא אדיש, מניף את השוט ומכה, נהנה ממעשיו וסופר בקול אחרי כל מכה, 21, 22, 23…

“מה זה?” שאלתי בחשש ורעד עבר בכל גופי.
“היא התחצפה לפריץ” הסביר לנו המשרת שקיבל את פנינו, “לא עשתה את מה שציווה”
חיכינו בחוץ עד הערב, כשהחשיך מעט המשרת הוביל אותנו דרך כניסת המשרתים לחדר האוכל הגדול “בואו מהר, הפריץ מחכה לכם”

הפריץ ואשתו ישבו משני צידיו של שולחן אוכל גדול העמוס בשפע שלא ראיתי מעולם ואכלו. אני ויאצ’ק הועמדנו בינם, הפריץ מימין ואשתו משמאל, כורעים על ברכינו בדיוק במקום אליו הוביל אותנו המשרת, העיניים מושפלות לרצפה ויאצ’ק מחזיק את כובע הקסקט בידו, מקפל ומועך אותו בפחד ושנינו מחכים בחיל ורעדה שהפריץ יפנה אלינו, זוכרים היטב את דבריה של אמו של בעלי שנשארה בחוץ “אל תוציאו מילה לפני שיפנו אליכם אחרת יצליפו בכם”

הפריץ ואשתו נתנו לנו לכרוע ככה, מתעלמים מאתנו, שקועים באוכל ששתי המשרתות הצעירות הגישו להם, אוכלים ושותים מהיין.

“שלום יאצ’ק” רעם פתאום קולו של הפריץ ורעד עבר בגופי, “מה הביא אותך אליי?”

“אדוני הפריץ” גמגם בעלי מלא יראה ופחד, “התחתנתי, אדוני, ובאתי להעניק לך את זכותך” המשיך וקולו רעד, מדקלם מילים שכאילו למד בעל פה “אני מתחנן אדוני” השתחווה ומצחו נוגע ברצפה, “הנה אשתי לפניך, עשה בנו כרצונך, כבד אותנו בברכתך” משך אותי בידי וגם אני השתחוותי אחריו.

“אתה מבין מה אתה מבקש?” פנה הפריץ לבעלי, “אתה יודע מה היא זכותי?”
“מבין אדוני, מבין ויודע, כבד אותי אדוני בטוב לבך”
“אשתך בתולה?”
“כן אדוני”

ראיתי את החיוך על פניו של הפריץ, “ואשתך יודעת מה הן זכויותיי, מה אני הולך לעשות איתה?”

“לא” הסמיק בעלי.
“יאצ’ק, יאצ’ק, מה יהיה?” הפריץ פרץ בצחוק, “תסביר לה, טמבל!” הרעים בקולו ורוקן את כוס היין שבידו, “אני רוצה לשמוע שגם אשתך מסכימה”

בעלי הסתובב אלי, הסתכלתי עליו, לבן כסיד, “אנה” רעד קולו “זכותו של הפריץ” גמגם, מנסה לדבר ולא מצליח “זכותו לקבל אותך ללילה הראשון, לעשות בך כרצונו, לברך אותך, לברך אותנו” הפסיק רגע, בולע רוק ואני מסתכלת בו ועדיין לא מבינה “הוא יעשה בך כרצונו” חזר שוב על דבריו “תתני לו לחדור לתוכך, זה כבוד גדול עבורנו, אל תגידי לו לא, אני מבקש, אני דורש!”

“יעשה בי מה?” הקשתי, לא מבינה, “מה לתת לו?”
“יעשה בך” עצר וחיפש את המילים “את יודעת, יעשה בך מעשה גבר באשה”

הייתי המומה, פתאום הבנתי, פתאום נזכרתי בשיחה ששמעתי פעם במקרה למה בנו של הנפח דומה כל כך לפריץ שלנו, אז לא הבנתי, עכשיו כן “ואתה מרשה?” השתוממתי “הרי אני אשתך?”

“בטח” לחש “זאת זכותו, זכות הלילה הראשון, זה גם כבוד, הרבה כבוד הוא עושה לנו כשהוא מסכים, גם את רוצה, נכון שאת רוצה?!”
“אתה מסכים?” שאלתי שוב, לא מאמינה.

“אני דורש ממך!” פנה לעברי והפעם דיבר בתקיפות, בדיוק כמו שאבא שלי היה מדבר כשהיה מצווה על אימי, “אני בעלך ואת תעשי מה שאני מצווה עליך!” הכריז בפני ופניו אדומות, “ואני מצווה עליך לעשות כל מה שהוא רוצה! ותעשי את זה טוב, תדאגי שהוא יהיה מרוצה!” הוסיף בקול תקיף “עכשיו את שלו! תעשי כל מה שהוא רוצה ואם לא” הפך קולו למאיים “אני אצליף בך כמו שלא הצליפו בך מעולם!”

בעלי פנה אל הפריץ וקולו הפך מתחנף “אני מתנצל אדוני, רק עכשיו התחתנו ועדין לא הספקתי לחנך אותה, אני מתנצל בשם אימי ובשמה, היא מסכימה!”

רעדתי מפחד, עכשיו אני לבד בלי אמא ואבא שיעזרו לי, עם בעל שמאיים להצליף בי אם לא אסכים וכשהפריץ פנה אלי ושאל אם אני מסכימה לחשתי מייד “כן”.

“היא מסכימה” חזר אחרי בעלי כאילו חושש שהפריץ לא שמע את תשובתי “היא אמרה כן”.
“שמעתי, לך!” קטע אותו הפריץ, “תחכה בחצר ליד הדלת! תתפלל, כשאגמור יקראו לך”
בעלי הלך אחורה, מקפיד שלא להפנות לפריץ את הגב, משתחווה ומשאיר אותי לבד.

נשארתי לבד, כורעת על ברכיי, מחכה. “בואי אלי ילדה” קראה לי אשת הפריץ, מקליקה בידה והמשרתת מביאה כסא נמוך ומציבה לצידה, “שבי, ספרי לי על עצמך”

השפלתי עיניים, מסמיקה, וסיפרתי, לא שהיה הרבה.
“תני לה יין” פקדה אשת הפריץ על המשרתת וזאת מלאה כוס והגישה לי “תשתי!”
שתיתי, מרגישה את החום הפושט בתוכי, גומרת והמשרתת ממלאת לי מחדש.
“לחייך” הרימה אשת הפריץ את הכוס שבידה “תשתי ילדה, תגמרי!” ואני שתתי עוד כוס, לא הייתי רגילה ביין והתחלתי להרגיש עליזה.
“עכשיו נבדוק אותך” אמרה אשת הפריץ “קומי ותראי לי את השדים שלך”
נדהמתי, לא ציפיתי לזה, קפאתי במקומי, לא זזה.
“ילדתי כנראה שלא הבנת משהו, כשאני אומרת – את קופצת!, נכון מרתה?” פנתה למשרתת שלידה.
“נכון גברתי”

“אז תתפשטי!” פקדה הגבירה על מרתה וזאת לא הססה, מתפשטת במהירות, מורידה במהירות את השמלה ומגלה שאין לה כלום תחתה, נשארת עירומה כביום היוולדה, עומדת זקופה, עורה לבן וחלק, שדיה גדולים וזקופים, פלומת שיער דקה מעטרת את ערוותה החשופה, מחזיקה את כפות ידיה מאחור, על ישבנה, לא מסתירה “לרשותך גברתי, מה עוד גברתי?”

הפריץ הסתכל במחזה משועשע, שותה עוד מהיין, מותח את רגליו מלטף בידו את ראש הכלב הגדול ששכב לרגליו והתחיל לנהום “שקט ברוטוס, מה קרה?”

את מה שקרה אחר כך לא אשכח לעולם! הכלב התרומם, נעמד על רגליו, הזיין שלו, גדול וארוך, נשלף והתנדנד בין רגליו, זין אדום וכהה,  ע-נ-ק, זקור ובולט, אחר כך הכלב נבח נביחה חזקה לעבר מרתה והפריץ פרץ בצחוק חזק, מלטף שוב את ראשו “בסדר ברוטוס, קלרה יקירתי!” פנה לאשתו בקול מצווה “ברוטוס שלי רוצה!”

“יש לך מזל” לחשה לי אשת הפריץ, “את בתולה ואני שומרת אותך לבעלי” המשיכה ואני עדיין לא הבנתי את כוונתה, “מרתה! תרדי על ארבע!” פקדה אשת הפריץ על מרתה “תתכונני, הכלב של הפריץ רוצה אותך!!”

מרתה החווירה, כנראה שזאת לא הייתה הפעם הראשונה והיא ידעה בדיוק מה רוצים ממנה, “כן גברתי” הכריזה במהירות וקולה רועד, נעמדת על ארבע, שדיה תלויים תחתיה, מתנדנדים, ורגליה מפושקות מעט, מנדנדת קלות בישבנה החשוף המופנה לעבר הפריץ וכלבו.

הסתכלתי עליה, עומדת כך ומחכה, מבטה מופנה לעברנו וראיתי את הדמעות בעיניה, דמעות של עלבון והשפלה אבל היא שתקה, נושכת שפתיים ולא אומרת מילה רק מסתכלת באשת הפריץ במבט מתחנן אבל אשת הפריץ רק צחקה, נוגסת בתפוח העסיסי שביד.

“לך” פקד הפריץ על הכלב וזה נבח לעבר אדונו, כאילו אומר לו תודה, ורץ לעבר המשרתת העירומה, נעמד מאחוריה והתחיל ללקק את הכוס שלה בלשונו האדומה והארוכה, ליקוק קולני, מעביר את לשונו לאורך החריץ שבין רגליה, על שפתיי הכוס הכהות, חודר וחופר בתוכה, נהנה, מלקק ליקוק ארוך ורטוב ומקשקש בזנב.

ההבעה על פניה של מרתה השתנתה אחרי כל ליקוק שקיבלה, עדיין מושפלת אבל קצת נרגעה, אחר כך התחילה להנות, שמעו את זה מהגניחה החנוקה שיצאה מפיה ולאט לאט התגברה, “טטיאנה תתפשטי!” ציוותה אשת הפריץ על המשרתת השניה וזאת מיהרה והורידה גם היא את בגדיה, עומדת עירומה, ידיה מאחור ומחכה.

“טטיאנה, תעזרי לו” ציוותה אשת הפריץ וטטיאנה כרעה לצידו של הכלב, מתחילה לשחק בזין המתוח שלו, לשפשף אותו, להעמיד אותו עוד יותר.
הכלב ילל בתאווה, הזיין שלו מתוח ביד של טטיאנה, מילל ומלקק ומרתה לא שולטת בעצמה, נושמת בכבדות, צורחת מהנאה.

טטיאנה הניחה את שמלתה של מרתה על גבה, כאילו ידעה מה הולך לקרות או אולי היה זה סימן, הכלב נבח נביחה חזקה ועלה על מרתה, רגליו הקדמיות על גבה, כדרך החיות, כמו הפר שהיה אבי מביא לפרות ברפת, מצמיד את הזיין הזקור לאחוריה, מחפש את החור שלה, מנסה להכנס ללא הצלחה.

“תכווני אותו” ציוותה אשת הפריץ וטטיאנה הובילה את הזין הגדול שבידה אל בין שפתי הכוס של מרתה שנדרכה כולה, מתכוננת לקראתו, “א-י-י-י-י” צרחה מרתה כשהכלב חדר לתוכה, קורע בכוח את דרכו, מחדיר את אברו הענק למעמקיה, מרגיש בכוס העוטף אותו ומתחיל לזיין, לפמפם במהירות, אחוריו נעים קדימה ואחורה במהירות, זנבו משתולל מצד לצד והוא נוהם ומילל בקול, יללות של הנאה.

מרתה בכתה בשקט, מהכאב ומההשפלה, הכלב זיין אותה, לא מתחשב בה, והדמעות זלגו על לחיה, הפריץ התחרמן, מסדר את הבליטה שצמחה במכנסיו, מעודד את הכלב בקול, “יופי ברוטוס, יופי, תמשיך ברוטוס” ומרתה עומדת שם על ארבע וחוטפת, בוכה ויודעת שהיא רק חפץ, כלי פורקן לכלבו של הפריץ.

הקצב של הכלב גבר, מזיין במהירות, נובח, שורט את גבה של מרתה, פתאום הרים את ראשו, ילל יללה ארוכה וגמר, ראיתי אותו נמתח, תקוע עמוק בתוכה ורגע אחרי נרגע, ירד ממרתה ורץ אל בעליו הפריץ, הזיין שלו מתחבא בין רגליו, רטוב ומצומק, נעמד על ידו, מלקק את יד אדונו בתודה ונובח.

“אהה… כן” צחק הפריץ והוציא מטבע זהב מכיסו, הכלב אחז בו בין שיניו רץ חזרה למרתה והפיל אותו לידה, כאילו משלם לה עבור שרותיה, אחר כך חזר לאדון, נובח ומקבל ליטוף חיבה על התעלול שעשה, הסתובב סביב עצמו פעמיים, כאילו ניסה לתפוס את זנבו, ונשכב על הרצפה ליד אדונו, עוצם עיניו כאילו נרדם.

“ברשותך גברתי” פנתה מרתה לאשת הפריץ וקיבלה את אישורה, אספה במהירות את בגדיה ואת המטבע כשטטיאנה עוזרת לה, מובילה אותה אל המטבח.

“עכשיו את” פנתה אלי אשת הפריץ “תתפשטי!”

התפשטתי במהירות, רועדת, אחרי כל מה שראיתי ושמעתי היום לא היה לי ספק מה יקרה לי אם לא. עמדתי עירומה מול אשת הפריץ שקמה ממקומה והתחילה להסתובב סביבי, שוט רכיבה בידה, מרימה בעזרתו את שדיי, מסובבת אותו סביב הפטמות, מעבירה בין גבעות שדי הזקופות, בין פלחי ישבני, בודקת “את אומרת שאת בתולה? מה?” שאלה אותי.

“כן גבירתי” עניתי בקול רועד “אמא של בעלי אפילו בדקה אותי”.

“תפשקי את הרגלים, ידים מאחור” ציוותה, מתעלמת מדבריי ומלווה את דבריה במכת שוט בישבני, שלא תהיה אי הבנה, “עכשיו אני אבדוק אם את בתולה” הדגישה והכניסה אצבע אל בין רגליי, חודרת לכוס שלי, נכנסת בזהירות עד שמצאה את הקרום שחיפשה “יפה” אמרה “יפה, לא שיקרת… יש לך מזל”

“קחי אותה” פנתה לטטיאנה שחזרה בינתיים והיא אחזה בידי “תרחצי אותה ותכיני אותה לאדון ותעשי עבודה טובה, לא כמו בפעם שעברה” הצליפה בשוט באוויר והרגשתי את הרעד עובר בגופה של טטיאנה, “את יודעת מה יקרה לך אם לא”

הלכתי אחרי טטיאנה, מנסה לכסות את מערומיי בשמלה שלקחתי בידי, טטיאנה הובילה אותי במהירות דרך פרוזדור מתפתל, עלינו במדרגות עד שנכנסנו לחדר שאמבטיה גדולה במרכזו “תכנסי!”

נכנסתי לאמבטיה, חוששת, טטיאנה לקחה כד גדול ושפכה עלי מים חמים, לא קרים כמו שאמא שלי הייתה רוחצת אותי, מקרצפת את גופי בסבון ריחני, דואגת לנקות בכל מקום.

אחר כך ניגבה אותי במגבת גדולה, עטפה אותי בחלוק גדול והובילה אותי לחדר הסמוך שבמרכזו עמדה מיטה גדולה שסדין לבן ונקי כיסה אותה והשכיבה אותי עליה.

שכבתי על גבי במרכז המיטה הגדולה וטטיאנה סידרה אותי כמו שרצתה, רגלי מפושקות, מקופלות מעט, כפות רגלי על הסדין וברכיי מורמות, אוצרותיי חשופים, מוצגים לראווה לעין כל.

“עכשיו תני לי, אל תתנגדי” אמרה והתפשטה במהירות, נשכבה על המיטה והכניסה את ראשה אל בין רגליי, מחדירה את לשונה לכוס שלי ומשחקת בתוכי, ניסיתי להתנגד אבל היא עצרה אותי, “אני מכינה אותך לאדון, תני לי, בבקשה, הם יענישו אותי אם לא תהיי מוכנה, הם יצליפו בנו! בבקשה אל תתנגדי” התחננה והפחד נשמע היטב בקולה.

האדון נכנס עם אשתו והתישבו על כסאות גבוהים שעמדו בסמוך למיטה, מתבוננים מהצד ולא מתערבים, טטיאנה המשיכה לשחק בי בלשונה והרגשתי איך הכוס שלי הופך רטוב יותר ויותר.

אשתו של הפריץ ניגשה אלינו, מחדירה אצבע לכוס שלי, בודקת, “תמשיכי!” ציוותה על טטיאנה “לא מספיק!”

אחרי הבדיקה השניה הצליפה בשוט שבידה על ישבנה של טטיאנה, “לא מספיק! מהר! האדון מחכה!” וטטיאנה החדירה את לשונה עמוק יותר, נוגעת בנקודות שלא הכרתי, מוצצת בקול, הפטמות שלי נעמדו, גופי רעד, נמתחתי, משהו התפוצץ בתוכי, שולח גלי הנאה בכל גופי, הנאה שלא חשתי מעולם, הרגשתי שאני רטובה בפנים כמו שלא הייתי בחיי, היום אני יודעת שגמרתי, אז לא!

בבדיקה השלישית אשת הפריץ הייתה כבר מרוצה, האצבע שלה החליקה בקלות בכוס המשומן שלי “היא מוכנה בעלי הפריץ” הודיעה בקול ומפינת החדר הופיע משרתו של הפריץ, שעד עכשיו לא הבחנתי בו, והתחיל להפשיט אותו.

על יד המיטה עמדה אשת הפריץ, משגיחה, טטיאנה ומשרתו של הפריץ נעלמו שוב בין הצללים בפינת החדר, הפנים שלהם מופנות לקיר, מחכים בלי לראות.

הפריץ עלה על המיטה, סוף סוף ראיתי מה מחכה לי, היה לו זין גדול, הרבה יותר גדול מזה של אבא שלי אותו ראיתי פעם כשעשה מעשה גבר באימי, אני התחבאתי אז בגג האסם, מציצה מבעד לחור שבין הקרשים והם לא ראו אותי, עקבתי אחריהם בסקרנות, רואה את אבא משכיב את אמא על ערימת הקש הגדולה ומוריד את מכנסיו, מושך ומרים את שמלתה ותוקע עצמו בתוכה.

“תפתחי חזק את הרגלים” פקדה אשת הפריץ ואני צייתי, עושה כמיטב יכולתי להשביע את רצונה, את רצונם, “לא ככה, תחזיקי את הברכים בידים” ואני אחזתי, מרגישה איך ערוותי נחשפת עוד יותר והדרך לכוס שלי פתוחה בפניו.

הפריץ נשכב עלי, אברו הזקור עומד זקוף, מנסה להכנס, אשתו עזרה לו, מכוונת את הזין בידה אל פתחי, עוזרת לו בדיוק כמו שטטיאנה עזרה לכלב, הרגשתי את הזיין בפתחי, נוגע בין שפתי הכוס הרגישות ואחר כך הרגשתי כאב חד וחזק המפלח את גופי, הפריץ תקע את שרביטו עמוק בתוכי ונשכב עליי במלוא כובד משקלו, מועך אותי תחתיו, מנענע בישבנו ותוקע עמוק יותר, חודר למעמקי נרתיקי שאיש לא ביקר בו לפניו.

“א-י-י-י” צעקתי, כאב לי, משהו נקרע בתוכי, אבל את הפריץ זה לא עניין, היה לו אותי מתחתיו והוא חגג, מזיין מהר ובכוח, מלמד אותי שעור מעשי ראשון במעשה גבר באשה, ישבנו עולה ויורד במהירות, אגנו מכה באגני והזין שלו מפמפם בתוכי, משתפשף בקירות נרתיקי החלקות שנמתחו סביבו, עוטפות אותו, מתכווצות, פועמות ושוב הרגשתי את ההרגשה הזאת בפנים, את הפיצוץ וגלי ההנאה.

הקצב הלך וגבר, הפריץ טחן אותי במהירות, גונח מהנאה ואני פוחדת להוציא קול, שוכבת מתחתיו, שדיי נמעכות לחזהו, בטנו נלחצת לבטני, ניסיתי לחבק אותו ברגליי אבל אשתו הצליפה על רגלי בשוט שבידה  ואני אחזתי שוב בידי בברכיי, מותחת אותן בחוזקה, דואגת שהדרך תהיה פתוחה.

“כן! כן!!” צעק הפריץ, נמתח עמוק בתוכי ועוצר, נושם במהירות. הרגשתי את הזין שלו פועם בנרתיקי ואחר כך משהו חם ממלא אותי, מתפשט בתוכי, שכבתי בשקט כשהפריץ שוכב עלי, לא זזתי, בקושי נשמתי, מפחדת להפריע לו במעשיו.

הפריץ נרגע וירד ממני, נשכב על הגב לצידי, אברו המדולדל נח על אגנו, מכוסה בנוזל לבן סמיך ודם.

המשרת מיהר אליו לנקות אותו וטטיאנה משכה אותי, מעמידה אותי במהירות, מושכת אותי אל עבר אשת הפריץ, מעמידה אותי מולה “תפשקי רגלים” ציוותה עליי והגישה לאשת הפריץ חתיכת בד לבן.

אשת הפריץ קמה מכסאה ודחפה ידה אל בין רגליי, מעבירה את פיסת הבד הלבן בחריץ הכוס שלי, דוחפת מעט עם האצבע, מנגבת בתוכי, מוציאה ומראה לי, סימני דם בתוליי מעורב בזרעו של הפריץ “קחי ביתי” אמרה, נותנת לי את חתיכת הבד ומחייכת בלעג, “לכי לבעלך ואמו, תראי להם! תגידי להם שהפריץ קיבל את מנחתם ומברך את הנשואים האלה, וזה” דחפה לידי מטבע זהב, בדיוק כמו זו שנתנו לכלב, “תני את זה לבעלך ותגידי לו שזאת מתנת החתונה של הפריץ, תגידי לו שהרווחת אותה ביושר” צחקה בקול, “ושיהיה לכם בהצלחה!”

בעלי ואמו חיכו לי בחוץ, עומדים ליד הדלת “קחי” מסרתי לאמא של בעלי את פיסת הבד המוכתמת, ההוכחה שנתתי לפריץ את מה שהם רצו שאתן, שהייתי בסדר, שהייתי בתולה ועכשיו אני אשה.

“וזה לך, מהפריץ” מסרתי לבעלי את מטבע הזהב, “מתנת חתונה” בלעתי רוק “תשלום על זכות הלילה הראשון” הוספתי בציניות ועליתי על העגלה מאחורה, מתכווצת לי בקצה, מושפלת, מחבקת את צרור הבגדים הקטן שנתנה לי אימי… ובוכה.

הוספה למועדפים שלי