הסיפור דימיוני וכך גם השמות, כל קשר בין הסיפור/שמות ובין מקרים/שמות אמיתיים הרי הוא מקרי בלבד. הכותב אינו מעודד אלימות מכל סוג שהוא.
שבוע שלא זיינתי, מאז שהתחיל מבצע “עמוד ענן” ואיתו האזעקות והטילים לא עשינו את זה, אני חושב שזה מהפחד, לא מהפחד שזה יתפוס אותנו באמצע הזיון ונמות אלא מהפחד שניתפס אחד בשני כמו אותם כלבים המזדינים ברחוב שילדים כל כך אוהבים להפחיד ולראות איך הם מיללים מכאב כשהם לא מצליחים להפרד אחד מהשני רק שאצלנו לא הכאב הפחיד אלא הבושה, הבושה שהילדים שלנו, ענת בת השתים עשרה ועודד בן התשע, יבואו לראות למה לא הגענו לממ”ד ויתפסו אותנו ככה על חם, יראו איך אמא ואבא שוכבים עירומים ומזדיינים במקום להשמע להוראות פיקוד העורף.
בעצם, כשאני חושב על זה שוב, אז שבועיים לא עשינו את זה! עכשיו זה בגלל ה”צבע אדום” וקודם בגלל ה”דגל האדום” שענת, אשתי, הרימה. כן, קודם היא קיבלה את המחזור שלה, שלעצמו זה טוב כי לא בא לנו עכשיו עוד ילדים, נכנסת למיטה עם אותם תחתוני סבתא שהיא לובשת כשהיא במחזור במקום החוטיני המגרה או אפילו בכלל בלי תחתונים, עוד סימן בשבילי ש”מגרש המשחקים” שלה סגור לרגל שיפוצים, ומשום מה, בלי שום סיבה מיוחדת, היא גם לא עשתה לי את מה שתמיד היא עושה לי כשהיא במחזור, לא נשכבה לצידי עירומה בפלג גופה העליון, לא מחצה את שדיה העסיסיים אל צלעותיי, לא לחשה לי “מסכן שלי” ולא שפשפה לי, לא עשתה לי ביד ועזרה לי לפרוק את הבקבוקים שבאופן פרדוקסלי מתמלאים עוד יותר דווקא כשהיא אסורה עלי.
הילדים בממ”ד. מאז שהעברנו לשם את המחשב הם לא יוצאים משם, משחקים באותם משחקי מלחמה שאני אף פעם לא אבין, הורגים את הרעים, בכמויות, בכל משחק כזה הם הורגים הרבה יותר ממה שאנחנו הרגנו בכל המבצע כולו. “בתשע תתחיל הפסקת האש” הכריז קריין החדשות בטלוויזיה, “הפסקת האש תתחיל בתשע” המשיכו ופרשנו כל אותם הפרשנים שלא הפסיקו לטחון לנו את המוח מאז שהמבצע התחיל, מתנפלים על המציאה ומתחילים לנתח אם זה טוב ליהודים או לא, אם אנחנו ניצחנו או הם, אם הפסקת האש תחזיק מעמד או תשבר ואם תשבר – מתי.
השעה תשע הגיעה ושקט השתרר מסביב, מין דממה כזאת שרק צריחות ההתלהבות של הילדים המשחקים בממ”ד מפריעות לה, עד לפני כמה דקות עוד היו פה אזעקות וטילים ועכשיו שקט. “ענת” קמתי מהספה ומגדל האייפל שצמח במכנסיים בולט למרחוק, זקפה שצמחה לה בין רגע כאילו על פי פקודה, כאילו רפלקס מותנה מהפסקת האש והשקט שהשתרר סביבי, “בואי!” תפסתי בידה וגררתי אותה אחרי לעבר חדר המיטות, “תתפשטי!” נעלתי במהירות את הדלת, בכל אופן הילדים עוד ערים, והתחלתי לקרוע את בגדי מעליי. אשתי הייתה חרמנית לא פחות ממני, ראו את זה בהתלהבות שהיא התפשטה, “תפתח לי” הסתובבה בתנועה מתפנקת, מפנה לי את הגב כדי שאפתח לה את החזיה בזמן שהיא משחררת את החצאית שנפלה לרצפה, מחייכת בהתלהבות, אפילו לא מנסה להוריד את התחתונים רק תולשת אותם, קורעת את השרוכים הדקים וזורקת את הבד הקטן לפינת החדר.
“וואו” אשתי מילמלה וראיתי אותה נועצת מבט בטיל הזקור בין רגלי, לא איזה פאג’ר-5 אלא טיל בין-יבשתי המוכן לשיגור, “יאמי, בדיוק כמו שאני אוהבת” היא חייכה באושר, כמו תמיד כשהיא מיוחמת, וקפצה על המיטה, נשכבת על הגב ופותחת רגליים, מרימה ומפשקת אותם, אוחזת בברכיה ומושכת אותם אל עבר הציצים שלה, חושפת בפני את “מגרש המשחקים” שלה במלוא הדרו, את החריץ הוורוד המנצנץ בין שפתי הכוס הכהות והנפוחות מתאווה, “כן, בוא” היא גנחה בתשוקה, “בוא תזיין אותי” אני אוהב את התנוחה הזאת, עליתי במהירות על המיטה ונעמדתי על ברכיי בין רגליה, הזיין שלי, גדול ומתוח, נמשך לעבר הכוס שלה כמו דבורה אל צוף, אחזתי בקרסוליה והנחתי אותם על כתפי, גוחן לעברה ומנשק אותה, לוחץ ופותח את רגליה חזק יותר, מרים מעט את ישבנה והעטרה המתוחה שבראש הזיין הנוקשה שלי מצאה בדיוק את המקום הנכון, נוגעת בין שפתי הכוס, מתחככת ברטוב שבין השפתיים שנפתחו לכבודה כאילו מעצמם. “כן” היא גנחה בתאווה, מצחקקת, “כן, אני מרגישה את כיפת הברזל שלך” המשיכה בסופרלטיב ברוח הזמן, “כן דודי”, דודי זה השם שלי, “דודי בוא תיירט אותי, בוא תכניס לי!”
הכנסתי לה, את כל הזיין נעצתי בה באבחת אגן אחת חזקה, דחפתי לתוכה את כל השטרונגול שלי עד שהביצים נמחצו לגופה ולא יכולתי יותר. “כן” היא גנחה בקול רם ואני נישקתי אותה כדי להשתיק אותה, שהילדים לא ישמעו ויבואו לראות מה אבא ואמא עושים, “הו, כן, נקנק אותי” היא לחשה לי בתשוקה בלתי נשלטת והרגשתי איך קירות נרתיקה מתכווצים סביב הפולש שחדר, “כן דודי, דודי הנה, דודי תן לי! דודי זה-בא!! זה-בא-לי!!!” ועוד לפני שהספקתי לפמפם אפילו פמפום אחד היא כבר גמרה בפעם הראשונה.
דפקתי אותה, ישבני עולה ויורד והזיין שלי נע בתוכה כבוכנה משומנת, משתפשף בין שפתי הכוס שלה ושולח בגופי ובגופה זרמים של הנאה, “כן” היא לחשה לי שוב, “כמה שהתגעגעתי אליו” וראיתי אותה מחייכת באושר, “כמה שהתגעגעתי לזיין הגדול שלך, כן, דודי, תטחן אותי” והיא חפנה את פלחי ישבני בידיה והצמידה אותי חזק לערוותה.
טחנתי, ועוד איך טחנתי, בדרך כלל כשהבקבוקים שלי מלאים זה נגמר מהר אבל הפעם להפך, כאילו מישהו דואג שאחזיר לה את כל העונות שלא נתתי לה השבוע, את כל הגמירות שהיא פספסה בזמן המלחמה הקטנה הזאת, “כן דודי” היא הרימה את ראשה, מגישה לי את שפתיה ואני גחנתי לעברה ונישקתי אותה, “כן בעלי, תבעל אותי” חייכה, מתחכמת, ושוב התנשקנו, “כן, דודי, הנה זה בא לי! דודי, אני גומרת, גומרת! גומרת!!!” לחשה באוזני בתשוקה כשכל גופה נמתח ושוב הרגשתי את הכוס שלה מתכווץ סביב הזיין שלי, את קירות נרתיקה העוטפות אותו בחיבוק אוהב, “וואו, גמרתי שוב” וחיוך של סיפוק נמרח על פניה, “היה גדול” היא המשיכה באותו קול מתפנק, “וואו, דודי, היה טוב” התנשפה, “בעצם היה יותר מטוב, היה מעולה!” המשיכה בהתנשפויות שלה, “דודי אני מתה עליך ו…רק רציתי שתדע שנתת לי וואחד גמירה מהסרטים!” היא ציחקקה במבוכה, קצת מסמיקה, אומרת לי את המשפט הקבוע שלה אחרי כל סופר-אורגזמה.
שחררתי את רגליה והיא ישרה אותם, הכנסתי אותם בין רגליי, סוגר ומרגיש איך הכוס שלה מתכווץ סביב הזיין שלי, “את המזרון שלי” התחלתי לפמפם בה בחוזקה, יודע שגסויות תמיד מחרמנות אותה ואותי, “אני דופק אותך” לחשתי לה וחיוך גאה על פניי, מוחץ אותה תחת גופי ומנשק אותה בתאווה, “אני טוחן אותך” פמפמתי בה מהר וחזק, מנשק אותה בצווארה ושומע את גניחות התאווה שהיא מתנשפת ליד אוזני. “כן” היא חיבקה אותי בידיה, נועצת את צפורניה בגבי ונצמדת אלי הכי חזק שאפשר, “כן, דודי, תדפוק אותי, זיין לי ת’צורה, דודי אני מתה על הזיין שלך!”
לכל דבר טוב יש סוף, גם לזיון הזה, והסוף היה טוב, אפילו יותר מטוב, גמירה משותפת כמו שלא הייתה לנו כבר הרבה זמן, אורגזמה פראית ששלחה זרמים בכל גופנו, “דודי אני גומרת!” היא לחשה לי באוזן, מתאפקת שלא לצעוק, “אני רואה זיקוקים!” היא התנשפה בכבדות, “אמא’לה זה בא לי, זה בא לי!” היא לא שלטה בעצמה, “דודי, תן לי, תן לי! דודי כן!!!” הרגישה איך גופי נמתח, יודעת שאני הולך להשפריץ בה, ואני? אני נתתי לה! “קחי!” לחשתי באוזנה, עדיין שולט בעצמי לא לצרוח, “קחי!!!” ואת כל המחסנית העמוסה שלי שיחררתי בתוכה בצרור ארוך שלא נגמר, “קחי עוד!” דחפתי שוב, חזק, נמתח עוד יותר ונועץ את עצמי הכי עמוק בכוס שלה, עוצר לשניה, מחליף מחסנית:) , ויורה צרור נוסף אל תוך הווגינה הרותחת שלה.
שכבנו על הגב, מתנשפים ומביטים בתקרה, מחייכים מאוזן לאוזן, “וואו, היה טוב” היא התנשפה בקול, “הייתי צריכה את זה”. “כן, גם אני” התנשפתי וציחקקתי, “היה גדול, סוף … שיט!!!”
האזעקה הקפיצה אותנו, “צבע אדום” צפצפו האפליקציות באייפונים של שנינו, “צבע אדום ב…” הכריזה גם הקרינית בטלוויזיה, “כוס-אימם כל החמאס האלה” זינקנו שנינו מהמיטה, מתחילים להתלבש במהירות, “תסגור לי” היא הסתובבה אלי שאסגור לה את החזיה והתחרטה, “עזוב, לא צריך” וויתרה וזרקה אותה על המיטה, “במילא אף אחד לא יראה שאני בלי” ציחקקה ולבשה את חולצת הטריקו במהירות.
כמה שניות אחרי שהגענו לממ”ד שמענו את הבום, בום מתגלגל וחזק! “עוד ירוט מוצלח של כיפת ברזל” היא אמרה בקול של מי שלמדה כבר להבחין בין בום של ירוט לבום של נפילה, מביטה בילדים, רואה שהם עסוקים במשחק שלהם שאפילו האזעקה והבום לא הפסיקו אותו, והמשיכה “ירוט מוצלח אבל לא מוצלח כמו הירוט שאתה עשית לי” חייכה לעברי, חיוך שטוף זימה, ועשתה תנועת זיון גסה באגרוף שלא יהיה לי ספק לאיזה ירוט מוצלח היא מתכוונת.
