עונתה – חלק ב

זהו המשך לסיפור עונתה – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

הסיפור דמיוני. כל קשר בין הארועים/אנשים בסיפור לבין הארועים/אנשים  אמתיים הרי הוא מקרי בלבד!

מהרהורי ליבי

קראתי את המשובים לחלק הראשון ושקלתי שלא להמשיך ולפרסם את החלקים הבאים ובכל זאת החלטתי לפרסם.
דימיוני, על פי מילון אבן שושן, פרושו "שנוצר בכוח הדימיון ואיננו במציאות" וזה בדיוק הסיפור, דימיוני, שאיננו קיים במציאות, אין באמת ישיבה כזאת ואין משחקי חניכה כאלה (המוטיב שאול ממבחני הקבלה לבתי האחווה בארה"ב).

בדיוק כמו ש'סופרמן' הוא סיפור דימיוני, מישהו פעם ראה איש עף בשמים כמו ציפור או מרים לבדו אוטובוס מלא תלמידים שנפל לנהר?
'עליזה בארץ הפלאות' הוא סיפור דימיוני, מישהו ראה פעם חיות מדברות? קלפים שרצים ומדברים?
'משחקי הכס' הוא סיפור דימיוני, כמה מכם פגשו מתים מהלכים ועפו על גבו של דרקון? וככה בדיוק צריך להתייחס גם לסיפור הזה, דימיוני, שאינו קיים במציאות ואם תתיחסו אליו כך, אולי גם תהנו.

 

רפאל

הפכתי גיבור הישיבה, גאוות התלמידים החדשים, כולם ניגשו אלי לברך אותי, רוצים בחברתי, יומיים נחתי על זרי הדפנה ואז מצא הרב עמרם סיבה לקרוא לי למשרדו.

במרבית המקרים כשקוראים לך לבדך למשרדו של הרב יש לזה רק סיבה אחת, עשית משהו לא בסדר, לפחות לדעתו של הרב, ואתה הולך להענש, וכך גם היה במקרה שלי.

עמדתי מולו, משפיל עיניים כיאה לתלמיד לפני רבו, ממלמל התנצלות על מקרה שאפילו לא זכרתי אותו, יודע שהוא לא יסלח לי, לא על זה אלא על הניצחון שלי על התלמיד האהוב עליו.

עשר מלקות הוא הצליף בישבני, עשר מלקות כואבות שחרטו פסים אדומים על פלחי ישבני הלבנים, נשכתי שפתים ולא צעקתי, יודע שעוד כמה ימים יכאב לי לשבת אבל לא הוצאתי הגה.

כשסיים, מוסיף עוד הצלפה אחת למזכרת, נעמד מאחורי, שמעתי אותו משלשל את מכנסיו והרגשתי את הזין שלו נצמד אל בין פלחי ישבני המוכים, "כדאי לך לפשק את ישבנך" לחש לעברי בקול קר ואחז בחוזקה במותניי "לפתוח ולתת לי לתקוע בך קצת חוכמה" הוסיף, בדיוק במילים שאמרתי לתלמיד האהוב עליו, המתין שאפשק ונעץ את עצמו לישבני במכת אגן חזקה.

כאב חד חלף בכל גופי, היה לו זין גדול לרב עמרם, יותר מהתלמיד שלו, והרגשתי את פי הטבעת שלי נמתח, כמעט נקרע, נשכתי שפתיים בכוח, לא לצעוק, והוא התחיל לפמפם בתוכי.

לי כאב אבל הוא נהנה, לי שרף והוא התחרמן, דופק אותי בתחת ומתחיל לגנוח בהנאה "זה בגלל שלא היית צנוע" הסביר ותקע בי בחוזקה ופתאום הרגשתי שנעמד גם לי, "וזה בגלל שלא דייקת בתפילה" תקע שוב, בכוח, והזיין שלי נמתח, "וזה כי זייפת בניגון" המשיך, כאילו כולנו יכולים להיות דודו פישר, והעמוד חשמל שלי הזדקר עוד יותר.

שמעו עליו שהוא נהנה, כבוד הרב תקע אותי מאחור וגנח בהנאה, "תדע לך רפאל, אני רואה שאתה תלמיד טוב" בישר לי, "עוד כמה שיעורים כאלה רק יעזרו לך" הוסיף והבנתי בדיוק למה הוא מתכוון, ידעתי שהוא יקרא לי שוב, ידעתי שאני הולך להיות התלמיד החביב עליו אם אתם מבינים למה אני מתכוון וזה דווקא חירמן אותי, פתאום אהבתי את זה, את "החוכמה" שהוא תקע בי.

כשסוף סוף סיים, שופך את זרעו במעמקי ישבני, עוד אמרתי לו תודה, "תודה כבוד הרב, שיעור חשוב לימדת אותי, שיעור שלא אשכח" ומהרתי לשרותים, לפרוק את המטען שנצבר בחלציי, לעשות ביד, לאונן  ולהוסיף חטא על פשע, לשפוך את זרעי לשווא!

שני חוקים לא כתובים היו בישיבה, אם תשאלו עליהם את הרב הוא יגיד שהוא לא מכיר ולא יודע, לא הסבירו אותם בשיחת הפתיחה, מין מסורת כזאת שעוברת ממחזור למחזור.

את הראשון למדתי כבר ביום השני שלי, בחדר האוכל, ראיתי את אחד התלמידים יושב בודד, וזה לבד לא היה מושך את תשומת ליבי כי הוא לא היה היחיד כזה, אבל אז ראיתי גם שפאותיו גזוזות!

אני לא יודע אם אתם מבינים מה זה אומר פאות גזוזות, אין השפלה גדולה יותר לתלמיד חכם מזה שיגזזו את פאותיו, "הוא הלשין" הסביר לי אפרים בשקט, "הלך לרב, מיוזמתו, וסיפר על תלמיד אחר שעבר עבירה!" המשיך בהסבר, "וזה כאן דבר שלא יסלח! החברה תפסו אותו בלילה ועשו לו מה שאתם קוראים בצבא שמיכה רק שאצלנו לא רק מכים, ותאמין לי היכו אותו כהוגן, אצלנו למלשין גם גוזרים את הפאות!"

טוב בנושא מלשינים הבנתי, בשום מקום לא אוהבים שטינקרים, גם בגולני היינו עושים לאחד כזה שמיכה.

את החוק השני, חוק הג'ונגל אני קורא לו, לקח לי קצת יותר זמן כדי לגלות.

מסתבר שמאחורי האווירה הצדקנית בישיבה, מאחורי התפילות האין סופיות וקריאת תהילים יש גם הורמונים ויש צרכים יותר גשמיים, שמאחורי הלימודים הארוכים אל תוך הלילה ובין התפלפלות בחברותא על סוגיה תלמודית חשובה מתחבאים להם גם יצרים שכולם מכירים אבל אף פעם לא מזכירים, וכשהיצרים מתפרצים, ההורמונים משתוללים ויש רק גברברים בסביבה, לא נשאר אלא לתקוע האחד את השני.

האמת היא שאני לא שמתי לב, מסביבי התרחשו דברים ואני הייתי שקוע בלימודים, הייתי מבוגר מהם אבל בעיקר הייתי חזק מהם ולכן כנראה הם עזבו אותי לנפשי.

לאפרים, שותפי לחדר, החיים לא היו כל כך קלים, אפרים היה קטן עדין ושמנמן, נראה צעיר לגילו, 18 וקצת, והחברה כנראה "אהבו" אותו וכשאתה חלש והחברה אוהבים אותך אז כמו בג'ונגל החזק מנצח והחלש משלם ובישיבה הזאת שלנו התשלום מתבצע ב…ישבן!

הייתי צריך להרגיש כשהוא היה הולך "ללמוד בחברותא עם פלוני" ואחר כך חוזר עצוב ומדוכא ונכנס ישר למיטה אבל אני הייתי שקוע בעצמי, חורש ודוגר כדי להיות הכי טוב, חייב להוכיח להם שאני תלמיד יותר טוב מהם, לנסות ולמחוק את אות קיין הצרובה על מצחי, את התואר המזלזל שהדביקו לי, "החוזר בתשובה".

באחד הערבים, אני חושב שבערך חודש אחרי שהגעתי לישיבה, אפרים חזר מאחד ה"לימודים בחברותא" שלו, נשכב במיטה וחיכה שגם אני אכנס למיטה שלי ואכבה את האור ורק אז הוא פנה אלי בדחילו ורחימו "רפאל, אני יכול לשאול אותך משהו?"

"תשאל", חשבתי שישאל אותי על השיעור בפרשת השבוע שדנו בה היום בישיבה אבל הוא הפתיע אותי.
"אתה מוכן לשמור עלי?"
התיישבתי במיטה "מה??!"
"אתה מוכן לשמור עלי? דוד הגדול נטפל אליי, הפך אותי לתרנגולת שלו" כיסה את פניו בידיו, מסמיק "ולא רק הוא!"
"רגע, רגע, מה זה הפך אותך לתרנגולת שלו? מה זה בכלל תרנגולת??"
"אתה יודע" גמגם, מסמיק עוד יותר, "ככה קוראים לזה, הוא מזיין אותי בתחת" פלט, "הוא חזק ממני, איים עליי, בהתחלה לא רציתי, ניסיתי להתחמק, אבל הוא תפס אותי בשרותים והרביץ לי עד שמצצתי לו והוא גמר לי בפה, מאז אני לא יכול להגיד לו לא, הוא קורא לי ואני בא! ככה זה, אני לא היחיד… מה אתה לא יודע?" השלים במהירות.
אפרים הפתיע אותי "לא, אני לא יודע" אמרתי "ומה זה אני לא היחיד, מי עוד?"
אפרים הסביר לי, התברר שמסביבי יש עולם שלם שלא הבחנתי בו, אפרים סיפר מה דוד עושה לו ולי נעמד!
"אז למה לא הלכת לרב?" שאלתי בתמימות.

"שיקצצו לי את הפאות?" אמר ושמעתי את הפחד בקולו, "בבקשה רפאל, אני לא סובל אותו, הוא דוחה כזה ואלים וגם עם החברים שלו הוא מכריח אותי" עצר רגע, חוכך בדעתו אם להמשיך "אם תשמור עליי אני אתן לך מה שאתה רוצה"

"מה?!"
"אני אתן לך מה שאתה רוצה, אני אפילו אהיה התרנגולת שלך!"
"מה?!" חזרתי שוב על עצמי לא מאמין.
"כן, מבטיח, מתי שתרצה אני אתן לך להתרוקן בי, לדפוק אותי בתחת ולגמור" ופתאום הוא נשמע כאילו נעלב, "למה? אני לא שווה בעינך"

רק מהסיפורים שלו הייתה לי זקפה אדירה, האמת שאהבתי לחטוף אבל לא רק, אהבתי גם לתקוע, אולי אפילו יותר! הפעם ההיא שתקעתי את תלמידו האהוב של הרב עמרם השאירה בי טעם של עוד, הוכיחה לי שאני אוהב גם לתקוע ולא אכפת לי את מי או את מה, שאולי חזרתי בתשובה אבל לזיין אני עדיין רוצה, משתוקק להרגיש את השפשוף הזה סביב הזיין שלי, אתם יודעים, שמשהו נמתח סביבו ומתחכך וזה לא היד שלך.

דוד היה שחצן ידוע בזכות הייחוס של אביו, בטוח שהכל מגיע לו או כמו שאומרים… שאין עליו, גדול מאפרים בראש לפחות, חזק ממנו על בטוח, חזק ממרבית בחורי הישיבה אבל לא חזק ממני.

למחרת, בהפסקת הצהרים, תפסתי אותו לבד באותם שרותים שבהם אילץ את אפרים למצוץ לו, עמדנו ככה ליד המשתנות, הזיין בחוץ, משתינים   וכמו כל גבר מציצים באותו זמן לראות של מי יותר גדול.

גמרתי והסתובבתי לעברו, "שלא תעז לגעת באפרים!" הודעתי לו בקול הכי קר שהצלחתי, "אני מזהיר אותך!" הנפתי מול פניו את אגרופי בתנועה מאיימת.

הסתובבתי הלאה, הפנתי את גבי אליו וידעתי בדיוק מה יקרה, עקבתי בדריכות וכמו שחשבתי דוד ניסה להתנפל עלי, תנועה צפויה כל כך ואני ניצלתי את כל מה שלמדתי בקרב מגע בצבא, תפסתי בידו והטלתי אותו על הרצפה, דרכתי על פניו ברגלי וסובבתי בחוזקה את ידו עד שצרח מכאב, "הזהרתי אותך!" אמרתי באותו קול קר ומאיים, מסובב עוד קצת ושומע את הצרחה השניה שלו, "משהו לא ברור במה שאמרתי?"

"לא" צרח בכאב, "ברור, ברור, אני לא אגע בו, אתה שובר לי את היד, עזוב אותי… בבקשה"

הרפיתי קצת אבל לא עזבתי, הרגשתי את הזקפה שצמחה במכנסיי, הייתי מגורה, התכופפתי ותפסתי את דוד בצוארון חולצתו, הרמתי אותו ובלי לשחרר את ידו המכופפת מאחורי גבו, דחפתי אותו אל אחד התאים וסגרתי את הדלת אחרינו "אתה יודע מה דוד?" שאלתי והמשכתי "עומד לי ובדיוק אני מחפש תרנגולת" הודעתי לו, "אולי אתה רוצה להיות התרנגולת שלי?" סובבתי את ידו חזק יותר וסחטתי ממנו "כן" ארוך של כאב וכניעה.

המראה הזה של דוד מוריד במהירות את מכנסיו ותחתוניו, מתכופף, נשען בידיו על האסלה ומגיש לי את אחוריו בהכנעה כזאת העמיד לי עוד יותר את מה שהיה כבר מתוח גם ככה, תקעתי את עצמי בישבן הלבן שלו סוחט ממנו עוד גניחת כאב חזקה והתחלתי לפמפם במהירות.

הרבה זמן לא נהניתי לזיין כמו שנהניתי לזיין אותו, אני לא יודע למה אבל אפילו עם התלמיד של הרב עמרם לא נהניתי ככה, כאב לו, שמעתי את זה, אבל אותי זה לא עניין, למספיק בחורים הוא הכאיב בחייו, אחזתי במותניו וזיינתי אותו במרץ, נהנה.

"אתה יודע מה אתה?" שאלתי בלעג.
דוד לא ענה.
"שאלתי אם אתה יודע מה אתה?" הפלקתי בחוזקה על ישבנו.
"לא" ושמעתי את הבכי בקולו.

"מהיום אתה התרנגולת שלי!" הודעתי לו, "כשיבוא לי אני אקרא לך ואתה תבוא, מוכן… וזה עוד לא הכל" המשכתי כשאני מפמפם במרץ ואגני מכה בישבנו, "שמעתי שהכרחת את אפרים למצוץ לך אז בערב אני רוצה שתבוא אלינו לחדר" משכתי בידי את הפאה המסולסלת שלו, רמז ברור למה שיקרה אם לא, והרגשתי את הרעד שעובר בגופו, "תבקש ממנו יפה סליחה ותציע לו פיצוי, תציע שתמצוץ לו!"

לא סיפרתי לאפרים מה קרה ובערב, כשדוד הגדול נכנס אלינו לחדר ונעמד לידו, ראיתי את האימה בפניו.

"אני מצטער אפרים" דוד פנה אליו בקול מתחנף ומבט האימה הפך להפתעה מוחלטת, "אני מבקש סליחה על מה שעשיתי לך" המשיך דוד, פוזל לעברי לראות את התגובה שלי, "אני מבקש שתסלח לי שאילצתי אותך למצוץ לי ואני רוצה לפצות אותך על זה" הוסיף ושמעתי את העלבון בקולו.

"זה בסדר" אפרים מלמל ולרגע נדמה לי שהוא זה שמתנצל.
"זה לא בסדר!" התערבתי, קשוח, "תציע לו פיצוי!"
שניהם הסמיקו, אני לא יודע מי מהם הסמיק יותר, דוד הסתכל עליי במבט מתחנן, "נו, תציע לו פיצוי" דחקתי בו "אני לא אחכה הרבה" הוספתי בקול מאיים.

ישבתי על המיטה שלי, מסתכל על אפרים שנשען על הקיר, עיניו עצומות והבעה של הנאה על פניו, ודוד כורע ומוצץ לו.

האמת שאפרים הפתיע אותי כשהוריד את מכנסיו, היה לו זין קטן והמחשבה הראשונה שניקרה במוחי היתה "איזה מסכנה תהיה אשתו" אבל עכשיו, כשדוד מצץ לו ההבעה על פניו של אפרים סיפרה שזה לא מה שמעניין אותו.

"שלא תעז לברוח!" התרתי בדוד כשראיתי על פניו של אפרים שהוא תכף גומר, "אני רוצה שתגמור לו בפנים" פניתי לאפרים, "וממך אני דורש שתבלע!" הוספתי לדוד.

לפני שדוד הלך, מנקה את שפתיו בטישו שהגשתי לו, תפסתי שוב את שניהם לשיחה, "אף אחד לא יודע מה קרה בשרותים ואף אחד לא יודע מה קרה פה בחדר, אתה" פניתי לדוד "שלא תעז להתקרב לאפרים! ואתה" פניתי לאפרים "שלא תעז לספר מה קרה פה בחדר אפילו ברמז!" הודעתי לו "לא תלבין פני חברך אפילו אם יצמידו לך אקדח לרקה!"

כשדוד הלך אפרים לא הפסיק להודות לי, משתמש בסופרלטיבים, משווה את מה שעשיתי לנצחונו של דוד על גולית ומזכיר לי שוב את הבטחתו.

לא היה לי נעים, בכל אופן הוא חברי לחדר, "אני הולך להתרחץ" הודעתי "כשאני אחזור נלמד ביחד, אני צריך שתעזור לי משהו עם דף צ"א במסכת בבא מציעא" ניסיתי לשנות נושא למרות שידעתי שאת כל מה שהוא יודע גם אני יודע ויותר, "אני לא מבין בדיוק למה הכוונה במשפט 'אילו נאמר בהמתך לא תרביע'" אולי הוא יבין את הרמז הגס.

כשחזרתי מצאתי אותו שוכב על המיטה שלו, שוכב על הבטן, עירום!, האורות בחדר מכובים רק מנורת הקריאה מעל המיטה מאירה את גופו הלבן ואת ישבנו שהבהיק, משוח בשכבה עבה של שמן תינוקות מבקבוק שעדיין מונח על הרצפה לידו.

אפרים שמע אותי נכנס ופישק את פלחי ישבנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בצורה מזמינה! מותח אותם לצדדים וחושף את פי הטבעת המשומן.

נעלתי את הדלת, אולי אני חוזר בתשובה אבל גם לי יש חולשות, האמת שעמד לי, המראה של דוד הגדול שמוצץ לאפרים העמיד לי עמוד חשמל רציני שגם המקלחת הקרה לא עזרה לרפותו ועכשיו, כשהוא שכב כך לפני, מזמין ומפתה, לא שלטתי ביצריי.

שכבתי עליו, מוחץ את גופו תחת גופי, הרגשתי את גופו החם תחתיי וכיוונתי את עמוד החשמל שלי אל הפתח הצר. ראיתי אותו מתכונן, נושך את הכרית וגופו נמתח, נעצתי את עצמי במכת אגן חזקה, חיכתי להתנגדות אבל החלקתי בלי מאמץ למעמקי ישבנו, חדרתי לתוכו בקלות יחסית כנראה בגלל שכבת השמן שמרח לעצמו, שמעתי גניחת כאב חלשה  שהתחלפה מייד בגניחת הנאה ארוכה, אפרים נרגע וחיוך נמרח על פניו ואני התחלתי לדפוק, להנות.

השמן שמרח לעצמו בצורה נדיבה עשה את כל ההבדל, ההרגשה הזאת שפי הטבעת המשומן והמתוח פועם סביב הזיין המחליק בתוכו בקלות, נצמד, מרפה ושוב נצמד, חירמנה אותי, מרגיש את אגני מכה בפלחי ישבנו השמנמנים שרטטו מכל מכה כזאת, רטטו וסחטו מפיו עוד גניחת הנאה.

"אחי, הייתי מגן עליך בלי שתתן לי לדפוק  אותך" לחשתי לו כשאני מזיין בהנאה.
"ואני הייתי נותן לך גם אם לא היית מגן עליי" ענה, מחייך, "אני לא יודע למה אבל אני אוהב איך שאתה דופק אותי"
"אז תעשה קוקוריקו" צחקתי.
"קוקוריקו??"
"כן, אם אתה רוצה להיות התרנגולת שלי תתאמן, ככה עושה תרנגולת"
אז הוא עשה ואני גמרתי, ממלא את ישבנו.

חצי שנה הרב עמרם חגג בישבני ולא רק הוא חגג! היתה שם היררכיה בין המלמדים, וכשרב יותר בכיר בחר בי כחביבו, תוקע בי את "חוכמתו", הרב הקודם ויתר ועזב אותי במנוחה.

התקדמתי בתורה והתקדמתי בהיררכיה, הפכתי חביבם של עוד כמה מלמדים שהיו מזמינים אותי לחדרם ותוקעים בי קצת מ"חוכמתם".

האמת שאהבתי את זה, אהבתי כשהם טחנו אותי מאחור, לא התביישתי יותר, הייתי חוטף ומשפשף מול עיניהם, הם מחרמנים אותי ואני אותם, הם גומרים בי ואני על גומר רצפת חדרם, מבקש את סליחתם ומנקה את זרעי שהושחת.

אבל לא רק, עם האוכל בא התאבון ולילה אחד, אחרי שחזרתי חרמן מהמלמד שתקע בי מחוכמתו וגמרתי בהנאה בישבנו המשומן של אפרים, הוא שאל אותי אם אני מוכן להגן על חבר טוב שלו שיגיע בקרוב לישיבה "הוא יהיה מסכן אם לא" ניגן על מצפוני "הוא כזה חלש שאפילו אני יכול להפוך אותו לתרנגולת שלי" ציחקק "באותם תנאים כמובן" מיהר להסביר, "גם הוא יהיה התרנגולת שלך!"

התפתיתי והסכמתי.

משה, החבר, אכן היה חלש אבל לא רק, הוא היה יפה כמו בחורה, אצבעות עדינות כמו של פסנתרן ועור לבן וחלק.

מקבלת הפנים המסורתית לא יכולתי להציל אותו אבל כבר למחרת הוא ישב לידי בחדר האוכל ואני חבקתי אותו בחיבה, מודיע בכך לכולם "זה שלי, מי שיגע בו יהיה לו עסק איתי" ואיתי אף אחד לא רצה לריב, אפילו לא הותיקים.

נתתי לו שבועים לנוח, לישבנו להתאושש מועדת קבלת הפנים, לפלחי ישבנו לקבל שוב את צבעם הלבן אחרי ההצלפה שספג, מישהו שניסה לקרקר אותו, ככה קראנו למי שדפק תרנגולת, ספג ממני מכות בשרותים לפני כולם ואחר כך אף אחד לא ניסה יותר.

אחרי שבועיים הזמנתי אותו לחדרי. העמדתי אותו על ארבע על המיטה, עירום, מורח את פי הטבעת שלו בשמן התינוקות מהבקבוק של אפרים ונצמד אליו, אוחז במותניו ומטביע את הזין שלי במעמקי הישבן הלבן, שומע את גניחת הכאב שלו כשפרצתי את מחסום פי הטבעת המכווץ וגונח בעצמי, מהנאה.

שנה וחצי הם חגגו בי, המלמדים כמובן, הם בי ואני במשה ואפרים, בשלב מסויים הפסקתי לאונן, הייתי גומר את "השיעור" אצל המלמד ורץ עם הזקפה שקיבלתי לחדרי לתקוע אותו לישבנו של התרנגול התורן שבחרתי, ואז, ערב אחד זה נגמר! רב הישיבה קרא לי! נכנסתי אליו בדחילו ורחימו ויצאתי התלמיד האהוב גם עליו ובתלמיד האהוב על רב הישיבה אף מלמד לא העז לגעת יותר!

אהבתי לחטוף מכבוד הרב, אני לא יודע למה אבל זה עשה לי את זה, הייתי מתחרמן כמו שלא התחרמנתי עם אף מלמד אחר לפניו, שלא תחשבו לרגע שרק בגלל זה הפכתי התלמיד האהוב עליו, לא אתם לא מכירים את רב הישיבה שלי, רב הישיבה היה בוחר רק את הטובים, באמת, כאלה שהראו סימנים שיהיו ראויים בעתיד להפוך למלמדים בישיבה, כאלה שבאחד הימים יוכלו אולי לתפוס את מקומו! טוב אולי לתפוס את מקומו לא יכולתי, בכל אופן אני חוזר בתשובה, אבל מלמד – כן!

ערב אחד, בערך שנתיים אחרי שהגעתי לישיבה, רב הישיבה קרא לי לחדרו.

חשבתי ששוב ילמד אותי דף גמרא, ככה תמיד הוא היה עושה, ואחרי שיגמור יחמיא לי על לימודיי ויקנח, יתקע את המכחול שלו בשפופרת שלי אם אתם מבינים את כוונתי, אבל הפעם זה היה שונה.

"שב רפאל" פנה אלי כשהגעתי, יושב על הכסא הגדול שלו ומצביע על הכסא מעברו השני של השולחן "אני חושב שהגיע הזמן שתתחתן!" הודיע לי, לא שואל, מודיע! "ויש לי שידוך מצויין עבורך" הוסיף ואני נדרכתי "את הבת שלי!"

מזל שישבתי אחרת הייתי נופל, הבת של הרב, "כבוד הרב" זה כל מה שהצלחתי להגיד, עדיין המום מהכבוד.
"כן, אני יודע שהיא לא מציאה גדולה" אמר ואני הסמקתי "גרושה עם תינוקת" הוסיף ונאנח בעצב.
"לא, כבוד הרב, לכבוד הוא לי" מלמלתי, באמת, לא סתם חנופה.
"אם תסכים… אני אהפוך אותך למלמד בישיבה!" המשיך כאילו מנסה לשכנע אותי "תקבל דירה במגורי המלמדים" המשיך…

 

רבקה-לאה

החתונה השניה שלי היתה כבר הרבה יותר צנועה, לא רק שאני כבר לא בתולה אלא גם גרושה עם תינוקת והוא חוזר בתשובה.

בהתחלה לא רציתי, בכיתי לאימי אבל זה לא עזר "תראי רבקה לאה, בין זה ובין הרב שמואל הזקן שקבר כבר 3 נשים ואת תצטרכי כל חייך לטפל בו עדיף החוזר בתשובה וחוץ מזה… הוא עוד צעיר וידאג לכל מחסורך, לא כמו הרב שמואל שהמכחול שלו כבר מזמן לא עובד" קרצה לי וחיוך על פניה.

הערב הראשון שלנו ביחד היה בדיוק כמו ששמעתי בעזרת הנשים, שכבתי לכבודו עם הכותונת מורמת והוא בא ונשכב בין רגליי, מנסה לא למחוץ אותי תחת משקלו, מכוון בידו וחודר לתוכי, תוקע ומזיין במהירות, כאילו היינו במין תחרות, כאילו הוא ממהר לאיזה מקום, מזיין וגונח בקול, ניסיתי לנשק אותו, כמו עם בעלי הראשון אבל הוא ברח, סובב את הראש… וגמר, רוקן בתוכי את מטענו הרותח וברח מהמיטה שלי, לא מוציא מילה מפיו ורגע אחרי כבר שמעתי את נחירותיו.

שכבתי ובכיתי, לא ככה תארתי לי את הלילה הראשון שלי איתו, פתאום התגעגעתי כל כך לבעלי הראשון, לאפיקורס שדאג גם לי, שידע לא רק לקיים את המצווה אלא לתת לי גם להנות ממנה.

שתי בנות נולדו לנו, לרפאל בועלי ולי, ואחרי שנולדה הבת השניה, חיה-רחל, התמעטו עוד יותר הביקורים, היה מגיע מאוחר מהישיבה, משיעור שנתן או תפילה משותפת, מריח כולו מהמחייה ששתו בחברותא, נכנס ישר למיטתו ונרדם, נוחר בקול, פעם בחודש מבקר אותי, רק שיוכל לסמן שקיים את המצווה, שנה שלא דאג לעונתי ושנה שלא הכניס אותי שוב להריון ונראה שלא אכפת לו, שקוע בדברים אחרים, משקיע בתלמידיו שבישיבה, חשבתי שהוא תוקע בהם דבר חוכמה אבל לא ידעתי מה באמת הוא תקע!

אחרי מה ששמעתי בעזרת הנשים על מעשיו של בעלי ואחרי השיחה עם אימי הרבנית שגילתה לי את האמת על אבי ועל בעלי, מדברת על זה ברוגע כזה, כאילו אלה דרכי העולם, הייתי המומה.

שכבתי בלילות, לא מצליחה לישון, בוכה בקול חנוק, שלא להעיר את בעלי, וכאילו דווקא, כאילו רצה לשפוך שמן למדורה הבוערת בקרבי, בעלי הפסיק לבקר אותי בכלל.

אני מאמינה לאימי הרבנית, כל דבריה אמת, אבל הספקות עדיין קיננו בתוכי, אולי הפעם היא טועה? אולי בעלי לא כזה? וערב אחד, בראש חודש כשהירח חסר ובעלי התעכב, לא התאפקתי והלכתי להציץ, לבדוק בעצמי, עמדתי בחושך על אבן גדולה כדי שאוכל לראות מבעד לחלון חדרו שבישיבה, מודה לאל על הצמחיה העבותה שהסתירה אותי, והצצתי פנימה לחדרו.

ברגע הראשון זה נראה תמים, בעלי יושב מצד אחד של שולחן העץ שלו וספר גדול פתוח בפניו ומהצד השני עומדים שני תלמידים וספרים בידם, פעם בעלי פונה לאחד וזה עונה בקול ומתנועע בדבקות כמו בזמן תפילה ופעם השני.

מבעד לחלון הסגור לא הצלחתי לשמוע מה הם קוראים ועל מה הם מדברים אבל מההתלהבות שלהם זה נראה לי כמו עוד שיעור עם המלמד בסוגיה תלמודית מעניינת.

כמעט וכבר הלכתי, מתכננת איך מחר אני אגיד לאמא שלי שהפעם היא טעתה, כששמעתי קבוצת תלמידים מתקרבת.

ירדתי מהאבן והתכופפתי במהירות, מתכווצת מאחורי שיח שלא יראו אותי, מתפללת שיעברו כבר בלי לגלות אותי, שלא ישמעו את ליבי שדפק במהירות, אבל למזלי הם היו שקועים בויכוח תלמודי מעניין, עוצרים רק לרגע לצחוק כשאחד מהם מצביע על חלון הרב המואר ואומר "בטח שוב הרב רפאל מכניס דבר חוכמה בשמוליק ורחמים" כשהוא מלווה את דבריו בתנועת יד גסה המעידה על כוונתו ושוב חזרו לויכוח שלהם, מתווכחים בהתלהבות ומתרחקים, לא שמים לב לנעשה לידם.

כשעליתי שוב על האבן, מבט אחרון לפני שאני הולכת, קפאתי במקומי! שני התלמידים עדיין עמדו במקומם כשהספר בידם אבל בגדיהם זרוקים בצד, עומדים עירומים מול בעלי היושב בכסאו ורק הציצית לגופם!

עמד להם, לשני תלמידי הישיבה, הסתכלתי על האיברים המתוחים ונזכרתי בבעלי הראשון שהיה עומד מולי ככה עירום, בלי בושה, ונותן לי לראות את זקפתו לפני שהיה עושה בי את מעשיו המענגים, נזכרתי והרגשתי את העיקצוץ הקל בחלציי שכבר הרבה זמן לא חוויתי, התגעגעתי לזה, רק עכשיו הבנתי עד כמה אהבתי את מה שהוא עשה לי, שאולי בעלי הנוכחי מקיים בי את המצווה אבל בטח שהוא לא נותן לי את עונתי כפי שבעלי הראשון עשה!

כאילו על פי פקודה שני התלמידים התקרבו לשולחן ונשענו עליו, מתכופפים ברגלים ישרות, מפושקות מעט, מניחים מרפקים על השולחן ואחר כך את כפות היד, עומדים קרובים אחד לשני, צמודים, מחכים.

כשבעלי קם מהכסא, ניגש לארונית הקטנה שעמדה בצד ומזג לעצמו ערק לכוסית קטנה, מחייה כמו שהוא קורא לזה, ראיתי את האוהל הגדול שצמח במכנסיו.

שתה בשלוק אחד את הכוסית שמילא והניח אותה חזרה, ניגש אל מאחורי שני התלמידים שלו ופתח את מכנסיו, נותן להם ליפול ומושך מטה את תחתוניו ואז ראיתי את הזין שלו… "שמע ישראל" מילמלתי מסתכלת המומה באיבר הגדול והמתוח, גדול יותר ממה שאני זוכרת מביקוריו הקצרים במיטתי, הסתכלתי בו מהופנטת כשהוא ניגש לתלמיד הימני והצמיד את הזין אל בין פלחי ישבנו, מפשק אותם בידו ונועץ בכוח!

ראיתי את מבט הכאב על פניו של התלמיד, נושך שפתיים כשבעלי חדר לישבנו, ואת מבט ההנאה על פניו של בעלי, הנאה שאני לא זוכרת שראיתי כשהיה במיטה שלי, אוחז במותניו של התלמיד שלפניו ומפמפם במהירות.

עמד לתלמיד, ראיתי את הזין שלו בולט מתחתיו, הוא ניסה לשלוח יד ולשפשף לעצמו אבל בעלי הצליף בישבנו, אומר לו משהו שלא שמעתי, והתלמיד החזיר את ידו לשולחן.

עוד פמפום או שנים ובעלי הוציא את הזין המתוח, ניגש לארונית, שתה עוד כוסית ועבר לתלמיד השני, מכוון ונועץ גם בישבנו של זה ושוב מפמפם במרץ.

פעמיים נוספות הוא דילג בינם, מדבר איתם ומצליף בישבנם, מצליף ויוצא, כאילו חלק מעונש, מדלג ונכנס לישבנו של השני עד שגמר באחד מהם, ראיתי את ההבעה על פניו של בעלי, הבעה של הנאה וסיפוק כמו זו שהייתי רואה אצל בעלי הקודם בסוף משחק האהבה ביננו.

רציתי לברוח ולא הצלחתי, מסתכלת מהופנטת בבעלי שלבש שוב את מכנסיו ובתלמידיו שעדיין נשענו על השולחן אבל הפעם בעלי הרשה להם כנראה לשפשף לעצמם, משפשפים במרץ וגומרים, גומרים ומשפריצים, משפריצים ומנקים בתחתונים שלהם את מה שפלטו.

ברחתי, חזרתי במהירות לחדר השינה הקטן שלי, נכנסתי במהירות למיטה שלי ובפעם הראשונה עשיתי לעצמי את מה שדינה באולפנה לימדה אותי, שפשפתי את תלולית ערוותי על הכרית שדחפתי מתחתיי, אוננתי אבל גם הפעם לא גמרתי, הפסקתי ברגע שבעלי נכנס, מפחדת שירגיש שאני ערה, שיבחין במה שעשיתי, אבל הוא לא ניגש אלי אפילו, רק מילמל תפילה קצרה, נכנס במהירות למיטה שלו ורגע אחרי כבר נחר!

שבועיים שמרתי את הסוד הנורא בסוד, לא יודעת מה לעשות, התמונות של הזין של בעלי חופר בישבנו של תלמידו המשיכו לרדוף אותי, שוכבת בלילה במיטה ולא נרדמת, נזכרת שוב ושוב ובוכה בדממה שלא להעיר אותו, מתלבטת בתוך עצמי מה עדיף, בעל אפיקורס שאוהב ודואג לי או בעל שומר מצוות, מלמד שמעדיף למצוא את פורקנו בישבנו של תלמידו ולא בין רגליי, ואחרי שבועיים לא יכולתי יותר והלכתי לאמא שלי, הרבנית, לשפוך את ליבי ולשאול בעצתה.

אימי ישבה במטבח וקילפה פולים, פותחת תרמיל אחר תרמיל ומוציאה את הגרגרים מתוכו, הצטרפתי אליה, התיישבתי מולה והתחלתי לעזור לה, יושבות בשקט זו מול זו ולא מדברות.

"מה קרה?" שברה לבסוף את הדממה, מרגישה בחושיה האימהיים שמשהו לא בסדר איתי, אולי בגלל העיגולים השחורים סביב עיניי מלילות ללא שינה, אולי בגלל פניי הנפולות ועיניי הכבויות ואולי בגלל השיחה שהיתה לנו על אבי ובעלי.

סיפרתי לה, את כל ליבי שפכתי בפניה, הכל, לא מסתירה כלום והיא יושבת ושומעת בהקשבה, מקלפת פולים ומאזינה בדממה לדבריי.
כשסיפרתי לה שהלכתי להציץ לו לחדר היא עצרה לרגע, מלטפת את ידי כאילו מעודדת אותי והמשיכה לקלף, יותר לאט, מרוכזת בסיפור שלי עד תומו.

כשסיימתי היתה שוב דממה, הסתכלתי עליה, על אימי הרבנית החושבת, אני מכירה את הקמטים האלה במצחה כשהיא חושבת לפני שתיתן לי עצה, את ה"צו, צו, צו" שציקצקה בשפתיה וכשסוף סוף פתחה את פיה הייתי המומה.

"עם האפיקורס ימח שמו היה לך יותר טוב?" הפתיעה אותי בשאלה, ככה היא קוראת לו, לבעל הראשון שלי, חס וחלילה להזכיר את שמו.
"כן" הסמקתי כולי, לאמא לא משקרים ושוב היתה דממה.

"רפאל בעל טוב" אמרה לי פתאום "אני מרגישה בזה" המשיכה "אבל כמו כל הגברים הוא צריך אותנו כעזר כנגדו, מישהי שתדריך אותו, בחשאי, בחדרי חדרים, חס וחלילה בפרהסיה שלא לבייש אותו, שלא להלבין את פניו" המשיכה וטוותה תוכנית עבורי.
"אבל אמא! זה אסור, מהתורה" עצרתי אותה באמצע  וכולי חיוורת רק מהמחשבה, "זה אסור, פריצות! אלוהים יעניש אותי!"

היתה לה שיטה, לאמא שלי, קודם כל הרגיעה אותי, "למה מה שאביך עושה מותר?" שאלה ובלי לחכות לתשובה המשיכה "ראית שיצאה אש מהשמים ואכלה את המלמדים שלנו?" ואחר כך הסכימה איתי! מין שיטה כזאת שמוציאה לך מיד את כל הרוח מהמפרשים ושותלת ספקות בראשך "אבל נכון את צודקת, לך זה לא מתאים" הדגישה את הלך! נותנת לי להבין שמישהי אחרת במקומי היתה עושה את זה "כנראה שאת נדונה להמשיך בחייך אלה" אמרה כאילו בצער וחזרה לקלף את הפולים כאילו לא אכפת לה יותר, יודעת שאני אבקש ממנה להמשיך בתוכנית כפי שאכן היה.

כשסיימה להסביר היא קמה והגישה לי כוס מים, עומדת לידי ומלטפת את ראשי באהבה, הייתי חוורת כמו סיד, לא מאמינה שהיא הציעה לי את זה "גם את עשית את זה עם אבא?" שאלתי בלחש.

בפעם הראשונה ראיתי את אמא שלי מסמיקה "כן" צחקה במבוכה "והוא הבין את הרמז, לא שהוא הפסיק עם תלמידיו, לא ביקשתי ממנו, אבל הוא גם לא שכח לדאוג לי, לעונתי" עצרה לרגע לובשת שוב את הבעת הרבנית המייעצת על פניה "אבל אולי לכם זה לא מתאים, לא כל הזוגות אותו דבר"

המשך קריאה – חלק ג