משמרת לילה: ברוכה הבאה למועדון

הסיפור דימיוני וכך גם השמות, כל קשר בין הסיפור/שמות ובין מקרים/שמות אמיתיים הרי הוא מקרי בלבד. 

"תפתחי את החלוק"
"מה?"
"את לא חרשת, אמרתי שתפתחי את החלוק" פרופסור בועז חזר בשלווה על דבריו, יושב מולי על הכורסה השמורה לרופא הבכיר, רגליו מתוחות קדימה וידיו משולבות מאחורי עורפו, מתמתח, "אני רוצה לראות אותך". 
אמצע הלילה, שנינו לבד בחדר הרופאים אחרי שסיימנו ניתוח חירום שבו פרופסור בועז הוכיח לי למה הוא מוערך כל כך ולמה בחרתי דווקא במחלקה שלו כדי להתמחות ולמרות שידעתי שזה יגיע, הסיפורים על המנהג הזה שלו התרוצצו במסדרונות בית הספר לרפואה ואפילו יותר מזה, ברכה, השותפה שלי לדירה והחברה הטובה מאז שנה א' שהגיעה יחד איתי למחלקה כבר עברה את האירוע וסיפרה לי בפרטי פרטים, עדיין, כשזה הגיע, נשארתי לרגע קפואה ואז, מהססת, יודעת היטב שאני יכולה להגיד לו "לא" או אפילו להאשים אותו בהטרדה מינית, שלחתי ידיים, בתנועה כאילו בלתי נשלטת, ופתחתי את הכפתור התחתון בחלוק. "לאט" הוא לחש ויכולתי לראות את הזקפה המתרוממת במכנסיו.
"אבל פרופסור" לחשתי, מתנצלת, "אני צריכה לחזור למחלקה".
"לאט" הוא התעלם מדברי והמשיך בקול הבאס הסמכותי שלו, "תפתחי לאט" ואני פתחתי עוד כפתור ואחריו עוד אחד, עולה לאט מלמטה למעלה, קודם חושפת את רגלי, אחר כך את התחתונים, מודה לאל שלבשתי הפעם את תחתוני התחרה הוורודים ולא את תחתוני הפלנל הסבתא-ים שאני לובשת תמיד לעבודה, ממשיכה ועולה, פותחת עוד כפתור ועוד אחד ומגלה את הבטן שלי, בטן שטוחה, לרגע מפסיקה וכאילו בודקת עם האצבע שהפופיק שלי נקי ושוב עולה, פותחת עוד כפתור, אחד לפני אחרון, מסיתה לצדדים את החלוק והחזיה שלי נחשפת, חזיה תואמת, גם היא מתחרה ורודה ודקה שהפטמות שלי, שהתקשו פתאום, בולטות מבעד לבד העדין. לרגע שוב היססתי, נותנת לשולי החלוק להחליק ולכסות את גופי, מביטה בפרופסור בועז או יותר נכון בזקפתו של פרופסור בועז שמאיימת לקרוע את הבד הדק של מכנסיי בית החולים ופתחתי כפתור אחרון, פותחת ובתנועת כתפיים נותנת לחלוק הלבן להחליק לאחור אל עבר הרצפה, להחליק ולשלוח מין זרם כזה לאורך גופי, מין רטט של מסך שנפתח וחושף אותי בפניו. "עכשיו תסתובבי" הוא לחש לעברי בקול צרוד, "אני רוצה לראות גם מאחור".
הסתובבתי, לאט, סיבוב ואחריו עוד סיבוב ועוד אחד, מרגישה את מבטו כאילו צורב את גופי ולא מפסיקה, מחכה להוראותיו.
"עכשיו החזיה" הוא לחש ואני כמו מכושפת שלחתי ידים ופתחתי אותה, אוחזת בה לרגע שלא תיפול ועוזבת, נותנת לה ליפול לרצפה, לצנוח על החלוק הלבן, בולטת כל כך למרות צבעה הוורוד הבהיר. "התחתונים" הוא אמר, בקיצור, לא צריך להסביר.
הסמקתי והורדתי, תופסת אומץ ומסתובבת, מפנה את אחורי אליו ומתכופפת ברגליים ישרות, מנענעת קלות בתחת המוצק ומושכת לאט את התחתונים, מגלה את פלחי ישבני הלבנים וממשיכה, מגיעה לברכים ועוצרת, מפשקת מעט את הרגליים ומרגישה את המבט שלו הנעוץ בחריץ הרטוב והנוצץ שבין רגלי והופכת עוד יותר רטובה, עוד תנועה, עוד התכופפות קדימה ברגליים ישרות והתחתונים ירדו לגמרי, נחים גם הם על החלוק הלבן, עוד כתם וורוד שבמרכזו בולט כתם נוסף, רטוב, כזה שגילה את סודי, שאני רטובה.
"תסתובבי".
הסתובבתי, עומדת מולו זקופה ועירומה, לא מנסה להסתיר את הפרטיים שלי, כפות ידיי שלובות על ישבני באותה עמידת נוח הזכורה לי מהצבא ושדיי עולים ויורדים בקצב נשימתי המהירה מהתרגשות. 
עמדתי ככה ונתתי לו לשטוף את עיניו, לבחון כל פרט בגופי. עומדת בפישוק קל, כיאה לעמידת נוח תקנית, והרגשתי את המבט הננעץ בערוותי, במשולש השיער המעוצב בקפידה וקודקודו כאילו מצביע אל עבר היעד, אל עבר החריץ הוורוד והרטוב המתחבא לו בין השפתיים הכהות הנפוחות מתאווה. "את יודעת שאת יכולה להגיד לי לא" הוא אמר בקול רגוע.
"אני יודעת" לחשתי.
"ו…?"
שתקתי ולא זזתי.
"אם את מסכימה תגעי בעצמך, שם למטה".
שלחתי יד, כמו מכושפת, ליטפתי עם האצבע בין השפתיים, מרגישה את המגע הרטוב, חודרת יותר עמוק אל תוך המערה החשמלית הפרטית שלי, ככה אני קוראת לכוס שלי שכל אצבע המבקרת בו שולחת זרמים נעימים בכל גופי, בדיוק כמו עכשיו.
"היית בסדר הלילה".
"תודה" הסמקתי, מקווה שהוא התכוון לניתוח ולא למה שאנחנו עושים עכשיו וכאילו בלי משים שלחתי את היד השניה והתחלתי למולל לי את הפטמה הנוקשה. "ניתוח מוצלח מעמיד לי" הוא חייך ומשך את מכנסיו, מוציא לחופשי את זקפתו הגדולה ומתחיל לשפשף לעצמו.
"אפשר לעזור?" הצעתי, מסמיקה, בתיה הסבירה לי בדיוק למה הוא מצפה ממני.
"רק אם את רוצה" הוריד לגמרי את מכנסיו ופישק את רגליו.
ירדתי על ברכיי בין רגליו ונישקתי את העטרה, מרגישה את הרטט שעבר בזין המתוח למגע שפתי, אחזתי בו בידי, מלטפת בעדינות, והעברתי את לשוני סביב העטרה, מרגישה איך הוא רוטט בתשוקה, עוד נשיקה בראשו והכנסתי אותו לפי, קודם קצת, מוצצת, אחר כך עוד קצת ועוד קצת, חודרת לגרון ונותנת לו להתרגל עד שהצלחתי להכניס את כל הזין הגדול לפי, לגרוני, מניעה את ראשי אחורה וקדימה, מוציאה ומכניסה. הרגשתי את ידיו מונחות על ראשי, מלווה אותי, ונתתי לו להכתיב לי את הקצב, מרגישה את זקפתו הנוקשה נעה כבוכנה משומנת בגרוני הרטוב, נמתחת, וגניחות ההנאה שלו לא אחרו לבוא, גניחות חנוקות, מושתקות, כאילו מפחד שישמעו מחוץ לחדר, "כן" מלא תשוקה, "תמשיכי" של הנאה. 
"אני גומר" הוא לחש לי, כאילו מזהיר אותי, נותן לי את האישור לברוח אבל אני המשכתי, הולכת עד הסוף, מוצצת בתאווה ומשחקת בידי בביצים הכבדות, מגלגלת אותם בין אצבעותי, "אני משפריץ!" הוא הזהיר אותי שוב, מתרגש, ואני לא הפסקתי, תוקעת את כל הזין בפי ומרגישה את הטיפה הראשונה, חמה ומלוחה, ואחריה הזרם, השפריץ שהבטיח הממלא את גרוני ופי בנוזל גבריותו החם ועדיין לא ברחתי, המשכתי, בולעת בתשוקה כאילו חבל לי על כל טיפה ופתאום נזכרתי בבתיה, פתאום חשבתי שהיא לא סיפרה לי אם גם היא בלעה. 

"תודה" הוא אמר אחרי שהתרוממתי, "זאת הדרך הכי טובה לשחרור הלחץ, זה ו…" חייך ולא סיים את דבריו ורק התנועה הגסה שעשה בידו סיפרה למה הוא מתכוון, "עכשיו צריך מקלחת" המשיך, "לפני שנפרד לדרכנו" ציחקק, "את למחלקה ואני לאשתי" נזכרתי בסיפורים המתרוצצים על אשתו, הסנובית הפולניה שדואגת רק לעצמה ועל זה שהיא כבר מזמן לא נותנת לו והוא, כאילו קרא את מחשבותי, שאל "את יודעת איך קוראים לפטמה של פולניה?" ידעתי, בתיה סיפרה לי, אבל שתקתי, לא הורסים למנהל המחלקה את הבדיחה.
"קצה הקרחון" ציחקק אבל היה גם משהו נוגה בקולו, "עכשיו בואי" התאושש, מצביע על הדלת לחדר המקלחת הקטן שצמוד לחדר, "נתרחץ ביחד, צריך לחסוך במים" ציחקק כאילו סיפר עוד בדיחה ואני חייכתי לעברו, "אני אעזור לך" חייך חזרה לעברי כשהוא מוריד את שארית בגדיו "אסבן לך ת'גב". 

עמדנו צמודים מתחת למים החמים והייתה מין מבוכה כזאת, פרופסור בועז סיבן את ידיו, "תסתובבי" לחש והתחיל לסבן לי את הגב, מתחיל בכתפים ויורד לאט לאורך הגב, עוצר לרגע, שוב מסבן את ידיו, וממשיך, נוגע בישבני, מלטף ומסבן, כורע על ברכיו לסבן לי את הרגליים, לרגע נוגע בכוס, מלטף ויורד לאורך רגל ימין, חוזר ועולה ושוב נוגע ויורד לאורך רגל שמאל. "תסתובבי" נישק לי על פלח ישבני והתרומם, עומד כך מולי פנים אל פנים ומסבן את הצוואר ויורד, לשדיים, מסבן ולש אותם, מעסה בעדינות, "זה כל כך נעים" לא התאפק ואחרי כדקה המשיך אל הבטן, מסבן ויורד עד שהגיע שוב אל בין רגליי והפעם לא הסתפק בסתם נגיעה ואני לא עצרתי אותו. "תן לי גם" לחשתי, מסבנת את ידי ושולחת אותם ישר אל בין רגליו, חופנת את מבושיו ומרגישה בזקפה, מסבנת ומלטפת, אני מתרכזת שם, בזין שהרים ראש וצמח, והוא בשאר הגוף, רוחץ את עצמו בעינים עצומות, מתמכר לתענוג. 

כנראה שגם אני הייתי צריכה לשחרר לחץ, כנראה שגם עלי הניתוח השפיע והייתי צריכה משהו שישחרר אותי מהתשוקה הבוערת בין רגליי וכל המעמד הזה, המקלחת המשותפת, היו בעצם הקש ששבר את גב הגמל, "אני רוצה אותך" לחשתי ולא האמנתי למה שאני אומרת אבל האש שבתוכי היא ששלטה בי, לא אני. "תסתובבי" נצמד מאחורי, מחבק ומתחכך והרגשתי את זקפתו דופקת בשערי, "תשעני על הקיר" המשיך ואני עשיתי כדבריו, עומדת בפישוק ונשענת קדימה, מניחה את כפות ידי על הקיר ואת מצחי עליהם ומרגישה יד אחת שלו המשחקת בשדי התלויים ובשניה הוא מכוון את גבריותו אל בין רגלי, נוגע עם העטרה בין שפתי הכוס המחכות לו. "את בתולה?" הוא שאל, משפשף את אברו בין השפתים הנפוחות מתשוקה.
"לא" גנחתי, משתוקקת, והרגשתי איך אייל הברזל שלו פורץ את חומתי וכל הזין הגדול ננעץ עמוק לתוך הווגינה שלי, "כן" המשכתי כשהוא התחיל לפמפם בי, מתענגת מהמגע, מהזרמים הנשלחים בכל גופי, "כן, זה טוב! תמשיך" התחננתי, מרגישה איך אני מקבלת את עונתי, איך אני גומרת בפעם הראשונה ושותקת, מפחדת שאם ידע יפסיק. 

פרופסור בועז זיין אותי עם הרבה תשוקה, דפיקות חזקות שהרעידו את כל גופי, הזין שלו השתפשף בין שפתי הכוס, בין קירות נרתיקי, ידיו אוחזות בשדיי ומעסות בתנועות איטיות, אצבעותיו משחקות בפטמותיי הנוקשות, לוחצות ושולחות זרמים בכל גופי, "אני באה" לא התאפקתי בפעם השניה שזה הגיע ולחשתי, גם אני מפחדת שישמעו בחוץ, "כן, הנה, עכשיו…" גמרתי, "בבקשה, תמשיך!!" התחננתי, רוצה עוד, והוא המשיך, מפמפם בי במרץ, בתשוקה, נצמד אלי מאחור וטוחן אותי בתנועות חזקות ומהירות. 

יש לי חבר ואנחנו עושים את זה, היו לי גם חברים לפני ולא התנזרנו מסקס אבל מה שפרופסור בועז עשה לי אף חבר לא הצליח לעשות לי מעולם, "אני שוב גומרת" לחשתי לו כשהזין הגדול שלו נגע בדיוק בנקודות הנכונות שם בפנים, מתחכך ושולח בי זרמים של תשוקה חייתית, "כן, זה טוב, זה בא!!" המשכתי באותה גניחה חרישית, נושכת את שפתי שלא לפרוץ בצווחה, "אמא'לה, הנה עוד אחד!" לא התאפקתי וגמרתי שוב, לא סופרת איזה פעם זאת רק מתמכרת לתענוג. "את לוקחת גלולות?"
"כן" עניתי במהירות ובאופן אינסטינקטיבי כיווצתי את שרירי נרתיקי סביב הזין כאילו מנסה למנוע ממנו לברוח, "כן, לוקחת, אל תברח" הוספתי, "אל תצא, אני רוצה להרגיש אותך בתוכי" המשכתי "כן, תן לי, תכבה לי את השריפה!" ו…הסמקתי מהמילים הגסות שיצאו לי מהפה. 

עוד כמה פמפומים מהירים ופרופסור בועז נמתח, "תתכונני!" אחז במותני בשתי ידיו ונצמד לאחורי בחוזקה, קפא במקומו ו…גמר! נתן לי בדיוק את מה שביקשתי, לרגע הרגשתי את הזין שלו נמתח ואז הוא ירה את זירמתו עמוק בווגינה שלי, השפריץ וההרגשה החמימה והנעימה התפשטה בכל גופי. 

פרופסור בועז יצא לפניי מהמקלחת, משאיר אותי לבד ואני עמדתי מתחת לזרם המים החמים ושטפתי את עצמי שוב, מסבנת שם למטה, בין הרגלים, כאילו מנסה למחוק מעלי את מה שעשינו. כשיצאתי הוא כבר לא היה, התנגבתי לאט, מנסה לשחזר מה קרה לי, "ד"ר ענת, צריך אותך דחוף בחדר 307" דפקה האחות התורנית בדלת, דופקת ולא פותחת כאילו מתוך נימוס. "אני באה!" צעקתי והתלבשתי בבהלה, סוגרת במהירות את כפתורי החלוק ויצאתי אליה, "בואי". 

"פעם ראשונה שלך?" שאלה האחות כשהלכנו במהירות לעבר חדר 307.
"פעם ראשונה מה?" לא הבנתי.
"ניתוח חירום עם פרופסור בועז" 
"כן"
"והוא עשה אותך?"
"מה???" הסמקתי כולי, לא מאמינה למה שאני שומעת.
"הוא עשה אותך?" חזרה האחות על השאלה בקול שליו כזה.
"זה לא ענינך!" עניתי בגסות, "חוצפנית" המשכתי ומילמלתי לעצמי.
"ברוכה הבאה למועדון" היא חייכה, חיוך ממזרי של אחת שיודעת, "דרך אגב" לחשה לעברי, "אם מותר לי להעיר לך דוקטור?" ציחקקה בציניות ובלי לחכות לתשובה המשיכה, "רק תדעי ש…שכחת ללבוש חזיה". 

קרדיט : הרעיון של הרופא המבקש את פתיחת החלוק לקוח מהסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום".