מסמר הערב – חלק ב

הסיפור דמיוני, כל קשר בינו ובין מקרים ו/או שמות אמתיים הרי הוא מקרי בלבד.

זהו המשך לסיפור מסמר הערב – חלק א ומומלץ לקרוא אותו תחילה

עינב הסמיקה, לא יודעת מה יותר נורא, לשכב עם הנבחרת או לתת לאלטמן החרמן, נזכרת באותו יום, במה שהיה, במה שעשתה לו, לאותו אלטמן…

לאלטמן החרמן בכלל לא קראו אלטמן, קראו לו יוסף מזרחי אבל החברה קראו לו אלטמן בגלל הזיין הגדול שלו, זיין לתפארת, תותח-על שכבר בכתה ט', בחדר ההלבשה של הבנים, ניצח בתחרות הזיין הכי גדול בבית-ספר והזכיר להם את האלטמן ההוא מהסרט 'מציצים'.

בהתחלה זה היה רק אלטמן, וכולם הבינו, עד שיום אחד באמצע שעור פיזיקה רינה המשקפופרית גילתה את הזקפה האדירה שצמחה במכנסיו כשהיה נדמה לו, לאלטמן, שהוא רואה את החזיה של המורה הזקנה מבעד לכפתור החולצה שנפתח באקראי, "חרמן!" היא צעקה בקול, בורחת ממקומה, ומאז היה שמו בפי כל – אלטמן החרמן.

אלטמן לא היה רק חרמן, אלטמן היה גם תלמיד מצטין, מאלה שמיועדים בצבא לתוכנית תלפיות, ועינב, שישבה לידו בכיתה, הייתה מעתיקה ממנו חופשי במבחנים עד שיום אחד הסתיר מפניה את דף המבחן ולא נתן לה להעתיק.

"אני אנקום בו" הודיעה חגיגית לדנית "את עוד תראי מה אני אעשה לבן-זונה על זה"

שבועיים היא התיחסה אליו כרגיל, כאילו כלום לא קרה, צוחקת איתו, מפלרטטת, מחמיאה, עד לאותה ההפסקה הגדולה.

"בהפסקה הגדולה תפגוש אותי על הבמה באולם הספורט" לחשה בקול מפתה לאוזנו לקראת סוף השעור, מחליקה על אברו המפותח הכלוא במכנסיו, מרגישה איך נעמד לו רק מהמגע של ידה על הבד המתוח, "אני רוצה אותך בתוכי" עצרה כשהמורה הסתכלה לעברה ועשתה עצמה כותבת במחברת, "נעשה את זה על המיטה שמאחורי המסך, תבוא" השלימה בקול מפתה כשהמורה הסתובבה שוב אל הלוח.

הרבה פעמים הבטיחה לו לזכות בחסדיה, הרבה הבטחות באוויר שלא הפכו למעשים עד עכשיו. כל השעור לא הורידה ממנו את היד, מלטפת, מחרמנת אותו, מרגישה את הזקפה האדירה שלו, "תחכה לי שם, תתפשט ותתכונן, אני רק ניגשת לשירותים ובאה" הוסיפה כשנשמע הצלצול להפסקה.

המסך באולם הספורט היה סגור באופן קבוע, מסתיר את הבמה והנעשה אחריה. אלטמן חמק לבמה החשוכה, ניגש אל המיטה שעמדה בפינה, חלק מהתפאורה ששימשה את מגמת התיאטרון, מעבר למסך שמע אלטמן את משחק הכדורסל המתקיים כמו בכל הפסקה גדולה, צעקות השחקנים וקריאות העידוד מהקהל, בהתחלה חשש, מי יודע אולי? אבל הפיתוי היה גדול עליו, הרבה זמן הוא כבר חולם איך הוא מזיין אותה, את עינב, תוקע בה את הזיין שלו וטוחן אותה בפראות, כמו בסרטים הפורנוגרפיים שראה, נכון שעד היום היא הבטיחה והתחמקה, העתיקה ולא שילמה, שיחקה בו אבל די, לא עוד, עכשיו הוא הראה לה, לא נתן לה להעתיק במבחן והיא נכשלה, הבינה כנראה כי מאז היא מתחנפת אליו כמו ילדה מפונקת שרוצה חזרה את הצעצוע שלה, מגיע לה! שתלמד שעם יוסי מזרחי לא משחקים!

אלטמן נשאר עירום, בגדיו זרוקים על הרצפה, עומד ומשפשף את הזיין הגדול שלו, מעמיד אותו עוד יותר, מסתכל על האיבר המפואר שלו ונהנה, "כלי כלי יש לי" מלמל לעצמו כשהוא מחכה שעינב תבוא והוא יתקע לה אותו.

"אלטמן איפה אתה" שמע אותה קוראת לו, בלחש, "אתה מוכן?"

"מוכן" לחש חזרה.

"עירום?"

"כן".

"עכשיו" שמע אותה צועקת ולתדהמתו המסך נפתח והפנס הגדול, המכוון היישר על המיטה, נדלק, מאיר עליו, מסנוור אותו, מקפיא אותו במקומו כמו ארנב שנלכד ורק ידו ממשיכה לשפשף באיטיות את הזיין הגדול כאילו היו לה חיים משלה.

לקח לו כמה שניות להבין מה קרה, עומד במקומו וכל התלמידים מסתכלים עליו וצוחקים בקול גדול, וכאילו כדי להגדיל את בושתו גמר, השפריץ את זרמתו על הבמה והזיין שלו, מקור גאוותו, הדלדל באחת וצנח.

"מניאקים" צעק, מנסה לכסות על בושתו בידיו, מחפש בעצבנות את בגדיו, מנסה לברוח "מ-נ-י-א-ק-י-ם-!"

"נו החלטת?" חתך גיל את מחשבותיה, "את מסכימה או לא? אין לי זמן אני חרמן"
"אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני עם אלטמן" התממה.
"שתתני לו לזיין אותך כמו שהבטחת"
"טוב, אני אקבע איתו ו…"
"לא, בערב המסיבה, כשאני אגיד לך!"

באשר אבדנו אבדנו, חשבה עינב בליבה, עשיתי טעויות ועל טעויות משלמים ועכשיו רק נשאר לי לנסות לצמצם נזקים.

"איפה" שאלה בחשש.

"אל תדאגי" צחק גיל "הייתי שמח שתעשי את זה שם על הבמה, במקום שעבדת עליו" עצר רגע ועינב הרגישה את הרעד העובר בגופה, "אבל אני יודע שהבמה תפוסה לתזמורת ואני לא כזה מניאק כמו שאת חושבת אז נמצא כבר מקום אחר"

"אבל לבד, רק הוא ואני, בלי צופים"
"צופים לא, אני כן! להיות בטוח שאת לא עושה לאלטמן עוד אחד מהתרגילים המסריחים שלך"
"ואיך אני אדע שאתה לא עובד עליי, אני אשכב עם הנבחרת ואחר כך אתה תבריז?"
"שבועת צופים" סימן גיל בידו הימנית "מילה של הפרידמנים זאת מילה! שינשור לי הזיין אם אני משקר! ועכשיו די למשחקים, מסכימה או לא?!"

"מסכימה" לחשה, "אשר יגורתי בא לי" הוסיפה ומילמלה.
"אז בואי" קם גיל ממקומו, מושיט לה יד "עומד לי ואני לא יכול כבר לחכות, בואי תפרעי את התשלום הראשון".   

שרותי הנכים היו פנויים וגיל ועינב חמקו לתוכם, מוודאים קודם שאף אחד לא רואה אותם נכנסים יחד. גיל הוריד את הקרש והושיב אותה על האסלה, "תפתחי את החולצה, אני רוצה לראות את השדיים שלך" עמד, נשען על הדלת, והסתכל עליה.

עינב התחילה לפתוח את כפתורי החולצה, מצטערת בליבה ששיקרה לו, שסיפרה לו שהיא במחזור, דווקא התאים לה עכשיו איזה זיון טוב, להרגיש את הזיין שלו טוחן בתוכה אבל עכשיו כבר מאוחר, התבישה להודות ששיקרה.

הציגה בפניו את השדים בגאווה, היו לה שדיים גדולים ועסיסיים, מגרים כל כך, "בוא" אמרה ושלחה ידים לעבר המכנסיים שלו, קודם פתחה את החגורה, אחר כך את הכפתור העליון והרוכסן, מושכת את מכנסיו למטה עד הברכים ואחריהם את התחתונים, משחררת את הזיין שלו שקפץ ונעמד בדום מתוח, עומד מולה, מזמין כל כך.

אחזה את הזיין ועטפה אותו בין שדיה, לוחצת אותם סביבו בשתי ידיה, מנשקת את עטרת הזיין שהציצה לעברה, נשיקות קטנות, עדינות, משחקת בידה בשק האשכים, בביצים התלויות, מגרה אותו.

גיל היה חרמן, עמד לו בטרוף, לא היה לו זמן למשחקים כאלה, בשתי ידיו אחז בראשה "תפתחי ת'פה" ציווה ודחף את הזיין לפיה, "תפתחי ותכניסי אותו" דחף בכוח.

עינב ניסתה לברוח אבל ללא הצלחה, ראשה מוחזק בידיו, לא נותן לה לזוז, "תפתחי!" ציווה שוב והיא פתחה, נותנת לו להכנס לפיה, זיין גדול ונוקשה שחדר למעמקי גרונה.

גיל התחיל לזיין אותה, זיון אוראלי, נכנס עמוק לגרון עד שכל הזיין בפיה, עוצר עד שהיא כמעט נחנקת ורק אז יוצא, נותן לה רגע לנשום, להרגע, ושוב נכנס לפיה "תמצצי!" ציווה כשהזין תקוע בפיה, "אני רוצה להרגיש שאת מוצצת, תפנקי אותו!"

מישהו נכנס לתא הסמוך והם קפאו במקומם, שמעו אותו מטיל את מימיו כשהוא מזמזם לעצמו איזה שיר. גיל חזר לזיין, לא מחכה שייצא, מפמפם את פיה, מצמיד את ראשה בחוזקה לאגנו, מזיין בהנאה את הפה שלה.

האיש בתא הסמוך יצא וגיל הגביר את הקצב "כן, תמשיכי" הוא גנח בתשוקה וזיין במהירות "אני בא! שלא תעזי לברוח!"

עינב עצמה את עיניה וחיכתה, יודעת למה, זה לא הפעם הראשונה שהיא מוצצת ובולעת, "הנה, בפנים, כן, אל תברחי! כן, כ-ן-ן-ן" גיל התנשף והיא הרגישה את מטענו החם ממלא את פיה וגרונה, טועמת את הטעם המלוח של גבריותו, "תבלעי!" החזיק את ראשה והזיין שלו בפנים "תבלעי!" לא עזב עד שהרגיש שהיא בלעה, לא הייתה לה ברירה.

"ביום חמישי הבא, אחרי המשחק האחרון שלנו, תחכי מחוץ לחדר ההלבשה שלנו, אני אקרא לך" אמר גיל כשהוא מרים את מכנסיו, מסדר אותם ויוצא, משאיר אותה יושבת חשופת חזה על האסלה.

עינב עמדה בפינת המסדרון, מנסה להבלע בפינה החשוכה, שלא יבחינו בה. למזלה הנבחרת הפסידה ושורת המברכים הייתה קצרה להפליא, המאמן עזב במהירות, משחק אחרון של הנבחרת ובשנה הבאה תהיה לו כבר נבחרת חדשה, העיר כמה הערות לצעירים, אלה שימשיכו, והלך.

אחר כך התחילו לצאת השחקנים, הצעירים, ראשון יצא עודד מכתה י"א, הקפטן הבא של הנבחרת ואחריו גמליאל הענק, שלומד רק בכתה ט' אבל כולם מנבאים לו שיום אחד עוד יגיע ל-NBA.

הלב של עינב דפק במהירות, מסתכלת מהופנטת לעבר הדלת, יודעת שהצעירים עזבו ועוד רגע תפתח הדלת וגיל יקרא לה להכנס, לשלם את התשלום  השני שהתחייבה.

הדלת נפתחה וגיל עמד בה, תמיר ושרירי, כשמגבת גדולה קשורה סביב מותניו, "בואי!"
ניגשה אליו, מבוישת, "תראה גיל, אולי" ניסתה.
"בואי!" כרך את ידו סביב כתפיה והוביל אותה לתוך חדר ההלבשה "אל תדאגי"
"אבל ניר יספר לדנית ו…"
"סגור, דברתי אתו, אם את לא תספרי לה היא לא תדע"

נכנסה לחדר ההלבשה, מסביב ארונות אישיים, השמות רשומים עליהם בגדול, ששה שחקנים ישבו על הספסלים המסודרים בצורת האות חית, כולם רחוצים ומגבת קשורה סביב המותניים, מסתכלים עליה, בוחנים אותה.

"מי שלא מכיר זאת עינב" הציג אותה גיל וחיוך גדול על פניו. כאילו יש מי שלא מכיר אותי עברה המחשבה בליבה, רוצה לברוח אבל נשארת במקומה. "מה שאולי לא ידעתם זה שעינב היא מעריצה שלנו, של נבחרת הכדורסל" המשיך גיל בדבריו "והיא רוצה" עצר לרגע, "החליטה" עצר שוב, מתלבט במילים, "לתת לנו פרס קטן על העונה שהיתה, נכון עינב?"

כל המבטים התרכזו בה, מחכים למוצא פיה, גיל עזב אותה, השאיר אותה לבד והתיישב גם הוא על הספסל שמולה.

"שלום" אמרה מסתכלת עליהם, עוברת בעיניה אחד אחד, "כפרס על המאמץ שלכם החלטתי להיות…" עצרה לשניה והסמיקה, "החלטתי להיות…מסמר הערב"

"מה?" שאלו כמה מהם בבת אחת, "לא מבינים"

"אתם יודעים" הסמיקה עוד יותר, מרגישה כאילו עוד רגע היא הולכת להתעלף, "מסמר הערב, זאת שכולם דופקים אותה!" השלימה והתחילה בהיסוס לפתוח את כפתורי חולצתה.

'יש לה סטייל, לעינב הזאת', חשב גיל בליבו, מסתכל על עינב המתפשטת, "חברה, בואו נעודד אותה" התחיל למחוא כפים בקצב ולאט לאט הצטרפו אליו גם האחרים.

עינב הורידה את החולצה והניחה אותה בצד, מורידה גם את החצאית ונשארת רק בחזיה ותחתוני ביקיני תואמים, "עוד, עוד" עודדו אותם הבנים, מוחאים כפיים בקצב, "עוד, עוד, יש!" הריעו כשהורידה את החזיה שלה וחשפה את שדיה העסיסיים בפניהם, מנענעת אותם, ממשיכה בהצגת הסטריפטיז הפרטית שלה, מתנועעת לקצב שיר שהתנגן לה בראש, סובבה לעברם את אחוריה, התכופפה קדימה, נענעה בישבנה כמו שראתה באיזה סרט, הורידה בחושניות גם את התחתונים ונשארה עירומה.

לרגע הייתה דממה, מחיאות הכפיים פסקו ועינב נעצרה במקומה, תופסת פתאום שהיא עומדת עירומה מולם וכיסתה בידיה את מערומיה, יד אחת את ערוותה ובשניה מנסה להסתיר את שדיה. גיל קם ממקומו וחיבק אותה "כל הכבוד עינב ועכשיו…"

"רגע" עצרה אותו, "קודם אני רוצה שתלבישו קונדומים" הוציאה מהתיק שלה חבילה והתחילה לחלק להם, "אתם יודעים… בטיחות"

עמדה וראתה אותם מפילים את המגבות ומתחילים להלביש לעצמם קונדומים, האגדה כאילו יש יחס הפוך בין הגובה לאורך הזיין לא התאימה למציאות, היו להם איברים גדולים ומפותחים, עומדים זקופים, בדום מתוח, רוטטים מתשוקה, לא יהיה קל חשבה בליבה.

"בואי" הוביל אותה גיל, עירום כולו ורק הזיין העומד שלו מכוסה בקונדום צבעוני משומן, השעין אותה על סוס הקפיצות שעמד בצד, כפופה קדימה, כפות ידיה על הסוס ומצחה מונח על כפות הידים, שדיה הגדולים תלויים תחתיה וישבנה מופנה לעברם, מסדר אותה, מפשק את רגליה ברגלו עד שהחליט שהיא מוכנה, "תסתדרו אחריי" הודיע וכל הבנים נעמדו אחריו במהירות, בטור, אחד אחרי השני, משפשפים קלות את הזיין שלהם, שומרים עליו שישאר זקוף בשבילה.

"מוכנה?" גיל שאל את עינב כשהוא מציב את הזיין שלו בפתח הכוס שלה, נוגע בו, משפשף את העטרה בחריץ הרטוב שבין שפתי הכוס הכהות, "בעצם מה זה חשוב? אני תוקע!" נעץ את עצמו לתוכה מבלי לחכות לתשובה.

עינב הרגישה את הזיין של גיל חודר לתוכה, זיין גדול ונוקשה, מחליק למעמקי הכוס שלה ומתחיל לזיין, דופק אותה במהירות כאילו היה בתחרות, תקיעות חזקות ומהירות, יוצא ונכנס, משמיע קולות הנאה, סובבה מעט את ראשה לאחור וראתה את שורת הבנים שאחריו, מחזה סוריאליסטי כל כך, עומדים עירומים, משפשפים את הזין שלהם ומחכים בתור והיא יודעת שהתור הזה הוא למטרה אחת, לדפוק אותה!

סובבה חזרה את הראש, מסתכלת ברצפה, רואה את השדיים שלה רוקדים לקצב הדפיקות שלו, מנסה לשלוט בשרירי נרתיקה, ללחוץ, לסחוט את הזין שמשתולל בתוכה, לגרום לו לגמור, רוצה גם היא לגמור ולא מצליחה.

"הנה זה בא!" שמעה את גיל והרגישה איך הזיין שלו פועם בחוזקה, עוד רגע והוא קפא במקומו, לא זז, עומד מתוח והיא הרגישה איך שפעת זרמתו החמה ממלאת את הקונדום, איך הזיין שלו מתרכך, מדלדל ומחליק מתוכה. "תורך" הודיע גיל לניר שעמד מאחוריו וזז הצידה, "תראה לה מי זה הפלדמנים!"

ניר תקע עצמו במהירות לתוכה. עינב הרגישה שהזיין שלו יותר קטן מזה של גיל, משווה בינם, לפחות מהבחינה הזאת דנית בחרה באח הלא נכון חשבה בליבה, כאילו זה מה שמשנה עכשיו. ניר אחז במותניה וזיין אותה, קודם לאט, יוצא ותוקע עצמו חזרה בתנועות אגן ארוכות וחזקות ואחר כך הגביר את הקצב, יותר ויותר מהר.

הוא לא יחזיק הרבה מעמד ככה, חשבה עינב, עוד רגע הוא גומר ואכן כך היה, עוד שתי תקיעות והוא ירה את מטענו, ממלא את הקונדום שלו בנוזל תאוותו הרותח ויוצא, מוסר את הכדור, זאת אומרת אותה, לשחקן הבא.

עינב חשבה שתגמור ולא הצליחה, לשלישי היה זיין יותר גדול מהפלדמנים והוא טחן אותה במהירות ובכוח, מטביע את הזיין שלו בעוצמה, מחליק בתוכה אבל לא מביא אותה לאותה אורגזמה שכל כך ערגה לה.

גמר ובלי הרבה לחכות גם השחקן הרביעי נכנס בה, מזיין אותה במהירות עד שגם הוא גמר והחמישי תפס את מקומו במהירות, מזיין וגם הוא לא מצליח לעשות לה את זה, להביא אותה לגמירה המיוחלת, זיון סתמי, שדיה משתוללות, הזין משתפשף בנרתיקה המשומן היטב, מספר לכולם על הנאתו מהזיון אבל היא נשארת אדישה, לא מסופקת, לא גומרת.

החמישי גמר והשישי נכנס, גמר בלי שתצליח לגמור והעביר אותה לאחרון שמיהר וחדר לתוכה, שתי תנועות אגן והשפריץ, גמר, אולי בגלל ההמתנה הארוכה או אולי רק מהמחשבה שהוא משתתף באורגיה, בגאנג-באנג.

חשבה שזהו, נגמר, פרעה את התשלום השני ורצתה להזדקף אבל גיל עצר אותה, "רגע עומד לי מחדש" השעין אותה חזרה על סוס הקפיצות.

"אבל…" ניסתה, "תשתקי!" שם את ידו על גבה וחדר לתוכה, הפעם טבעי, בלי קונדום, תוקע עצמו במכת אגן חזקה למעמקיה.

הזיין שלו, גדול נוקשה וחם, החליק בקלות בתוכה, נוגע לה בדיוק בנקודה הנכונה, זאת שעושה לה את זה, עינב הרגישה בפיצוץ המתרחש בקרבה וגמרה, גמירה ראשונה, גמירה חזקה, גמירה משחררת כל כך, כזאת שמדליקה זיקוקים מול העיניים ושעושה לה טעם של עוד.

רצתה שלא יפסיק, שיזיין אותה, רצתה לגמור עוד ו…גמרה, הוא מזיין והיא גומרת, קודם בשקט, מחליטה שלא לגלות, לא לספר, ניסתה אבל לא הצליחה, "כן, זה טוב, תזיין אותי" יללה כחתולה מיוחמת הדורשת את עונתה, "תתקע אותי, עוד!" התחננה במילים גסות, וגיל נענה, טוחן אותה במהירות, כפות ידיו חופנות את פלחי ישבנה כאילו היו אלה כדורי-סל, גופה מצטמרר ושדיה רוקדים לקצב תקיעותיו הכותשות בנרתיקה והיא גומרת ונדלקת מחדש, הכוס שלה רטוב, מוצף בנוזלי תשוקתה, וכולה בוערת מתשוקה, שפתי הכוס משופשפות, רגישות, נפוחות מתאווה, רוצה אותו בתוכה, שלא יפסיק להשתולל, מתפללת שהזיון הזה לא יגמר לעולם!

עינב הרגישה איך גיל מגיע לשיאו, הזיין שלו נמתח בתוכה, תוקע עצמו עמוק יותר, מדביק את אגנו לישבנה ונעצר, יורה את מטענו הרותח עמוק בנרתיקה, גומר בשאגה והיא מצטרפת, גומרת יחד איתו, גמירה ארוכה ומפנקת כל כך.

עינב אספה את בגדיה במהירות והתלבשה, עיניה מושפלות, לא מסתכלת עליהם, "אם מישהו יספר יהיה לו עסק עם הפרידמנים" שמעה את גיל מודיע להם כשכבר הייתה ליד הדלת, "דיר באלק, אף אחד לא מספר מה היה פה, שמעתם!" הניף אגרוף למולם אבל את זה היא כבר לא ראתה, ברחה, יוצאת במהירות, לא מסתובבת לאחור, עוזבת את חדר ההלבשה של נבחרת הכדורסל כדי לא לחזור לשם לעולם.

נשף הסיום היה הצלחה, עינב וגיל היו כוכבי הערב, כבר מרגע הכניסה לאולם הכדורסל המקושט הופנו כל המבטים אליהם, הוא בחליפה מהודרת המדגישה את גופו השרירי  והיא בשמלה לבנה, בתולית משהו, שכל כך החמיאה לגזרתה, מחשוף נדיב, אך לא יותר מדי, שהבליט את זוג שדיה העסיסיים, מתופפת בקלילות על נעלי עקב כאילו היו חלק מגופה.

אף אחד לא התפלא כשנבחרו למלך ומלכת הנשף, יחד עלו על הבמה, ידו של גיל מחבקת אותה, מצמידה אותה לגופו כאילו מתוך אהבה, הכתר הונח על ראשה וגיל עזר לה לרדת לרחבה שהתפנתה לכבודם, לריקוד הסולו המסורתי, רוקדים צמוד כשכולם עומדים ומריעים סביבם.

לאט לאט הצטרפו זוגות נוספים, רחבת הריקודים התמלאה, הוואלס הפך לטנגו והטנגו לפסה-דובלה ומשם לדיסקו הדרך הייתה קצרה. רקדו בקצב, שותקים, הרעש מחריש את האוזניים והם רוקדים ריקוד ועוד ריקוד.

הלהקה יצאה להפסקה קצרה וזה היה הסימן לגיל לעבור לשלב הבא, "בואי" אחז בידה, מוביל אותה לעבר היציאה, "בואי אלטמן מחכה לנו בכיתה".

עינב הלכה אחריו באדישות, משלימה עם מר גורלה, יודעת שהוא קיים את חלקו ועכשיו תורה לקיים את חלקה בעסקה.

אלטמן חיכה בכיתה, יושב באחד מהכסאות בשורה הראשונה. "אלטמן" פתח גיל "לפני שבוע חגגת יום הולדת 18 ועינב רוצה לתת לך מתנה קטנה" הוא ציחקק, "היא מציעה את עצמה" הודיע בקול שהפך קצת דרמטי אחרי שנעל את הדלת ונשען עליה, "אל תפחד, הפעם היא תפתח בפניך את שעריה" הוא צחק, "הפעם היא תשלים את חובה!"

"תעמדי שם על הבמה, במקום של המורה" הדריך אותה אלטמן, יושב במקומו, מחייך מאוזן לאוזן ולא קם, "עכשיו תתפשטי" המשיך כשעינב נעמדה שם, "אני רוצה להיות בטוח שאת לא פורסת לי עוד מלכודת עלובה"

עינב התחילה להתפשט, מורידה בזהירות את השמלה הלבנה, מסדרת אותה על הכסא, אחר כך את החזיה, משחקת רגע בשדיה, מקפיצה אותם ואחר כך מורידה את התחתונים וזורקת אותם לעברו, נשארת רק בגרבי הנילון המוחזקות בחגורת ביריות סקסית ונעלי העקב שלה.

"מספיק?"

"מספיק" הודיע אלטמן וקם ממקומו, "ועכשיו תשעני על השולחן של המורה, כמו בסרט ההוא, 'המזכירה', קודם תניחי את המרפקים" חיכה שתסדר את עצמה, תתכופף ותניח את המרפקים על השולחן "עכשיו את כפות הידים" המשיך מחכה שוב שתעשה את דבריו, "יופי, ועכשיו תפשקי רחב את הרגלים".

עינב נשענה על השולחן, רגליה מפושקות וישבנה העירום מופנה אל הלוח, חשוף כל כך, שדיה תלויים, מתנדנדים קלות, מסתכלת על אלטמן שקם באיטיות מכסאו ונעמד מולה, רואה את החבילה המתחבאת במכנסיו.

אלטמן פתח את כפתור מכנסיו, אחר כך את הרוכסן והוריד את מכנסיו, "תראי!" אמר והוריד אחריהם גם את התחתונים, לא עד הסוף, עד הברכים, חושף בפניה את אברו המפותח.

עינב נחרדה, דבר כזה היא עוד לא ראתה, בעצם פעם אחת, אבל אז זה היה מחובר לכושי ענק בסרט כחול ועכשיו זה מולה בשידור חי. רעד עבר בגופה, חוששת שהאנקונדה שלו תקרע אותה, לא מאמינה שתצליח להכניס לתוכה זיין ארוך ושמן כל כך?

אלטמן החרמן התקרב מול עיניה והוציא קונדום מכיסו, "אקסטרה, אקסטרה, אקסטרה לארג'" הודיע, מחייך בגאווה, והתחיל להלביש לעצמו, לאט, יש לו זמן, מותח ומלביש אותו על האיבר הנוקשה, "תתכונני ביץ', עוד רגע אני משחיל אותך!"

אלטמן הלך ונעמד מאחוריה ועינב הרגישה איך הוא מכוון את אברו אל פתחה, נוגע לה בין שפתי הכוס שלה, משפשף קלות, לחרמן אותה, עוזב ומעביר אצבע בחריץ הורוד שבין רגליה, חודר מעט ובודק, משפשף שוב ושוב בודק.

"תתכונני" הודיע, מחדיר את האצבע ומשחק בתוכה, "עכשיו" הניח שוב את הזיין בפתחה והפעם דחף!

אלטמן חדר לתוכה, בקושי, דוחף חזק באגנו וחודר לאט, מותח ומכאיב. היא נושכת שפתים, שלא תצעק, והוא דוחף עוד, חודר למעמקיה, מותח עד הקצה את קירות נרתיקה.

אלטמן נח לרגע ושוב דחף, חודר יותר עמוק ועדיין לא כל הזיין שלו בתוכה, דוחף ומתחיל לפמפם, בכוח, חודר כל פעם עוד קצת.

"נו נכנסת?" שאלה, מעליבה בכוונה, והוא לא עונה, רק לוחץ חזק באגנו, תוקע עצמו לתוכה בכוח, חודר עוד קצת ועוד קצת עד ששערות ערוותו נלחצו אל ישבנה וכל הזיין הגדול היה שקוע סוף סוף בתוכה.

"השחלתי אותך ביץ'" הוא לחש ועינב שמעה את ההנאה בקולו, "אני מזיין אותך!" התחיל לפמפם במרץ, נכנס ויוצא, מגביר את הקצב.

עינב חשבה שהיא נקרעת אבל לא אמרה מילה. הוא מפמפם והיא מרגישה שהיא גומרת, 'לא פלא כשכזה כלי טוחן אותך' הסבירה לעצמה, 'אם את לא יכולה לנצח אותם תצטרפי אליהם' נזכרה בפתגם שכל כך התאים לה עכשיו והיא התמכרה לתענוג.

אלטמן זיין אותה במהירות ולא התעייף, כשהוא אוחז חזק במותניה פמפם אותה מהר וחזק, "קחי" צעק ודפק, "קחי לך!".

עינב ראתה את גיל עומד בצד, מסתכל בהם ומאונן. "לא חבל" חיכה לעברו, "בוא" הזמינה אותו וגיל נעמד מולה, מגיש את הזיין הזקוף שלו והיא, עם חיוך רחב על שפתיה, הרימה את הראש, הכניסה אותו לפיה והתחילה למצוץ לו.

אלטמן זיין אותה בכוס, מאחור, וגיל זיין אותה בפה, מקדימה, זיון כפול, מעודדים זה את זה ודופקים אותה בלהט. שניהם לא היו צריכים עוד הרבה, אלטמן גמר ראשון ועינב הרגישה את הקונדום שלו מתמלא בזרמתו החמימה, וגיל מייד אחריו, בורח ויורה את מטענו על רצפת הכתה.

"עכשיו תתלבש ותעוף מפה" הודיע גיל לאלטמן שהחל מתלבש במהירות, "ושלא תעז לספר לאף אחד!" תפס אותו ליד הדלת, לפני שיצא, אוחז ביד אחת את גרונו, לוחץ מעט, "שמעת! אפילו לא ברמז! אחרת…" עצר לרגע בפרצוף מאיים "אם אני אשמע שהוצאת אפילו מילה אני אקרע אותך ואחר כך אספר לכולם איך ניקנקתי בתחת את אחותך!"

"מבטיח" גמגם אלטמן, "גיל אל תדאג אני לא אספר לאף אחד, נשבע לך, מבטיח" ויצא.

גיל נעל שוב את הדלת, "צריכה עזרה" ניגש לעינב ועזר לה להתלבש, מסתכל עליה במבט בוחן, "תגידי עינב" התחיל במין חשש כזה "את שונאת אותי?"

"לא"

גיל חשב עוד רגע, מהסס, "ואת מוכנה לבוא איתי גם לשיירה?".

עינב חשבה שתתעלף, השיירה הייתה מסורת עתיקה בבית הספר, יוצאים מהנשף בשורת מכוניות, נוסעים ברחובות, שורקים וצופרים, עושים רעש, שכולם ידעו, והמהדרין שבינם מגדילים ומסיימים את הנסיעה בגבעת האהבה, בחורשת המזמוזים הידועה, מחכים לזריחה.

"כל הדרך?" שאלה, "עד הסוף?" הוסיפה, לא מאמינה.
"אם תסכימי"
"חשבתי ש.."
"בואי" חיבק אותה.

המושב האחורי של פז'ו 206 היא לא המקום המתאים לכדורסלן גם אם מושכים את הכסא הקדמי מקסימום קדימה, אבל בכל אופן גיל הצליח להצטופף בו, צמוד לעינב, מחבק אותה, שפתיו נושקות לשפתיה בנשיקה צרפתית רטובה, ידיו מטיילות על חמוקי גופה, חושף את שדיה, מרים בזהירות את שולי שמלתה ודוחף ידים לתחתוניה והיא מתמסרת, עוזרת לו, פותחת את מכנסיו ומחלצת את אברו הזקור מחדש, מלטפת אותו באהבה.

בפינות החורשה חנו מכוניות נוספות, מתנועעות, כולם יודעים מה קורה שם, עלו ביחד לחורשה בשיירה ארוכה שיצאה מבית הספר מיד שהמסיבה הסתימה, ממשיכים את המסורת הארוכה.

"שיחקת אותה" לחש באוזנה כשהוא מוריד את תחתוניה, "אני מצטער שעשיתי לך את זה, לא מגיע לך" הוא השכיב אותה בעדינות ונכנס בין רגליה, מתפתל בקושי, מכופף את רגליו.

"בוא" עינב לחשה בתגובה ונישקה אותו על פיו, "אל תדבר, רק בוא" אחזה בידה באברו המתוח וכיוונה אותו לחריץ הלוהט שבין רגליה, "אני רוצה אותך, רוצה עכשיו… אהה!" גנחה בתשוקה כשחדר לתוכה, "כן, ככה, וואו כמה רציתי אותו שם!"

גיל שכב בתוכה, לא זז, תקוע עמוק, שדיה נמעכות על חזהו השרירי, אוחז את ראשה באהבה בשתי ידיו ומנשק אותה, "אני מצטער" חזר שוב "לא הייתי צריך"

"שתוק טמבל" חיבקה אותו חזרה, עוטפת את גופו בין ידיה, מצמידה אותו חזק יותר לגופה "שתוק ותזיין אותי, אני רוצה אותך"
התחיל לזיין, בעדינות, ישבנו עולה ויורד באיטיות, לא מפסיק לנשק אותה, על השפתיים, בצוואר, מוצץ את תנוך אוזנה, "את סולחת לי?"

"אתה סולח לעצמך?"
"לא!"
"אז למה שאני אסלח?"
"די" תקע תקיעה חזקה, "תגידי שאת סולחת"
"למה?"
"ככה" לחש ותקע שוב.
"כי אתה א-ו-ה-ב אותי!" התריסה.
"כן" לחש חזרה והיא הרגישה איך הוא מסמיק למרות החשכה.
"אז תגיד"
"כן, אני אוהב אותך"
"מה?"
"שמעת"
"כן אבל אני רוצה לשמוע עוד פעם"
"אני אוהב אותך"
"תוכיח"
"איך?"
"שתוק ותזיין"

הפעם זה היה על באמת, זיון מהסרטים, גיל נתן את כולו ועינב הרגישה, טוחן אותה, במובן הטוב של המילה, מביא אותה לשיאים שלא הכירה, פעמיים גמרה, מודיעה לו בגאווה, ולא הספיק לה,  "כן, עכשיו, הנה עוד אחד," התנשפה והודיעה, "בוא, ביחד, תן לי, כן, עכשיו!" ושניהם גמרו בסערה.

עינב וגיל ישבו על המושב האחורי מותשים, נושמים בקושי, צמודים! "אני סולחת לך" לחשה ונישקה אותו על פיו.
"חברים?" שאל בהיסוס.
"אין ספק" השיבה "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה"

דנית התבוננה בעינב היושבת מולה, שותות קפה בבית הקפה השכונתי, מדברות על דא ועל הא, על הקיץ שעובר כל כך מהר, על הגיוס שקרב ובא.

גיל פרידמן וניר פרידמן נכנסו לבית הקפה, שניהם גבוהים וחסונים, שניהם כוכבי נבחרת הכדורסל ושניהם תאומים מבטן ומלידה, דומים כל כך, התקרבו בצעדים גדולים לעברן והתיישבו לצידן, מתנשקים.

"רוצות לעשות משהו הערב?" שאל ניר, נצמד עוד יותר לדנית.
"כן, ההורים שלנו נסעו והבית לרשותנו" הוסיף גיל, אוחז בכף ידה של עינב ומלטף אותה.
"יש לכם הצעות?" צחקקה דנית .
"תבואו, נשחק"
"משהו יותר ספציפי?" הצטרפה עינב לחקירה.
"חשבנו אולי" גמגם ניר "אתן יודעות, משחקי חברה"
"מונופול?" התגרתה בו דנית וחיוך ממזרי על פניה.
"קצת יותר חברה"
"קלפים?" הציעה עינב.
"מתחמם"
"פוקר?" המשיכה.
"מתחמם"

"אולי" עצרה לרגע דנית, מושכת זמן, נהנית מהבעת המתח על פניהם של הבנים, "אולי… סטריפ פוקר?"
"כן" ענו שניהם יחד, כאילו על פי פקודה.

"קבענו, אצלכם בתשע" סיכמה דנית "סטריפ פוקר אמת-או-חובה, תתכוננו, אנחנו נקרע לכם ת'צורה!"